ערכין לג ע"א

ערכין לג ע"א - Steinsaltz

The Gemara objects: This works out well according to the Rabbis, who say that the fiftieth year is not included in the counting of the cycle of Sabbatical Years. It was therefore necessary to count the Jubilee Year. But according to Rabbi Yehuda, who says that the fiftieth year is counted for here and for there, i.e., it is both the fiftieth year of the previous cycle and the first year of the subsequent cycle, why do I need for them to count the Jubilee Years? If the Jubilee Year is not in effect, then it is enough to count the Sabbatical Years. The Gemara explains: That baraita is certainly not in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda.

The Gemara asks: And did they not count Sabbatical Years and Jubilee Years once the tribes of Reuben and Gad and half the tribe of Manasseh were exiled? But isn’t it written that Jeremiah, who lived many years later, said: “At the end of seven years you shall let go every man his brother that is a Hebrew, that has been sold unto you, and has served you six years, you shall let him go free from you; but your fathers did not listen unto Me, nor inclined their ear” (Jeremiah 34:14)?

The Gemara continues: And we discussed this verse: Why does it state: “At the end of seven years you shall let go every man”? But isn’t it written in the same verse: “And has served you six years”? And Rav Naḥman bar Yitzḥak says: The verse is referring to two separate individuals. The phrase “and has served you six years” is referring to a typical Hebrew slave who was sold, who goes free after six years (see Exodus 21:2), and the phrase “at the end of seven years” is referring to a slave whose ear was pierced with an awl to extend his tenure. Such an individual remains a slave until the Jubilee Year, even if that is the following year, i.e., the end of the seventh year. If so, the verse indicates that the Jubilee Year was in effect in the times of Jeremiah, even though the tribes of Reuben, Gad, and half the tribe of Manasseh were exiled.

The Gemara answers: That verse was not stated by Jeremiah in the form of a command; rather, it is written in the form of reproof. That is, the prophet Jeremiah is saying to the Jewish people: Did you send free the pierced slaves when the Jubilee Year was observed? The Gemara asks: But isn’t it written there: “And they listened and let them go” (Jeremiah 34:10)? Evidently, the entire passage is referring to matters occurring in the present.

Rather, Rabbi Yoḥanan says: Indeed, the Jubilee Year was not in effect once the tribes of Reuben, Gad, and half the tribe of Manasseh were exiled. But Jeremiah brought back all the exiled tribes, and Josiah, son of Amon, ruled over them. And from where do we derive that Jeremiah brought them back? As it is written: “For the seller shall not return to that which he has sold” (Ezekiel 7:13). Ezekiel prophesied that there will come a time when fields will not be returned to the owners in the Jubilee Year. Now, is it possible that the Jubilee Year had already been nullified and yet the prophet is prophesying that it will be annulled in the future? Rather, this teaches that Jeremiah brought back the exiled tribes.

And from where do we derive that Josiah ruled over all the ten tribes exiled by Assyria? As it is written: “And as Josiah turned himself, then he spied the sepulchres…then he said: What monument is that which I see? And the men of the city told him: It is the tomb of the man of God who came from Judah and proclaimed these things that you have done against the altar of Bethel” (II Kings 23:16–17).

Now, what connection does Josiah, king of Judah, have with the altar at Bethel, a city in the kingdom of Israel? Rather, this indicates that when Jeremiah brought back the ten tribes, Josiah ruled over them. Rav Naḥman bar Yitzḥak said: The fact that the tribes returned may be derived from here: “Also, O Judah, there is a harvest appointed for you, when I would return the captivity of My people” (Hosea 6:11). That is, when the ten tribes will return from their captivity, a king of Judah will rule over them.

MISHNA With regard to the houses of the unwalled courtyards mentioned in the Torah (see Leviticus 25:31), i.e., houses in villages that are not surrounded by walls, one accords them the exceptional provisions that apply to houses of walled cities and the exceptional provisions that apply to fields. Therefore, they are redeemed immediately and for the entire twelve months following the sale, like in the sale of houses of walled cities, and not like fields, which may be redeemed only after two years. And they leave the possession of the buyer during the Jubilee Year or with a per annum deduction from the money of the sale price, like the sale of fields. By contrast, houses of walled cities become the possession of the buyer in perpetuity after one year, and if they are redeemed within the year, one pays the full sale price.

GEMARA The Sages taught: The verse states: “But the houses of the courtyards that have no wall round about them shall be reckoned with the fields of the country; they may be redeemed, and they shall go out in the Jubilee” (Leviticus 25:31). The verse juxtaposed houses of unwalled courtyards to an ancestral field: Just as an ancestral field leaves the possession of the buyer in the Jubilee Year or with a per annum deduction from the money of the sale price, so too, houses of the unwalled courtyards leave the possession of the buyer in the Jubilee Year or with the per annum deduction from the money of the sale price.

The baraita continues: If one derives the halakha from an ancestral field, then just as an ancestral field may not be redeemed less than two years after its sale, so too, houses of the unwalled courtyards may not be redeemed less than two years after their sale. Therefore, the verse states: “They may be redeemed,” indicating that they may be redeemed immediately. The baraita continues: Since you have accorded houses of the unwalled courtyards the exceptional provisions that apply to fields and the exceptional provisions that apply to the houses of walled cities, one might have thought that they do not leave the possession of the buyer in the Jubilee Year. Therefore, the verse states: “And they shall go out in the Jubilee.”

The Gemara asks: What is the tanna of the baraita saying in the last clause, i.e., why might one think that such houses do not leave the possession of the buyer in the Jubilee Year? After all, ancestral fields leave the possession of the buyer in the Jubilee Year, and the tanna teaches that the exceptional provisions of an ancestral field apply to houses in unwalled courtyards. Rav Huna said: The verse is necessary only for the case of one who consecrates a house among the houses of the unwalled courtyards, and another redeemed it from the possession of the Temple treasury, and the Jubilee Year arrived in the second year after its redemption.

Rav Huna elaborates: To what will you compare this case? If you compare this house to houses of walled cities that were consecrated and redeemed by another, then the house belongs to the buyer in perpetuity by the end of the first year (see 31b). If you compare it to an ancestral field that was consecrated and redeemed by another, it leaves to the possession of the priests in the Jubilee Year (see 25a). For this reason it was necessary for the verse to state: “And they shall go out in the Jubilee,” to teach that houses in unwalled courtyards which were consecrated and redeemed by another are returned to their owners in the Jubilee Year.

Rav Zeira objects to this: Why is it necessary to interpret this verse as referring specifically to a case where another redeemed the house from the Temple treasury? Even if another did not redeem it, the house should also be returned to its owner in the Jubilee Year, as the verse states simply: “And they shall go out in the Jubilee.” Abaye said to Rav Zeira: An unredeemed house is not returned to its owners in the Jubilee Year, so that people will not say that consecrated property can leave the possession of the Temple treasury without redemption.

The Gemara adds: And from where do we derive that consecrated property does not leave the possession of the Temple treasury without redemption? We derive it from the halakha with regard to a Levite: And what, if with regard to a Levite, whose power is enhanced with regard to his sale, as a Levite may always redeem a field or house that he sold (see mishna in 33b), his power is diminished with regard to his consecration, as a field that he consecrated does not leave the possession of the Temple treasury until he redeems it; then with regard to an Israelite, whose power is diminished with regard to his sale, since if he sells an ancestral field he may not redeem it for the first two years, and he may redeem a house of a walled city only within one year of the sale, is it not logical that his power is diminished with regard to his consecration and that if he consecrated a house of an unwalled courtyard he must redeem it from the Temple treasury before it enters his possession?

The Gemara asks: And there, with regard to a Levite, from where do we derive that his consecrated property does not leave the possession of the Temple treasury without redemption? As it is taught in a baraita with regard to the verse: “And if a man purchases from the Levites, the house that was sold in the city of his possession shall go out during the Jubilee Year” (Leviticus 25:33). From the phrase “that was sold…shall go out” I would derive that any item sold by a Levite returns to him in the Jubilee Year, even his slaves, movable property, and promissory notes. Therefore, the verse states: “House…in the city of his possession,” which teaches that these items do not return to the Levite without redemption.

The baraita continues: What is the meaning when the verse states: “That was sold”? The verse teaches that a house or field that was sold by a Levite leaves the possession of the buyer and enters the Levite’s possession for free in the Jubilee Year, but the consecration of a Levite does not leave for free in the Jubilee Year; rather, it leaves only with redemption.

The Gemara notes: And Rav Huna, who says that a house in an unwalled courtyard that was consecrated and subsequently redeemed by another returns to the original owner in the Jubilee Year, disagrees with Rabbi Oshaya. As Rabbi Oshaya says: All items were included in the command: And he will give the money and it will be assured to him (see Leviticus 27:19), i.e., one who redeems an item from the Temple treasury becomes its owner in all regards.

When the verse specified with regard to an ancestral field: “But the field, when it goes out in the Jubilee, shall be holy unto the Lord, as a field dedicated; his ancestral field shall be for the priest” (Leviticus 27:21), one derives that it is only with regard to a field that one can redeem it and yet it leaves the possession of the Temple treasury to enter the possession of the priests in the Jubilee Year. But with regard to these houses in unwalled courtyards that were consecrated and redeemed by another, they remain in their current state, i.e., in the possession of the one who redeemed them.

The Gemara asks: According to Rabbi Oshaya, why do I need the phrase “and they shall go out in the Jubilee”? Rav Pappa said: It is necessary only for the case of one who sells a house among the houses of the unwalled courtyards and the Jubilee Year arrived in the second year. The verse indicates that the house is nevertheless returned to the seller.

Rav Pappa elaborates: To what will you compare this case? If you compare this case to one of the houses of walled cities that was sold, then the house belongs to the buyer in perpetuity at the end of the first year. And if you compare it to the case of an ancestral field that was sold, then it requires completion of another year after the Jubilee Year, as taught in a baraita cited earlier (29b): If the buyer consumed an ancestral field’s produce for one year before the Jubilee Year, he completes another year after the Jubilee Year. For this reason it was necessary for the verse to state: “And they shall go out in the Jubilee,” to teach that in such a case the house of an unwalled courtyard returns to the possession of the original owner.

The Gemara notes: It is taught in a baraita in accordance with the opinion of Rav Huna, and this baraita is a conclusive refutation of the opinion of Rabbi Oshaya: With regard to one who consecrates a house among the houses of unwalled courtyards, this individual may redeem the house immediately and he may redeem it always. If another individual redeemed it from the possession of the Temple treasury, and the Jubilee Year arrived and it was not redeemed by the original owner, the house returns to the owner in the Jubilee Year.

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף לג - א

ומקשינן עלה: הניחא לרבנן דאמרי שנת חמשים אינו מן המנין של השמיטה, אלא לרבי יהודה דאמר: שנת חמשים עולה לכאן למנין שנות היובל - שהשנה החמשים היא יובל, ולכאן למנות ממנה [עצמה] א' ב' ג' ד' עד ז' [רבינו גרשום], למה לי למנות יובלות לענין שמיטים - והרי כל שבע שנים עושים שמיטה, ואין שנת היובל יורדת מהמנין - ואם כן במנין שמיטין סגיא?

ומשנינן: אין הכי נמי, הא ודאי ברייתא זו שבימי עזרא מנו יובלות, דלא כרבי יהודה!

והשתא מקשינן איפכא: ולא מנו יובלות ממש בימי עזרא?! כלומר: וכי מוכרח הוא לומר, שכשגלו ישראל מקצתם [כגון ב' השבטים וחצי השבט בימי סנחריב] או רובם, אין יובל נוהג, עד שהכרחנו מזה, שבימי עזרא - שכשגלו רוב ישראל - לא נהג היובל?!

והכתיב [ירמיה ל"ד] "הדבר אשר היה אל ירמיהו מאת ד', אחרי כרות המלך צדקיהו ברית את כל העם אשר בירושלים לקרוא להם [לעבדים] דרור. לשלח איש את עבדו וגו' לבלתי עבד בם ביהודי אחיהו איש. וישמעו כל השרים וכל העם אשר באו בברית וגו' וישמעו וישלחו. וישובו אחרי כן וישיבו את העבדים וגו' ויכבשום לעבדים ולשפחות.

ויהי דבר ד' אל ירמיהו וגו' כה אמר ד' אלקי ישראל אנכי כרתי ברית את אבותיכם ביום הוציאי אותם מארץ מצרים מבית עבדים לאמר.

מקץ שבע שנים תשלחו איש את אחיו העברי אשר ימכר לך ועבדך שש שנים ושלחתו חפשי מעמך ולא שמעו אבותיכם אלי ולא הטו את אזנם. ותשבו אתם היום ותעשו את הישר בעיני לקרוא דרור איש לרעהו ותכרתו ברית לפני וגו'. ותשובו ותחללו את שמי ותשיבו איש את עבדו וגו' ותכבשו אותם להיות לכם לעבדים ולשפחות. לכן כה אמר ד' וגו'".

והוינן בהו [ונתקשינו בזה]: מתחילה כתוב "מקץ שבע" שנים, ומשמע לשלח לאחר שיעברו שבע שנים ואף בשנה שביעית יעבוד, והדר בהמשך הפסוק כתיב ועבדך "שש" שנים, ומיד בסופם לשלח?!

ואמר רב נחמן בר יצחק: בשני שילוחים מדבר הפסוק: "ועבדך שש שנים" הוא שילוח אחר שש, לנמכר, לעבד שעדיין לא נרצע. ושבע שכתוב "מקץ שבע שנים", הוא שילוח ביובל לנרצע, שאם פגע בו יובל אחרי שבע שנים לרציעתו, יצא. [והרש"ש פירש, שכך מפרשים, שכאילו אמר: מקץ "שבע שבע" שנים, דהיינו שבע שביעיות שנים, שלאחריהם יובל].

והשתא מקשינן: מוכח כאן, שהיה נוהג יובל בימי צדקיהו שהיה בימי חורבן הבית, כמה וכמה דורות אחר שהגלה סנחריב את ב' השבטים וחצי השבט, ולעיל אמרנו, שבימי עזרא ודאי לא נהג, כיון שאחרי שגלו אין נוהג יובל?!

ומשנינן: ההוא הפסוק בירמיה בתוכחה כתיב, שלא בא לומר שישלחו בבוא היובל, אלא היה מוכיח וקאמר להם הנביא ירמיהו: האם שלחתם עבדיכם באותן שנים שהייתם חייבים לשלח?!

ומקשינן: והכתיב בתחלת הענין, שכרת צדקיהו ברית לשלח את העבדים "וישמעו [השרים והעם אשר באו בברית] וישלחו" הרי שהוצרכו לשלח?

ומשנינן שנויא אחרינא: אלא אמר רבי יוחנן: מתחלה, כשהגלה סנחריב לאותם שבטים בטלו באמת היובלות, ומכל מקום בזמן ירמיה חזר ונהג היובל, שירמיה החזירן לשבטים אלו ויאשיה בן אמון מלך עליהן.

ומנא לן דהדור שבטים אלו?

ומפרשינן: שמצינו בימי צדקיהו שהיה יחזקאל מתנבא על ביטול היובלות, דכתיב: "כי המוכר [שדה אחוזתו] אל הממכר לא ישוב" ביובל, כיון שיתבטלו היובלות. ומוכיחים: שאם לא החזירם ירמיהו לשבטים ונהג יובל, אפשר יובל כבר בטל, ונביא מתנבא עליו שיבטל בעתיד? ואלא, מלמד: שהחזירן ירמיה ונהג ^[54] יובל בימי צדקיהו.

ומנלן דיאשיה מלך עליהן, כשחזרו שבטים האלו?

ומפרשינן: דכתיב "ויפן יאשיהו וירא את הקברים אשר שם בהר. וישלח ויקח את העצמות מן הקברים וישרף על המזבח ויטמאהו כדבר ד' אשר קרא [אשר ניבא] איש האלקים אשר קרא את הדברים האלה [שיוציא יאשיהו העצמות וישרפם]. ויאמר [יאשיהו] מה הציון הלז [הוא קבר אחר] אשר אני רואה ויאמרו אליו אנשי העיר הקבר [הזה, הוא של] איש האלקים [הנביא הנזכר] אשר בא מיהודה ויקרא את הדברים האלה אשר עשית על המזבח [הנזכר, ששרף עליו את העצמות] בית אל". וכי מה טיבו של יאשיה [מה עושה יאשיה] ממלכי יהודה בבית אל - שהיא של מלכי ישראל - ששורף שם עצמות?! אלא כשהחזירן ירמיה לשבטים שגלו, יאשיה מלך עליהם והיתה מלכותו גם על בית אל!

רב נחמן בר יצחק אמר, מהכא יש ללמוד שיאשיה מלך עליהם: שכתוב "גם יהודה [שבט יהודה] שת [שם] קציר [קצין, שריש ונו"ן מתחלפות. כלומר: מלך] לך [לשאר שבטים מישראל] בשובי שבות עמי", שמלך יאשיה משבט יהודה על ישראל, כששבו שני השבטים וחצי השבט מגלות שהגלם סנחריב.

מתניתין:

בתי החצרים בתים שבכפרים, שאינם מוקפים חומה נותנין להם, גם כח יפה שבבתי ערי חומה משדה אחוזה, וגם כח יפה שבשדות אחוזה - מבתי ערי חומה, ועל כן:

ונגאלין מיד, כבתי ערי חומה ולא כשדות שאינן נגאלות עד ב' שנים מהמכירה [לעיל כט:].

וכל שנים עשר חודש, כבתים ^[55], ויוצאין בתי החצרים ביובל כשדה אחוזה ולא כבתי ערי חומה. ובגרעון כסף [נתפרש לעיל] כשדות ולא כבתי ערי חומה.

גמרא:

תנו רבנן: כתוב: "ובתי החצרים אשר אין להם חומה סביב על שדה הארץ יחשב גאולה תהיה לו וביובל יצא".

ודרשינן: "על שדה הארץ יחשב", הקישו הכתוב לשדה אחוזה, מה שדה אחוזה יוצא ביובל ובגרעון כסף, אף בתי החצרים יוצאין ביובל ובגרעון כסף.

יכול, אי מה שדה אחוזה אינה נגאלת בפחות [קודם] משתי שנים, אף בתי החצרים אינם נגאלים פחות משתי שנים, תלמוד לומר: "גאולה תהיה לו" - מיד.

הואיל ונתת להם כח יפה שבשדות לצאת ביובל ובגרעון כסף, וכח יפה שבבתים, להגאל מיד, יכול לא יצאו ביובל, תלמוד לומר: "וביובל יצא"!

ותמהינן אברייתא: מאי קאמר יכול לא יצאו ביובל, והלא דורשים מהיקש שיוצא ביובל?!

ומפרשינן: אמר רב הונא: לא נצרכא הברייתא לחדש שיצאו ביובל, אלא למקדיש בית - ולא למוכר - בבתי החצרים, וגאלו אחר מיד הקדש ופגע בו יובל בשנה שניה - כלומר: משנה שניה ואילך - מזמן שגאלה האחר מיד הקדש, שיוצא הבית ביובל לבעלים שהקדישוהו. ובלי הפסוק לא היינו יודעים שיוצא לבעלים, שממה נפשך למאי מדמית ליה - את מקדיש בתי החצרים, - אי לבתי ערי חומה מדמית ליה, איחליט ליה ללוקח מן ההקדש! [וכמבואר לעיל לא: שהגואל בית בבתי ערי חומה מן ההקדש אחר שנה נחלטת לו]. ואי לשדה אחוזה הנגאלת מן ההקדש מדמית ליה, לכהנים נפקא כשדה אחוזה שיוצאת מן הגואל לכהנים ביובל! להכי איצטריך "וביובל יצא", שיצא ביובל מן הגואל מההקדש - כשפגע בו בשנה שניה - לבעלים. [אבל בפגע בו יובל תוך שנה לגאולתו לא צריך להשמיענו, שכיון שנותנים לבתי החצרים כח יפה שבשדות - שהן חוזרות ביובל, ולא כבתי ערי חומה שאין בהם יובל - ואף בתי ערי חומה אינם נחלטים בתוך שנה, יחזרו לבעלים ביובל אף בלי פסוק].

ומקשינן: מתקיף לה רב זעירא: מאי איריא שאמרת שהפסוק "וביובל יצא" להחזיר לבעל הבית הקדשו מדבר אחרי שכבר גאלו אחר מן ההקדש, אפילו עדיין לא גאלו אחר מיד הקדש נמי תחזור לו ביובל, שהרי "וביובל יצא" לא הוצרך להכתב משום מכר הדיוט, שבלי הפסוק יצא ביובל מההדיוט שהרי הוקש לשדות, ואם כן נלמד מזה שיצא מן ההקדש ביובל?!

ומשנינן: אמר ליה אביי: שלא יאמרו - אם נאמר שיוצא מן ההקדש - הקדש יוצא ^[56] בלא פדיון.

ומפרשינן: מנלן שאין הקדש יוצא בלי פדיון? מקל וחומר מבן לוי! מה בן לוי בערים שקיבלו הלויים בארץ שיפה כחו בממכרו, בשלשה: א. שגואל מיד שדה אחוזתו ואינו ממתין ב' שנים - כישראל. ב. שגואל בתי ערי חומה לעולם ולא כישראל שאינו גואל אחר שנה. ג. שחוזרים לו בתי ערי חומה ביובל, ולא כישראל שאינם חוזרים לו ביובל - ומכל מקום הורע כחו בהקדשו שאין הקדש ביתו ושדהו יוצא ביובל בלי פדיון. ישראל שהורע כחו בממכרו בשלשה אלו שאמרנו, אינו דין שהורע כחו בהקדשו שלא תצא מן ההקדש בלי פדיון.

ומבארינן: והתם בבן לוי מנלן שאין יוצא הקדשו בלי פדיון? דתניא: כתוב: "ואשר יגאל מן הלויים ויצא ממכר בית [שקנה מהם] ועיר אחוזתו [של לוי, שנקנה ממנו] ביובל", שומע אני ממה שאמר "ויצא ממכר", אפילו מכר בן לוי עבדיו מטלטליו ושטריו [שיש לו שטרי חוב על אחרים - ומכרם] שיצאו ביובל, תלמוד לומר: ויצא ממכר בית ועיר אחוזתו שהם קרקע [רבינו גרשום] ולא הם. ואם כן מה תלמוד לומר "ממכר", שמשמע כל ממכר [רבינו גרשום]? ללמד: ממכר של בן לוי יוצא בחנם, ואין הקדש של בן לוי יוצא בחנם אלא בפדיון.

וחזרנו למה שאמר רב הונא שהמקדיש בית בבתי החצרים וגאלה אחר מיד ההקדש חוזרת לבעלים ביובל, ואמרינן: ופליגא הא דרב הונא אדרבי אושעיא שסובר שאינו יוצא מיד הגואל ביובל. דאמר רבי אושעיא: הכל הלוקחים מיד ההקדש היו בכלל "ונתן הכסף [להקדש] וקם לו", שמשמע שיקום המקח בידו לעולם ולא יצא ממנו ביובל, כשפרט הכתוב בשדה אחוזה שלקח מיד הקדש, שאינו קם לו אלא יוצא ממנו ביובל, ככתוב: "והיה השדה [שלקח מיד הקדש] בצאתו ביובל קודש לד' כשדה החרם לכהן תהיה אחוזתו", אמרינן: שדה הוא דכי פרק ליה וקנאו מיד הקדש אינה קמה לו, ונפקא מידו ביובל ויוצאת לכהנים, אבל הנך בתי החצרים - שהם בכלל "ונתן הכסף וקם לו" ולא הוציאם הכתוב מן הכלל - כדקיימי קיימי שלא תצא מהם ביובל.

ומקשינן לרבי אושעיא: שלשיטתו חוזרת הקושיה למקומה, "וביובל יצא" למה לי, שהרי אי אפשר לפרש כרב הונא שהפסוק מדבר בהקדש?

ומשנינן: אמר רב פפא: לא נצרכא "וביובל יצא" אלא: למוכר בית בבתי החצרים ופגע בו יובל בשנה שניה למכירה, שכבר עברה שנה אחת שחולטת בבתי ערי חומה, ולא עברו ב' שנים שצריכה שדה אחוזה לעמוד ביד לוקח, וללמד: שתחזור לבעלים ביובל מיד. ובלי הפסוק לא היינו יודעים שתחזור להם מיד, שממה נפשך למאי מדמית ליה: אם לבתי ערי חומה מדמית ליה, איחליט ליה ללוקח! כיון שעברה שנה, ולא תצא ממנו כלל ביובל. ואי לשדה אחוזה מדמית ליה תצא לבעלים ביובל, אך מכל מקום השלמה בעי! שתהיה ביד הלוקח עוד שנה אחת להשלים שתי שנים שצריכה השדה שתהיה ביד הלוקח אף שעבר יובל [כמבואר לעיל כט:], להכי איצטריך "וביובל יצא", ללמד: שתחזור לבעלים ביובל שבשנה השניה, קודם שעברו ב' שנים, ואין צריך השלמה.

תניא כוותיה דרב הונא שסובר, שהקדש בתי חצרים חוזרת לבעלים מן הגואל, ותיובתא דרבי אושעיא שסובר, שקמה ביד הגואל: המקדיש בית בבתי החצרים הרי זה המקדיש גואל מיד, וגואלו לעולם שאפילו גאלה אחר מן ההקדש, גואלה המקדיש מידו, ולא כשדה אחוזה שאין נגאלת ממנו, ככתוב "לא יגאל עוד".

גאלו אחר מיד הקדש, והגיע יובל ולא נגאל ממנו על ידי הבעלים חוזר לבעלים ביובל! וכרב הונא.

הערות

^[54] ביאר הגר"ח שביובל נאמרו שני דינים, דין אחד שצריך "כל יושביה עליה", וזהו דין בניהוג היובל שנוהג רק כשכל ישראל בארץ ישראל. אך מבואר ברמב"ם שיש גם דין של "ביאת כולכם", וביאר הגר"ח שזהו דין ששייך לעיקר קידוש הארץ, וכשאין ביאת כולכם לא חל קידוש הארץ, ודין זה הוא בשעת קידוש הארץ דוקא. ונפקא מינה מזה, שכל מה שמועיל כאן החזירן ירמיה, זה רק לדין כל יושביה עליה, שמתי שחזרו כולם נוהג יובל, אך לדין ביאת כולכם לא יועיל מה שיבואו אחר כך לארץ כיון שלא חל הקידוש. אך בבית ראשון, הרי בקידוש הארץ היה ביאת כולכם ואין חסרון בקידוש הארץ, ויש רק את החסרון של כל יושביה עליה, ולזה יועיל מה שהחזירן ירמיה.

^[55] יש בזה כמה ביאורים. א. עד שנים עשר חודש נגאלים כיון שבתי ערי חומה נגאלים, ולבתי חצרים יש כח יפה כבתים. אבל בשנה שניה שאין בתי ערי חומה נגאלים, ואף שדות אינן נגאלות [עד שיעברו ב' שנים], אין בתי החצרים נגאלים כלל. ובשנה שלישית ועד היובל נגאלים כדין השדות, והיינו הסיפא במשנה. שבתי חצרים "יוצאין בגרעון כסף כשדות". ב. ויש לפרש, ש"וכל שנים עשר חדש" נגאלים בכסף מלא ובלי גרעון, "כבתים", שנגאלים עד שנים עשר חודש בלי גרעון, ולאחר שנים עשר חודש ועד היובל נגאלים בגרעון כסף כשדות, והיינו הסיפא במשנה. "ויוצאין בגרעון כסף כשדות", אך גם בשנה השניה שאין השדות יוצאות, בתי החצרים - יוצאים. ויש סוברים, שבתי חצרים נגאלים אף בשנה שניה בגרעון כסף, [ועיין בכל זה במפרשי המשנה ברמב"ם ונושאי כליו ובר"ש בספרא, ועוד].

^[56] ביאר הגר"ח, שבהקדש יש גם ממונות וגם קדושה. ועל ידי היציאה ביובל פוקע רק הממון של ההקדש, אבל הקדושה איננה פוקעת ביובל. ולכן צריך כאן פדיון מדאורייתא להפקיע את הקדושה.

ושואלים: הניחא לרבנן דאמרי [זה נוח לדעת חכמים שאומרים] כי שנת חמשים (היובל) אינה חלק מן המנין של מנין שנות השמיטה, אלא לדעת רבי יהודה שאמר: שנת חמשים עולה לכאן ולכאן, כלומר, שהיא נמנית כשנה הראשונה לשמיטה הראשונה של היובל הבא, למה לי למנות את היובלות? והלא אם אין היובל נוהג — במניית שמיטין סגיא [די]! ומשיבים: הא [ברייתא זו] ודאי שלא כשיטת רבי יהודה היא.

ושואלים: והאם לא מנו שמיטין ויובלות לאחר גלות שבט ראובן גד וחצי שבט המנשה? והכתיב [והרי נאמר] בספר ירמיה, שחי שנים לאחר מכן: "מקץ שבע שנים תשלחו איש את אחיו העברי אשר ימכר לך ועבדך שש שנים ושלחתו חפשי מעמך, ולא שמעו אבותיכם אלי ולא הטו את אזנם" (ירמיה לד, יד),

והוינן בהו [והיינו עוסקים, מתקשים בהם]: האם "מקץ שבע שנים"? והכתיב [והרי נאמר שם]: "ועבדך שש שנים", ולא שבע! ואמר רב נחמן בר יצחק: שש שנים הוזכרו ביחס לנמכר רגיל, שיוצא בסיום שש שנות עבדות (שמות כא, ב), ואילו שבע שנים הוזכרו ביחס לעבד נרצע, הנשאר כעבד בבית אדונו, שיוצא ביובל אפילו אם הגיע היובל כעבור שנה מרציעתו. ומכאן עולה שהיובל נהג בימי ירמיה, למרות שלא היו כל השבטים במקומם!

ומשיבים: ההוא [אותו כתוב] לא כציווי נאמר על ידי ירמיה, אלא בתוך תוכחה כתיב [נאמר], שכך ציוה ה' את ישראל בצאתם ממצרים, וקאמר [ועל כך אומר] הנביא: השלחתם את העבדים הנרצעים בזמן שהיה היובל נוהג? ומקשים: והכתיב [והרי נאמר] שם: "וישמעו וישלחו" (ירמיה לד, י), כלומר, דברים אלו שדיבר עליהם ירמיה נתרחשו באותה שעה!

אלא יש להסביר דבר זה לפי מה שאמר ר' יוחנן: למרות שהיובלות בטלו בגלות ראובן גד וחצי שבט מנשה, ירמיה החזירן לעשרת השבטים שגלו, ויאשיה בן אמון מלך עליהן על כל ישראל, ובאותה שעה חזר היובל לנהוג. ומנא לן דהדור [ומנין לנו שחזרו השבטים]? דכתיב [שנאמר] בדברי יחזקאל, שחי בדורו של ירמיה, והתנבא על העתיד: "כי המוכר אל הממכר לא ישוב" (יחזקאל ז, יג), כלומר, מי שמכר את שדהו — לא ישוב אליו השדה ביובל. ויש לתמוה: אפשר יובל כבר בטל, שהרי כבר גלו השבטים, והנביא יחזקאל מתנבא עליו שעתיד שיבטל? אלא מלמד שהחזירן ירמיה אחר גלותם, וחזרו ישראל למנות יובלות, ובאותו זמן התנבא יחזקאל שהיובל יתבטל.

ושואלים: ומנלן [ומנין לנו] שיאשיה מלך עליהן? ומשיבים, דכתיב [שנאמר]: "ויפן יאשיהו וירא את הקברים... ויאמר מה הציון הלז אשר אני ראה. ויאמרו אליו אנשי העיר הקבר איש האלהים אשר בא מיהודה ויקרא את הדברים האלה אשר עשית על המזבח בית אל" (מלכים ב כג, טז—יז), וקשה,

וכי מה טיבו של יאשיהו מלך יהודה בבית אל, שהיתה בתחומי ממלכת ישראל, ולא ביהודה? אלא כשהחזירן ירמיהו, יאשיהו מלך עליהם, על כל השבטים, שחזרו למקומם. רב נחמן בר יצחק אמר, מהכא [מכאן] יש ראיה, מדברי הושע לישראל: "גם יהודה שת קציר לך בשובי שבות עמי" (הושע ו, יא), כלומר, כאשר ישובו ישראל — יעמוד בראשם מלך יהודה.

א משנה בתי החצרים, שנזכרו בתורה (ויקרא כה, לא), שאינם בתי ערי חומה, אם מכרום בעליהם — נותנין להם כח יפה שיש בבתי ערי חומה וכח יפה שבשדות, וכיצד? נגאלין מיד וכל שנים עשר חדש כדין בתים של ערי חומה, ולא רק לאחר שנתיים כשדות, ויוצאין ביובל לבעלים, וקודם היובל — בגרעון כסף, כמו השדות, שמחשב המוכר כמה קיבל בעד השדה לכל שנה עד היובל, ולפי מספר השנים שחלפו גורע מן הסכום שקיבל מן הקונה. אבל בית ערי חומה נחלט לאחר שנה, ואינו יוצא ביובל. וכשנגאל בתוך שנה — נותן את הסכום המלא שקיבל עבורו.

ב גמרא במקור הדין של משנתנו תנו רבנן [שנו חכמים בברייתא], נאמר בתורה: "ובתי החצרים אשר אין להם חומה סביב על שדה הארץ יחשב גאולה תהיה לו וביובל יצא" (ויקרא כה, לא) — הקישו הכתוב את בתי החצרים לשדה אחוזה, מה שדה אחוזה יוצא ביובל או בגרעון כסף — אף בתי החצרים יוצאין ביובל ובגרעון כסף.

ויש לשאול, אי (אם כן) שמא נאמר גם: מה שדה אחוזה אינה נגאלת בפחות משתי שנים מזמן שנמכרה — אף בתי החצרים אינם נגאלים בפחות משתי שנים? תלמוד לומר: "גאלה תהיה לו", ומשמעות הכתוב היא — מיד. ויש לשאול: הואיל ונתת להם כח יפה שבשדות וכח (שדה) [יפה] שבבתים, יכול לא יצאו ביובל? תלמוד לומר: "וביבל יצא".

ושואלים: מאי קאמר [מה אומר החכם שבברייתא], כלומר, מדוע הוצרך ללימוד זה? והרי אמר מתחילה שנותנים לו כח היפה שבשדות, שיוצאים ביובל! אמר רב הונא: באמת לא נצרכא [לא נצרך] הכתוב למוכר, אלא למקדיש בית בבתי החצרים, וגאלו אדם אחר מיד הקדש, ופגע בו יובל בתוך השנה השניה לגאולת הבית מיד ההקדש, ללמד שהוא חוזר לבעליו הראשונים.

שכן למאי מדמית ליה [למה אתה מדמה אותו]? אי [אם] לבתי ערי חומה שהוקדשו וגאלם אחר מדמית ליה [אתה מדמה אותו] — איחליט ליה [הוחלט לו הבית] ללוקח כבר בתום השנה הראשונה, כפי ששנינו בברייתא לעיל (לא,ב), אי [אם] לשדה אחוזה שהוקדשה וגאלה אחר מדמית [אתה מדמה אותו] — לכהנים נפקא [יוצאת] ביובל, כפי ששנינו במשנה לעיל (כה,א)! להכי אצטריך [לכך הוצרך הכתוב לומר] "וביבל יצא" — ללמדנו שבתי החצרים חוזרים במקרה זה לבעליהם.

מתקיף לה [מקשה על כך] רב זעירא: מאי איריא [מה שייך], מדוע לפרש כתוב זה דווקא במקרה שגאלו אחר מיד ההקדש? אפילו לא גאלו אחר נמי [גם כן] יצא מיד ההקדש לבעליו, שהרי אמר הכתוב בסתם: "וביובל יצא"! אמר ליה [לו] אביי: אין לומר כן, כדי שלא יאמרו האנשים: הקדש יוצא לבעליו מיד ההקדש בלא פדיון.

ומוסיפים: מנלן [מנין לנו] שאכן בית שהוקדש אינו יוצא מן ההקדש בלא פדיון? מבן לוי, מה בן לוי שיפה כחו בממכרו יותר מישראל, שגואל לעולם שדה או בית שמכר (ראה משנה להלן עמוד ב) — הורע כחו בהקדשו, שצריך לפדות את הקדשו, ואינו חוזר אליו ביובל בחינם, כפי שיתבאר, ישראל שהורע כחו בממכרו, שאם מכר שדה אחוזה אינו יכול לגואלה בשנתיים הסמוכות למכירתה, וכן אם מכר בית בעיר חומה יכול לגואלו רק בתוך שנה — אין דין שהורע כחו בהקדשו, שאם הקדיש בית בבתי החצרים והגיע היובל, שצריך לפדותו מיד ההקדש?

ומוסיפים: והתם מנלן [ושם מנין לנו] שאין הקדשו של בן לוי חוזר אליו בחינם ביובל? דתניא [ששנויה ברייתא], נאמר בתורה: "ואשר יגאל מן הלוים, ויצא ממכר בית ועיר אחוזתו ביובל" (ויקרא כה, לג), ומהכתוב "ויצא ממכר" שומע אני לכאורה, כי כל מה שמכר הלוי חוזר אליו ביובל, אפילו מכר הלוי עבדיו מטלטליו ושטריו — על כן תלמוד לומר: "בית ועיר אחזתו", ולא דברים אחרים.

ויש לשאול: אם כך מה תלמוד לומר "ממכר"? לדייק ממנו: דוקא ממכריו, אם מכר בית ועיר אחוזתו — יוצא ביובל בחנם, ואין הקדש של הלוי יוצא בחנם ביובל, אלא בפדיון.

ומעירים: ופליגא [וחלוקה] דעת רב הונא, שאם הקדיש בית חצרים וגאלה אחר מיד ההקדש, שחוזרת לבעלים ביובל, על דעת ר' אושעיא, שאמר ר' אושעיא: הכל היו בכלל "ונתן הכסף וקם לו" (ראה שם כז, יט), שהגואל דבר מיד ההקדש נחשב מעתה לבעליו לגמרי, ו

כשפרט הכתוב בשדה אחוזה "והיה השדה בצאתו ביבל קדש לה' וכו' לכהן תהיה" (שם כא), ללמד שאם הקדישה הבעלים וגאלה אחר מן ההקדש, יוצאת השדה ביובל לכהנים — למדנו מכאן כי דווקא בשדה הוא דפרק ליה [שפודה אותו] ונפקא [ולמרות זאת יוצא] מידיו לכהנים ביובל, אבל הנך [אלה], בתי החצרים שהוקדשו, וגאלם אחר מיד ההקדש — כדקיימי קיימי [כמו שהם עומדים עומדים], ברשות מי שפדה אותם, ואינם יוצאים להקדש, וגם לא לבעלים הראשונים כפי שסבור רב הונא.

ושואלים: אם כן, הכתוב "וביבל יצא" ממנו למד רב הונא, לשיטת רב אושעיא למה לי? אמר רב פפא: לא נצרכא [לא נצרך] כתוב זה אלא למוכר בית בבתי החצרים ופגע בו יובל בשנה שניה, ללמד שהוא חוזר למוכר.

שכן יש לשאול: למאי מדמית ליה [למה אתה מדמה אותו]? אי [אם] למוכר בתי ערי חומה מדמית ליה [אתה מדמה אותו] — הרי בית חומה כבר איחלט ליה [הוחלט לו] הבית ללוקח בתום השנה ראשונה, ואינו יוצא ביובל. אי [אם] למוכר שדה אחוזה מדמית ליה [אתה מדמה אותו], הרי הקונה שדה אחוזה פחות משנתיים לפני היובל — השלמה בעי [צריך], שהיא נשארת בידו שנה נוספת לאחר היובל, עד שיאכל ממנה שתי שנות תבואה (לעיל כט,ב), להכי אצטריך [לכך הוצרך] לומר הכתוב בבתי החצרים: "וביבל יצא" — ללמד שהבית חוזר לבעליו, ואינו נשאר שנה נוספת ביד הקונה לאחר היובל.

ומעירים, תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של רב הונא ותיובתא [והיא קושיה] על דברי רבי אושעיא: המקדיש בית בבתי החצרים — הרי זה גואל מיד וגואלו לעולם; ואם גאלו אחר מיד הקדש, והגיע יובל ולא נגאל — אין הבית נשאר ביד הפודה, אלא חוזר לבעלים ביובל.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

[הניחא לרבנן. אצטריך למימני יובלות כדי לקדש שמיטה בזמן:

אלא לר' יהודה דאמר. דעולה נמי לכאן ולכאן ליובל ולמנות ממנה א' ב' ג' ד' עד ז':

למה לי. למימני יובלות בשמיטין סגיא:

הא ודאי. דתני אף ביאתן בימי עזרא מנו יובלות דלא כרבי יהודה דלר' יהודה לא אצטריך ולא מנו שמיטין ויובלות מאחר שגלו שבט ראובן ושבט גד:

והוינן בה מקץ שבע שנים תשלחו מקץ שש שנים תשלחו מבעי ליה לסוף שש דהיינו ועבדך שש שנים:

ואמר רב נחמן בר יצחק. (ועבדך שש שנים) שש שנים לנמכר כדכתיב כי תקנה עבד עברי שש שנים יעבוד ובתחילת שביעית יצא לחפשי והאי דקאמר מקץ שבע שנים תשלחו היינו שבע לנרצע שדינו של נרצע לעבוד עד יובל ואם נרצע שהיו שבע שנים עד קודם ליובל דהיינו דמקץ שבע שנים יוצא ביובל אלמא דליובלות נמי הוו מנו מאחר שגלו שבט ראובן וגד:

אמר לך תנא. ההוא דכתיב מקץ שבע תשלחו בתוכחה כתיב דקאמר להו נביא בתמיהא דרך תוכחה השלחתם כלומר וכי קיימתם מקץ שבע שנים תשלחו:

ולא היה יובל נוהג והכתיב וישמעו וישלחו. אלמא דהוה נהיג יובל:

אלא א"ר יוחנן ירמיה החזירן. לשבט ראובן וגד ויאשיה מלך עליהן הילכך מנו שמיטין ויובלות:

ומנא לן דהדור. מדקא מתנבא נביא כי המוכר אל הממכר לא ישוב כלומר שיבטל עוד היובל כבתחלה ולא ישובו שדות לבעליהן ש"מ דהדור שבט ראובן וגד דאי ס"ד דלא הדור מה צורך לו להתנבא שיבטל יובל והלא בטל משעה שגלו שבט ראובן וגד אלא ש"מ דהדור וכשחטאו היה מוכיחן ואמר שיבטל:

ויאמר יאשיה מה הציון הלז וגו' וכי מה טיבו של יאשיה בבית אל. והלא בית אל של מלכי ישראל היתה אלא ש"מ שהחזירן ירמיה ויאשיה מלך עליהן]:

שת קציר. קציר הוא קצין שבהרבה מקומות מתחלפת נ' בר' כמו נבוכדנצר נבוכדרצר יהודה היינו יאשיה שהיה בתחלה מלך על יהודה:

[בתי החצרים. הן כפרים שאין להם חומה:

נותנין להם כח יפה שבבתי ערי חומה וכח יפה שבשדות. כיצד נגאלין מיד לאחר שנמכרו ונגאלין כל י"ב חדש כבתים וזהו כח יפה שבבתי ערי חומה:

בגרעון כסף שגורע לו דמי שנים שאכל הפירות]:

ויוצאין ביובל [אם לא נגאלו] כלומר שאין נחלטין ללוקח וכשנגאלין נגאלין בגרעון כסף כתורת שדות ואינן דומין לשדות שהשדות אינו רשאי לגאול אלא לאחר שתי שנים ואלו נגאלין [אפילו] מיד:

ת"ל גאולה תהיה לו מיד. כדין בתי ערי חומה:

[יכול לא יצאו ביובל] מאי קאמר. אדרבה כיון דיפה כוחן דינם שיצאו ביובל:

[ופגע בו יובל בשנה שניה. שגאלו:

למאי מדמית ליה. האי בית:

אי לבתי ערי חומה מדמית ליה איחלט ליה ללוקח. זה שגאלה מיד הקדש שהרי הוחלטה לו לאחר י"ב חדש כדאמרן לעיל גאלה אחר מיד הקדש הגיע יום י"ב חדש ולא נגאלה היה חלוט לו:

ואי לשדה אחוזה מדמית ליה לכהנים נפקא. שהרי גאלה אחר וכדאמרינן בפרקין דלעיל ואם מכרה גזבר לאחר לא יגאל אלא יוצאת לכהנים דכתיב והיה השדה בצאתו ביובל לכהן תהיה:

להכי אצטריך וביובל יוצא. דהדרא לבעלים:

אפילו לא גאלו אחר נמי. יוצא לבעלים אם הקדישן דהא כתיב וביובל יצא]:

א"ל אביי. אם לא גאלה אחר אינה יוצאה לו גזירה שלא יאמרו [הקדש יוצא בלא פדיון]:

ומנלן. דאינה יוצאה בלא פדיון מבן לוי [שיפה כוחו בממכרו כדתנן לקמן הכהנים והלוים מוכרין לעולם וגואלין לעולם הורע כוחו בהקדשו כדאמרינן לקמן דאינו יוצא בלא פדיון ישראל שהורע כוחו בממכרו שאינו גואל אלא לאחר ב' שנים]:

והתם מנלן. דאין הקדשו של בן לוי יוצא בלא פדיון:

דתניא ואשר יגאל [מן הלוים] ויצא ממכר בית ועיר אחוזתו ביובל:

[שומע אני. שאפילו מכר עבדיו ושטריו ומטלטליו שחוזרין ביובל]:

ת"ל בית ועיר [אחוזתו] שהן קרקע למעוטי הני:

א"כ מה ת"ל ממכרו דמשמע כל ממכר. לא להכי כתב ממכר דממכרו [של קרקע] יוצא [בחנם] ביובל (אבל הקדישו אפילו קרקע אין) [ואין הקדשו] יוצא בחנם אלא בפדיון וכ"ש הקדשו של ישראל שאינו יוצא מהקדש בלא פדיון:

[והאי דקאמר רב הונא דמקדיש בית בבתי ערי חצרים וגאלו אחר מיד הקדש דיוצא מידו ביובל וחוזרת לבעלים. והיינו פליגא דר' אושעיא דאמר ר' אושעיא] הכל היו בכלל ונתן הכסף וקם לו. בין מקדיש ביתו בין מקדיש שדה אחוזתו בין מקדיש בית בבתי ערי חומה בין בבתי חצרים שהוא של פודה ואינו יוצא מידו ביובל:

[כשפרט לך הכתוב. בגואל שדה אחוזה מיד הקדש והיה השדה בצאתו ביובל לכהן תהיה שדה הוא דפריק לה אחר ונפקא לכהנים ביובל]:

אבל כולהו הנך. גואל בתי חצרים מיד הקדש:

כדקיימי קיימי. ואינו יוצא מידו ביובל והיינו פלוגתא דרב הונא:

[אלא לר' אושעיא וביובל יצא דבתי חצרים למה לי:

לא נצרכה האי וביובל יצא אלא למוכר בית בבתי חצרים ופגע בו יובל כו'. אי לשדה אחוזה מדמית ליה] השלמה בעי. [כדתניא בריש פירקין אכלה שנה לפני יובל משלימין לו שנה אחרת לאחר היובל]. וסד"א דלא ליפוק ביובל אלא משלימין לו להכי אצטריך וביובל יצא דאין משלימין לו:

[תניא] כותיה דרב הונא. כדקאמר גאלו אחר מיד הקדש הגיע יובל ולא נגאל דחוזר לבעלים ביובל. היינו תיובתא דרבי אושעיא דאיהו קאמר אבל הנך כדקיימי קיימי דלא הדרי ביובל:

מלמד שהחזירן ירמיה כו' וכי מה טיבו של יאשיה בבית אל כו'. ורש"י בספר מלכים הביא דרש זה על כל ערי שומרון דכתיב בתר הכי שהוא מוכח טפי ותלמודא נמי אפשר שסמך ע"ז וק"ל:

שם מהכא גם יהודה שת קציר גו'. כפרש"י כמו קצין ומשמע ליה דעל יאשיה ניבא הושע שיהיה קצין עליהם כשישובו ואפשר דס"ל כמ"ד ס"פ חלק י' שבטים אין עתידים לחזור אבל למ"ד שם עשרת שבטים עתידים לחזור פשטיה דקרא קאי על מלך המשיח לעחיד שימלוך עליהם בשוב גם עשרת השבטים וכן במהרה בימינו אמן סלה:

גמרא והוי בה (כצ"ל) מקץ שבע שנים והכתיב ועבדך שש שנים (ונראה דהכוונה דשם באותו פסוק עצמו כתיב ועבדך שש שנים ודלא כהמציין) ואר"נ ב"י כו' ושבע לנרצע. פרש"י בזה דחוק. ועי' קדושין (לח) בתד"ה צא בסופו וברש"ל ורש"א שם. ולעד"נ דמפרשו כאילו הוה כתוב מקץ שבע שבתות שנים והוא יובל. (והוא עפ"י מדה ט' מל"ב מדות דר"א בשריה"ג מדרך קצרה) ומצאתי און לי בתרגום יונתן פרשת בא שתרגם בפסוק ומושב בנ"י כו' שלשים שנה שלשים שמיטין דשנין שהן רד"ו שנה. או י"ל דדורשו כאילו הוא חסר עוד פעם תיבת שבע ושיעורו מקץ שבע שנים. וגדולה מזו פי' הרשב"ם בפ' וישלח בפסוק ותמנע היתה פילגש דותמנע עולה ג"כ לס"פ של מעלה וכאילו היה כתוב ב"פ ותמנע והביא עוד דוגמאות לזה וע"ש בביאור. ובב"מ (סא) קרי בי' הכי את כספך ל"ת לו בנשך ובמרבית ובנשך ובמרבית ל"ת אכלך. וכה"ג כתבתי בכוונת המד"ר בראשית פכ"ב אות א'. וכמו זה פי' הב"י בכוונת המשנה דב"ב פ"א מ"ד הביאו שם התוי"ט. וע"ש (בדף פח ב) בפי' רשב"ם וז"ל וטורח היה לתנא להזכיר ב"פ עשרה וחיסר האחד. וכן כ"מ בש"ס כי אתא רבין אמר ריו"ח דשיעורו אמר אמר ריו"ח. וכן כיוצא בזה הרבה. ועמש"כ עוד בס' נת"ע דף ק' אות ח' לפרש בדרך זה גמרא דיומא (פו ב):

שם ויאמרו אליו אנשי העיר הקבר איש האלהים כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה ולא מנו יובלות. מימות סנחריב. כצ"ל:

רש"י ד"ה והא כתיב. בצדקי' משמע לאחר ז"ש שאף שנה שביעית יעבוד. כצ"ל:

תד"ה אלא. לא עמדו בארץ כו'. כצ"ל:

בא"ד וי"ל דנוכל למצוא אותן עבדים שהיו להם קודם שגלו. ר"ל קודם שגלו שבט ראובן כו' ופגע אז היובל בהם ולא הוציאום. וישלחום עתה אף שלא בזמן היובל כי כבר דינם כחפשים מאותו היובל שהיה אז. כן משמע שהבינו הבה"ז והצ"ק. אבל קשה דמאותו זמן עד צדקי' היה יותר מן ק"כ שנה ותימה שיאריכו ימים כל כך:

במשנה ונגאלין מיד וכל יב"ח כבתים. לכאורה ל"ל למתני וכל יב"ח ליתני דנגאלין מיד לבד וכמו דתני בברייתא גאולה תהיה לו מיד. אדרבה טפי ה"ל לאשמעינן דנגאלין לאחר יב"ח דאינן כבתי ע"ח שלאחר יב"ח אינו יכול לגואלן. ואולי דאשמעינן דדוקא כל יב"ח ולאפוקי בשנה שניה א"י לגאול דלמאי מדמית להו אי לשדה הא אינה נגאלת בפחות מב' שנים. ואי לבתי ע"ח ג"כ אין נגאלים דכבר נחלטים ללוקח בכלות השנה. אך לקמן בגמרא משני ר"פ ל"נ אלא כו' ופגע בו יובל בשנה שניה כו' להכי איצטריך וביובל יצא. וא"כ אית לן למימר דגם גאולה תהיה לו דסמיך ליה מיירי ג"כ בשנה שניה וכ"מ בקדושין (כא) בתד"ה משום ובמהרש"א שם דנגאלין אף בשנה שניה. אמנם נ"ל דמתניתין אתי לאשמעינן דכל יב"ח נגאלין כבתים דהיינו בלא גירוע כדמוכח במתניתין לעיל (לא) וכפרש"י ולא כפי' התוס' שם (בע"ב) אליבא דרבא. אבל לאחר יב"ח נגאלין בגירוע:

רש"י ד"ה ללוקח הוי. דהכי תניא כו' הגיע יום יב"ח ולא נגאלה כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה לכהנים נפקא. דאי פגע בשנה ראשונה כו'. מש"כ הצ"ק דאי לשדה אחוזה מדמית להו בעי השלמה. ל"י מהיכן פסיקא ליה כ"כ דהגואל מיד ההקדש צריך ג"כ להיות ת"י שתי שנים. הרי בבתי ע"ח מצריכינן קרא היכא דגואל מהקדש נחלטת לו בסוף שנה דכתיב לקונה ותו ואפילו מיד הקדש. אבל לענין ב' שנים בשדה אחוזה אין לנו קרא יתירא לקונה מיד הקדש. והכי הל"ל דאי לשדה אחוזה מדמית ליה לכהנים נפקא. ודע דמש"כ רש"י דלשנה ראשונה לא איצטריך. נ"ל דהיינו לסברת ר"ה אבל ר' אושעיא פליג גם בזה. ובברייתא דת"כ דר"ה אינו מבואר דמיירי בשנה שניה אבל מ"מ הוי' תיובתא דר' אושעי' דפליג גם על שנה ראשונה. וכוותיה דר"ה היא לכה"פ על שנה ראשונה:

רש"י ד"ה בן לוי יפה כו'. ובתי ע"ח כו' ויוצאין ביובל כדאמר לקמן. לקמן לא נמצא כלל מזה. אבל מקרא מפורש הוא ויצא ממכר בית כו' ביובל כו' (ויקרא כה לג):

גמ' הואיל ונתת להם כח יפה שבשדות וכח יפה שבבתים כצ"ל:

שם ועיר אחוזתו מה ת"ל ממכרו ממכר כצ"ל:

רש"י ד"ה ולא מנו וכו' שאף שנה שביעית יעבוד והא כתב כצ"ל:

ד"ה ושבע לנרצע וכו' ופגע יובל בשנה שמינית וכו' יוצא ביובל וכו' בימי חורבן הבית הוה דהוו כמה כצ"ל:

תד"ה אלא וכו' אשר באו בברית כצ"ל:

(לג א רש"י) ד"ה ושבע לנרצע וכו' בשנה שמינית לרציעתו.—עי' מזרחי ר"פ מקץ שהעתיק שמינית למכירתו, וכן עיקר.

הניחא לרבנן. דפליגי עליה דר' יהודה [דאמרי] שנת חמשים אינה ממנין השמיטין אצטריך לממני יובלות כדקאמרת: אלא לרבי יהודה דאמר שנת חמשים. הויא שנת יובל ועולה נמי למנין שמיטה הבאה ל''ל לממני יובלות בשמיטין סגיא משבע לשבע שנים יעשו שמיטה לעולם שאין שנה מפסקת בנתיים ואין כאן שום טעות: ודאי. דקתני לעיל מנו שמיטין ויובלות בימי עזרא דלא כר' יהודה: ולא מנו יובלות. בימי סנחריב: והא כתיב. בצדקיה: מקץ שבע שנים תשלחו וגו'. והוינן בה מקץ שבע שנים משמע לאחר שבע שנים שאף שנה שביעית והא כתיב ועבדך שש שנים: שש לנמכר. כדכתי' (שמות כא) שש שנים יעבד: ושבע לנרצע. שהנרצע אינו יוצא עד היובל ואם נרצע ופגע יובל בשנה שמינית לרציעתו יוצא ביובל אלמא בימי צדקיה הוה יובל וצדקיהו בימי חורבן הבית דהוו כמה וכמה דורות אחר גלות סנחריב: בתוכחה כתיב. דקא מוכח להו ירמיה וקאמר להו השלחתם באותן שנים שהייתם חייבים לשלח: דכתיב. בימי צדקיהו כי המוכר אל הממכר לא ישוב דקאמר להו סופכם לגלות ויהא יובל בטל ולא יחזרו שדות לבעליהן: אפשר יובל בטל. משגלו שבט ראובן וגד ונביא מתנבא עליו וכו': מה טיבו של יאשיהו בבית אל. דהא קרא ביאשיהו כתיב כשהיה חוזר לבער עבודת כוכבים שבארץ ישראל ובית אל של מלכי ישראל היתה ויאשיהו מלך יהודה מה טיבו בה: קציר. קצין דנו''ן מתחלפת ברי''ש כדכתיב נבוכד נצר נבוכד ראצר: מתני' בתי החצרים. שאין להם לעיירות חומה: כח יפה. כדמפרש נגאלין מיד ואין צריך להמתין שני שנים ביד הלוקח והיינו כבתים של ערי חומה: ובגרעון כסף. שמנכה לו הלוקח לפי שנים ששהו בידו כשדות דכתיב (ויקרא כה) וחשב את שני ממכרו וגו': גמ' על שדה הארץ יחשב. בבתי החצרים כתיב: ובגרעון כסף. אם בא לגאלם קודם היובל: מאי קאמר. מהיכא תיתי דלא יצאו ביובל הלא הוקשו לשדה אחוזה ולמאי אצטריך וביובל יצא: ופגע יובל בשנה שניה. ללקיחתו של זה שלקחה מן הגזבר: ללוקח הוי. דהכי תניא לעיל גאלה אחר מיד הקדש הגיע היובל ולא נגאלה היה חלוט לו: לכהנים נפקא. דהמקדיש שדה אחוזה וגאלה אחר יוצאה לכהנים ביובל ולהכי נקט שנה שניה דאי פגע בשנה ראשונה לא אצטריך וביובל יצא דכי מדמית ליה לבתי ערי חומה אכתי לא איחלט ליה ונפיק ביובל דהא יש לו כח יפה שבשדות: אפילו לא גאלו. אחר נמי ליפוק מיד הקדש דהא כתיב וביובל יצא דלא אצטריך למכתב משום מכר הדיוט דהא אתקש לשדות: בן לוי יפה כחו בממכרו. שגואל מיד שדה מגרש עריהם ובתי ערי חומה גואלין לעולם ויוצאין ביובל כדאמר לקמן: הורע כחו בהקדישו. שלא יוצא בלא פדיון כדמפרש לקמן: ויצא ממכר. אי הוה כתיב ואשר יגאל מן הלוים ויצא ממכר ביובל ולא הוה כתב בית הוה אמינא אפילו שטרי ומטלטלין של לוי אם מכרן יוצאין לו ביובל: ופליגא דרבי אושעיא. הא דאמר רב הונא לעיל מקדיש בית בבתי חצרים וגאלה אחר מיד הקדש יוצאה מידו וחוזרת לבעלים ביובל פליגא אדרבי אושעיא: בכלל ונתן הכסף וקם לו. שהלוקח כלום מיד הקדש יקום המקח בידו לעולם: כשפרט לך הכתוב. בגואל שדה אחוזה של אחרים מיד הקדש דיוצאה מידו ומתחלקת האי הוא דאפקיה רחמנא בהדיא מכלל ונתן הכסף וקם לו: אבל הנך. בתי החצרים כדקיימי קיימי בכלל וקם לו ולא נפקא מידא דלוקח: וביובל יצא. לרבי אושעיא ל''ל: השלמה בעי. להשלים לו שנה אחת משתי שנים שהיא ראויה לשהות ביד לוקח כדתניא לעיל בריש פירקין אכלה שנה אחת לפני היובל משלימין לו שנה אחרת לאחר היובל: תניא כוותיה דרב הונא גרסינן כרב הונא דאמר לעיל מקדיש בית בבתי החצרים וגאלה אחר מיד מקדיש יוצאה לבעלים ביובל: ותיובתא דרבי אושעיא. דאמר כדקיימי קיימי בידא דלוקח: וגואלו לעולם. ואפילו גאלה אחר גואלה מידו ולא הויא כשדה אחוזה דכתיב בה לא יגאל עוד: גאלה אחר מיד הקדש והגיע יובל ולא גאלה. מקדיש מידו חוזרת לו בחנם:

אלא מלמד שהחזירן ירמיה ויאשיה מלך עליהם. ותימה שהרי אחרי שהחזירן ירמיה לא עמדו בארץ קודם חורבן כ''א ל''ו שנה כדפרישית לעיל בפ''ב (דף יב:) וא''כ לא הגיעו עד היובל והיאך נוכל למצוא וישמעו וישלחו וי''ל דנוכל למצוא אותם עבדים שהיו להם קודם שגלו והא דפריך לעיל והכתיב וישמעו וישלחו עיקר הפירכא מדכתיב (ירמיה לד) וישמעו כל השרים וכל העם אשר באו בברית משמע שנכנסו בברית לשלח עבדיהם חפשים ביובל כשיגיע היובל:

ערכין לג ע"א