ערכין לד ע"א

הן, כלומר, הערים ומגרשיהן, כשהן מוקפות חומה. ושואלים: הן ומגרש, הרי למיסתרינהו קיימי [לסתירה הם עומדים] באותה שעה, וכיצד ניתן לקרוא להן מוקפות חומה! אמר רב אשי: איצטריך [הוצרך הדבר להיאמר], שכן סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]: אדמסתתרי מסתתרי [בעת שהחומות סתורות, אכן דינם כסתורות], אבל כל זמן שלא נסתרו החומות אי מיזדבני [אם נמכרים בתים שבעיר] ולא נפדים בתוך שנה — ליחלטו [שיהיו מוחלטים] לקונה כדין בתי ערי חומה, על כן קא משמע לן [משמיעה לנו] הברייתא שבתי ערי הלויים אינם נחלטים לקונה, אלא נגאלים לעולם.

א תנו רבנן [שנו חכמים בברייתא], מה שנאמר בתורה לגבי שדה שהוקדשה על ידי בעליה ולא נגאלה: "והיה השדה בצאתו ביובל קדש לה' כשדה החרם לכהן תהיה אחזתו" (ויקרא כז, כא), מה תלמוד (רוצה) לומר? מה עניינה של השוואה זו לשדה חרם? שכן יש לשאול: מנין לכהן שהקדיש שדה חרמו, כלומר, שדה שהחרים ישראל וניתנה לו, והוא מחזיק בה עדיין, והגיעה שנת היובל, מנין שלא יאמר: הואיל ושדה שהוקדשה ולא נגאלה יוצא לכהנים ביובל, והרי שדה זו שהקדשתי היא תחת ידי, לפיכך תהא שלי, שהרי אני כהן?

ולכאורה דין, קל וחומר הוא, אם בשל אחרים, כלומר, בשדה אחוזה שהקדישה ישראל ולא גאלה, אני זוכה בהגיע היובל, בשל עצמי לא כל שכן? תלמוד לומר: "והיה השדה בצאתו ביבל קדש לה' כשדה החרם", ויש לשאול:

וכי מה למדנו משדה החרם מעתה, והרי דין שדה החרם לא התבאר בתורה במקום אחר! אלא הרי זה בא ללמד ונמצא למד, מקיש הכתוב שדה חרמו שקיבל הכהן, לשדה אחוזה של ישראל, מה שדה אחוזה של ישראל שפדה אותה כהן מיד ההקדש, יוצא מתחת ידו בהגיע היובל, ומתחלקת לכל הכהנים (כפי ששנינו לעיל כה,א), אף שדה חרמו שקיבל הכהן והקדישה — יוצא מתחת ידו ומתחלקת לאחיו הכהנים.

ומבררים ברייתא זו, אמר מר [החכם]: ודין הוא בשל אחרים אני זוכה בשל עצמי לא כל שכן? ותוהים: מי דמי [האם דומים הדברים] שהוצרך הכתוב ללמד שאין אומרים כן? והלא התם [שם], בשדה אחוזה שהוקדשה ויוצאה לכהנים — זוכה בעלמא [בלבד] הוא, כאחד מן הכהנים, ואילו הכא [כאן] בשדה חרם שהקדישה קא שקיל ליה [הריהו רוצה ליטול אותו] לעצמו, ולא הוצרך מקרא כדי לשלול דבר זה!

אמר רמי בר חמא: איצטריך [הוצרך הכתוב להיאמר], שכן סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]: הואיל וכתיב [ונאמר] "ואיש את קדשיו לו יהיו" (במדבר ה, י), ולמדים משם שכהן הבא להקריב את קרבנו — רשאי להקריבו בעצמו, ונוטל ממנו את החלקים הראויים לכהנים, ואינו חייב ליתנו לכל כהני המשמר, יש לומר כי הא נמי [זה גם כן] שדה חרמו שהקדיש, והיא עכשיו בידו בשנת היובל — כי קדשיו דמיא [כמו מקריב קדשיו היא נחשבת], ויטול אותה לעצמו.

ומקשים: מי דמי [האם דומים הדברים]? והרי המקריב את קדשיו לאו [אינם] ברשותו, אלא לשמים הם קרבים, והוא כזוכה משולחן גבוה בשכר עבודתו, ואילו הכא [כאן] הוא רוצה שהשדה תישאר ברשותו, ומדוע שנטעה לומר כך?

אלא אמר רב נחמן: איצטריך [הוצרך הכתוב להיאמר], סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]: הואיל וכתיב [ונאמר] בשדות הלויים והכהנים: "כי אחזת עולם הוא להם" (ויקרא כה, לד), ולמדים משם שאם הקדיש הכהן שדה אחוזת אבותיו יכול לגואלה לעולם, הייתי טועה לומר כי הא [זו], שדה חרם שקיבל, נמי [גם כן] אחזתו היא, ואם הקדישה יכול לגואלה לעולם, על כן קא משמע לן [משמיע לנו] ההיקש של שדה החרם שביד הכהן לשדה אחוזה של ישראל, שאין אומרים כן, וכפי שמדוייק מהמשך הפסוק: "לכהן תהיה אחזתו", אחוזתו של הכהן, שנחל מאבותיו — אין [כן] היא של הכהן לעולם, ואינה מתחלקת לשאר הכהנים ביובל, אבל שדה חרמו — לא, והיא מתחלקת לכהני המשמר שפגע בו יובל.

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף לד - א

כגון שנפלו להן ללויים בגורל שנתחלקו על ידו ערי הלויים הן הערים ומגרשיהן, כלומר: עם חומתן - שיטמ"ק כת"י.

ומתמהינן עלה: ואיך שייך שימכרו הלויים בית בערי חומה אלו [והוצרכה הברייתא למעט לויים מדין "בתי ערי חומה"], והא למסתרינהו לחומתם קיימי החומות, שהרי אין עושין ערי הלויים טירין וכרכין?!

ומשנינן: אמר רב אשי: אף על פי שלסתור את חומתן הם עומדים, איצטריך הברייתא ב"גאולת עולם", סלקא דעתך אמינא, אדמסתתרי מסתתרי [עד שיסתרו], אי מזדבני [אם נמכרו], ליחלטו כדין בתי ערי חומה, קא משמע לן שאין ערי הלויים בדין בתי ערי חומה.

תנו רבנן: כתוב לגבי הקדש שדה אחוזה: "והיה השדה [שהקדיש ולא נגאלה על ידי הבעלים, או שנגאלה על ידי אחר] בצאתו ביובל קודש לד' כשדה החרם [הניתן לכהנים. והיא שדה שהחרימה ישראל חרמי כהנים] לכהן תהיה אחוזתו", מה תלמוד לומר "כשדה החרם", ומשמע שבא שדה החרם ללמד על שדה אחוזה, ומה מלמדנו? מנין לכהן שהקדיש ^[62] שדה ^[63] חרמו שהחרים ישראל וקיבלה כהן זה בחלקו יחד עם שאר הכהנים, שלא יאמר: הואיל ויוצא שדה זו לכהנים ביובל אם לא אגאלנה [כדין הקדש שדה אחוזה, שהחרם היוצא לכהן הרי היא לו "שדה אחוזה", ככתוב "כשדה החרם לכהן תהיה אחוזתו"], והרי היא עכשיו ביובל תחת ידי שאני מוחזק בה, [שעדיין לא החזיק בה הגזבר, שטמ"ק לעיל כ"ט.] ואם כן תהא שלי שאני כהן! ודין הוא שאזכה בה מקל וחומר: בשל אחרים שהקדישו את שדה אחוזתם אני זוכה ביובל עם שאר הכהנים, בשל עצמי לא כל שכן שאזכה, שתהיה שלי לבדי?! תלמוד לומר: והיה השדה בצאתו ביובל קודש לד' "כשדה החרם", וכי מה למדנו משדה החרם?! מעתה! הרי זה "כשדה החרם" בא ללמד על שדה אחוזה, ונמצא למד משדה אחוזה, וכך הוא למד: מקיש שדה חרמו שבא לו לכהן מחרם, לשדה אחוזה של ישראל שהקדישה, וגאלה כהן מן ההקדש. מה שדה אחוזה של ישראל שגאלה כהן, יוצא מתחת ידו ביובל, ומתחלקת לאחיו הכהנים ואינו זוכה בה לבדו, וכמו שלומדים מהפסוק לעיל כה:, אף שדה חרמו של כהן, שהקדישה - יוצא מתחת ידו, ומתחלקת לאחיו הכהנים! והוא נוטל את חלקו כשאר כהני המשמר שפגע בו יובל.

אמר מר: ודין הוא, בשל אחרים שהקדישו את שדה אחוזתם אני זוכה ביובל כשיוצאת לכהנים, בשל עצמי לא כל שכן.

ותמהינן: מי דמי, התם בשל אחרים זוכה בעלמא רק חלק אחד כשאר אחיו הכהנים אבל הכא בשל עצמו טענתו היא שקא שקיל ליה כוליה ואיך תלמד זאת מקל וחומר, והרי דיו לבא מן הדין להיות כנדון?! ומשנינן: אמר רמי בר חמא: איצטריך פסוק לומר שלא יטול את כולה לעצמו, כי סלקא דעתך אמינא הואיל וכתיב "ואיש את קדשיו לו יהיו", ולמדנו: שכהן שחייב חטאת או התנדב עולה, אינו צריך לתתם לאנשי משמר שהם יקריבוהו ויטלו את הבשר והעור, אלא הוא עצמו מקריב ונוטל את העור ואוכל את הבשר, אם כן, היינו אומרים: הא שדה זו שהקדישה הכהן, נמי כי קדשיו של כהן דמיא ולא תצא לשאר כהנים, ולכן בא הפסוק, שתצא לשאר הכהנים, ואינו כשאר קדשיו, [ולתירוץ זה, אין הק"ו עיקר הטעם, אלא זה, ועיין תוס'].

ופרכינן עלה: מי דמי שדה שהקדישה - לקדשיו, עד שצריך פסוק למעט שאינה כשאר קדשיו?! קדשיו לאו ברשותו ולא מכח שהם שלו הוא זוכה בהם, אלא מכח מה שמקריב אותם, שהתורה זיכתה את הבשר והעור לכהן המקריב הכא לגבי חרמו ברשותו, כלומר: מכח שהם שלו רצית לומר שיקבל הכל, ולא משלחן גבוה בשכר עבודה - כקדשיו שנוטל את הבשר והעור מכח מה שעובד ונוטל שכר עבודתו.

אלא אמר רב נחמן פירוש אחר בברייתא: זה שצריך את הפסוק "כשדה החרם", לא בא לענין שאינה יוצאת לכהנים ויזכה בה הוא [וכפי שפירשנו עד עכשיו], שזה אינו, שאין בכלל צד לומר כך, אלא איצטריך ללמד, שלא יוכל הכהן שהקדיש את שדה חרמו, לומר "תהא שלי" על ידי גאולה אף לאחר היובל, כלומר: שלא תצא ביובל לכהנים ויגאלנה לעולם [זבח תודה]: וסלקא דעתך אמינא, הואיל וכתיב בערי הלויים, שהקדשם נגאל לעולם [ולא כישראל שיוצאת מהקדש לכהנים], מטעם "כי אחוזת עולם הוא להם", אם כן היינו אומרים הא נמי שדה שקיבל מן החרם אחוזתו היא, ויהיה דינה כערי הלויים, שהם נגאלים לעולם, קא משמע לן ההקש שהקישה התורה שדה חרם לאחוזתו של ישראל שגם שדה חרם מתחלק לכהנים. וכתוב "אחוזתו": אחוזתו של כהן מערי הלויים - אין, היא בכלל "גאולת עולם", חרמו - לא. וכך לומדים: ש"אחוזתו" בא למעט, שרק "אחוזתו" של כהן יש לה גאולת עולם, ואמנם עדיין לא היינו יודעים למעט שדה חרמו, שהרי שדה חרמו גם אחוזתו של כהן היא, ולזה מועיל ההקש בין שדה החרם לאחוזה של ישראל, לחלק בין אחוזתו של כהן לחרמו, שאם לא כן שבא למעט חרמו - לשם מה הקישם הכתוב. [מסקנת הגמרא נתבארה על פי תוס' וצאן קדשים, בהבנת דברי רש"י].

הדרן עלך פרק המוכר שדהו וסליקא לה מסכת ערכין

הערות

^[62] והרמב"ם [פ"ו מערכין ה"ו] שינה, וכתב: כהן שהיתה לו שדה חרם והחרימה. וכתב המשנה למלך שאמנם בגמרא מדובר כשהקדיש, הוא הדין גם להחרים ואין בזה שום הבדל. אך יש לעיין, שהרי הדין הוא שהכהנים אינם מחרימים כמבואר בפרק שמיני, ואם כן, איך יכול כאן הכהן להחרים. אלא ששם מבואר שהטעם הוא משום שנאמר בערי הלויים "אחוזת עולם הוא להם", ואם כן, בשדה שקיבל מהחרם שאיננה מערי הלויים לא שייך הטעם הזה, ויכול הכהן להחרים. אמנם הדין הוא שגם מטלטלין הכהנים אינם יכולים להחרים מפני שהוקשו לקרקעות, ואף על פי שבהם אין דין "אחוזת עולם", ואם כן, לכאורה, הוא הדין לקרקע שזכה הכהן מהחרם שלא יוכל להחרים. וצריך לומר, שמטלטלין אמנם הוקשו לקרקעות, אבל בקרקעות הדין שכהן איננו מחרים זה רק בערי הלויים ש"אחוזת עולם" הם, אבל קרקע שאיננה מערי הלויים הוא יכול להחרים.

^[63] משמע כאן שיתכן שתהיה לכהן שדה שלמה שזכה בה מהחרם. והעיר השפת אמת, שהרי את חלוקת החרם לכהני המשמר לומדים מגזל הגר, ובגזל הגר הדין הוא שלא חולקים גזל אחד כנגד השני, אלא כל המשמר מתחלק בכל גזל וגזל בשוה, ואם כן, לכאורה, גם בשדה החרם צריכים כל הכהנים להתחלק בכל שדה, ואיך שייך שיקבל הכהן שדה שלמה.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

both they and their empty lots. The Gemara objects: But they and their lots stand to be dismantled, as a city of the Levites may not be surrounded by a wall. How, then, can such a city be considered surrounded by a wall? Rav Ashi said: Nevertheless, it was necessary for the baraita to teach that if a Levite sells a house in such a city he may always redeem it, as it might enter your mind to say: When the walls are dismantled, then they are dismantled, but as long as they remain standing, if houses in the city are sold and are not redeemed within one year, let them belong to the buyer in perpetuity, in accordance with the halakha of houses of walled cities. Therefore, the baraita teaches us that this is not the case.

§ The Sages taught: The verse states, with regard to one who consecrated his ancestral field but failed to redeem it before the Jubilee Year: “But the field, when it goes out in the Jubilee, shall be holy unto the Lord, as a field dedicated; his ancestral field shall be for the priest” (Leviticus 27:21). What is the meaning when the verse states: “As a field dedicated”? The baraita explains: From where is it derived with regard to a priest who consecrated his dedicated field, i.e., a field that was dedicated to the priests by an Israelite, and the Jubilee Year arrived, that he may not say: Since a field that was consecrated by its owners and was not redeemed leaves to the possession of the priests in the Jubilee Year, and this field that I consecrated is already in my possession, it is therefore mine.

The baraita continues: And this is the halakha despite the fact that the claim of the priest is based on logical inference: If I acquire the fields of others that were consecrated and not redeemed before the Jubilee Year, then with regard to my own property, should I not all the more so acquire it? Therefore, the verse states: “As a field dedicated, his ancestral field shall be for the priest,” which teaches that this is not the case.

The baraita elaborates: But what have we learned about a consecrated ancestral field from a dedicated field from now? The Torah does not explicitly state the halakha with regard to dedicated fields. Rather, this case of a dedicated field came to teach a halakha with regard to an ancestral field, and it turns out that in addition it derives a halakha from that case, i.e., the verse juxtaposes the dedicated field of a priest to the ancestral field of an Israelite: Just as the ancestral field of an Israelite that was redeemed by a priest from the Temple treasury leaves from his possession at the arrival of the Jubilee Year and is divided among all the priests (see 25a), so too, the dedicated field of a priest that he consecrated leaves from his possession and is divided among his brothers, the priests, at the beginning of the Jubilee Year.

The Gemara analyzes this baraita: The Master said: And this claim of the priest is based on logical inference: If I acquire the fields of others that were consecrated, then with regard to my own property, should I not acquire it all the more so? The Gemara asks: Are these cases comparable? There, with regard to an ancestral field that was consecrated and leaves to the possession of the priests, he merely acquires it as one of the priests, whereas here, with regard to a dedicated field that he consecrated, he seeks to take the entire field for himself. If so, there is no need for the verse to teach that the priest may not do so.

Rami bar Ḥama said: Nevertheless, the verse was necessary, as it might enter your mind to say that since it is written: “And every man’s hallowed things shall be his” (Numbers 5:10), from which it is derived that a priest who brings an offering may sacrifice it and take for himself those portions intended for the priests and he is not required to give them to the members of the current priestly watch, perhaps this too, i.e., his dedicated field that he consecrated, is considered like his hallowed things, and he may take it for himself. Therefore, the verse serves to indicate that this is not the case.

The Gemara asks: Are these cases comparable? His hallowed things, i.e., offerings brought by the priest, are not in his possession; rather, the priest receives the priestly portions from the table of the Most High, in exchange for performing the sacrificial rites. Here, the priest seeks to return the field to his possession.

Rather, Rav Naḥman said: The verse was necessary, as it might enter your mind to say that since it is written with regard to the fields of Levites and priests: “For that is their perpetual possession” (Leviticus 25:34), from which it is derived that if a priest consecrated his ancestral field he may always redeem it, so too this dedicated field received by the priest is also considered his ancestral field, and if he consecrated it he may always redeem it. The juxtaposition of the dedicated field of a priest to the ancestral field of an Israelite teaches us that this is not the halakha, as the verse states: “His ancestral field shall be for the priest” (Leviticus 27:31). The verse teaches that with regard to the ancestral field of a priest that he inherited from his father, yes, it remains in the possession of that priest in perpetuity, but with regard to his dedicated field, it does not remain in his possession in perpetuity; rather, it is divided among the members of the priestly watch serving at the beginning of the Jubilee Year.

We will return to you, “One who sold his field”...

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

הן ומגרשיהן. כלומר עם חומותיהן:

ומגרשיהן למיסתרינהו קיימי. כלומר הא עומדין ליסתור חומתן שהרי אין עושין אותן לא טירין ולא כרכין ואכתי לית להו בתי ערי חומה:

[אפילו הכי איצטריך גאולת עולם סד"א אדמיסתתרי איסתורי. כלומר מקמי דליסתרי אי מיזדבני ליחלטו קמ"ל גאולת עולם:

שדה חרמו. שהחרימה ישראל ובאתה ליד כהן והקדישה ולא הספיק לגאלה עד שפגע בו יובל:

שלא יאמר הואיל ויוצאה לכהנים ביובל. דהאי כהן שמקדיש שדה חרמו הוי כאילו הקדיש שדה אחוזתו ולא גאלה שיוצאה לכהנים ביובל:

בשל אחרים. שדה שהקדישה ישראל ולא גאלה שיוצאה לכהנים אני זוכה בה:

בשל עצמי לא כל שכן. שאזכה בה שלא תצא מתחת ידי:

מה שדה אחוזה של ישראל. שהקדישה ישראל ולא גאלה שיוצאה מיד הקדש לכהנים ביובל וגאלה אחד מן הכהנים יוצאה מידו ומתחלקת לכל אחיו הכהנים כדאמר לעיל בפרק המקדיש שדהו שאחוזתו שלו ואין זו שלו אלא של כל הכהנים:

אף שדה חרמו יוצאה. ומתחלקת לכל אחיו הכהנים]:

מי דמי התם. קא זכי בעלמא. דרחמנא זכי ליה שדה אחוזה של ישראל היוצאה לכהנים עם שאר הכהנים:

הכא קא שקיל ליה כוליה. כלומר ממי זכה שיתפוס שדה חרמו לעצמו:

אמר רמי בר חמא. אכתי איצטריך דסד"א דהאי ודין הוא דינא הוי הואיל וכתיב ואיש את קדשיו לו יהיו [ומפרש בסיפרי מנין לישראל שהיה מודד תרומה לכהן ע"ג קרקע מנין שכל כהן שיבא שם באותה שעה שהוא מודד שיש לו חלק בהן כמו זה הראשון ת"ל איש את קדשיו לו יהיו] כלומר לכולן בשוה יכול אפילו מדד לו לתוך קופתו של ראשון שיזכה אחר [עמו] ת"ל אשר יתן לכהן לו יהיה ולא לאחר סד"א כי היכי דזוכה בקדשים שנוטל חלקו עם כהן ראשון אם בא עד שלא מדד לו שאינו יכול לדחותו [והאי שדה חרמו כי קדשיו דמי ולא יהא אדם יכול לדחותו אלא תהא שלו להכי איצטריך היקישא]:

מי דמי. האי קדשים לחרמי קדשים. קדשים לאו ברשותו נינהו אלא ברשות ישראל נינהו [בעלמא] קא זכי ליה רחמנא הכא האי שדה חרמו ברשותו הוא [וברשותו] מאן זכי ליה ולאו דינא הוא:

איצטריך סד"א הואיל וכתיב כי אחוזת עולם היא להם. דהדרא ליה ביובל ואינה יוצאה מידו האי נמי שדה חרמו אחוזתו היא ולא תצא מתחת ידו להכי איצטריך היקישא דאחוזתו היא שלו אבל שדה חרמו לא אלא תצא מתחת ידו ותתחלקת לאחיו הכהנים. לשון מורי הגאון. קדשיו לאו ברשותו^א)עי' ב"ק דף ק"ט דמשמע דמיירי בכהן שבא להקריב קרבנותיו במשמר שאינו שלו דמ"מ עבודתה ועורה שלו ע"ש ואולי דר"ל מדסמיך ליה לקרא דגזל הגר דרשינן סמוכין דהך קרא נמי מיירי בגזל הגר וכגון (בכה) [בכהן] שגזל את הגר דיכול להקריב האשם במשמר אחר ועבודתה ועורה שלו. דמוקי ליה להאי קרא בגזל הגר ומת שמשלם קרן וחומש לכהנים [ואשם למזבח]:

הדרן עלך המוכר שדהו וחסלת מסכת ערכין

תד"ה מי דמי. כשהוא זוכה בש"א הוי במשמר שלו אבל הכא רוצה לזכות במשמר אחר. כצ"ל:

תד"ה הא. וי"ל דה"פ קמ"ל אחוזתו דאחוזתו של כהן דווקא כו'. כצ"ל:

בריך רחמנא דסייען

(לד רע"א) הן ומגרש למסתרינהו קיימי וכו'.—כתב בספר לקח טוב (המכונה פסיקתא זוטרתי) פ' ואתחנן (דף מב): "לנוס שמה מלמד שהיו בצורות מאד שלא יכבשוה הגואלים בחזקה". וכעין זה כתב בעל הטורים פ' שופטים (יט יא): "הערים האל לשון חוזק לומר שחזקות היו וערי מבצר שלא יבא עליהם גואל הדם בחיל". ולא מצאתי מקור לדבריהם. ולהיפך מבואר כאן, שאין עושין אותן ערי מבצר. ואם היה להן חומה סותרין אותה. וכשהרציתי פליאה זו לפני ה"ר משה ראבינאוויטש ז"ל אב"ד דק"ק קאמניץ (שהיה חמיה של אחותי רוזה) אמר, שענין זה שמפני שבזמן שהפרישן משה ע"ה עדיין לא היו קולטות מן התורה (עד שעברו את הירדן והפרישו שם עוד שלש ערי מקלט, וכדאיתא במכות ט ב), לכן עשו אותן ערי מבצר, שאם יברח לשם ההורג בשגגה לא יירא מפני גואל הדם, שהרי יסגרו את השער בפניו. אבל לאחר שבאו לארץ שאז הן קולטות מן התורה ודאי שהרסו את החומה כהלכה. וזה דוחק.

הן ומגרשיהן. כשהן מוקפות חומה: והא למיסתרינהו קיימי. כדאמר (לעיל דף לג:) אין עושין אותן טירין וכרכים: סד''א אדמסתתרי. כל זמן שלא נסתרו אם מכרום קודם סתירתן ליחלטו קמ''ל: מה ת''ל כשדה החרם. מה בא שדה החרם ללמד על שדה היוצאת לכהנים ביובל: שדה חרמו. שדה שהחרים ישראל והגיעה לחלקו: הואיל ויוצאה לכהנים. אם לא יגאלנה שהרי היא שלו כשדה אחוזה ועכשיו הרי היא תחת ידי כו': בשל אחרים אני זוכה. אם היה שדה אחוזת ישראל יוצאה לכהנים ביובל היה לי חלק בה: מה שדה אחוזה של ישראל. אם גאלה כהן מיד הקדש יוצאה מידו ביובל ומתחלקת לכל אחיו הכהנים כדאמר באידך פירקא בפרק אין מקדישין (לעיל דף כה:) אף זו כו': הכא קא שקיל ליה כו': ואיש את קדשיו לו יהיו. ודרשינן ליה בהגוזל בב''ק (דף קט:) מנין לכהן שבא ומקריב קרבנותיו בכל עת ובכל שעה שירצה אם יש עליו להביא חטאת או התנדב עולה או שלמים אין צריך לתתם לאנשי משמר אלא הוא עצמו מקריב ויטול העור ואוכל הבשר ת''ל ואיש את קדשיו לו יהיו: קדשיו לאו ברשותו. ולאו מכח דידיה קא שקיל להו אלא מקריב אימוריהם: הכא ברשותו. כלומר מכח דידיה קא שקיל להו ולא משלחן גבוה בשכר עבודה: אלא אמר ר''נ להכי איצטריך למכתב החרם דסד''א כו'. והאי נמי אחוזתו היא ואם הקדישה ולא גאלה לא תצא לכהנים ביובל אלא יהא לו רשות לגאלה לעולם: קמ''ל. היקש דאיתקש שדה החרם לשדה אחוזתו של ישראל דתצא מתחת ידו ותתחלק לכהנים דאחוזתו היא דיש לה גאולת עולם אבל חרמו לא הויא כאחוזה ליגאל לעולם:

הן ומגרשיהן למיסתרינהו קיימי. וא''ת מאי נפקא מינה אם נסתרו כיון שהיו מוקפות חומה מעיקרא דהא תניא לעיל אשר לו חומה ואע''פ שאין לו עכשיו והיה לו קודם לכן ושמא י''ל דאתיא כרבי אלעזר בר' יוסי ושאני הכא כיון שהם ראויות שלא יהא להם חומה לא תועיל להם קדושת חומה שהיה קודם לכן כאילו לא היתה מעולם: מי דמי התם זוכה. והכא נמי הוי מצי למיפרך כשהוא זוכה בשל אחרים והוי במשמר שלו אבל הכא רצה לזכות משמר אחר והיא אינה מתחלקת לכהנים של משמר אחר כדפי' לעיל (דף כה.) אלא דעדיפא מינה פריך שאפילו באה משמרתו כשיוצאה לכהנים אין לזכות מהאי קל וחומר: אמר רמי בר חמא איצטריך כו' [אלא] אמר רב נחמן [איצטריך] ס''ד כו'. ואם תאמר מאי היא דנאמר ודין הוא והלא אין לנו לומר שזוכה בו מטעם קל וחומר אלא מטעם דכתיבי קראי דאיש כי יקדיש לרמי בר חמא ולאחוזת עולם לרב נחמן וי''ל דמכל מקום ניחא ליה לאיתויי קל וחומר כך מסברא: הא קא משמע לן אחוזתו אחוזתו אין חרמו לא. ואם תאמר הא לעיל ילפינן מהקישא דמקיש שדה חרמו לשדה אחוזה לישראל ואמאי דריש ליה הכא מאחוזתו ויש לומר דהכי פירושו קא משמע לן מאחוזתו של כהן דאחוזתו דוקא יש לה גאולת עולם ואינה מתחלקת לכהנים ביובל אבל שדה חרמו מתחלק לכהנים ביובל מהיקשא דמקשינן ליה לשדה אחוזה של ישראל ולא הויא כשדה אחוזתו ליגאל לעולם וכן פרש''י: