תמורה כו ע"א

גְּמָ' אָמַר רַבִּי יִצְחָק בְּרַבִּי יוֹסֵי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן הַכֹּל מוֹדִים בְּאוֹמֵר תָּחוּל זוֹ וְאַחַר כָּךְ תָּחוּל זוֹ דִּבְרֵי הַכֹּל תְּפוֹס לָשׁוֹן רִאשׁוֹן
לֹא תָּחוּל זוֹ אֶלָּא אִם כֵּן חָלְתָה זוֹ תַּרְוַויְיהוּ קָדְשִׁי
לֹא נֶחְלְקוּ אֶלָּא כְּגוֹן מִשְׁנָתֵינוּ דְּאָמַר תְּמוּרַת עוֹלָה תְּמוּרַת שְׁלָמִים דְּרַבִּי מֵאִיר סָבַר מִדַּהֲוָה לֵיהּ לְמֵימַר תְּמוּרַת עוֹלָה וּשְׁלָמִים וְאָמַר תְּמוּרַת עוֹלָה תְּמוּרַת שְׁלָמִים הָוְיָא לֵיהּ כְּאוֹמֵר תָּחוּל זוֹ וְאַחַר כָּךְ תָּחוּל זוֹ
וְרַבִּי יוֹסֵי סָבַר אִי אָמַר תְּמוּרַת עוֹלָה וּשְׁלָמִים הֲוָה אָמֵינָא קְדוֹשָׁה וְאֵינָהּ קְרֵיבָה קָא מַשְׁמַע לַן
תָּנוּ רַבָּנַן הָאוֹמֵר בְּהֵמָה זוֹ חֶצְיָהּ תְּמוּרַת עוֹלָה וְחֶצְיָהּ תְּמוּרַת שְׁלָמִים כּוּלָּהּ תִּקְרַב עוֹלָה דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר וַחֲכָמִים אוֹמְרִים תִּרְעֶה עַד שֶׁתִּסְתָּאֵב וְתִימָּכֵר וְיָבִיא בִּדְמֵי חֶצְיָהּ תְּמוּרַת עוֹלָה וּבִדְמֵי חֶצְיָהּ תְּמוּרַת שְׁלָמִים
אָמַר רַבִּי יוֹסֵי אִם לְכָךְ נִתְכַּוֵּון מִתְּחִלָּה הוֹאִיל וְאִי אֶפְשָׁר לְהוֹצִיא שְׁנֵי שֵׁמוֹת כְּאַחַת דְּבָרָיו קַיָּימִין רַבִּי יוֹסֵי הַיְינוּ רַבָּנַן כּוּלָּהּ רַבִּי יוֹסֵי קָתָנֵי לַהּ
תַּנְיָא אִידַּךְ בְּהֵמָה חֶצְיָהּ עוֹלָה וְחֶצְיָהּ חַטָּאת כּוּלָּהּ תִּיקְרַב עוֹלָה דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר
רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר תָּמוּת וְשָׁוִין בְּאוֹמֵר חֶצְיָהּ חַטָּאת וְחֶצְיָהּ עוֹלָה שֶׁתָּמוּת
שָׁוִין מַנִּי רַבִּי מֵאִיר פְּשִׁיטָא
מַהוּ דְּתֵימָא אִי לָאו דְּאַשְׁמְעִינַן הֲוָה אָמֵינָא טַעְמָא דְּרַבִּי מֵאִיר לָאו מִשּׁוּם תְּפוֹס לָשׁוֹן רִאשׁוֹן אֶלָּא הַיְינוּ טַעְמָא חַטָּאת מְעוֹרֶבֶת קְרֵיבָה
וַאֲפִילּוּ כִּי אָמַר חֶצְיָהּ חַטָּאת וַהֲדַר אָמַר חֶצְיָהּ עוֹלָה קְרֵיבָה קָא מַשְׁמַע לַן דְּלָא
תַּנְיָא אִידַּךְ אָמַר בְּהֵמָה זוֹ חֶצְיָהּ עוֹלָה וְחֶצְיָהּ שְׁלָמִים קְדוֹשָׁה וְאֵינָהּ קְרֵיבָה עוֹשָׂה תְּמוּרָה וּתְמוּרָתָהּ כַּיּוֹצֵא בָּהּ
מַנִּי רַבִּי יוֹסֵי הִיא פְּשִׁיטָא דִּקְדוֹשָׁה וְאֵינָהּ קְרֵיבָה
תְּמוּרָתָהּ אִיצְטְרִיךְ לֵיהּ דְּמַהוּ דְּתֵימָא נְהִי דְּהִיא לָא קָרְבָה תְּמוּרָתָהּ תִּקְרַב קָא מַשְׁמַע לַן מַאי שְׁנָא הִיא דְּלָא קָרְבָה דְּהָוְיָא לַהּ קְדוּשָּׁה דְּחוּיָה תְּמוּרָתָהּ נָמֵי מִכֹּחַ קְדוּשָּׁה דְּחוּיָה קָאָתְיָא
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בְּהֵמָה שֶׁל שְׁנֵי שׁוּתָּפִים הִקְדִּישׁ חֶצְיָהּ שֶׁלּוֹ וְחָזַר וְלָקַח חֶצְיָהּ אַחֶרֶת וְהִקְדִּישָׁהּ קְדוֹשָׁה וְאֵינָהּ קְרֵיבָה וְעוֹשֶׂה תְּמוּרָה וּתְמוּרָתָהּ

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כו - א

גמרא:

שנינו במשנתנו מחלוקת רבי מאיר ורבי יוסי בענין "תמורת עולה תמורת שלמים". וכמבואר שטעם מחלוקתם הוא בכך שרבי מאיר סובר "תפוס לשון ראשון" ואפילו אם ברור לנו שרצה להתפיס שתי הקדושות, נתפסת הראשונה מאליה. ורבי יוסי סובר "אף בגמר דבריו אדם נתפס", והואיל ומתחילה נתכוין להתפיס שתי הקדושות - נתפסות שתיהן. ומביאה בגמרא מאמר רבי יוחנן המבאר טעם מחלוקתם בביאור אחר, ולפיו נחלקו ב"אומדן דעת המקדיש" באמרו "תמורת עולה תמורת שלמים", למה התכוין, האם לזו אחר זו, וממילא לא נתפסה השניה, או לשתיהן ^[67].

אמר רבי יצחק ברבי יוסף ^[68] אמר רבי יוחנן: הכל מודים, אפילו רבי יוסי, באומר "תחול זו תמורת עולה, ואחר כך תחול זו, תמורת שלמים", דברי הכל תפוס לשון ראשון ^[69], ולא חלה תמורת שלמים, כי אין קדושה חלה על קדושה.

וכן, באומר "לא תחול זו, תמורת עולה, אלא אם כן חלתה זו, תמורת שלמים", הכל מודים, אפילו רבי מאיר, כי שניה נמי חיילא, ^[70] הואיל ונתכוין לכך להחלת שתי התמורות. ותהיה חציה תמורת עולה וחציה תמורת שלמים, ותרעה עד שיפול בה מום, ותמכר, ובדמי חציה יביא תמורת עולה, ובדמי חציה יביא תמורת שלמים.

לא נחלקו, אלא כגון משנתנו, דאמר "הרי זו תמורת עולה, תמורת שלמים" [בלי וי"ו החיבור ^[71]] -

דרבי מאיר סבר: מדהוה ליה למימר, אם אכן כוונתו להחיל עליה שתי תמורות כאחת, היה לו לומר "תמורת עולה ושלמים" [ואז הוי משמעות אמירתו כאומר "לא תחול זו אלא אם כן תחול זו" ושתי הקדושות חלות], ואמר "תמורת עולה, תמורת שלמים", וכפל דבריו באמירת "תמורת" "תמורת", הויא ליה כאומר "תחול זו, ואחר כך תחול זו" [גירסת הגמרא במסכת זבחים: שמע מינה, מיהדר קא הדר ביה] ואינו יכול לחזור בו, הואיל וכבר נתפסה תמורת עולה.

ורבי יוסי אמר לך, ^[72] גם באומר "תמורת עולה תמורת שלמים" - חלות שתי הקדושות, והוי כאומר "לא תחול זו אלא אם כן חלה זו", ואינו כאומר וחוזר בו. והטעם שאמר "תמורת, תמורת", הוא, כי קסבר האי גברא, הוא טועה וסובר, כי אי אמינא, אם אומר "תמורת עולה ושלמים" [כטענת רבי מאיר], תיהוי קדושה ולא קריבה. ^[73] לכן, אימא, עדיף שאומר "תמורה" אכל [על כל] חד וחד, ותפשוט קדושת עולה בכולה וקדושת שלמים בכולה, ועתה תיקרב. וזה הטעם שאמר כן. ואמנם התכוין להקדישה שתי קדושות, כאומר "לא תחול זו אלא אם כן חלה זו", ושתיהן חלות ותמכר אחרי שיפול בה מום, ויביא תמורת עולה בדמי חציה, ותמורת שלמים בדמי חציה ^[74].

לישנא אחרינא ^[75]: אמר רבי יצחק ברבי יוסף אמר רבי יוחנן: הכל מודים וכולהו. לא נחלקו אלא באומר "תמורת עולה תמורת שלמים". דרבי מאיר סבר: מדהוה ליה למימר "תמורת עולה ושלמים" ואמר "תמורת עולה תמורת שלמים" - מיהדר קא הדר ביה, הריהו חוזר בו מאמירתו "תמורת עולה" ל"תמורת שלמים", והואיל וכן - תפיס תחילת דבריו "תמורת עולה", ואינו יכול לחזור בו.

ורבי יוסי סבר: הדין גברא הוא דקא טעי, מקדיש זה טועה, דסבר ^[76] אי לאו אמינא "תמורה" על עולה ועל שלמים - לא תפסה תמורה דתרווייהו. ומשום הכי הוא דאמר "תמורת עולה תמורת שלמים". אלא בדין ^[77] הוא דתמורת עולה ושלמים בעי דנימא, וחושב לעצמו שכדאי לו לומר "תמורת עולה תמורת שלמים" כדי ששתיהן יחולו, הואיל וכן, כלומר, כיון שלא ברור שזו היא כוונתו, בדקינן ליה, חוקרים אותו, אי אמר: מהדרי הוא דהדרי בי, מקודם הקדשתי לתמורת עולה וחזרתי בי והקדשתי גם לתמורת שלמים, תפוס לשון ראשון, שהרי חלה קדושת עולה ואינו רשאי לחזור בו. ואי אמר שלתמורת שתיהן איתכוין מתחילה, דבריו קיימים.

והתניא ^[78], וכן שנינו בברייתא: האומר "הרי זו תמורת עולה תמורת שלמים" - הרי זו תמורת עולה, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: תרעה עד שתסתאב ותמכר ויביא בדמי חציה תמורת עולה ובדמי חציה תמורת שלמים. רבי יוסי אומר: יבדק! אם אמר "לכך נתכוונתי, לשתי הקדושות, אלא שלא הייתי יכול לקרות שני השמות כאחד" - דבריו קיימים. אם אמר "משקריתי [אחרי שקראתי] שם ראשון ^[79] חזרתי וקראתי שם שני" - אין דבריו האחרונים כלום, ואינו יכול לאימלוכי ולחזור בו.

ודנה הגמרא: חכמים היינו רבי יוסי, שהרי ודאי לא אמרו חכמים שדבריו קיימים באומר שהקדיש לתמורת עולה ואחר כך חזר בו, אלא באומרו שמתחלה התכוין לכך, ואם כן - מה בין חכמים לרבי יוסי?

ומתרצינן: כולה רבי יוסי קתני לה. וכך מתפרשת הברייתא: חכמים אומרים: תרעה עד שתסתאב ותמכר ויביא בדמי חציה עולה ובדמי חציה שלמים. במה דברים אמורים? כשאומר "לכך נתכוונתי מתחילה", אבל באומר חזרתי בי - תפוס לשון ראשון. שהרי רבי יוסי אומר, וכולי.

עד כאן דנו המשנה והברייתא באומר "תמורת עולה תמורת שלמים". הברייתא הבאה דנה באומר "חציה תמורת עולה וחציה תמורת שלמים".

תנו רבנן: ^[80] האומר על בהמת חולין העומדת אצל שתי בהמות אחת של עולה ושניה של שלמים "בהמה זו חציה תמורת עולה וחציה תמורת שלמים" - כולה תקרב עולה, אלו הן דברי רבי מאיר.

לשיטתו הסובר [לדעת רבי יצחק בר יוסף] שהוה ליה כאומר "תחול זו ואחר כך תחול זו". והואיל וכבר תפסה קדושת עולה לחציה - תפסה בכולה. כמבואר לעיל [יא ב] שאף על גב שבאומר "רגלה של זו עולה" - סובר רבי מאיר שלא נתפשטה הקדושה בכולה, מכל מקום, מודה במקדיש דבר שהנשמה תלויה בו שנתפשטה הקדושה בכולה. והלכך, כשהקדיש חצי בהמה לתמורת עולה - וודאי שהנשמה תלויה בחצי בהמה, נתפשטה קדושת עולה על כל הבהמה, ושוב לא חלה קדושה אחרת ^[81].

וחכמים אומרים: תרעה עד שתסתאב, ותמכר, ויביא בדמי חציה תמורת עולה ובדמי חציה תמורת שלמים, וכמו שיבואר.

רבי יוסי אומר: ^[82] בודקין אותו, אם לכך נתכוין מתחילה, שתחול עליה שתי הקדושות, הואיל ואי אפשר להוציא שני שמות כאחת - דבריו קיימין.

ותמהה הגמרא: הרי רבי יוסי היינו רבנן, שהרי ודאי שחכמים לא אמרו שדבריו קיימים אלא אם אומר שמתחלה התכוין לכך, ואם כן - מה בין חכמים לרבי יוסי?

ומתרצינן: כולה רבי יוסי קתני לה. וכך מתפרשת הברייתא: חכמים אומרים: תרעה וכולהו. במה דברים אמורים? כשאומר "לכך נתכוונתי מתחילה", אבל באומר חזרתי בי

- תפוס לשון ראשון. שהרי רבי יוסי אומר וכולהו. ^[83]

מביאה הגמרא ברייתא אחרת בענין מחלוקת רבי מאיר ורבי יוסי.

תניא אידך: האומר "בהמה זו חציה עולה וחציה חטאת" - כולה תיקרב עולה, דברי רבי מאיר, משום דתפוס לשון ראשון, וכיון שנתפסה קדושת עולה על חציה - מתפשטת הקדושה על כל הבהמה, כמבואר, שחציה הוי דבר שהנשמה תלויה בו. רבי יוסי אומר: תמות, לפי "שאף בגמר דבריו אדם נתפס", וכיון שהוא אינו חייב חטאת - דינה למיתה ^[84].

וממשיכה הברייתא: וכל החכמים שוין, ולא נחלקו, באומר "חציה חטאת וחציה עולה" ומקדים חטאת לעולה - שתמות.

ומבררת הגמרא: מה שאמרה הברייתא "שוין" - מני, מי ומי משתווים?

שמא תאמר, רבי מאיר, האומר ברישא תקרב עולה משתווה עם רבי יוסי וסובר כמותו שתמות. הרי קשה: פשיטא! שהרי רבי מאיר סובר "תפוס לשון ראשון", ואם נתפסה בחטאת הרי התפשטה קדושת חטאת בכולה, והוא הרי אינו מחוייב חטאת, פשיטא שתמות, ומה משמיעה לנו הברייתא?

ומתרצינן: אינו כל כך פשוט - מהו דתימא אי לאו דאשמעינן, אם הברייתא לא היתה משמיענו זאת, הוה אמינא, היה אפשר לומר: טעמא דרבי מאיר לאו משום תפוס לשון ראשון, אלא היינו טעמא, משום שסובר: חטאת מעורבת, שנתערבו בה שתי קדושות - קריבה! וחלים עליה שתי הקדושות, אלא שהיא קריבה הואיל ומעורב בה דבר הראוי להקרבה ^[85] [ועל כך חולק רבי יוסי וסובר ש"קדושה מעורבת אינה קריבה"], ואם נאמר כן - אז אפילו כי אמר "חציה חטאת" בתחילה והדר אמר "חציה עולה", הרי היא קריבה -

קמשמע לן, דלא! אין זה הטעם של רבי מאיר, ואמנם מחלק בין הקדים עולה להקדים חטאת, מפני ש"תפוס לשון ראשון".

מביאה הגמרא עוד ברייתא בענין זה, ובברייתא זו לא נאמרו שמות תנאים.

תניא אידך: אמר "בהמה זו חציה עולה וחציה שלמים" - קדושה ואינה קריבה, ותרעה עד שיפול בה מום ותימכר ויביא בדמי חציה עולה ובדמי חציה שלמים, ועושה תמורה, הממיר עליה בהמת חולין - נתפסת בתמורה, ותמורתה כיוצא בה ^[86], וגם היא תרעה עד שיפול בה מום ותמכר ויביא בדמי חציה תמורת עולה ובדמי חציה תמורת שלמים.

אמר מר: ^[87] קדושה ואינה קריבה: מני, מי הוא התנא הסובר כן? - רבי יוסי היא.

וקשה: פשיטא דקדושה ואינה קריבה, ומה משמיעה לנו הברייתא?

ומתרצינן: אכן! אין צורך להשמיענו שהיא קדושה ואינה קריבה, אלא "תמורתה כיוצא בה" איצטריך ליה להשמיענו. דמהו דתימא, היה מקום לומר: נהי, אכן, דהיא לא קריבה, דיש בה ריעותא ^[88] בכל זאת - תמורתה תיקרב, דאין בה ריעותא -

קמשמע לן, משמיעה לנו הברייתא שגם היא אינה קריבה. מפני שמאי שנא היא דלא קרבה, משום דהויא לה קדושה דחוייה - תמורתה נמי מכח קדושה דחויא קא אתיא, הרי היא באה. וזה עיקר חידוש הברייתא.

מביאה הגמרא מאמר רבי יוחנן בבהמה שחציה הוקדשה וחציה לא הוקדשה, דינה ודין תמורתה. והנה, המקדיש חצי בהמה, כולי עלמא מודים שקדושתה מתפשטת מעצמה על פני כולה, כמבואר. במה דברים אמורים? כשיש לקדושה אפשרות להתפשט ואין מעכב בעדה, מה שאין כן כשאין לה אפשרות להתפשט, כגון בהמה של שני שותפין והקדיש שותף אחד את חלקו והשני לא הקדיש, והרי "אין אדם מקדיש דבר שאינו שלו", הלכך לא פשטה על פני כולה.

אמר רבי יוחנן: בהמה של שני שותפים, הקדיש אחד מהן, את חציה שלו, והשתא הויא חציה קודש וחציה חולין, וחזר ולקח, קנה מיד שותפו, את חציה, האחרת והקדישה - קדושה ואינה קריבה ^[89], הואיל ומתחילה כשהקדיש חציה לא היתה ראויה ליקרב, ו"קדושה דחויה" ^[90] מעיקרה היא ^[91]. ותרעה עד שיפול בה מום ותמכר ויביא אחרת בדמיה. ועושה תמורה, ותמורתה כיוצא בה, וגם היא קדושה ואינה קריבה, הואיל והיא באה מקדושה דחויה.

הערות

^[67] ובתוס' [ד"ה האומר] מבואר במה שונה המקרה של תמורה של משנתנו מהמשנה הקודמת.

^[68] גירסת הגמרא שם.

^[69] וכתב החפץ חיים בליקוטי הלכות, שאפילו באומר שנתכוין מתחילה לסיים דבריו "ואחר כך תחול זו" - גם כן לא מהני. דמכיון שאומר "תחול זו" נתפשטה הקדושה בכולה. וענין התפשטות קדושה בכולה באומר "חציה" או באומר "תחול זו אחר כך תחול זו" שמשמעותה חציה וחציה - יבואר בהמשך הסוגיא.

^[70] גירסת השיטה מקובצת. ועיין שם בגמרא גירסא אחרת.

^[71] כן כתב רש"י. פירוש לפירושו: כי אילו אמר עם וי"ו החיבור הוי כאומר "חציה עולה ושלמים" שבו לא נחלקו, ורבי מאיר מודה שהוי כאומר "לא תחול זו אלא אם כן תחול זו". ולהעיר, שהמאירי [פסחים סג א] סובר שאפילו אם אמר בוי"ו החיבור הרי הוא כאומר "תמורת עולה תמורת שלמים".

^[72] גירסת רש"י.

^[73] כלומר, לא יוכל להקריבה דחציה הוי תמורת עולה וחציה הוי תמורת שלמים, דאי אפשר להקריבה לחצאין. רש"י במסכת זבחים שם ותוס' כאן. ולפיכך אמר תמורת עולה תמורת שלמים כדי שתחולנה שתי הקדושות. והנה בסוגיתנו יש שתי לשונות, ומבוארים בהמשך הגמרא על פי השיטה מקובצת. וכנראה שבנקודה זו נחלקו שתי הלשונות. שללשון ראשון טועה וסובר שבחציה עולה וחציה שלמים הוי "קדושה ואינה קריבה", וללשון שני טועה וסובר שלא נתפסת קדושת תמורה כלל. וגם ללשון זו בדקינן אותו לרבי יוסי אם נתכוין לחזור בו או שנתכוין להקדיש שתי קדושות, כמו בלשון שני. חדא, מטעם סברא, שהרי לא ברור שטעה, ובהחלט יתכן שחוזר בו. ועוד, שהרי רבי יוחנן מפרש כן את משנתנו ובמשנה נאמר שבודקין אותו. ועיין ר"ן בנדרים [סט ב]. ועיין גירסת הגר"א.

^[74] בגמרא ובשיטה מקובצת גרסינן "קמשמע לן". ורש"י כנראה לא גרס כן. על כל פנים פירושו [שלא כשאר מקומות בש"ס!] כאן, שמשמיע לנו המקדיש ואומר "תמורת" "תמורת".

^[75] על פי נוסחת השיטה מקובצת ופירוש רש "י.

^[76] לשון הגהת הגר"א: אי לא אמינא "תמורת עולה תמורת שלמים". סברי, יסברו אנשים, שהדרי הוא דהדר בי, שההני חוזר בי מהקדשתה לעולה.

^[77] מתוקן על פי גירסת רבינו גרשום.

^[78] המשך גירסת השיטה מקובצת. ואינה הברייתא המובאת בגמרא!

^[79] כן צריך לגרוס.

^[80] גירסת השיטה מקובצת: תניא אידך, ואינה הברייתא הנ"ל. וכן כתבו הברכת הזבח ועוד מפרשים. אבל הגהת הב"ח סובר שהיא הברייתא הנ"ל ללישנא בתרא. וכנראה, שהוא סובר שאין נפקא מינה בין אומר "תמורת עולה תמורת שלמים" לבין אומר "חציה תמורת עולה וחציה תמורת שלמים", שהרי גם באומר "חציה" - נתפשטה הקדושה בכולה כמבואר בפנים.

^[81] על פי רש"י ותוס'.

^[82] גירסת השיטה מקובצת.

^[83] וכתב ההפץ חיים בליקוטי הלכות: ונראה דמיירי שלא הפסיק בינתיים, אבל אם הפסיק בינתיים, דהיינו שאמר "בהמה זו חציה תמורת עולה" והפסיק כדי שאילת רב לתלמיד [דיבור קטן, ומבואר לעיל בסוף סוגיא הקודמת שפחות מכך לא הוי הפסק אפילו לגבי קדשים!] ואחר כך סיים ואמר "וחציה תמורת שלמים", אף שנתכוין מתחילה לכך - לא מהני לרבי יוסי. דמכיון שאמר "חציה תמורת עולה" נתפשטה הקדושה בכולה, ומה שסיים אחר כך "וחציה תמורת שלמים" נחשב ל"נמלך", ולא מהני. והנה, כבר מובא לעיל שהגמרא בבבא קמא מביאה את הדיון של "תוך כדי דיבור", ומסקנתה, שלגבי קדשים אינו כדיבור- על משנתנו, ולא כמו במסכתנו מסכת תמורה שהובא על המשנה הקודמת של "היא שלמים וולדה עולה". ומקשה הפני יהושע, למה באמת לא דנה שם הגמרא על המשנה הקודמת, להקשות: פשיטא! שאם משאמר "הרי זו שלמים ונמלך ואמר ולדה עולה הרי זה ולד שלמים", וכי עד מתי יכול לחזור בו? ומתרץ הפני יהושע: שם רצתה הגמרא להביא ראיה שרבי יוסי אינו סובר "תוך כדי דיבור כדיבור דמי" לגבי הלכות עדות. ועתה, מהמשנה הקודמת אי אפשר להביא ראיה כלל, מפני שיתכן לדחות ולומר שמה שרבי יוסי סובר שאם נמלך תוך כדי דיבור אינו יכול לחזור בו - אינו משום שסובר תוך כדי דיבור לאו כדיבור דמי - אלא יש לומר שטעמו של רבי יוסי שאינו יכול לחזור בו הוא, משום שמקדיש זה באמת אינו רוצה לחזור מדבריו הראשונים, אלא שהינו טועה וסובר שהיות והאם והולד הם שני גופים, והוא לא הקדיש מתחילה אלא את האם לשלמים - סובר הוא שעדיין לא חלה שום קדושה על הולד, ולפיכך מקדישו לעולה. וכיון שטעות גמורה היא, והאמת שהולד הוקדש בהקדשת האם - נמצא שהקדשת הולד בהקדשת פיו היתה בטעות. כל זה אמור, אם אכן טעה בכך. ואף אם יתברר שעתה רוצה לחזור, דבריו קיימין. נמצא, שאין כאן כלל נידון של "תוך כדי דיבור", וממש דומה נידון זה לאומר "תחול זו ואחר כך תחול זו", שגם רבי יוסי מודה ש"תפוס לשון ראשון". אבל ממשנתנו מביאה הגמרא ראיה טובה, שאף על פי שהוא גוף אחד ולא שייך לומר שטעה כנ"ל, ובכל זאת סובר רבעי יוסי שאם אמר שנתכוין לכך מתחלה - דבריו קיימין, משום דמתחילה דעתו על שתי הקדושות. ואם כן למה בנמלך אפילו תוך כדי דיבור - אמרה המשנה "הרי זה תמורת עולה" - מוכרח לומר שרבי יוסי סובר "תוך כדי דיבור לאו כדיבור דמי".

^[84] כן כתב רש"י. והכרחו לומר כן, כתבו הברכת הזבח והחפץ חיים בליקוטי הלכות, שאם היה מחויב חטאת - לא אתי שפיר הסיפא של הברייתא. ולמה סובר רבי מאיר שתמות הלא ראויה להקרבה לחטאת, ונתפסה ב"לשון ראשון" לחטאת. ועיין בתוס' המקשים שאם אינו מחויב חטאת - לא אמר כלום. ועל כן פירשו בתמורת חטאת. על כל פנים, לדעת רש"י מקשים המפרשים: אפילו אם היה מחויב חטאת, איך יכול להקריבו לחטאת, הלא מעורב בו "חצי עולה"? ועיין ברכת הזבח מה שתירץ. הצאן קדשים והחק נתן מתרצים: רש"י סובר שאם היה מחויב חטאת, אף על גב דאינה ראויה להקרבה - מכל מקום לא תמות, אלא חלה עליה קדושת עולה וקדושת חטאת ותרעה עד שתסתאב ותמכר ויביא בדמי חציה עולה ובדמי חציה חטאת המחוייב בה. להכי כתב רש"י שאינו מחויב חטאת, ודינה למיתה.

^[85] כן כתב רש"י. פירוש לפירושו: הואיל ואינו מחוייב חטאת, תקרב עולה. והשיטה מקובצת כתב בשם גליון: משום דדעתיה להקדיש קדושה הראויה להקרבה [עולה] יותר מקדושה ההולכת למיתה.

^[86] גירסת הגר"א והגאון יעב"ץ.

^[87] גירסת השיטה מקובצת.

^[88] כן מבאר רש"י על פי השיטה מקובצת. וכנראה כוונתו שהקדישה בפועל שתי קדושות, מה שאין כן את תמורתה הקדיש כמות שהיא בקדושה אחת, אלא שאותה קדושה היא מעורבת משתי קדושות. ועיין תוס'. ועיין שיטה מקובצת [אות ח].

^[89] כתבו תוס' במסכת זבחים [שם]: לא דמי להאומר "רגלה של זו עולה" שתמכר לצרכי עולה [לעיל יא ב]. כלומר, קושית תוס' היא: למה הוי קדושה דחויה? למה לא תחול הקדושה לכל הפחות על חציה כשם שהיא חלה על אבר אחד. ומעולם לא אמרו שהמקדיש רגלה של זו עולה - הוי קדושה דחויה? ומתרצים: התם אינה דחויה, כיון שבידו לקדשה. פירוש: חלות קדושה על איברים תיתכן רק כאשר יש אפשרות להחיל קדושה על כולה, ומשום איזו סיבה שהיא הקדיש חלק ממנה, שאז חלה קדושה, ואפילו קדושת הגוף להקרבה על אותו חלק שהקדיש. אך בהמה שאי אפשר להקדיש כולה, אפשר להקדישה רק "קדושה דחויה", שהיא קדושת דמים בלבד. ובכך תתורץ קושיא אחרת: למה לא מתפשטת הקדושה מעצמה בשעה שחזר ולקח חציה השני מיד שותפו? [ועיין שם במאירי גירסא אחת שאפילו אם לא הקדיש חציה השני, נתפשטה הקדושה מעצמה]. ולפי ביאור המפרשים [שם במסכת קדושין ועיין שם ברש"י] שדין התפשטות הקדושה הוא "התפשטות במעשה ההקדשה", ואינה התפשטות בקדושה עצמה, הרי בשעת הלקיחה מהשותף אין כאן מעשה הקדשה הקודם שיתפשט מאליו, וכל הדיון הוא מחמת שחזר והקדיש חציה השני.

^[90] דין דיחוי בעיקרו נאמר בקדשים [וגם במצות וכדומה שאין כאן מקומם]. והוא: קרבן שנפסל שעה אחת, נדחה מהקרבה לגמרי, אף אם בטלה סיבת הפסול ועתה הוא נראה להקרבה.

^[91] מבואר על פי רש"י כאן ובזבחים [יב א] קידושין [ז א] כריתות [כז א].

א גמרא בהסבר מחלוקת ר' מאיר ור' יוסי במשנה אמר ר' יצחק בר' יוסי, אמר ר' יוחנן: הכל (גם ר' מאיר וגם ר' יוסי) מודים במקרה שאדם אומר "תחול זו (תמורת עולה), ואחר כך תחול זו (תמורת שלמים)" — לדברי הכל אומרים אנו: תפוס (אחוז כדבר המחייב) את הלשון הראשון שאמר "תמורת עולה", וקדושת שלמים לא חלה אף לדעת ר' יוסי.

וכן הכל מודים כשאדם אומר "לא תחול זו (תמורת עולה) אלא אם כן חלתה (חלה) זו (תמורת שלמים)" — שאומרים אנו כי תרווייהו קדשי [שתיהן התקדשו, שתי הקדושות, עולה ושלמים חלו], אף לדעת ר' מאיר.

ולא נחלקו ר' מאיר ור' יוסי אלא במקרה כגון זה שבמשנתינו, שאמר "תמורת עולה תמורת שלמים" שבמקרה זה, ר' מאיר סבר: מדהוה ליה למימר [מתוך שהיה לו לומר], אם רצה להחיל את שתי הקדושות, "תמורת עולה ושלמים", ואילו הוא אמר במקום זה "תמורת עולה תמורת שלמים" — הויא ליה [הריהו] נחשב כאדם האומר "תחול זו ואחר כך תחול זו", ומשום כך לא חלה אלא קדושת עולה, שאין קדושה חלה על קדושה.

ואילו ר' יוסי סבר שמתחילה נתכוון להחיל את שתי הקדושות, והסיבה שלא אמר "תמורת עולה ושלמים" — שכן אי אמר [אם היה אומר] "תמורת עולה ושלמים", הוה אמינא [הייתי אומר, מפרש] את דבריו שרוצה שתהיה קדושה, ואולם קדושתה תהא מתחלקת לשתיים, מחציתה כתמורת עולה ומחציתה כתמורת שלמים, ומשום כך אינה יכולה להיות קריבה על המזבח (שהרי אי אפשר להקריב חציה לקרבן זה וחציה לקרבן זה). לכן קא משמע לן [הוא משמיע לנו, הוא אומר] שבדבריו "תמורת עולה תמורת שלמים", התכוין לומר שתהא כולה עולה וכולה שלמים.

ב ודנים באופן אחר של תמורת שתי בהמות הקדש. תנו רבנן [שנו חכמים]: אדם האומר על בהמת חולין שלו "בהמה זו חציה תמורת עולה, וחציה תמורת שלמים" — התקדשה בהמה זו כולה בקדושת עולה, ולכן תקרב עולה. אלו דברי ר' מאיר. ואילו חכמים אומרים: תרעה עד שתסתאב (שיפול בה מום), ותימכר, ויביא בדמי חציה תמורת עולה, ובדמי חציה תמורת שלמים.

אמר ר' יוסי: אם לכך נתכוון מתחלה, הואיל ואי אפשר לאדם להוציא מפיו שני שמות כאחת (בבת אחת) — כל דבריו קיימין, וחלה עליה אף קדושת שלמים. ושואלים: שיטת ר' יוסי היינו רבנן [זוהי שיטת חכמים], ומה הוסיף בדבריו? ומשיבים: את הברייתא כולה ר' יוסי קתני לה [הוא ששונה אותה], ודברי חכמים שבה הם שיטת ר' יוסי.

ג תניא אידך [שנויה ברייתא אחרת]: אדם האומר "בהמה זו תהא חציה עולה וחציה חטאת" — מאחר וכלל הוא ש"תפוס לשון ראשון" הרי חציה נעשה עולה. וכיון שמחצית בהמה הוא דבר שהנשמה תלויה בו, לפיכך כולה קדושה בקדושת עולה, ולכן תיקרב עולה, אלה דברי ר' מאיר.

ר' יוסי אומר: חלה עליה אף קדושת חטאת, ולכן אינה קריבה כלל, אלא תמות, שהרי אי אפשר להקריב בהמה אחת לשני קרבנות. ושוין ר' מאיר ור' יוסי בדעתם באומר "חציה חטאת וחציה עולה" — שלדעת הכל תמות.

ומבררים: הלשון "שוין" מני [למי היא מתייחסת], מי מהחכמים הוא המודה לחבירו באופן זה? — ר' מאיר הוא, המודה לר' יוסי שבאופן זה דינה שתמות. ויש לשאול: והרי פשיטא [פשוט] שכך הוא, ואין צורך להשמיענו כן. שהרי זו היא כשיטתו של ר' מאיר, שכיון שכבר חלה עליו קדושת אמירתו הראשונה, שוב לא חלה עליו קדושת אמירתו השניה. כך הוא במקרה שקדמה קדושת עולה לקדושת חטאת — שקרבה כעולה, וכך הוא במקרה שקדמה קדושת חטאת לקדושת עולה — שמתה!

ומשיבים: יש צורך להשמיענו זאת, שכן מהו דתימא [היה מקום שתאמר]: אי לאו דאשמעינן, הוה אמינא [אם לא שהשמיענו, שכך היא דעתו של ר' מאיר במקרה זה, הייתי אומר] כי טעמא [טעם] שיטת ר' מאיר הוא לאו [לא] משום שאומרים אנו "תפוס לשון ראשון", שהאמירה הראשונה היא שמחילה את קדושתה, אלא היינו טעמא [זהו הטעם] של שיטת ר' מאיר — משום שהוא סבור כי חטאת מעורבת בקדושה אחרת, דינה שהיא קריבה, ומשום כך, באומר "חציה עולה וחציה חטאת" אמר ר' מאיר שקרבה (כעולה) אף שגם קדושת חטאת מעורבת בה.

ומאותו טעם אפילו כי [כאשר] אמר "חציה חטאת" והדר [וחזר] ואמר "חציה עולה" — דינה שהיא קריבה. לכן קא משמע לן [הוא, התנא בברייתא משמיע לנו] שלא כך הוא הדין, ובאופן זה מודה ר' מאיר לר' יוסי שאין היא קריבה, אלא מתה.

ד ועוד בענין דומה, תניא אידך [שנויה ברייתא אחרת]: אמר "בהמה זו חציה עולה וחציה שלמים" — הריהי קדושה, ואולם אינה קריבה, אלא הריהי רועה עד שיפול בה מום ותיפסל מהקרבה, ואזי תימכר, ויביא בדמי חציה עולה ובדמי חציה שלמים. ועוד מדיניה של בהמה זו: הריהי עושה תמורה (כלומר, שאם המירו בה בהמת חולין — חלו עליה דיני התמורה), ודינה של תמורתו כיוצא בו, שאף תמורתה אינה קרבה אלא הריהי רועה עד שיפול בה מום, ותימכר, וחוצים את דמיה לעולה ושלמים.

ושואלים: והרי מני [כשיטת מי היא] ברייתא זו? — כשיטת ר' יוסי היא, הסבור שחלה על הבהמה קדושת שתי אמירותיו, ולא כשיטת ר' מאיר, ואם כן הרי פשיטא [פשוט] הדבר לשיטת ר' יוסי שקדושה ואינה קריבה, ואין צורך להשמיענו זאת!

ומשיבים: דין תמורתה איצטריך ליה [הוצרך לו] להשמיענו, שאף היא אינה קריבה. שכן מהו דתימא [היה מקום שתאמר]: נהי [אמנם] היא עצמה לא קרבה — אבל תמורתה תקרב, לכן קא משמע לן [הוא משמיע לנו] שאף תמורתה אינה קריבה. וטעם הדבר: מאי שנא [במה שונה, מיוחדת] היא עצמה דלא [שאינה] קרבה — משום דהויא לה [שהריהי] קדושה דחויה, שהרי אינה כולה עולה או שלמים, ואם כן תמורתה נמי [גם כן] — מכח קדושה דחויה קאתיא [היא באה], ולכן אינה קריבה.

ה ועוד בדין הקדש שני חצאיה של בהמה. אמר ר' יוחנן: היתה בהמה של שני שותפים, ועמד אחד השותפים והקדיש בתחילה את חציה שלו, ולאחר מכן חזר ולקח (קנה) משותפו את חציה האחרת, והקדישה — דינה שהיא קדושה ואולם אינה קריבה, שהרי כאשר הקדיש את חציה הראשון לא היתה ראויה להקרבה, וכיון שנדחתה מהקרבה שוב אינה חוזרת להכשרה להיות מוקרבת אף שעתה היא ראויה להקרבה, והריהי עושה תמורה, ותמורתה

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

GEMARA: Rabbi Yitzḥak, son of Rabbi Yosei, says that Rabbi Yoḥanan says, with regard to the disagreement between Rabbi Meir and Rabbi Yosei: Everyone concedes in a case where one says: The consecration of this animal as a substitute for a burnt offering will take effect and afterward the consecration of this animal as a substitute for a peace offering will take effect. In this case, everyone agrees that one attends only to the first statement, i.e., the sanctity of the burnt offering takes effect but the sanctity of the peace offering does not take effect.

Likewise, everyone agrees that in a case where one says: Consecration of this animal as a substitute for a burnt offering shall not take effect unless the consecration of this animal as a substitute for a peace offering shall also take effect, the animal is consecrated as both a burnt offering and a peace offering.

Rabbi Meir and Rabbi Yosei disagree only with regard to a case such as the one in our mishna, where one said: This animal is the substitute of the burnt offering, the substitute of the peace offering. As Rabbi Meir holds: Since if he wanted both sanctities to take effect, he should have said: The substitute of the burnt offering and the peace offering, but instead he said: The substitute of the burnt offering, the substitute of the peace offering, he is considered like one who says: The consecration of this animal as a substitute for a burnt offering will take effect and afterward the consecration of this animal as a substitute for a peace offering will take effect. Therefore, according to Rabbi Meir only the first sanctity takes effect; the second sanctity cannot take effect because the animal is already consecrated.

And Rabbi Yosei holds that from the outset he intended for both sanctities to take effect, and he did not say: The substitute of the burnt offering and the peace offering, because he reasoned that if he said that, one would say that he intends for the animal to be consecrated with two sanctities, half as a substitution of the burnt offering and half as a substitution of the peace offering. And if so, the animal cannot be sacrificed in the Temple, because it is impossible to sacrifice half the animal as one type of offering and half as another type of offering. Therefore, Rabbi Yosei teaches us that when he says: The substitute of the burnt offering the substitute of the peace offering, he intends for the animal to be both entirely a burnt offering and entirely a peace offering, as he mistakenly thinks that such an animal can be sacrificed in the Temple. But since he intended for both types of sanctity to take effect, the animal is half a burnt offering and half a peace offering.

§ The Sages taught in a baraita: In the case of one who had two animals standing before him, one a burnt offering and one a peace offering, and he said with regard to one of his non-sacred animals: This animal, half of it is the substitute of the burnt offering, and half of it is the substitute of the peace offering, that animal is the substitute of the burnt offering and is therefore entirely sacrificed as a burnt offering. This is the statement of Rabbi Meir. And the Rabbis say: It is left to graze until it becomes blemished, and then it is sold, and the owner brings a substitute burnt offering with the payment for half the animal and a substitute peace offering with the payment for half the animal.

The baraita concludes: Rabbi Yosei said: If that was his intent from the outset, then since it is impossible to call two designations simultaneously, his statement stands, and the animal is half a burnt offering and half a peace offering. The Gemara objects: The opinion of Rabbi Yosei is identical to the opinion of the Rabbis. The Gemara explains: Rabbi Yosei taught the entire baraita, and the opinion of the Rabbis in the baraita is Rabbi Yosei’s opinion.

It is taught in another baraita: In a case where one says: This animal, half of it is designated as a burnt offering and half of it is designated as a sin offering, Rabbi Meir holds that we attend only to the first statement that he uttered, and therefore half of the animal becomes consecrated as a burnt offering. Since the animal cannot live if half of its body were removed, the sanctity spreads to the entire animal and it is sacrificed entirely as a burnt offering. This is the statement of Rabbi Meir.

Rabbi Yosei says: Both sanctities take effect, and as an animal cannot be sacrificed as two offerings, it must be left to die. The baraita adds: And Rabbi Meir and Rabbi Yosei agree in a case where one says: Half of this animal is designated as a sin offering and half of it is designated as a burnt offering, that the animal must be left to die.

The Gemara clarifies: That case with regard to which the baraita states that Rabbi Meir and Rabbi Yosei agree, who is conceding to whom? Clearly Rabbi Meir concedes to Rabbi Yosei that in that case the halakha is that the animal must be left to die. The Gemara asks: Isn’t it obvious that Rabbi Meir concedes in that case? Just as in the first case of the baraita where one mentioned the burnt offering first and the sin offering second, Rabbi Meir holds that only the first expression takes effect, so too if one mentioned the sin offering first and the burnt offering second, only the first expression takes effect; this means that the animal is a sin offering, and therefore it must be left to die, as he is not obligated to bring a sin offering.

The Gemara explains that the ruling of the baraita is necessary, lest you say: If it hadn’t taught us the opinion of Rabbi Meir in the latter case, I would say that the reason for the ruling of Rabbi Meir in the first clause of the mishna is not that we attend only to the first statement. Rather, I would say that this is Rabbi Meir’s reason: In a case of the sanctity of a sin offering that is mixed with another sanctity in the same animal, the animal is sacrificed, and that is the reason Rabbi Meir rules that the animal is sacrificed as a burnt offering despite the fact that the sanctity of a sin offering is also mixed with it.

And if that is Rabbi Meir’s reasoning, then even if one said: Half of this animal is designated as a sin offering, and then said: Half of it is designated as a burnt offering, the animal is sacrificed. Therefore, the baraita teaches us that this is not the reason for Rabbi Meir’s opinion. Rather, his ruling is due to the principle that we attend only to the first statement, and therefore Rabbi Meir and Rabbi Yosei agree in the latter clause of the baraita that the animal must be left to die.

It is taught in another baraita: In the case of one who said: This animal, half of it is designated as a burnt offering and half of it is designated as a peace offering, the animal is consecrated but is not sacrificed. The animal grazes until it becomes blemished, at which point it is sold, and the owner brings a burnt offering with the money of half the animal and a peace offering with the money of half the animal. This animal renders a non-sacred animal that it is exchanged for consecrated as a substitute, and its substitute is treated like it, i.e., it is not sacrificed; rather, it grazes until it becomes blemished, and it is then sold, and the owner brings a burnt offering with the money of half the animal and a peace offering with the money of half the animal.

The Gemara asks: In accordance with whose opinion is the baraita taught? It is in accordance with the opinion of Rabbi Yosei, who holds one accountable for both expressions that he uttered. The Gemara asks: Isn’t it obvious that Rabbi Yosei holds that in that case the animal is consecrated but is not sacrificed? Why is it necessary to teach this?

The Gemara answers: It was necessary for the baraita to teach that its substitute is also not sacrificed. Lest you say: Granted that the animal itself is not sacrificed, but its substitute is sacrificed, therefore the baraita teaches us that the substitute is also not sacrificed. The Gemara explains the ruling of the baraita: What is different about the animal itself, that it is not sacrificed? It is not sacrificed because its sanctity is deferred from the altar, since it is neither entirely a burnt offering nor fully a peace offering. So too its substitute, whose sanctity comes from the force of deferred sanctity, as it was the substitution of an animal whose sanctity was deferred, may not be sacrificed either.

§ Rabbi Yoḥanan says: With regard to an animal that belongs to two partners, if one of the partners consecrated his half of the animal, and then he acquired the other half of the animal from his partner and consecrated it, the animal is consecrated but is not sacrificed. When he originally consecrated his half of the animal, the animal was not fit for sacrifice, as only half of it was consecrated. Although the animal is now fully consecrated, it can never again become fit for sacrifice, since it was once disqualified. And this animal renders a non-sacred animal that it is exchanged for it consecrated as a substitute, and its substitute

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

לישנא אחרינא שניה נמי חיילא ור' יוסי סבר אי אמר תמורת עולה ושלמים ולא אמר תמורה נמי אשלמים הוה אמינא קדושה לשם תמורת שלמים [ואינה קריבה קמ"ל דמשו"ה קאמר נמי תמורת שלמים] (ואין קרי' דמיה לתמורת שלמים כיון דלא אמר תמורה נמי אשלמים) דליקרב נמי אשלמים ל"א מפרש כלישנא קמא טעמא דר' מאיר ור' יוסי:

אלא בדין הוא. דתמורת עולה ושלמים בעי מימר ובהכי סגי אלא כיון דאמר תמורת עולה תמורת שלמים משום הכי בדקינן ליה כו':

והתניא. סיועא:

הרי זו תמורה עולה כו'. ר' יוסי היינו חכמים דכיון דאמר דבריו קיימים הכי נמי דסבר דתימכר ויביא כו' אין ודאי כרבנן והא קמ"ל דמאן חכמים ר' יוסי:

ת"ר האומר בהמה זו חציה תמורת עולה כו'. (הילוכה) [פירושא] כברייתא דלעיל דחכמים היינו ר' יוסי אלא שמקצר הברייתא:

כולה תקרב עולה. דכיון דאמר חציה עולה תפסה קדושה בכולה דברי ר"מ דהכא אמרינן ודאי תפוס לשון ראשון ור' יוסי אמר תמות דחיילא קדושת שניהם עליה וכיון דאינו מחוייב חטאת (והוי כחטאת שמתו בעליה) [הוי כחטאת שכיפרו בעליה] שכמו כן נשתייר זה שאינו צריך לו דאינו מחוייב חטאת הלכך תמות:

ומודין באומר חציה חטאת תחלה ואח"כ חציה עולה שתמות דאפילו לר"מ דאמר תפוס לשון ראשון כיון דאמר תחלה חציה חטאת והיא אינו מחוייב חטאת הוי כחטאת שכיפרו בעליה תמות:

מהו דתימא היינו טעמא דר"מ. דאמר תקרב עולה דקסבר חטאת (מעוברת) [מעורבת] קריבה כשאמר חציה עולה וחציה חטאת ואפילו כי אמר כו':

קדושה ואינה קריבה ותימכר ויביא בדמי חציה עולה ובדמי חציה שלמים ועושה תמורה. משום דזכר הוא דחזי לעולה לקדושת הגוף:

עושה תמורה ותמורה כיוצא בה. דתימכר ויביא בדמי חציה תמורת עולה ובדמי חציה תמורת שלמים. מני ר' יוסי היא. דאמר דבריו קיימים:

פשיטא. דודאי ר' יוסי היא:

דמהו דתימא תמורתה תיקרב. דאתמורה לא הזכיר בה לא עולה ולא שלמים אלא אמר הרי זו תמורת זו:

קמ"ל. דלא קרבה דמאי שנא היא דלא קרבה משום דהויא לה קדושה דחויה מהקרבה דיש לה ב' שמות תמורה נמי אתיא מכח קדושה דחויה ולא קרבה:

[הקדיש חציה. חלקו וחזר ולקח חציה אחר מחברו והקדיש קדושה ואינה קריבה משום דבשעה שהקדיש חלקו לא היתה כולה שלו ולא תפס לה קדושת הגוף]:

ועושה תמורה. והא ראויה היא לשם זבח שירצה ותמורתה כיוצא בה ותימכר ויביא בדמיו כו':

גמ' עושה תמורה ותמורתה כיוצא בה כצ"ל:

תד"ה מהו וכו' וחציה שלמים אלא דעתיה כצ"ל:

גמ' תמורת עולה תמורת שלמים גרסי' ול''ג ותמורת שלמים: ור' יוסי קסבר אי אמינא תמורת עולה ושלמים כו'. ור' יוסי אמר לך קסבר האי גברא אי אמינא האי לישנא תמורת עולה ושלמים תהוי קדושה ולא קריבה וטעה בהכי דסבר אימא תמורה אכל חד וחד ותהוי קדושה גמורה ליקרב הלכך אע''ג דאמינא בהאי לישנא לתרוייהו איכוין הוה ליה כאומר לא תחול זו אלא אם כן חלה זו לשון ירושלמי דר' (מאיר) סבר האי גברא דאמר תמורת עולה ותמורת שלמים הוא דקטעי דקסבר אי לא אמינא כו' הוא דהדר ביה והתניא בניחותא דפלוגתייהו בהכי ר' יוסי היינו רבנן דהא ודאי כי אמרי רבנן נמי דחלו תרוייהו לא אמרי אלא היכא דמתחלה נתכוין לכך דבנמלך כ''ע מודו דאין דבריו האחרונים כלום דודאי לא מצי לאימלוכי: בהמה חציה עולה וחציה חטאת תקרב עולה. דתפוס לשון ראשון וכיון דקדשה לפלגא קדושת עולה קדשה כולה ואע''ג דגבי האומר רגלה של זו עולה לא אר''מ דתיחול קדושה בכולה כדקתני בפירקין (דף יח.) אפ''ה בחציה מודה כדאמרי' התם הכל מודים בדבר שהנשמה תלויה בו: תמות. דאף בגמר דבריו אדם נתפס ואיהו לא הוי מחוייב חטאת הלכך תמות: ושוין באומר חציה חטאת. תחלה והדר חציה עולה דתמות: שוין מני ר''מ. דעל כרחך הכי משמע דאפילו ר''מ דאמר ברישא תיקרב הא תמות והא מילתא פשיטא דהא ר''מ תפוס לשון ראשון אית ליה וכיון דאמר חציה חטאת ברישא כ''ש דתמות הואיל ואינו מחוייב חטאת: מעורבת. שנתערבו בה שתי קדושות ואע''ג דתרוייהו חיילי עלה קרבה הואיל ומערב בה מידי דחזי להקרבה קמ''ל: תמורתה איצטריכא ליה. לאשמועינן דכיוצא בה היא ואינה קריבה אלא היא תימכר לאחר שתסתאב ויביא בדמי חציה עולה ובדמי חציה שלמים דמהו דתימא נהי דאיהי לא קרבה כו': ואינה קריבה. הואיל ומתחלה כשהקדיש חציה לא היתה ראויה ליקרב דלא קדשה לחציה וכיון דלא הואי דידיה לא פשטה קדושה בההיא שעתא בכולה דאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו:

אמר ר' יצחק בר יוסף אמר ר' יוחנן הכל מודים כו'. כך היא השיטה לר' יצחק בר יוסף דטעמא דר''מ לאו משום תפוס לשון ראשון ואי אמר תמורת עולה ושלמים אפי' ר''מ מודה דתרוייהו חיילי ולא פליג ר''מ אלא בתמורת עולה תמורת שלמים כדמפרש מדהוה ליה למימר תמורת עולה ושלמים כו' ור' יוסי סבר אי אמינא תמורת עולה ושלמים קדושה ואינה קריבה כלומר לא יוכל להקריבה דחצי' הוי תמורת עולה וחציה הוי תמורת שלמים אימא תמורת עולה תמורת שלמים ותקרב לפיכך תחול אתרוייהו דלשניהם נתכוון: האומר בהמה זו חציה תמורת עולה חציה תמורת שלמים כולה תיקרב עולה דברי ר''מ. וא''ת לרבי יצחק בר יוסי דאמר טעמא דר''מ מדהוה ליה למימר ולא משום תפוס לשון ראשון הכא לא שייך למימר מדהוה ליה למימר וא''כ אמאי תקרב עולה וכן במתני' דקתני היא שלמים וולדה עולה דאמר ר''מ הרי זה ולד שלמים ה''נ לא שייך למימר מדהוה ליה למימר וי''ל דדוקא כי אמר תמורת עולה תמורת שלמים דמשמע דסותר דבריו שם ודאי אנו צריכין להאי טעם מדהוה ליה למימר דאי לאו האי טעמא ה''א לשניהם נתכוון דאין דרך אדם לסתור דבריו כ''כ לפיכך אנו צריכין להאי טעמא דמדהוה ליה למימר תמורת עולה ושלמים ואמר תמורת עולה תמורת שלמים דעתו שתחול זו ואח''כ תחול זו אבל מתני' דתרי גופין נינהו ואין זו סתירה דאיכא למימר דעתו אתרוייהו וכן הכא נמי אין זו סתירה כיון דמפרש חציין אין אנו צריכין להאי טעמא דמדהוה ליה למימר דבלאו הכי נמי איכא למימר דדעתיה אתרוייהו ומיד שאמר חציה תמורת עולה חיילא אכולה וכן במתני' מיד שאמר היא שלמים חיילא קדושה אולד . וצ''ע בפ''ב דזבחים (דף ל:) גבי כזית וכזית וא''ת היכי קאמר ר''מ כולה תיקרב עולה הא ר''מ כר' יהודה סבירא ליה בפ''ק (לעיל יא:) דאם אמר רגלה של זו עולה אין כולה עולה ואי משום דמודה ר' יהודה בדבר שהנשמה תלויה בו וחציה היינו הנשמה תלויה בה היא הא אמר בפ''ק (שם.) דהני מילי תחלת הקדש אבל תמורה לא חיילא אפילו בדבר שהנשמה תלויה בו דאין ממירין איברין בשלמים וי''ל דר''מ סבר לה כוותיה בחדא ופליג עליה בחדא סבר לה כוותיה דאם אמר רגלה של זו עולה אין כולה עולה ופליג עליה דכי היכי דבתחלת הקדש חיילא אכולה בדבר שהנשמה תלויה בו הכי נמי כי אמר תמורה אאבר שהנשמה תלויה בו חיילא אכולה כר' יוסי דמדמה תמורה לתחלת הקדש כדתנן בפ''ק (שם י.) א''ר יוסי והלא במוקדשין האומר רגלה של זו עולה כולה עולה אף כשאמר רגלה של זו תחת זו תהא כולה תמורה תחתיה ה''נ סבירא ליה לר''מ דכי היכי דחייל תחלת הקדש אכולה בדבר שהנשמה תלויה בו הכי נמי תחול תמורה אכולה ור' יהודה סבר דאין תמורה חלה אאבר כלל אפילו באבר שהנשמה תלויה בו אע''ג דבתחלת הקדש מודה בדבר שהנשמה תלויה בו וטעם כדפי' בפ''ק (דף יא.) או משום דדריש בהמה בבהמה או משום דמקיש תמורה למעשר מה מעשר קרבן יחיד כו' אי נמי י''ל דכי אמר חציה אפילו ר' יהודה מודה דיש לחלק בין חציה לאבר שהנשמה תלויה בו דהכי נמי אנו צריכין לחלק לרבי יוסי דאמר ולא שלימין בהן ובחציה מודה דמימר כאשר אפרש בסמוך בעזרת השם: רבי יוסי אומר תמות. פירש''י דאף בגמר דבריו אדם נתפס ואיהו אינו מחוייב חטאת הלכך תמות וקשה היכי חיילא קדושת חטאת עליה כלל האמר בנדרים (דף ו.) דאפילו אמר על הבהמה הרי זו חטאת אם אינו מחוייב חטאת לא אמר כלום לפיכך פר''י דהכא מיירי דאמר וחציה תמורת חטאת וה''ג בתוספ' [פ''ג ע''ש] בהמה זו חציה זו תחת עולה וחציה זו תחת חטאת תיקרב עולה ר' יוסי אומר תמות וטעם דר' יוסי משום דשניהם חיילי וכיון דאיכא עליו תמורת חטאת למיתה אזלא: מהו דתימא נהי דהיא לא קרבה תמורתה תיקרב. וא''ת היכי ס''ד לומר כן דחשיב תמורה טפי מההיא דאתא מחמתיה וי''ל דמהו דתימא דאין דעתיה שתהא התמורה חציה עולה וחציה שלמים אלא אדעתא שתהא כולה תמורה או תחת חציה של עולה או תחת חציה של שלמים והוי קריבה ואע''ג דבפ''ק (לעיל י.) קאמר רבי יוסי דאין ממירין בהמה שלימה באברים כדתנן ולא שלמים בהן בחציה מודה דאם אמר בהמה זו של חולין תחת חציה של זו דחיילא והיינו האי דפרישית לעיל דצריך לחלק בין חציה לשאר איברים ומהו דתימא דתקרב תמורתה אע''ג דהיא לא קריבה קמ''ל דלא קריבה כיון דמכח קדושה דחויה קא אתייא: