תמורה כו ע"ב

כַּיּוֹצֵא בָּהּ שְׁמַע מִינָּה תְּלָת שְׁמַע מִינָּה קְדוּשַּׁת דָּמִים (נִדְחָה) [מְדַחָה]
וּשְׁמַע מִינָּה בַּעֲלֵי (מוּמִין) [חַיִּים] נִדְחִין וּשְׁמַע מִינַּהּ דִּיחוּי מֵעִיקָּרוֹ הָוֵי דִּיחוּי
אָמַר אַבָּיֵי הַכֹּל מוֹדִים הֵיכָא דְּאָמַר חֶצְיָהּ עוֹלָה וְחֶצְיָהּ מַעֲשֵׂר דִּבְרֵי הַכֹּל עוֹלָה קְרֵיבָה
הֵיכָא דְּאָמַר חֶצְיָהּ תְּמוּרָה וְחֶצְיָהּ מַעֲשֵׂר מַאי
תְּמוּרָה קְרֵיבָה שֶׁכֵּן נוֹהֶגֶת בְּכׇל הַקֳּדָשִׁים אוֹ דִלְמָא מַעֲשֵׂר קְרֵיבָה שֶׁכֵּן מַקְדִּישׁ לְפָנָיו וּלְאַחֲרָיו תֵּיקוּ
מַתְנִי' הֲרֵי זוֹ תַּחַת זוֹ תְּמוּרַת זוֹ חֲלִיפַת זוֹ הֲרֵי זוֹ תְּמוּרָה זוֹ מְחוּלֶּלֶת עַל זוֹ אֵין זוֹ תְּמוּרָה
וְאִם הָיָה הֶקְדֵּשׁ בַּעַל מוּם יוֹצֵא לְחוּלִּין וְצָרִיךְ לַעֲשׂוֹת דָּמִים
גְּמָ' לְמֵימְרָא דְּתַחַת לִישָּׁנָא דְּאַתְפּוֹסֵי הוּא וּרְמִינְהוּ קׇדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת אָמַר חֲלִיפַת זוֹ תְּמוּרַת זוֹ לֹא אָמַר כְּלוּם
תַּחַת זוֹ מְחוּלֶּלֶת עַל זוֹ דְּבָרָיו קַיָּימִין
וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ לִישָּׁנָא דְּאִיתְּפוֹסֵי הִיא מַאי שְׁנָא רֵישָׁא וּמַאי שְׁנָא סֵיפָא
אָמַר אַבָּיֵי תַּחַת מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ לִישָּׁנָא דְּאִיתְּפוֹסֵי וְלִישָּׁנָא דְּאַחוֹלֵי לִישָּׁנָא דְּאַתְפּוֹסֵי דִּכְתִיב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כו - ב

אומרת הגמרא: שמע מינה, מדברי רבי יוחנן, תלת, שלש הלכות:

א. שמע מינה בעלי חיין ^[92] נדחין. בהמה שנדחית מהקרבה בעודה בחיים - דיחויה דיחוי גמור הוא, ואף על גב שאחר כך חוזרת ונראית להקרבה - אינה קריבה אלא רועה, מחמת דיחויה הקודם.

לאפוקי ממאן דאמר [יומא סד א] "אין דיחוי אלא בשחוטין" ^[93] ולא בבעלי חיים, ובעלי חיים שנדחו, חוזרים נראין. ולדעה זו, קריבה בהמה זו שנדחתה בהיותה מוקדשת חציה וחזרה והוקדשה כולה.

ב. ושמע מינה קדושת דמים מדחה. ^[94] בהמה שלא הוקדשה אלא לדמיה, שמדמיה יקנו קרבן, ואינה ראויה היא עצמה לקדושת הגוף, כגון, בהמה זו שכאשר הוקדשה חציה לא עמדה להקרבה [כי חציה האחר היה שייך לשותף], אלא לימכר, נדחית מהקרבה לעולם, ואפילו אחרי שהיא ראויה להקרבה.

אף על גב שמסתבר לומר שלא חל תורת דיחוי אלא בדבר הקדוש קדושת הגוף להקרבה ונדחה, ולא בקדושת דמים [כשם שבחולין לא שייך לומר דיחוי].

ג. ושמע מינה דיחוי מעיקרו הוי דיחוי. דבר שמתחילת הקדשתו היה דחוי, כגון, בהמה זו שנדחית תיכף בשעה שהוקדשה חציה - הוי דחוי לעולם.

לאפוקי ממאן דאמר, שרק דבר שנראה בתחילה ואחר כך נדחה - הוי דחוי.

שנינו במשנתנו ובמשנה הקודמת מחלוקת רבי מאיר ורבי יוסי במקדיש שתי קדושות או בממיר שתי תמורות - איזו מהן חלה. ומחדש אביי, שעד כאן לא נחלקו אלא בשתי קדושות ששתיהן יכולות לחול, אבל במקדיש שתי קדושות ואחת מהן אינה יכולה לחול, חלה הקדושה היכולה לחול ולא השניה, אפילו אם נתכוין מתחלה להקדשת שתיהן, ואינו יכול לקרות שני שמות כאחת. כגון: אם קדושה אחת היא מעשר, שלא חלה כלל על ידי הקדשת פיו גרידא אלא רק בהעברת הבהמה כעשירי תחת השבט, או כגון תמורה, שאינה חלה כלל אם אין בהמת קודש לפניו.

אמר אביי: הכל מודים היכא דאמר "חציה עולה וחציה מעשר" - דברי הכל עולה קריבה, ולא חלה עליה קדושת מעשר כלל, אפילו אם נתכוין מתחלה להקדיש חציה למעשר. מפני שדבריו האחרונים "חציה מעשר" אינם נחשבים כלום, כמבואר.

וכן, אם אמר "חציה עולה וחציה תמורה", ואין בהמת קודש לפניו להתפיס תמורה ממנה.

בעי אביי: היכא דאמר "חציה תמורה וחציה מעשר", מאי?

מה הדין של אותה בהמה? [והיינו, אם תמצי לומר ^[95] שתיתכן לחול קדושת תמורה אפילו אם לא היה קרבן לפניו, ומדובר באופן שמעביר אותה כמעשר תחת השבט תוס'] - איזו מהן חלה.

האם בתורת קרבן תמורה היא קריבה, מפני שקדושתה חמורה, שכן נוהגת בכל הקדשים, מה שאין כן מעשר הנוהג בחולין ולא במוקדשים. ^[96]

או דילמא, יתכן לומר שמעשר קריבה, מפני שקדושת מעשר חמורה, שכן מקדיש לפניו ולאחריו, שאם קרא לתשיעי "עשירי" או לאחד עשר "עשירי" - חלה קדושת מעשר כמבואר במסכת בכורות [ס א].

ומסקינן: תיקו!

מתניתין:

משנתנו חוזרת להלכות תמורה, ומבארת את הלשונות המועילות להתפסת תמורה, שרק אם אמר אותן לשונות נתפסת התמורה. אבל אם אמר לשון של חילול או פדיון, אינה תמורה.

חילול [מלשון חול] אינו תמורה, ותמורה אינה חילול. כי "חילול" הוא פדיון, שמשמעותו הורדת הקדושה מהדבר הקדוש על ידי העברתו אל דבר חולין. ואילו "תמורה" מתפיסה קדושה על בהמת חולין על ידי המרתה בבהמת קדשים, בעוד שקדושת בהמת הקדשים נשארת כמות שהיתה.

רק קדשי בדק הבית או בהמה הפסולה להקרבה יכולים להתחלל או להיפדות, או בהמה הקדושה בקדושת הגוף אך נפל בה מום או שנפסלה. אבל בהמת קדשים תמימה אינה יוצאת לחולין כלל על ידי חילול ופדיון. ולפיכך, אם אמר לשון חילול על בהמת קודש תמימה, לא אמר כלום.

הממיר עובר על לאו, ולוקה.

האומר "הרי בהמת חולין זו תחת בהמת קודש זו", וכן האומר "זו תמורת זו", וכן האומר "זו חליפי ^[97] זו" - הרי זו תמורה. שכל הלשונות האלו הן לשון של תמורה.

אבל אם אמר "זו מחוללת על זו" - אין זו תמורה, שאינה אלא לשון חילול, ולא אמר כלום, מפני שאין בהמת קודש תמימה יוצאת לחולין.

ואם היה הקדש בעל מום, המתחלל על בהמת חולין, ואמר לשון חילול, הרי הוא יוצא לחולין. וצריך לעשות לו ^[98] דמים, שתהא אותה בהמה של חולין שוה כאותה של הקדש שמתחללת עליה ולא יתאנה [מלשון הונאה] ההקדש. ובגמרא יבואר הדין אם אינה שוה.

גמרא:

הגמרא דנה בלשון "תחת" שאמרה המשנה שהיא לשון תמורה ^[99] [בכל הסוגיא מופיעה "איתפוסי" "התפסה" ככינוי ל"תמורה", ו"איחולי" היינו "חילול"!]

למימרא, וכי רצון התנא במשנה לומר ד"תחת" לישנא דאתפוסי בתמורה הוא, ולא לשון חילול?!

ורמינהו, שנינו ברייתא הסותרת לכך, לכאורה!

דתניא, מי שהעמיד בהמת חולין אצל קדשי בדק הבית, ואמר "זו חליפי זו", וכן אם אמר, "זו תמורת זו" - לא אמר כלום, לפי שלשונות אלו הן של תמורה, ואין ממירין בקדשי בדק הבית, כמבואר לעיל [יג א].

אבל אם אמר "זו תחת זו", וכן אם אמר "זו מחוללת על זו" - דבריו קיימין, ונתחללה הקדושה, וירדה מקדשי בדק הבית ועברה אל החולין, כמבואר, שקדשי בדק הבית נפדין [מתחללין] אפילו כשהן תמימין ^[100].

ואי סלקא דעתך, כמו שאמרה המשנה, ד"תחת" ^[101] לישנא דאיתפוסי היא, ועליה אמר התנא בברייתא שהיא מועילה לחילול קדשי בדק הבית, הרי מוכח, לכאורה, שלשונות התפסת תמורה [כמו תחת] מועילות אף לחילול קדשי בדק הבית. ואם כן, קשה הברייתא: מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא!? מה החילוק בין לשונות הרישא של הברייתא, "חליפי" ו"תמורה" שאינן מועילות לחילול קדשי בדק הבית, לבין הלשון "תחת" [שגם היא לשון התפסת תמורה] שבסיפא, שהיא כן מועילה לחילול? ^[102]

ובהכרח, שהברייתא סוברת ש"תחת" אינה לשון התפסת תמורה כלל אלא רק לשון חילול. ואם כן, סותרת הברייתא את המשנה שלנו?

ומתרצינן, אמר אביי: הלשון "תחת" משכחת לה, מצאנו אותה שהיא משמשת בשני אופנים. משכחת לה לישנא דאיתפוסי, ומשכחת לה לישנא דאחולי!

הערות

^[92] גירסת השיטה מקובצת והב"ח.

^[93] כגון: מזבח שנפגם ונדחו מהקרבה כל הזבחים שהיו שחוטים במקדש בעוד המזבח היה שלם ועדיין לא נזרק הדם - דמים אלו נדחו מזריקה עולמית אפילו אם יתוקן המזבח בו ביום [זבחים נט א].

^[94] ועיין באבני מילואים [סימן לא] ובשו"ת אחיעזר [חלק ב סימן מד - חלק ג סימן מד] ובחידושי מרן רי"ז הלוי במכתבים, ובחידושיו על מסכת זבחים. ובקובץ שיעורים קידושין שם.

^[95] על פי השיטה מקובצת.

^[96] שיטה מקובצת.

^[97] גירסת רש"י.

^[98] גירסת רש"י.

^[99] לשון "תמורה" ו"חליפין" הן ודאי של תמורה על שם הכתוב [ויקרא כז] "לא יחליפנו ולא ימיר אותו".

^[100] אף על גב דאסור להתפיס תמימין לבדק הבית, מכל מקום - מתחללין.

^[101] גירסת השיטה מקובצת.

^[102] לישנא אחרינא ירושלמית [בשיטה מקובצת ומבוארת על פי רש"י]: ואי סלקא דעתך ד"תחת" לישנא דאיתפוסי היא - קדשי בדק הבית מי מיתפסי פדיונן, כלומר: ואם כן נצטרך לבאר מה שאמרה הברייתא: דבריו קיימין, שהיא נתפסת בתמורה, ואיך אפשר לומר כן, וכי בקדשי בדק הבית נתפסין בתמורה?! והא תניא [לעיל יג א]: יצאו קדשי בדק הבית שאינן קרבן. ומוכרח לומר שהברייתא סוברת ש"תחת" לשון חילול הוא, וסותרת משנתנו?

כיוצא בה, שאף היא קדושה ואינה קריבה. ושמע מינה תלת [למד ממנה, מהלכה זו, שלושה דברים] לענין דין הדחיה בהקדש: שמע מינה [למד ממנה] כי אף הקדוש בקדושת דמים נדחה, כלומר, אפילו בדבר שלא נתקדש בקדושת הגוף אלא בקדושת דמים (שדמיו יהיו עבור קרבן), שהרי כשהקדיש חצי בהמה — הקדישה רק לדמיה, שהרי אי אפשר לו להקריב חצי בהמה.

ושמע מינה [ולמד ממנה] עוד כי בעלי (חיים. ראה בגרסות) הריהם נדחין, שקרבנות שנדחו מפני טעם כלשהו מלהיקרב על גבי המזבח אף בהיותם חיים, שוב אינם יכולים להיקרב. ולא כדעת הסוברים שאין דחיה אלא בקרבנות שנשחטו בלבד. ושמע מינה [ולמד ממנה] עוד כי גם דבר שהיה בו דיחוי מעיקרו (מתחילתו, מראשית הקדשתו) הוי [הריהו] דיחוי, ואין אומרים שאין דין דחיה אלא בדבר שהיה ראוי מתחילתו ואחר כך נדחה. שהרי בהמה זו היתה דחויה מתחילה, משעה שהקדיש את חציה.

א ועוד בדינו של המקדיש שתי קדושות על בהמה אחת. אמר אביי: הכל מודים היכא [היכן, במקרה] שאמר "בהמה זו "חציה תהא עולה וחציה תהא מעשר" — של דברי הכל חלה עליה קדושת עולה בלבד, ולא קדושת מעשר, שהרי אין קדושת מעשר בהמה חלה אלא באופן זה של הוצאת הבהמות מהדיר ובהעברתן תחת השבט, ולא בהקדשה כשלעצמה. ולכן הריהי איפוא קריבה כעולה לכל דבר.

ואולם היכא [היכן, במקרה] שאמר על בהמת חולין העומדת לפניו "בהמה זו חציה תהא תמורה", אבל אין בהמת ההקדש עומדת לפניו — והרי זו איפוא תמורה שאינה כראוי. והוסיף ואמר עוד "חציה תהא מעשר", ואף הקדשה זו אינה כראוי, שהרי לא נעשתה כדרך הקדשת מעשר בהמה, ומעתה יש לשאול מאי [מה] הדין, איזו משתי הקדושות הללו עדיפה?

וצדדי השאלה: האם כתמורה היא קריבה — שכן נוהגת התמורה בכל הקדשים, או דלמא [שמא] כמעשר היא קרובה (קריבה), שכן יש חומרה מיוחדת היא במעשר בהמה, שהריהו מקדיש (מחיל קדושת מעשר) אף על זה שלפניו ולאחריו, שאם טעה מונה הבהמות ביציאתן מן הדיר וקרא לתשיעי "עשירי", או שקרא לאחד עשר "עשירי" — הרי אף הם קדושים. ומסכמים: לא נמצא לבעיה זו פתרון, ולפיכך תיקו [תעמוד] במקומה.

ב משנה המשנה דנה בלשון המועילה בתמורה. היו לפניו שתי בהמות, האחת של חולין והשניה של הקדש, ואמר: "הרי זו (בהמת החולין) תחת זו (בהמת ההקדש)", וכן אם אמר "הרי זו תמורת זו", או אם אמר "הרי זו חליפת זו" — בכל האופנים הללו הרי זו תמורה, שכל אלה לשונות תמורה הן. ואולם אם אמר "הרי זו מחוללת על זו" — אין זו תמורה, שאין זו לשון תמורה, אלא לשון חילול.

ואם היה בהמת ההקדש שאמר עליה "זו מחוללת על זו" בעל מום, ועומדת להתחלל — הריהו בכך יוצא לחולין מן התורה ואולם מדברי סופרים צריך לעשות דמים (הערכה כספית), כמה היא שווה. שאם היתה בהמת ההקדש יקרה יותר משוויה של בהמת החולין — על הבעלים להוסיף להקדש את ההפרש, שלא יימצא ההקדש נפסד.

ג גמרא שנינו במשנה כי האומר "זו תחת זו" הריהי מכלל לשונות התמורה. ושואלים על כך: למימרא [האם לומר, נלמד מכאן] שהלשון "תחת" לישנא דאתפוסי [לשון של התפסה, האצלת קדושה מדבר לדבר] הוא, ורמינהו [ומשליכים, מראים סתירה] על כך ממה ששנינו בברייתא: היתה בהמת חולין שלו עומדת לפני בהמת קדשי בדק הבית, ואמר "הרי בהמה זו חליפת בהמה זו" או שאמר "הרי בהמה זו תמורת זו" — לא אמר כלום. שכן אלו לשונות של תמורה, ואין ממירים בקדשי בדק הבית.

ואולם אם אמר "הרי זו תחת זו" או שאמר "הרי זו מחוללת על זו" — דבריו קיימין. שהתחללו בכך קדשי בדק הבית על בהמת החולין.

ומעתה יש לשאול: אי סלקא דעתך לישנא דאיתפוסי [אם עולה על דעתך לומר כי "תחת" לשון של התפסה] היא, ומשום כך מועילה היא בדין התמורה כאמור במשנה, אם כן מאי שנא רישא [במה שונה הלשונות הנזכרים בתחילת הברייתא], "חליפי", "תמורת", שאין הם מועילים לחילול קדשי בדק הבית כיון שלשון התפסה הם, ומאי שנא סיפא [ובמה שונה הלשון שבסוף הברייתא, "תחת"] שאף שהיא לשון התפסה הריהי מועילה לחילול קדשי בדק הבית?

אמר אביי: הלשון "תחת" — פעמים משכחת לה לישנא דאיתפוסי [מוצא אתה אותה משמשת כלשון התפסה], ופעמים הריהי משמשת כלישנא דאחולי [לשון חילול]. ומפרט: לישנא דאתפוסי [לשון התפסה] — דכתיב [שכן נאמר]

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

is treated like it, as it too is consecrated but not sacrificed. Conclude three halakhot from this statement of Rabbi Yoḥanan: Conclude from it that an animal that was consecrated with a sanctity that inheres in its value is deferred. One who consecrates only half an animal has consecrated that animal with a sanctity that inheres in its value but not with an inherent sanctity, as the animal cannot be sacrificed.

And second, conclude from it that not only can an offering that has already been slaughtered become permanently deferred from the altar, but also living animals that cannot be sacrificed for whatever reason are permanently deferred. And finally, conclude from it that deferral at the outset, when the animal is first consecrated, is considered a permanent disqualification. Not only is an animal that was fit to be sacrificed when initially consecrated and only later disqualified permanently deferred, but the same applies to an animal that was disqualified from the outset, when it was initially consecrated, e.g., if only half of it was initially consecrated.

§ With regard to the consecration of an animal with two sanctities, Abaye said: Everyone concedes that in a case where one said: Half the animal is designated as a burnt offering and half of it is designated as an animal tithe, everyone agrees that this animal is consecrated and sacrificed entirely as a burnt offering, not as a tithed animal. The animal tithe is consecrated when it is the tenth of a group of animals that are passed underneath a rod, which is not the case here.

But in a case where one said with regard to his non-sacred animal: Half of this animal is designated as a substitute and half of it is designated as an animal tithe, which consecration takes effect? Both consecrations are invalid: Consecration as a substitute is valid when a consecrated animal is standing before the substitute, which is not the case here, and consecration as an animal tithe is valid through the process of passing a group of animals underneath a rod. What is the status of the animal in this case?

The Gemara explains the dilemma: Is the animal sacrificed as a substitute, as the sanctity of substitution applies to all sacrificial animals? Or perhaps the animal is sacrificed as an animal tithe, as the consecration of the animal tithe is more comprehensive, since if one mistakenly counted the ninth animal to pass underneath the rod as the tenth or the eleventh as the tenth, he consecrates those animals that passed before and after the tenth. The Gemara states that the dilemma shall stand unresolved.

MISHNA: This mishna discusses the language that serves to effect substitution. If one said: This non-sacred animal is hereby in place of that consecrated animal, or if he said: It is the substitute of that consecrated animal, or if one said: It is the exchange for that consecrated animal, that non-sacred animal is a substitute. If he said: This consecrated animal is desacralized, with its sanctity transferred to that non-sacred animal, that non-sacred animal is not a substitute.

And if the consecrated animal was blemished, and he said: This consecrated animal is desacralized, with its sanctity transferred to that non-sacred animal, the consecrated animal is desacralized and assumes non-sacred status, by Torah law. By rabbinic law, the owner is required to conduct an appraisal to ascertain the relative value of the two animals. If the consecrated animal was worth more than the non-sacred animal, he must pay the difference to the Temple treasury.

GEMARA: The mishna teaches that if one said: This non-sacred animal is hereby in place of that consecrated animal, that non-sacred animal is a substitute. The Gemara asks: Is this to say that the phrase: In place of [taḥat], is a term that indicates the associating of one sanctity with another, i.e., the transference of substitution? And the Gemara raises a contradiction from a baraita: In a case where one’s non-sacred animal was standing before a consecrated animal belonging to Temple maintenance, and he said: This non-sacred animal is hereby the exchange for that consecrated animal, or if he said: It is the substitute of that consecrated animal, he has not said anything, as these terms indicate the transfer of sanctity via substitution, and substitution does not apply to consecrated animals belonging to the Temple maintenance.

But if he said: This non-sacred animal is hereby in place of [taḥat] that consecrated animal, or if he said: This consecrated animal is desacralized, with its sanctity transferred to that non-sacred animal, his statement takes effect, as these terms indicate desacralization, and a consecrated animal belonging to the Temple maintenance can be desacralized, with its sanctity transferred to a non-sacred animal.

The Gemara explains the apparent contradiction: And if it enters your mind that the term taḥat is a term that indicates the associating of one sanctity with another, and therefore it effects substitution, as taught in the mishna, what is different in the first clause of the baraita, which states that the terms exchange and substitute are terms that do not effect desacralization, and what is different in the latter clause of the baraita, which teaches that the term taḥat effects desacralization despite the fact that it indicates substitution?

Abaye said, in response: You find that the term: In place of [taḥat], is sometimes a term that indicates the associating of one sanctity with another, and it is sometimes a term that indicates desacralization. It is a term that indicates the associating of one sanctity with another, as it is written:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ש"מ בעלי חיים. שאין בהן מום נדחים מהקרבה:

וש"מ קדושת דמים מדחה. דהא בהמה קדושת דמים היא ומדחה הקרבה. וש"מ דחוי מעיקרא. כגון זו שנדחית מתחלה בשעה שהקדיש חלקו שלא היתה ראויה להקרבה הוי דחוי דאע"ג דלא נראית מעולם להקרבה ואע"ג משעה שהקדישה הוי דחוי דסד"א דנראה ונדחה שוב אינו נראה אמרינן אבל דחוי מעיקרו לא הוי דחוי לגמרי קמ"ל דחוי דחוי:

דברי הכל עולה אפילו לר' יוסי דחציה מעשר לא קדיש דמעשר אינו קדוש אלא בשעת יציאתו מתחת השבט העשירי:

אבל היכא דאמר חציה תמורה וחציה מעשר. דלא אמר כראוי לא על תמורה ולא על מעשר דאין אדם אומר הרי זו תמורה [סתם] אא"כ אמר תמורה [תחת] זו וכן אין אדם יכול לומר הרי זה מעשר אלא בשעת יציאתו מן הדיר:

והיכא דאמר סתם הכי חציה תמורה וחציה מעשר מאי לשום איזה יקרב תמורה יקרב שכן נוהגת כו':

שכן מקדש לפניו ולאחריו. כדתנן קרא לתשיעי עשירי כו' שלשתן מקודשין:

נמלך^א)גיר' רבינו היה בכאן פשיטא וכו' א"ר פפא לא נצרכא כו' וכדלעיל (דף כה סע"ב) ועי' בשיטה מקובצת אות ב'. פשיטא דתפוס לשון ראשון:

לא נצרכה. אע"ג דנמלך בתוך כדי דבור בכדי שאילות שלום^ב)עי' ב"ק עג: וצ"ע וע"ע בתוס' לעיל דף כה: ד"ה לא נצרכא ובש"ך חו"מ סימן רנה ס"ק כה. הרב לתלמיד מהו דתימא כדבור דמי והאי דשתק ונמלך דעיוני קא מעיין הוא מה היה דעתו לומר כדי לשתף עם עולה וליהוי דבריו קיימין דליהוי תמורה עולה ושלמים קמ"ל דלא:

מי שאמר על בהמה אחת הרי זו תחת זו או תהא זו תמורת זו או זו חלופי זו הרי זה לשון תמורה. דתמורה וחליפין כתיב בפירוש לא יחליפנו ולא ימיר אבל אמר זו תהא מחוללת על זו אין זו לשון תמורה ולא לקי:

ואם היה הקדש בעל מום. ואמר זו מחוללת על זו:

יצא לחולין. ונכנס זו תחתיו דהרי זו מחוללת על זו משמע תצא ותכנס זו ובודאי כשהקודש הוא תם וראוי להקרבה ואמר הרי זו מחוללת על זו אין בדבריו כלום ולא יצא הקודש לחולין אבל כשהוא בעל מום יוצא לחולין ונכנס זה תחתיו:

וצריך לעשות לו דמים. לקודש כדי שיהא זה שנכנס תחתיו שוה לו בדמים שלא יתאנה הקודש:

(אי) דתחת לישנא דאיתפוסי. בתמורה משמע:

[ורמינהו בקדשי בדק הבית אם אמר תמורת זו חליפי זו דהיינו לשון דאיתפוסי בתמורה לא אמר כלום דקדשי בדק הבית אין עושה תמורה אבל אם אמר זו תחת זו או זו מחוללת על זו דבריו קיימין דאין זה לשון תמורה אלא לשון אחולי תצא זו ותכנס זו ואי ס"ד דתחת לישנא דאתפוסי בתמורה הוא]:

מאי שנא רישא [דאמר לא אמר כלום] ומאי שנא סיפא דאמר דבריו קיימין:

ל"א קדשי בדק הבית מי תפסי פדיונן כלומר מי תפסי תמורתן:

תד"ה ש"מ. וא"ת מ"מ כו' דהא לא שייכא קדושת דמים בעופות כו'. וכ"כ לקמן בסה"ד ל"י למה לא וכי גרע ממקדיש עצים ואבנים לקנות מהם קרבן דקדשי קדושת דמים וימכרו ויביא בדמיהן קרבן וע"ש בפירש"י. ויש לומר דכוונתם דזה דומה למפריש נקבה לעולה דלכ"ע תרעה עד שתסתאב כו' כמש"כ רש"י לעיל (יט ב) במשנה וע"ש בסוגיא (דף כ) ובתוספות. וא"כ בעופות דאין להם פדיון לא קדשי כלל:

בא"ד א"נ כההיא דפרק התערובות כו' וכה"ג מצינו דיחוי מעיקרו כו'. ע"כ ר"ל בנפל הדם מתוך הצואר אל מים שבכלי שרת. דאם נתקבל תחלה בכ"ש היה נראה מעיקרא. אבל כה"ג ל"י איך הוא חוזר ונראה דהא בשעה שנתקבל בכלי שהיה בו מים לא היה עליו שם דם דנתבטל בהמים. אפילו אם תאמר דמים אינן חוצצים כמו סיב ביומא (נח):

בא"ד נסייעיה מרבנן כו' ואמרי ירעה עד שיסתאב וימכר ויביא בדמיו פסח. כצ"ל:

בא"ד המפריש נקבה לאשם תרעה כו'. כצ"ל:

בא"ד דטעמא דר"ש משום דאזיל לטעמיה כו'. ר"ל אבל לר"א למ"ל דאזיל בשיטת ר"ש בזה דהא במפריש נקבה לעולה אפי' ר"ש מודה דתרעה כמו שהבאתי לעיל:

גמרא אמר אביי תחת מ"ל לישנא דאיתפוסי כו'. כה"ג משני אביי גופיה בנדרים (טז). ובגיטין (לב ע"ב):

רש"י ד"ה בעלי וכו' משום דיחוי "קמא" כצ"ל:

תד"ה שמע מינה וכו' (בסה"ד) דבעלי חיים נדחין "ואנא" לרבנן אמרי וכו' כצ"ל:

קדושת דמים מדחה. המקדיש בהמה לדמים בשעה שאינה ראויה לגופה כגון הכא דכי אקדשה לפלגא לא אקדשה אלא לדמי ומדחי לה ממזבח לעולם ס''ד דלא חייל דיחוי אלא אמידי דאקדשיה למזבח ונדחה: בעלי חיים נדחין. ואע''ג דהדר מיחזו אידחו לעולם משום דיחוי קמאי: דיחוי מעיקרא. כגון זו שמתחלת הקדשה נדחית הוי דחוי ופלוגתא היא דאיכא למ''ד. (סוכה לג.) נראה ונדחה שוב אינו חוזר ונראה אבל דיחוי מעיקרא לא הוי דיחוי: חציה עולה וחציה מעשר דברי הכל עולה קרבה. אפילו נתכוון מתחלה לכך דלא חשיבא מילתא בתרייתא מידי דאין מעשר קדוש כה''ג אלא דרך מנין ויהא הוא עשירי וה''ה נמי אם אמר חציה עולה וחציה תמורה לא חיילא תמורה לגבי עולה דלא קאי שום בהמה גביה שהוא מימר בה: אלא חציה מעשר וחציה תמורה. ותרוייהו כי הדדי נינהו הי חיילא: תמורה נוהגת בכל: מתני' תחת זו תמורת זו חליפי זו. לשון תמורה נינהו: מחוללת. לשון חילול הוא ולא אמר כלום שאין בהמת קדש תמימה יוצאה לחולין: לעשות לו דמים. שתהא אותה של חולין שוה כאותה של הקדש שהוא מחלל עליה ולא יתאנה ההקדש: גמ' אתפוסי. בתמורה: קדשי בדק הבית. אם העמיד בהמת חולין ואמר זו תמורת זו וחליפי זו: לא אמר כלום. דלשון תמורה הוא ואינן עושין תמורה כדאמרינן בפ''ק (לעיל יג.) יצאו קדשי בדה''ב כו': זו תחת זו מחוללת על זו דבריו קיימין. ויצא ההקדש . לחולין וזה נכנס תחתיו שקדשי ב''ה נפדין אפילו תמימין אלמא תחת לישנא דאחולי הוא ל' ירושל' מי תפסן פדיונן כלומר מי עבדי תמורה:

שמע מינה מדר' יוחנן תלת ש''מ יש דיחוי בדמים. ויש ספרים דגרסי ש''מ קדושת דמים מדחה וי''מ מדחה את התמורה דאינה קריבה כדאמר ותמורתה כיוצא בה ולא נראה שהרי בפ' בתרא דכריתות (דף כז:) גבי מטמא מקדש עשיר שהפריש קן לכבשתו והעני הואיל ונדחה ידחה וקאמר עלה ש''מ תלת ש''מ קדושת דמים מדחה והתם ליכא לפרושי מדחה התמורה דהא אין תמורה בעופות אלא ודאי הכי פירושא כמו יש דיחוי בדמים כלומר אפילו בדבר שאין בו אלא קדושת דמים וא''ת מ''מ אינו מתורץ התם דהא לא שייכא קדושת דמים בעופות דהא קיימא לן (שקלים פ''ד מ''ח) דאין לעופות פדיון י''ל דהתם ה''פ ש''מ יש דיחוי אפילו בדבר דלית ביה קדושת הגוף וה''ה אפילו קדושת דמים אין בה כההיא דמטמא מקדש עשיר שהפריש קן כו' וא''ת מאי קמ''ל ר' יוחנן כולהו נמי שמעינן בפרק מי שהיה טמא (פסחים דף צח.) על המפריש נקבה לפסחו וקאמר עלה ש''מ תלת כו' וא''כ מאי קמ''ל ר' יוחנן וי''ל משום דפליגי תנאי בבעלי חיים אי נדחין אי לא ואשמועי' דר' יוחנן אית ליה כמ''ד בעלי חיים נדחין וא''ת מאי קאמר ש''מ יש דיחוי בדמים וש''מ דיחוי דמעיקרא הוי דיחוי כיון דשמעינן דיחוי מעיקרא היינו קדושת דמים וי''ל דאשכחנא שפיר דיחוי מעיקרא קדיש קדושת הגוף כגון מומר שאכל חלב והפריש קרבן עליו וחזר בו דהוי דיחוי מעיקרו קדושת הגוף שהרי אין הדיחוי על ידי קרבן אי נמי כההיא דפרק התערובות (זבחים דף עח.) דתנן דם שנתערב במים אם יש בו מראה דם כשר ודייק עלה בגמ' א''ר חייא בר אבא א''ר יוחנן לא שנו אלא שנפלו מים לתוך דם אבל אם נפל דם לתוך מים ראשון ראשון בטל ואע''ג דיש בו מראה דם וכה''ג מצינו דיחוי מעיקרו בקדושת הגוף וא''ת כיון דאית ליה לר' יוחנן דיחוי מעיקרו הוי דחוי אמאי נקט ר' יוחנן גופיה בפ''ק דזבחים (דף יב:) ובפרק נגמר הדין (סנהדרין דף מז.) אכל חלב והפריש קרבן והמיר דת וחזר הואיל ונדחה ידחה נימא אכל חלב והמיר דת והפריש קרבן ואשמעינן רבותא טפי דאפי' דחוי מעיקרו הוי דחוי וי''ל משום אידך דאמר התם אכל חלב והפריש קרבן ונשתטה וחזר ונשתפה נקט נמי הכי דבההוא לא מצי למינקט נשתטה והפריש קרבן דשוטה אין בהפרשתו כלום וא''ת היכי מצינו למימר דרבי יוחנן אית ליה דיחוי מעיקרו הוי דיחוי האמר בפ' שני שעירי (יומא דף סד.) דטעמא דבעלי חיים אינן נדחין דיליף ממחוסר זמן ואידך מחוסר זמן לא אחזי הא אחזי משמע דהא דקסבר דבעלי חיים נדחין ס''ל דאין דחיה אלא היכא דאחזי מעיקרו וא''כ מנא ליה דדיחוי מעיקרו הוי דיחוי וי''ל דיש שם שיטה אחרת דבעלי חיים אינן נדחין מקרא דמום בם לא ירצו ולא ילפינן ליה ממחוסר זמן ולפ''ז מצינו למימר דאית ליה דחוי מעיקרו הוי דחוי והא (דהוא קאמר) התם מחוסר זמן לא איחזי היינו מקמי דהוה ידע קרא דמום בם וא''ת הרי ההיא דפ' בתרא דכריתות (דף כז: כח.) דאמר רבי אושעיא מטמא מקדש עשיר שהפריש קן לכבשתו והעני הואיל ונדחה ידחה וקאמר עלה ש''מ תלת כו' כי הכא ופריך עלה מר''ש דקאמר המפריש נקבה לפסחו וילדה זכר הוא עצמו קרב פסח ונימא הואיל ונדחה ידחה והתם קשה טובא חדא אדפריך לרבי אושעיא נפרוך נמי אמילתא דר' יוחנן ועוד אדמותיב ליה מר''ש נסייעיה מרבנן דפליגי עליה דר''ש ואמרי תרעה עד שתסתאב ותמכר ויביא בדמיה פסח ונהי נמי דהכי קמשני מ''מ מה ס''ד דמקשה וכי לא הוה ידע שיתרץ לו כן ועוד אדפריך מר''ש דברייתא נפרוך מר''א דמתני' דפירקין דלעיל ואלו קדשים (דף יח:) דתנן בהדיא המפריש נקבה לעולתו וילדה זכר ירעה כו' רבי אליעזר אומר הוא עצמו יקרב עולה וי''ל דס''ל למקשה דטעמא דר''ש דאמר במפריש נקבה לפסחו וילדה זכר דהוא עצמו קרב פסח היינו משום דאזיל לטעמיה דאמר בפ' ואלו קדשים (דף יט:) גבי ההיא דתנן המפריש נקבה לאשם ירעה כו' ר''ש אומר תמכר שלא במום ופריך בגמ' עלה למה לי תסתאב תמכר שלא במום דכיון דלא חזי למילתיה היינו מומו ומשני א''ר יהודה אמר רב היינו טעמא דאמר מגו דנחתא לה קדושת דמים נחתא לה קדושת הגוף וטעמא דר''ש מפרש דסבר דכל מידי דלא חזי לגופיה לא נחתא לה קדושת הגוף ומש''ה פריך מר''ש אההיא דמטמא מקדש עשיר שהפריש קן דלית בה קדושת הגוף וליכא למימר ליסייעיה מרבנן דעד כאן לא פליגי רבנן אלא במפריש נקבה לפסחו ומפריש נקבה לאשם מהאי טעמא דמגו דנחתא לה קדושת דמים נחתא לה קדושת הגוף אבל בההיא דמטמא מקדש לא שייך ביה האי טעמא דקדושת דמים לית בהן דבעופות לית בהו פדיון ומיעקרא מקדושת מזבח דלא הן ולא דמיהן קרבי ובהא אפילו רבנן מודו ולה''נ ניחא דלא פריך אמילתיה דרבי יוחנן דשייך ביה שפיר מגו דנחתא לה קדושת דמים נחתא לה קדושת הגוף וא''כ אי הוה מותיב מינה מר''ש ה''א אדמותיב מר' שמעון ליסייעיה מרבנן ומש''ה נמי ניחא דמותיב מר''ש דברייתא ולא מר' אליעזר דמתני' משום דמסתבר ליה מר' אליעזר דטעמא דר''ש משום דאזיל לטעמיה דההיא דמכילתין פ' ואלו קדשים (דף יט:) ומשני התם לאו בפלוגתא דמגו דנחתא כו' תליא מילתא אלא בפלוגתא דבעלי חיים נדחין ואנן לרבנן אמרי ור''ש הוא דקסבר בעלי חיים אינן נדחין: אמר אביי הכל מודים דאי אמר חציה עולה וחציה מעשר דברי הכל עולה קריבה. פירש רש''י אפילו נתכוון תחלה לכך דלא חשיב מילתא בתרייתא מידי דאין מעשר קדוש כי האי גוונא אלא דרך מנין והוא היה עשירי וה''ה אם אמר חציה עולה וחציה תמורה לא חיילא תמורה גבי עולה הואיל ולא קיימא שם בהמה גביה שימיר בה אלא חציה מעשר וחציה תמורה דתרוייהו כי הדדי נינהו היא חיילא עכ''ל וקשיא דאפילו אם כולה מעשר אין בדבריו כלום ועוד מאי או דלמא מעשר קריבה כו' הא לא קריבה ולא קדשה אלא במנין ופר''י דמיירי באדם המעביר צאנו תחת השבט ואמר משתצא עשירי מן הדיר תהא חציה עולה וחציה מעשר דברי הכל עולה קריבה דקדושת הפה שהקדישה לעולה עדיפא מקדושת מעשר שאינו יכול לחול אלא על ידי מנין עשירית והעברת שבט דדוקא בעולה ושלמים פליג (ר''ש) ואמר דחלו שניהן דלא אלימא כולי האי קדושת זה מזה אבל בעולה ומעשר דאלים קדושת עולה ועדיפא מאד מקדושת מעשר ד''ה כוונתו לעולה וא''ת אמאי לא אמר דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין כדאמרינן לעיל בריש פירקין גבי בכור ותחול מעשר ולא עולה וי''ל דהתם כשאמר בבכור עם יציאת רובו יהא עולה אבל הכא מיירי שאמר עם יציאת מיעוטו יהא עולה ומעשר דלא חל עליה קדושת מעשר עד יציאת רובו: