נאמר: "ושור ושה שרוע וקלוט נדבה תעשה אותו ולנדר לא ירצה" (ויקרא כב, כג). ודורשים: "נדבה תעשה אתו" — זה קדשי בדק הבית. שאין בעלי מומים אלה כשרים להקרבה על המזבח, אלא יימכרו ודמיהם ילכו לדברים הנצרכים לאחזקת בית המקדש. ועדיין אומר שאין לי בדינם של בעלי מומים אלה שכשרים להקדשתם לצרכי בדק הבית אלא באופן הקדשה של נדבה, שבכגון זה אם אבדו — אינו צריך להביא אחרת תחתיהם, ואולם המקדיש בעלי מום לבדק הבית באופן הקדשה של נדר, מנין לנו, שאף הם בכלל? — לכך תלמוד לומר בהמשך הפסוק "ולנדר" — ללמד שמקדיש בעל מום לצרכי בדק הבית אף בדרך נדר (שהמילים "תעשה אותו" מתפרשות לפניהן ולאחריהן: "נדבה תעשה אותו", "תעשה אותו ולנדר").

ומבררים עוד: יכול הותר להקדיש בעלת מום אפילו שלא לבדק הבית אלא לקדשי מזבח? — לכך תלמוד לומר "ולנדר לא ירצה", וכתוב זה כוונתו לקדשי מזבח (שיש בהם ריצוי, כפרה). ומבררים עוד: אין לי ללמוד מפסוק זה איסור על הקדשת בעלת מום למזבח אלא כשמקדישה בנדר, ואולם כשמקדישה בנדבה ("הרי זו") מנין לנו שאף היא בכלל איסור? — לכך תלמוד לומר "נדבה". רבי אומר בכוונת הכתוב "לא ירצה" : באיסור ההקדשה של קרבן שעניינו הרצאת גופו (הקרבתו למזבח, שבכך כפרתו) הכתוב מדבר, ולא בהקדשה לדמיו, לבדק הבית.

ותוהים: דברי רבי אלו היינו [זהו] כדברי התנא קמא [הראשון] הסבור אף הוא שאי אפשר להקדיש בעלת מום למזבח, ובמה נחלקו? מאי לאו בהא קמיפלגי [האם לא בזה הם חולקים] שהתנא קמא סבר [הראשון סבור] שלא רק המקדיש בעלי מומים להקרבה על המזבח עובר ולוקה על כך, אלא אפילו רק אקדשיה [הקדישו] לדמי נסכים — נמי לקי [גם כן לוקה], וכשיטת רבא. ואילו רבי סבר [סבור]: אמנם המקדיש בעלת מום בהרצאת גופו (להקרבה על המזבח) — נמי לקי [גם כן לוקה], אבל בהקדשה לדמי נסכים — לא לקי [אינו לוקה], ושלא כשיטת רבא. ונמצא איפוא ששיטת רבא קשורה במחלוקת תנאים אלו. ומסכמים: אכן שמע מינה [למד ממנה] שכך הוא.

א ונפנים לבירור הנאמר עוד בברייתא. בברייתא נדרשו המילים "נדבה תעשה", "ולנדר לא ירצה" בכמה אופנים. ומעתה יש לשאול: אלא המלה "אתו" שלא נדרשה בברייתא למה לי (מה היא מלמדתנו)? ומשיבים: לכדתניא [לכמו ששנויה ברייתא]: במילים "נדבה תעשה אתו" — בא הכתוב למעט: דווקא אותו (בעל המום) תעשה (תקדיש) נדבה לבדק בית המקדש ואולם אי (אין) אתה עושה (מקדיש) תמים הראוי להעלותו למזבח כנדבה לצורך בדק הבית. מיכן (מכאן) אמרו חכמים: המקדיש תמימים לבדק הבית — עובר בעשה (אותו אתה עושה, ואין אתה עושה תמים).

ומנין שהוא עובר אף באיסור לא תעשה — שכן נאמר בראש הפרשה "וידבר ה' אל משה לאמר" (ויקרא כב, יז) — לימד הכתוב מכאן על כל האמור לאחר מכן בגוף הפרשה שהיא באיסור לאו (לא תעשה), אלו דברי ר' יהודה.

אמר ליה [לו] רבי לבר קפרא: מאי משמע [מה, כיצד משתמע] מהכתוב "וידבר ה' אל משה לאמר" שהפרשה כולה היא באיסור לאו? אמר ליה [לו] בר קפרא לרבי בהסבר הדברים: דכתיב [שכן נאמר] בפסוק "לאמר", וכוונת הכתוב — הציווי "לא" הוא שנאמר בדברים הבאים בפרשה, לומר שהעובר עליהם עובר בלא תעשה. ומביאים עוד בהסבר דברי ר' יהודה. בי רבי אמרי [חכמי בית המדרש של רבי אומרים] שכך דיבר ה' אל משה: "לא" הוא שאמור לבני ישראל בענין הדברים האמורים בפרשה זו לומר שכל האמור בה בכלל לא תעשה.

ב בברייתא (בדף ו,ב) שנינו כי בכלל האיסורים שעובר המקדיש הם "בל תקטירו כולו" ו"בל תקטירו מקצתו". ודנים בדבר. איתמר [נאמר] שנחלקו אמוראים בשאלה הבאה: המעלה אברי בעלי מומין לגבי (על) המזבח להקריבם, אמר רבא: עובר משום "בל תקטירו כולו" ומשום "בל תקטירו מקצתו". אמר אביי: אינו לוקה על שניהם, שהרי כלל הוא שאין לוקין על לאו שבכללות (כתוב אחד בתורה שממנו נלמדים כמה איסורים), וכאן שני האיסורים זה שבהקטרת כולו וזה שבהקטרת מקצתו נלמדים מכתוב אחד ("ואשה לא תתנו מהם", ויקרא כב, כב).

מיתיבי [מקשים] על שיטת אביי ממה ששנינו בברייתא: המקדיש בעלי מומין לגבי מזבח — עובר משום חמשה שמות (איסורים), ובכלל חמשת האיסורים הללו שנויים הן הקטרת כולו והן הקטרת מקצתו, הרי שהעובר על שניהם — לוקה. והרי זו איפוא תיובתא [קושיה חמורה] לשיטת

אביי! אמר אביי בדחיית הקושיה: בגברי קתני [בשני אנשים נפרדים שנינו] דברים אלה, שהאחד מקטיר את כולו, והאחר מקטיר את מקצתו. ואולם אדם אחד שהקטיר את כולו — אינו מתחייב מלקות אלא על אחד מהם. ומקשים על דבריו: אין לומר כן בברייתא, שהרי אי [אם] מדובר בה כדבריך בגברי [בשני אנשים] נפרדים — לשון זה ששנינו בברייתא "עובר משום חמישה שמות..." אינה מדוייקת, אלא "עוברין משום חמישה שמות" מיבעי ליה [צריך היה לו] לומר! אלא פשיטא [פשוט] הוא שמדובר בברייתא בחד גברא [באדם אחד] שהקטיר את כולו, והרי זו איפוא תיובתא [קושיה חמורה] לשיטת אביי!

אמר אביי בתשובה: אכן בברייתא מדובר באדם אחד, והוא עובר על חמישה איסורים, ואולם אינו לוקה גם על הקטרת כולו וגם על הקטרת מקצתו, ובאשר לשאלה: אם כן אין כאן אלא ארבעה איסורים ולא חמישה, אפיק [הוצא] מן הברייתא את המילים "ומשום הקטרת מקצתו", ועייל [והכנס] במקומם את המילים "ומשום קבלת הדם". שהוא האיסור החמישי שעובר עליו. ותוהים: כיצד אפשר לגרוס בדברי התנא הראשון שבברייתא שעובר המקדיש בעלי מומים למזבח אף על קבלת הדם? הרי כיון שלר' יוסי בר' יהודה שבברייתא אית ליה [יש לו, סבור הוא] שאף זה איסור שעובר עליו, ומוסיף אותו כאיסור שישי, ומשמע אם כן שלתנא קמא לית ליה [אין לו, אינו סבור] כן? ומסכמים: אכן קשיא [קשה] מן הברייתא לשיטת אביי.

לישנא אחרינא [לשון אחר] בנוסח דחיית תירוצו של אביי שיש להוציא ממנין החמישה איסורים את הקטרת מקצתו ולהכניס תחתיה את קבלת הדם: והא מדסיפא [והרי מתוך שהסוף] של הברייתא דברי ר' יוסי בר' יהודה היא, הסבור שעובר אף על קבלת הדם, מכאן נסיק כי רישא רבנן [תחילת הברייתא היא כשיטת חכמים] החולקים על ר' יוסי בר' יהודה בכך. והרי זו איפוא תיובתא [קושיה חמורה] על שיטת אביי! ומסכמים: אכן הרי זו תיובתא [קושיה חמורה] ונדחו דבריו.

ג משנה הכהנים ממירין בקרבנות שלהן (שהקדישו עבור עצמם), וכן ישראל ממירין בקרבנות שלהן. אולם אין הכהנים ממירין לא בקרבן חטאת, ולא בקרבן אשם, ולא בקרבן בכור שקיבלו מאת הישראל להקריבם. שכן אין אלה רכושם, ואין אדם ממיר בדבר שאינו שלו. אמר ר' יוחנן בן נורי: וכי מפני מה אין הכהנים ממירין בקרבן בכור שניתן להם, והרי הוא כולו שלהם? אמר לו ר' עקיבא בתשובה: החטאת והאשם — הריהם מתנה לכהן, שהכהן מקבל רק את בשרם לאכילה, ואף הבכור — הריהו מתנה לכהן. וכיון שהושווה הבכור לחטאת ולאשם, לענין קנין הכהן, יש להשוותם אף לענין דין התמורה, ולומר: מה בקרבן החטאת ובקרבן האשם — אין הכהנים שקיבלוהו מידי הישראל ממירין בו, אף הבכור שקיבלוהו מידי הישראל — אין הכהנים ממירין בו.

אמר ר' יוחנן בן נורי לר' עקיבא לדחות את דבריו אלה: מה ראיה יש לו מדין התמורה בחטאת ואשם לדין התמורה בבכור, שהרי אם הכהן אינו ממיר בחטאת ואשם — הרי זה משום שאין הכהנים זכין (זוכים) בהן (בבשרם) בחייהן של קרבנות אלו, אלא רק לאחר שהוקטרו אימוריהם על המזבח ואז לא שייך להמיר. תאמר שכך יהיה דין התמורה אף בקרבן הבכור — שזכין בו הכהנים אף בחייו, שאז יכולים הם להמיר והרי הוא איפוא שלהם?! אמר לו ר' עקיבא לר' יוחנן בן נורי: והלא כבר נאמר בתורה בפרשת התמורה: "לא יחליפנו ולא ימיר אותו... ואם המר ימיר בהמה בבהמה והיה הוא ותמורתו יהיה קדש" (ויקרא כז, י), ומכאן, שהושוו קדושות שתי הבהמות הללו, זו של בהמת החולין (התמורה), וזו של בהמת ההקדש. וקדושת קרבן ההקדש היכן קדושה חלה עליו (היכן התקדש) בשעתו? — בבית הבעלים כשהקדישוהו לקרבן. ומכאן שאף קדושת בהמת התמורה — אינה חלה אלא בבית הבעלים של הקרבן. ואין הכהן יכול להמיר על הבכור שקיבל, שאינו בכלל הבעלים של קרבן זה.

ד גמרא מאחר ועסקנו במשנתנו בדין קרבן הבכור, דנים עוד בעניינו. תנן התם [שנינו שם, במשנה]: הבכור מוכרין אותו באופן זה: בעודו תם (בלי מום) — אינו נמכר אלא כשהוא חי. ואולם לא בהיותו שחוט, שאז הוא אסור בהנאה. ואילו בכור בעל מום — נמכר בין שהוא חי ובין שהוא שחוט. ומקדשין בו הכהנים את האשה, שכן הוא ממונם. ואמר רב נחמן, אמר רבה בר אבוה על משנה זו: לא שנו במשנה שיכול הכהן למוכרו כשהוא חי אלא בזמן הזה, שאין בית המקדש קיים, שהואיל ואין מקריבים את הבכורות אית ליה [יש לו] לכהן זכייה בגוויה [בו] עוד בעודו חי (הואיל ויש לכהן שותפות בו). שבזמן הזה שייכים הבכורות (אף התמימים) לכהנים. אבל בזמן שבית המקדש קיים — כיון שבכור תם להקרבה הוא דקאי [שעומד] — אין מוכרין אותו כשהוא תמים (וראוי להקרבה) חי.

איתיביה [הקשה לו] רבא לרב נחמן מדיוק לשון המשנה: "מוכרין אותו תמים חי" ומכאן נדייק: כשהוא חי — אין [כן] נמכר הבכור, ואילו כשהוא שחוט — לא נמכר. ומעתה נברר: אימת [אימתי, מתי] לגבי איזה זמן נשנו דברים אלו, אילימא [אם תאמר] בזמן הזה שאין בית המקדש קיים — מי איכא [האם יש] בימינו תם שחוט? והרי אסור לשחוט את הבכור, שהוא קדוש בקדושת קרבן, והשוחטו הריהו כמקריב קדשים מחוץ למקדש ואסור בהנאה! אלא פשיטא [פשוט] שמדובר בזמן שבית המקדש קיים, וקתני נמי [ושנינו גם כן] במשנה (מעשר שני פ"א מ"ב) בענין הבכור שמוכרין אותו תמים חי (אלמא אית ליה [מכאן נסיק שיש לו] לכהן זכייה בגוויה [בו] ) ויכול הוא למוכרו, ושלא כשיטתך?

ודחה רב נחמן: לא, אין להביא מכאן ראיה כנגד שיטתי, שכן אפשר לומר כי לעולם משנה זו עוסקת בזמן הזה, ואולם מי קתני [האם שנינו בה], בגוף דברי המשנה שמוכרין אותו תמים חי — אין [כן], שחוט — לא, אלא יש לומר שהמשנה מדברת בזמן הזה, והא גופא אתא לאשמועינן [ודין זה כשלעצמו באה להשמיענו]: שבזמן הזה נמי [גם כן] — מוכרין אותו בהיותו תמים חי, ואין בו התייחסות לתם שחוט.