תמורה ג ע"א

על תבואתו של חבירו כדי לפוטרו מחובת הפרשה זו — טובת הנאה, כל ההנאות הבאות לו מחמת נתינה זו, הריהן שלו, של נותן התרומה, ולא של בעל התבואה. הרי למדנו איפוא שהמתכפר עושה תמורה, ולא המקדיש, ונמצא פתרון לשאלת רמי בר חמא!

אמר ליה [לו], יכול רמי בר חמא להשיב על כך: אין להביא ראיה מדברי ר' אבהו אלה, שכן התם [שם] כשגם המקדיש וגם המתכפר הם ישראלים, כך הוא הדין, שהמתכפר עושה תמורה ולא המקדיש, משום דקאתי [שהוא, הקרבן בא] מכח ישראל, ומשום הכי אזלינן בתר [ומשום כך הולכים אנו אחר] המתכפר, והוה ליה [ונהיה לו, נחשב הדבר] תחילתו וסופו ביד ישראל. ונמצא שכל הזמן היה הקרבן ברשות מי שהוא בכלל דין תמורה. אבל הכא [כאן] בבעיה זו, שהמקדיש הוא גוי והמתכפר ישראל, הכי קא מיבעיא ליה [כך נשאלה לו] לרמי בר חמא: מי בעינן [האם צריכים אנו] שמתחילה ועד סוף דתיקו [שתעמוד] בהמת הקרבן ברשות מאן דעביד [מי שעושה, יכול לעשות] תמורה? ומסכמים: לא נפתרה השאלה, ותיקו [תעמוד] במקומה.

א ונפנים לברר את דברי הברייתא שהובאה קודם. אמר מר [החכם] בתחילת הברייתא כי מוקדשי גוים לא נהנין ולא מועלין בהם (אין בהם דין מעילה). ומסבירים: יש להבחין בין שתי הלכות אלה, שכן מה ששנינו שלא נהנין מהם — איסור זה הוא מדרבנן [מדברי חכמים], ואילו מה ששנינו שלא מועלין בהם — הלכה זו היא מדאורייתא [מדין תורה].

מאי טעמא [מה הטעם, המקור בתורה] להלכה זו שאין בקדשי גוים דין מעילה, דכתיב [שכן נאמר]: בפרשת המעילה "נפש כי תמעל מעל וחטאה בשגגה מקדשי ה'" (ויקרא ה, יד), וילפינן [ולמדים אנו] בגזירה שווה "חטא" (במעילה), "חטא" מתרומה (שנאמר בה "ולא ישאו עליו חטא", ויקרא כב, ט). ובתרומה כתיב [נאמר] "ואני הנני נתתי לך את משמרת תרומותי לכל קדשי בני ישראל" (במדבר יח, ח) — והרי זה בא למעט שאין דין התרומה נוהג אלא בבני ישראל ולא בגוים. ובגזירה שווה נלמד שאף דין המעילה נוהג רק בבני ישראל.

ב ועוד שנינו בברייתא שאין חייבין עליהם, על קדשי גוים, משום פיגול ומשום נותר ומשום טמא. ומסבירים: טעם הדבר, דכתיב [שכן נאמר] בה בטומאה של הקדשים: "דבר אל אהרן ואל בניו וינזרו מקדשי בני ישראל ולא יחללו את שם קדשי אשר הם מקדישים לי" (ויקרא כב, ב). שבהיותם טמאים, עליהם לפרוש ("וינזרו") מן הקדשים.

ויליף [ולמד] החכם נותר בגזירה שווה "חילול" (האמור בנותר) ו"חילול" מטומאה, דכתיב גבי [שכן נאמר אצל] טומאה: "וינזרו מקדשי בני ישראל ולא יחללו את שם קדשי אשר הם מקדישים לי", וכתיב גבי [ונאמר אצל] דין הנותר: "ביום זבחכם יאכל וממחרת והנותר עד יום השלישי באש ישרף... ואכליו עונו ישא כי את קדש ה' חלל" (ויקרא יט, ו—ח). ומעתה, כשם שדין טומאה בקדשים אינו נוהג אלא בקדשי בני ישראל, אף דין נותר אינו נוהג בקדשי גוים.

ויליף [ולמד] את דין הפיגול בקדשי גוים מגזירה שווה "עון" (בפיגול) "עון" מנותר, דכתיב גבי [שכן נאמר אצל] דין הפיגול: "ואם האכל יאכל מבשר זבח שלמיו ביום השלישי לא יירצה המקריב אותו לא יחשב לו פיגול יהיה והנפש האכלת ממנו עונה תשא" (ויקרא ז, יח), וכתיב גבי [ונאמר אצל] דין הנותר: "ואכליו עונו ישא כי את קדש ה' חלל". וכשם שהנותר, כאמור, אינו נוהג אלא בקדשי בני ישראל, אף דין הפיגול אינו נוהג בקדשי גוים. וכולהו [כולם, פיגול, נותר וטמא] — אינם נוהגים אלא בקדשי בני ישראל ולא בקדשי גוים.

ג ועוד שנינו בברייתא שאין הגוים עושין תמורה. ומסבירים: טעם הדין, דכתיב [שכן נאמר] בפרשת התמורה: "לא יחליפנו ולא ימיר אותו" (ויקרא כז, י), וכתיב בריש [ונאמר בתחילת] הענין: "דבר אל בני ישראל לאמר איש כי יפליא נדר בערכך" (ויקראכז, י) הרי שכל האמור בפרשה דינו אמור רק לגבי ישראל.

לישנא אחרינא [לשון אחר]. מה ששנינו בברייתא בדין קדשי הגוים: "ואין עושין תמורה". ושואלים: מאי טעמא [מה הטעם, המקור] להלכה זו? ומשיבים: דאיתקשא [שכן הוקשה, הושוותה] דין תמורת בהמה לדין מעשר בהמה, ודין מעשר בהמה הוקש לדין מעשר דגן. וגבי [ואצל] מעשר דגן כתיב [נאמר]: "[כי את] מעשר בני ישראל אשר ירימו לה'... בני ישראל" (במדבר יח, כד) — לומר שמעשר דגן נוהג רק בבני ישראל ולא בגוים, ומההיקש נלמד, שאף מעשר בהמה ותמורה אינם נוהגים אלא בבני ישראל ולא בגוים.

ד ועוד שנינו בברייתא זו שכאשר גוי מביא קרבן, אין הוא מביא (עליהן) נסכים בפני עצמם, אבל כדין כל קרבן אף קרבנו טעון נסכים. אלו דברי ר' שמעון. ושואלים: מנא הני מילי [מאין אלו הדברים, מה המקור להם]? ומשיבים: דתנו רבנן [שכן שנו חכמים]: נאמר בפרשת הנסכים "כל האזרח יעשה ככה את אלה להקריב אשה" (במדבר טו, יג), ולשון "אזרח" באה להורות: דווקא מי שהוא בגדר אזרח (אדם מישראל) מביא נסכים לעצמם. יכול (אפשר) אף לא תהא עולתו של הגוי טעונה נסכים כלל — תלמוד לומר באותה פרשה: "ויין תקריב לנסך חצי ההין אשה ריח ניחוח לה'. ככה יעשה לשור האחד או לאיל האחד או לשה בכבשים או בעזים" (במדבר י—יא), ללמדנו שכל קרבן חייב בנסכים ("ככה יעשה"), ואף זה של הגוי.

ה עוד שנינו בברייתא שאמר ר' יוסי: רואה אני בכולן (בכל הדברים הללו, איסור הנאה, מעילה, פיגול, נותר, טמא, ותמורה) להחמיר בהם בקדשי גוים". ודנים בדבריו: מאי טעמא [מה הטעם]? של ר' יוסי? שכן גם בקרבן הגוי "לה'" כתיב ביה [נאמר בו], ככתוב: "איש איש מבית ישראל ומן הגר בישראל אשר יקריב קרבנו לכל נדריהם ולכל נדבותם אשר יקריבו לה' לעולה" (ויקרא כב, יח), ומשמע שקדשי הגוים ("ומן הגר בישראל") הריהם כשאר קדשי ה' לכל דבר.

ומעירים: במה דברים אמורים — הרי זה דווקא בקדשי מזבח, אבל בקדשי בדק הבית שהתנדבו גוים — מועלין בהן. ושואלים: מאי טעמא [מה טעם הדבר]? ומשיבים: דכי גמרינן [שכן כאשר למדים אנו] שאין דין מעילה בגוי, הרי זה נסמך על גזירה שווה של המילים "חטא" "חטא" מדין התרומה ואין למדים ממנה אלא דבר שהוא דומיא [בדומה] לתרומה עצמה דקדוש [שהיא קדושה] קדושת הגוף, אבל בקדושת בדק הבית, שהיא קדושת דמים, שאין הדבר עצמו קדוש, אלא דמיו, שהוא עומד למכירה לצרכי בדק הבית — לא נאמרה הלכה זו, וקדשי גוים יש בהם מעילה.

ו שנינו במשנתנו כי הממיר לוקה ארבעים. ודנים בדין המלקות. אמר רב יהודה, אמר רב: כל איסור לא תעשה הכתוב בתורה, אם עבר אדם ועשה בה מעשה — הריהו חייב בשל כך מלקות. ואם לא עשה בה מעשה — הריהו פטור ממלקות.

ושואלים: וכללא [וכי כלל] הוא זה, שכל העובר על איסור לאו שאין בו מעשה הריהו פטור ממלקות? והרי מימר, שלאו שאין בו מעשה הוא, ובכל זאת הריהו לקי [לוקה], דתנן [שכן שנינו במשנתנו] בדינו של הממיר: לא שהוא רשאי להמיר, אלא שאם המיר — הרי זה מומר, וסופג את הארבעים!

אמר [יכול לומר] לך רב בתשובה: הא מני [משנתנו זו כשיטת מי היא]? — כשיטת ר' יהודה היא, שאמר: לאו שאין בו מעשה — לוקין עליו. וחלקו עליו חכמים.

ומקשים: ומי מצית מוקמת למתניתין [והאם יכול אתה להעמיד את משנתנו] כר' יהודה? והא אוקימתא לרישא [והרי העמדת את תחילת המשנה] שלא כר' יהודה, דקתני [שכן שנינו] במשנתנו "הכל ממירין", ושאלנו בבירור הלשון: "הכל" לאיתויי מאי [לרבות את מה], והסברנו כי לשון זו באה לאיתויי [להביא, לרבות] את היורש שאף הוא בכלל הממירים, ושלא כשיטת ר' יהודה. ומשיבים:

האי [זה] התנא של משנתנו סבר לה כוותיה בחדא [סבור הוא כמותו, כר' יהודה, בהלכה אחת] — שלאו שאין בו מעשה לוקין עליו, ואולם הוא פליג עליה בחדא [חולק עליו בהלכה אחת] — שאילו ר' יהודה סבר [סבור] שיורש אינו סומך, יורש אינו ממיר, ואילו התנא דידן [שלנו] סבר [סבור]: יורש סומך, יורש ממיר.

ז אמר רב אידי בר אבין, אמר רב עמרם, אמר ר' יצחק, אמר ר' יוחנן משום [בשם] ר' יוסי הגלילי: כל איסור לא תעשה שבתורה, אם עבר אדם ועשה בו מעשה — הריהו לוקה על כך. ואם עבר אדם בלא שעשה בו מעשה — הריהו פטור על כך ממלקות. חוץ מנשבע, ומימר, ומקלל חבירו בשם, שבכל אלה, אף על פי שלא עשה מעשה — הריהו חייב מלקות. משום [בשם] ר' יוסי בר' חנינא אמרו: אף המקדים להפריש מפירותיו את התרומה לפני שהפריש מהם את הביכורים, לוקה אף שאין בו מעשה.

ח שנינו בשם ר' יוסי הגלילי שהנשבע לוקה אף שאין בכך מעשה. ומבררים: הנשבע מנלן [מנין לנו] שלוקה? אמר ר' יוחנן משום (בשם) ר' מאיר: שכן אמר קרא [הכתוב] בדין השבועה "לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא כי לא ינקה ה' את אשר ישא את שמו לשוא" (שמות כ, ז). ומדיוק לשון הכתוב למדים, כי דווקא בית דין של מעלה

for the purpose of exempting the produce of another, the benefit of discretion as to which priest or Levite will receive it is his. Apparently, the halakhot of substitution follow the one achieving atonement.

Rami bar Ḥama could say to this: There, in Rabbi Yoḥanan’s statement, the offering comes on behalf of the Jew who consecrated it. Due to that reason, we follow the one atoning, and during both the initial consecration of the offering and its ultimate sacrifice the animal is in the possession of a Jew, who is able to effect substitution. But here, where a gentile consecrated the animal, this is how he raises the dilemma: Do we require that from the initial consecration of the offering until the ultimate act of sacrifice it must be in the possession of one who is able to effect substitution or not? The Gemara concludes: The dilemma shall stand [teiku] unresolved.

§ The Master said in the baraita cited on the previous amud: With regard to animals consecrated by gentiles, one may not derive benefit ab initio, but if one benefited from them after the fact, he is not liable for misusing consecrated property. The Gemara explains: The halakha that one may not benefit from them ab initio is by rabbinic law. And that halakha that if one benefited from them after the fact he is not liable for misusing consecrated property is by Torah law.

What is the reason that one is not liable for misuse? As it is written with regard to misuse of consecrated property: “If anyone commit a trespass, and sin through error, in the holy items of the Lord” (Leviticus 5:15). And we derive a verbal analogy from the use of the word “sin” in this verse and the word “sin” used in the context of teruma: “They shall therefore keep My charge, lest they bear sin for it” (Leviticus 22:9). And with regard to teruma it is written explicitly: “Even of all the hallowed items of the children of Israel” (Numbers 18:8), from which one can infer: But not of gentiles. The halakhot of misuse as well, therefore, do not apply to animals consecrated by gentiles.

The baraita continues: And if one consumes them, i.e., animals consecrated by gentiles, one is not liable for committing a transgression, with regard to the prohibitions of piggul, notar, or consuming offerings while ritually impure. The source for this is a verse, as it is written with regard to ritual impurity: “Speak to Aaron and to his sons, that they separate themselves from the holy items of the children of Israel, which they hallow unto Me, and that they profane not My holy name” (Leviticus 22:2). This verse explicitly mentions items consecrated by the children of Israel, to emphasize that the halakha of distancing oneself from consecrated items while in a state of ritual impurity does not include items consecrated by gentiles.

And one derives the exemption from notar by drawing a verbal analogy between the word “profane” used in the context of notar and the word “profane” used in the context of ritual impurity. As it is written in the verse cited above with regard to ritual impurity: “That they separate themselves from the holy items of the children of Israel, which they hallow unto Me, and that they profane not My holy name.” And it is written with regard to notar: “But every one that eats it shall bear his iniquity, because he has profaned the holy item of the Lord” (Leviticus 19:8). Since the prohibition against consuming consecrated items while impure does not apply to the offerings of gentiles, neither does the prohibition of notar.

And the tanna of the baraita derives the gentiles’ exemption from piggul by verbal analogy between the word “iniquity” used in the context of piggul and the word “iniquity” used in the context of notar, as it is written with regard to piggul: “And the soul that eats of it shall bear his iniquity” (Leviticus 7:18), and it is written with regard to notar: “But everyone that eats it shall bear his iniquity, because he has profaned the holy item of the Lord” (Leviticus 19:8). And based on these two verbal analogies, one concludes that with regard to all of them, i.e., piggul, notar, and ritually impure offerings, the prohibition against consumption applies only to offerings of the children of Israel, but not to those of gentiles.

The baraita continues: And a gentile cannot render a non-sacred animal a substitute for one he has consecrated. The Gemara cites the source for this halakha: As it is written with regard to substitutions: “He shall not exchange it, nor substitute it” (Leviticus 27:10), and it is written at the beginning of the matter: “Speak to the children of Israel, and say to them: When a man shall clearly utter a vow of persons to the Lord, according to your valuation” (Leviticus 27:2). Since the passage specifically addresses the children of Israel, the halakhot of substitution apply only to them, not to gentiles.

The Gemara presents another version of the source for this halakha: The baraita states: And a gentile cannot render a non-sacred animal a substitute for one he has consecrated. What is the reason? The reason is that the substitution of consecrated animals is juxtaposed with the animal tithe (see Leviticus 27:32), and the animal tithe is juxtaposed with the grain tithe. And with regard to the grain tithe it is written: “For the tithe of the children of Israel, which they set apart as a gift to the Lord, I have given to the Levites for an inheritance” (Numbers 18:24), indicating that the halakhot of the grain tithe apply only to the children of Israel, but not to gentiles. From the juxtapositions, one derives that the same holds for substitution.

The baraita continues: And one does not bring libations for a gentile as an independent offering, but his offering requires libations. This is the statement of Rabbi Shimon. The Gemara explains: From where are these matters derived? They are derived from a verse, as the Sages taught in a baraita: The verse states with regard to libations: “All that are homeborn shall do these after this manner, in presenting an offering made by fire, of a sweet savor to the Lord” (Numbers 15:13). One who is homeborn, i.e., a Jew, brings libations, but a gentile does not bring libations. One might have thought that a gentile’s burnt offering should not require libations; therefore, the verse states: “So shall it be done for each bull, or for each ram, or for each of the lambs, or of the goats” (Numbers 15:10–11). This teaches that every burnt offering, even that of a gentile, requires libations.

The baraita continues: Rabbi Yosei said: I see the logic of the opinion that in all of these cases it is correct to be stringent about the offerings of gentiles. The Gemara explains: What is the reason? With regard to the offering of a gentile, it is written: “Whosoever he be of the house of Israel, or of the strangers in Israel, that brings his offering, whether it be any of their vows, or any of their gift offerings, which are brought to the Lord for a burnt offering” (Leviticus 22:18). The verse equates the offerings of gentiles, “the strangers in Israel,” with those of Jews, and indicates that the consecrated status of the former is identical to that of the latter.

The baraita continues: In what case is this statement said? It is said with regard to animals consecrated for the altar, but with regard to animals consecrated for Temple maintenance, one who benefits from them is liable for misusing consecrated property. The Gemara explains: What is the reason? The reason is that when we learn that items consecrated by gentiles are not subject to liability for misuse by the verbal analogy between the word sin and another instance of the word sin from the context of teruma, this applies only to consecrated property that is similar to teruma, which is consecrated with inherent sanctity. But with regard to an item that has the sanctity of the Temple maintenance, whose sanctity inheres in its value, as it will ultimately be sold and the proceeds used for Temple maintenance, the analogy does not apply.

§ The mishna teaches that one who effects substitution receives lashes. Rav Yehuda says that Rav says: With regard to any prohibition in the Torah, if one performed an action to transgress it, he is liable to receive lashes. But if he did not perform an action to transgress it, he is exempt from receiving lashes.

The Gemara asks: But is it an established principle that one who transgresses a prohibition that does not involve an action is exempt? But there is the prohibition of substitution, which is a prohibition that does not involve an action, and one is flogged for transgressing it, as we learned in the mishna: That is not to say that it is permitted for a person to effect substitution; rather, it means that if one substituted a non-sacred animal for a consecrated animal, the substitution takes effect, and the one who substituted the non-sacred animal incurs the forty lashes.

The Gemara answers: Rav could have said to you: In accordance with whose opinion is this mishna written? It is in accordance with that opinion of Rabbi Yehuda, who said: With regard to a prohibition that does not involve an action, one is flogged for transgressing it. The Rabbis, however, disagree.

The Gemara counters: But can you establish the mishna as being in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda? But we established the first clause of the mishna as not being in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, as it teaches: Everyone substitutes a non-sacred animal for a consecrated animal, and the Gemara added (2a): What does the expansive term everyone serve to include? It serves to include an inheritor, and accordingly, this mishna is not in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, who holds that an inheritor cannot effect substitution.

The Gemara answers: The tanna of this mishna holds in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda with regard to one matter, that one is flogged for transgressing a prohibition that does not involve an action, and disagrees with him with regard to one other matter, as Rabbi Yehuda holds that an inheritor does not place his hands on the head of the offering when he sacrifices it, and an inheritor is not able to substitute a non-sacred animal for a consecrated one that he inherited; and the tanna of our mishna holds that an inheritor places his hands on the head of the offering when he sacrifices it, and an inheritor is able to substitute a non-sacred animal for a consecrated one that he inherited.

Rav Idi bar Avin says that Rav Amram says that Rabbi Yitzḥak says that Rabbi Yoḥanan says in the name of Rabbi Yosei HaGelili: With regard to every prohibition in the Torah, if one performed an action to transgress it, he is flogged. But if he did not perform an action to transgress it, he is exempt from lashes, except for one who takes an oath, and one who effects substitution, and one who curses another using the name of God. For these three transgressions, even though he did not perform an action, he is liable to receive lashes. They said in the name of Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina: Also one who separates teruma prior to designating the first fruits is flogged, even though teruma can be separated by intention alone, without an action.

The Gemara discusses the sources for these exceptions. From where do we derive that one who takes an oath using the name of God is flogged? Rabbi Yoḥanan says in the name of Rabbi Meir that the verse states: “For the Lord will not hold him guiltless that takes His name in vain” (Exodus 20:7). One can infer: The higher, i.e., heavenly, court