ומבררים את דברי ר' שמעון אלה: וכי דנין (למדים) דינו של דבר שהוא בגדר אפשר (כגון שתי חטאות אלו, שהתכפרו בעליה ושעבר שנתה, שאפשר שתתקיימנה בציבור) מדינו של זה שהוא בגדר אי אפשר (כגון בשלש החטאות הללו, ולד חטאת, תמורת חטאת, וחטאת שמתו בעליה, שאין אפשרות שתתקיימנה בציבור)? ומשיבים: ר' שמעון בחד מקום גמיר להו [במקום אחד, כהלכה אחת, למד אותן], את דינן של כל החטאות הללו, ואין לחלק ביניהם בדין.

אמר ריש לקיש בהסבר הדברים: מעיקרה של ההלכה למשה בסיני, ארבעה חטאות בלבד הן שנתנו להן לישראל שדינן כחטאות המתות, ועוד נאמרה להם הלכה נוספת בחטאת חמישית, שדינה לרעייה. ואולם כיון שלא ידעו מיהי אותה חטאת חמישית, העמידום חכמים את דין ההמתה על כל חמש החטאות. וכיון שכל ארבע החטאות נאמרו כהלכה אחת, אי סלקא דעתך [אם עולה על דעתך] לומר שמדובר בהלכה זו בחטאות צבור, יש לתמוה: וכי הנך מי איתנהו [הללו, ארבע חטאות, האם כולן ישנן, נוהגות] בצבור? הלא, כאמור, רק שתים מהן שייכות בציבור! אלא על כרחיך יש לומר שנאמרה ההלכה רק בחטאת יחיד. ומעתה, ילמד גם הסתום (דינה של החטאת החמישית, שנתעלמה מיהי) מהדין המפורש שאין המתה אלא בחטאות יחיד.

ואילו ר' נתן אומר בהסבר הדברים באופן אחר: רק דינה של אחת מתוך חמש החטאות הללו היא שנתנה להן לישראל כחטאת המתה, ואילו שאר הארבע דינן מעיקרו היה לרעייה, ומן הספק איזו מהן היא המתה העמידוה חכמים להלכה זו של המתה על כל חמש החטאות.

ושואלים על דברי ר' נתן אלו: מדוע העמידו חכמים בגלל הספק את דין כל חמש החטאות הללו למיתה, והרי שתי סדרות (קבוצות) חטאות הן: האחת — ולד חטאת, תמורת חטאת, וחטאת שמתו בעליה — שכולן אפשריות רק ביחיד, והשנית — שהתכפרו בעליה, ושעברה שנתה — שאפשריות ביחיד ובציבור. ומעתה, ליחזי בהי סידרא גמירי להו [שיראו, שיבדקו תחילה, באיזו סדרה למדו אותה, את החטאת המתה], אי [אם] בין החטאות הנוהגות רק ביחיד אי [אם] בין החטאות הנוהגות גם בצבור? ושמא דין המתה נאמר בסדרה אחת של החטאות, ורק בהן יתקיים דין המתה, ואילו בסדרה האחרת תישארנה החטאות בדין רעייה!

ומשיבים: שתיי שכחיות שכחו, שבתחילה נשכח מהם איזו היא החטאת שדינה למיתה, ולאחר מכן נשכח מהם אף באיזו סדרת חטאות היא נכללת. וכיון שנשכחו שני אלה, לפיכך קשיא להו [היה קשה להם] מה דינן של החטאות הללו.

ואמרו מן הסברה: אי סלקא דעתך [אם עולה על דעתך] לומר כי הלכה זו של המתה נאמרה גם בחטאות צבור — יש לתמוה: וכי כל הנך מי איתנהו [אלה, הארבע חטאות הנוספות, האם כולן ישנן, נוהגות] בצבור? והלא רק שתים מהן שייכות בציבור, כאמור לעיל. אלא על כרחך שמע מינה [שמע, למד, מכאן] שנאמרה ההלכה רק בחטאת יחיד. ומעתה, ילמד גם הסתום (דינן של ארבע החטאות שנתעלמו מיהן) מהדין המפורש, מה במפורש אין המתה בחטאות, אלא בחטאות יחיד ולא בצבור, אף הסתום — דווקא בחטאות יחיד ולא בחטאות צבור.

א משנה יש צדדים של חומר (חומרה) בקדשים (בהמה שהוקדשה לקרבן) יותר מאשר בתמורה (בהמה שהוקדשה בדרך המרה), ויש צדדים של חומר (חומרה) בתמורה יותר מאשר בקדשים. ומפרטים: חומר בקדשים יותר מבתמורה: שהקדשים עושין תמורה, שהממיר בהמת הקדש על בהמת חולין — חלה התמורה ובהמת החולין קדושה, ולוקה על כך. ואין בהמת תמורה עושה תמורה, שהממיר בהמה שקדושתה באה לה מהיותה תמורה לבהמת קרבן, על בהמת חולין — לא חלה התמורה. ועוד חומרה: שהצבור והשותפין מקדישין בהמה לקרבן, אבל לא ממירין. וחומרה נוספת: מקדישין אף עוברין במעי אמם ואברים של בהמה, אבל לא ממירין אברים ועוברים.

ומן הצד האחר, יש חומר בתמורה יותר מבקדשים: שאם המיר בהמת קודש שאין בה מום קבוע (שאינו עובר) על בהמת חולין שיש בה מום קבוע — הקדושה חלה אף על בהמת חולין זו שהיא בעלת מום קבוע, מה שאין כן בהקדש שאינו חל על בהמה בעלת מום קבוע. וחומרה נוספת שיש בתמורה ואין בקדשים, שאף אם יפדו את התמורה בדמים — אין היא יוצא (יוצאת) לחולין