ולאחר מכן הומם (נפל בו מום) בקרבן הראשון, וחללו על אחר (בהמה אחרת). ולאחר מכן אבד אותו קרבן שני, ועמד ונתכפר בקרבן אשם אחר (שלישי) שהביא במקום זה שאבד, ואחר כך נמצא הקרבן שאבד (השני). ומכיון שכבר התכפרו הבעלים, מעתה דינו של הקרבן השני שהוא ניתק (נעתק) להיות כקרבן עולה, כדין אשם שנתכפרו בעליו שמוקרב כעולת נדבה. ויש לשאול: קרבן זה, מהו לענין שימיר בו בהמת חולין, האם כיון שקדושתו באה מכח הקרבן הראשון, אם כן הוא בכלל דין "אין ממירים וחוזרים וממירים" ולא ימירו בו, או שמא כיון שקרבן זה הריהו אחר, הן משום שהוא בהמה אחרת, והן משום שהוא קדוש בקדושה אחרת (שהראשון היה אשם, והשני עולה) — ממירים בו.

אמר אביי: מאי קא מיבעיא ליה [מה עיקרה של השאלה שנשאלה לו, לר' אבין]? אי [אם] עיקר השאלה הוא כאשר יש שני גופים (שתי בהמות הקדש, הקרבן המקורי שנפל בו המום, וזה שהתחלל עליו) וקדושה אחת (ששניהם אשם, שלפני שנתכפר בשלישי לשני דין אשם כמו לראשון) — תיבעי ליה [תישאל לו] שאלתו אף בלא אופן מורכב זה שאבד הקרבן השני, והפריש קרבן שלישי שבו הוא מתכפר ולאחר מכן נמצא השני. אלא באופן פשוט: שלא אבד הקרבן השני, והשאלה היא האם ממירים עליו משום שגוף נפרד הוא מהראשון, או שאין ממירים עליו משום שקדושה אחת לו ולקרבן הראשון.

ומצד שני אי [אם] עיקר השאלה הוא משום שיש שתי קדושות (שבתחילה היה אשם ועכשיו הריהו עולה), ואף ששתי הקדושות הללו הן בגוף אחד (באותה בהמה) — תיבעי ליה [תישאל לו] לר' אבין שאלתו אף בלא אופן זה שהומם הקרבן הראשון, וחיללו עליו את זה השני, ובאופן פשוט יותר: שאבד הקרבן הראשון (לאחר שהמיר בו), והקריבו תחתיו קרבן אחר לאשם, ולאחר מכן נמצא הקרבן הראשון, שדינו שהוא ניתק לעולה. והשאלה היא: האם ממירים על הקרבן הראשון (שנשתנתה קדושתו), או שאין ממירים עליו (משום שהריהו אותה בהמה).

ומשיבים: שאלה זו של ר' אבין, שתי שאלות הבאות כחדא מגו חדא [אחת מתוך אחת], כלומר, בעיה אחת העולה מתוך בעיה אחרת, שפתרון הבעיה הראשונה מעלה בעיה אחרת קמיבעיא ליה [היא שנשאלה לו]. ובאופן זה: תחילה אכן שאל האם נוהג דין תמורה במקרה זה של שני גופים וקדושה אחת (כהצעתו הראשונה של אביי), וחזר ואמר: גם אם תימצי (תמצא) לומר במקרה זה של שני גופין וקדושה אחת שלא נוהג דין תמורה בקרבן השני — יש מקום לומר שהרי זה משום דבההיא [שבאותה] סוג קדושה הא איתמר [הרי כבר הומרה] בה חדא זימנא [פעם אחת, בקרבן האשם הראשון], ואולם עדיין יש מקום לשאול במקרה של שני גופין ושתי קדושות (היא בעיית ר' אבין) מהו הדין? ומסכמים: לא נפתרה השאלה, ותיקו [תעמוד] במקומה.

א לישנא אחרינא [לשון אחר] בהצעת סוגיה זו. בעי [שאל] ר' אבין: לשיטת ר' יוחנן שאמר שלדברי ר' שמעון אין ממירין וחוזרין וממירין, אם הפריש קרבן אשם על מנת להתכפר בו, ולאחר מכן המיר בו, ולאחר שהמיר בו הומם (נפל בו, בראשון, מום), וחללו על אחר, מהו הדין לענין שיחזור וימיר בקרבן האחר? וצדדי השאלה: מצד אחד הרי הוא גוף אחר מהקרבן הראשון, ויש מקום לומר שבזה ממירים. ומצד שני, הרי זו קדושה אחת, ששניהם קרבן אשם — וכשם שבראשון אין ממירים, אף בו אין ממירים.

ובעיה נוספת: הפריש קרבן לאשם, ואבד הקרבן, והפריש קרבן אחר לאשם, ונתכפר באשם האחר, ולאחר מכן נמצא הקרבן הראשון והרי ניתק (נעתק) זה (הראשון שאבד ונמצא) לעולה, ושאלה היא: מהו דינו לענין שיחזיר (יחזור) וימיר בו. שכן מצד אחד הרי זה גוף אחד — ואין חוזרים וממירים בו. ומצד שני הרי זו קדושה אחרת (שבתחילה היה אשם, ועכשיו הריהו עולה) — וחוזרים וממירים בו.

אמר אביי: הי קא מיבעיא ליה [איזה חלק בבעייתו של ר' אבין הוא שנשאל לו, הוא עיקר השאלה]? אם הבעיה העיקרית היא זו בענין קדושה אחרת באותו הגוף (שבתחילה היה אשם ועכשיו הוא עולה) — לא ניבעי [לא תישאל] אחריה הבעיה שבה הומם הראשון וחללו באחר, שהיא מקרה שונה, של גוף אחר וקדושה אחת. ואי [אם] בעיקרה נשאלה הבעיה במקרה זה של גוף אחד (אחר) באותה קדושה — לא ניבעי [לא תישאל] הבעיה במקרה זה של נתכפר באשם אחר, שעניינה גוף אחד וקדושה אחרת!

ומשיבים: שאלה זו של ר' אבין, הריהי שתי שאלות, הבאות כחדא מגו חדא [אחת מתוך אחת], כלומר, בדרך של פתרון בעיה אחת המעלה בעיה אחרת קא מיבעיא ליה [היא שנשאלה לו], ובאופן זה: תחילה שאל: הומם הראשון וחללו על אחר, מהו דינו לענין זה שיחזור וימיר על אותו אשם שני? וצדדי השאלה: מי אמרינן [האם אומרים אנו] כי דווקא באשם ראשון הוא שאין חוזר וממיר, אבל זה הקרבן השני, הקדושה שבו בגוף אחד (לעצמו) היא, ומשום כך, אף על גב דקדיש [אף על פי שהוא קדוש] באותה קדושה (אשם) כקדושת הקרבן הראשון — דינו שחוזר וממיר בו. או דלמא [שמא] נאמר כי בכל אופן הרי הקרבן השני עומד באותה קדושה, ומשום כך, דינו שאין חוזר וממיר בו?

ומתוך בעיה זו, עולה הבעיה הבאה, ובאופן זה: ואף אם תימצא לומר כי הדין [זה] הקרבן השני, אף שהוא גוף אחד (אחר) לעצמו, כיון שבאותה קדושה הוא קאים [עומד] — לכן דינו שאין חוזר וממיר בו, אלא מעתה נשאל במקרה אחר: מי שהפריש קרבן לאשם, ואבד הקרבן, ונתכפר באשם האחר, ולאחר מכן נמצא קרבן האשם הראשון, ודינו שניתק (נעתק) זה הקרבן הראשון להיות מוקרב כקרבן עולה, מהו דינו לענין זה שיחזיר וימיר בו?

וצדדי השאלה: מי אמרינן [האם אומרים אנו]: כי [כאשר] נאמר דין זה שאין ממיר וחוזר וממיר — הרי הני מילי [דברים אלו] נאמרו דווקא במקרה של אותו הגוף (הקרבן) ובאותה קדושה, אבל במקרה של אותו הגוף, אבל בקדושה אחרת (כגון זה הקרבן הראשון, שבתחילה היה בקדושת אשם ועתה הוא בקדושת עולה) — דינו שחוזר וממיר. או דלמא [שמא] נאמר כי אף שיש בקרבן זה קדושה אחרת, מכל מקום כיון שאותו הגוף הוא — לכן דינו שאין חוזר וממיר? ומסכמים: לא נפתרה הבעיה, ותיקו [תעמוד] במקומה.

ב בענין דומה, מובאת בעייה של ר' אבין וקושיית אביי כעין זו שנאמרה למעלה. נושא הדברים הריהו מה שאמר ר' יהושע בן לוי: הפודה בהמה שהיא הקדש ראשון (כגון, בהמה שהוקדשה לקרבן, ונפל בה מום, שפודים אותה וקונים בדמיה קרבן אחר) — משלם את ערכה של הבהמה, ומוסיף על כך עוד חומש (חמישית). ואין הפודה בהמה שהיא הקדש שני (כגון, שנפל מום גם בבהמה השניה שעליה חיללו את הקרבן הראשון שנפל בו המום. וכן כגון בהמת חולין שהומרה בבהמת הקדש) מוסיף חומש, והריהו משלם רק את ערכה.

ואמר רב פפא בהסבר הדברים: מאי טעמא [מה הטעם, המקור] לשיטתו זו של ר' יהושע בן לוי — שכן אמר קרא [הכתוב]: "ואם המקדיש יגאל את ביתו ויסף חמישית כסף ערכך עליו" (ויקרא כז, טו) — והרי זה בא לדייק: דווקא המקדיש (הפודה הקדש ראשון), הוא המוסיף חמישית, ולא זה המתפיס (הפודה את מה שהותפסה בו קדושה, בחילול עליו או בתמורה).

ובדין זה בעי [שאל] ר' אבין: מי שהפריש בהמה לקרבן אשם כדי להתכפר בו, והומם (נפל בו מום), ועמד וחיללו, כדינו, על כסף, והוסיף עליו חומש, כדינו של הפודה הקדש ראשון, וחללו לאותו הכסף בחבירו (בבהמה אחרת, שתוקרב לאשם). ולאחר מכן אבד הקרבן השני, ועמד והפריש בהמה אחרת לאשמו, וקרב אשם זה, ונתכפר הבעלים באשם האחר (השלישי). ולאחר מכן נמצא הקרבן השני, והרי דינו שניתק (נעתק) זה הקרבן השני לעולה, ונפל אף בו מום. ומעתה יש לשאול: מהו דינו לענין זה שיוסיף הפודה אותו עליו (בנוסף לערכו) חומש, האם הוא כהקדש ראשון או כהקדש שני?

אמר אביי: במקרה זה, יש לפנינו שני גופים (אשם ראשון, ואשם שני), ושתי קדושות (אשם, ועולה). ואולם יש לברר: מאי קא מיבעיא ליה [מה היא עיקר השאלה שנשאלת לו]? אי [אם] בגלל שיש לפנינו שני גופין, ואף שיש לשני הקרבנות הללו קדושה אחת קא מיבעיא ליה [היא עיקר השאלה שנשאלה לו] — אם כן תיבעי ליה [תישאל לו] שאלתו זו אף בלא נתכפר בקרבן אשם שלישי. כאשר יש לפנינו שני קרבנות (הראשון שנפל בו מום, והשני שבו חולל הראשון), ולשניהם קדושה אחת (אשם).

ואי [אם] משום שיש לפנינו שתי קדושות (אשם ועולה), ואף ששתיהן בגוף אחד (בקרבן הראשון) קא מיבעיא ליה [היא עיקר השאלה שנשאלה לו] — תיבעי [תישאל לו] אם כן אף במקרה שלא הומם הקרבן הראשון, אלא שאבד והפרישו אחר תחתיו וקרב השני לאשמו, ולאחר מכן נמצא הראשון, ונעתק לעולה. ולא נצרך ר' אבין להציג את בעייתו באופן מורכב זה של שני גופים ושתי קדושות!

ומשיבים: שאלה זו של ר' אבין, הריהי כשתי שאלות הבאות חדא מגו חדא קמיבעיא ליה [בעיה אחת העולה מתוך בעיה אחת נשאלה לו], ובאופן זה: תחילה שאל במקרה של שני גופים וקדושה אחת, וחזר ואמר: אף אם תימצא לומר בבעיה זו של שני גופין וקדושה אחת שלא מוסיף הפודה את הקרבן השני חומש — יש לומר בטעם הדבר משום דבההיא [שבאותה] קדושה כבר איתוסף [נוסף] בה חדא זימנא [פעם אחת] חומש כאשר פדה את הקרבן הראשון שנפל בו מום. אבל במקרה מורכב זה של שני גופין ושתי קדושות, יש לשאול מאי [מה] יהא דינו (של הקרבן השני) לענין תוספת החומש. שהרי מן הצד האחד, הריהו בא מכוחו של הקרבן הראשון, והרי הוא איפוא בכלל "הקדש שני" שאין מוסיפים בו חומש. ואולם מן הצד האחר, כיון שהוא גוף אחר ובקדושה אחרת, יש מקום לומר שהוא בכלל "הקדש ראשון", והפודה אותו מוסיף חומש. ומסכמים: לא נמצא פתרון לשאלה זו, ותיקו [תעמוד] בלא פתרון.

ב לישנא אחרינא [לשון אחר] בהצעת מהלך סוגיה זו, ובאופן זה: בשיטת ר' יהושע בן לוי שהפודה הקדש ראשון מוסיף חומש, והפודה הקדש שני אינו מוסיף חומש, בעי [שאל] ר' אבין אם הפריש בהמה לקרבן אשם על מנת להתכפר בו, והומם (נפל בו מום), וחללו על קרבן אחר, והוסיף חומש, כדין, ואבד הקרבן השני, ועמד והפריש קרבן שלישי לאשם, ונתכפרו הבעלים באשם האחר (השלישי). ולאחר מכן נמצא הקרבן השני, וניתק זה הקרבן לעולה, ולאחר מכן נפל בו מום, ובא לפדותו. מהו דינו לענין זה שיוסיף עליו חומש?

אמר אביי: הדין [איזה] חלק בבעייתו של ר' אבין קא מיבעיא ליה [הוא שנשאל לו]? אי [אם] משום שיש כאן קדושה אחרת באותו הגוף (בקרבן השני שהיה בתחילה אשם ועתה הוא עולה) קא מיבעיא ליה [היא שנשאלה לו] — לא ניבעי ליה [לא תישאל לו] השאלה באופן זה שהומם הקרבן הראשון וחיללו באחר, שהרי אף במקרה שאבד הראשון והוקרב תחתיו קרבן אחר, ולאחר מכן נמצא, ונעתק כדין מקדושת אשם לקדושת עולה, הרי זה שתי קדושות בגוף אחד! ואי [אם] עיקר בעייתו היא במקרה של גוף אחד באותה קדושה — אם כן יש לשאול בעיה זו אף בלא שנתכפרו הבעלים בקרבן שלישי!

ומשיבים: ר' אבין שאל שתי שאלות, והאחת נובעת מקודמתה. שבתחילה שאל במקרה שנפל מום בקרבן הראשון, וחללו על אחר, והומם השני ורוצה לפדותו, והשאלה היתה מהו דינו לענין זה שיוסיף עליו חומש? וצדדי השאלה: מי אמרינן [האם אומרים אנו] כי דווקא באשם קמא [הראשון] הוא [שאין (ראה עיונים)] מוסיף חומש, אם יחזור ויחלל עליו, משום שהוא גוף אחד בקדושה אחת, וכבר הוסיף בה חומש בפדיונה. אבל בקרבן השני, שהריהו גוף אחד (לעצמו), אף על גב דקאים [אף על פי שעומד] הוא באותה קדושה של הקרבן הראשון — [אין (ראה עיונים)] הדין כן, אלא שהפודה אותו מוסיף חומש,