ערכין לב ע"א

מִדְּאִיצְטְרִיךְ לֵיהּ לְהִלֵּל לְתַקּוֹנֵי נְתִינָה בְּעַל כׇּרְחוֹ הָוְיָא נְתִינָה הָא בְּעָלְמָא נְתִינָה בְּעַל כׇּרְחוֹ לָא הָוְיָא נְתִינָה
מַתְקֵיף לַהּ רַב פָּפָּא וְאִיתֵּימָא רַב אָשֵׁי וְדִילְמָא כִּי אִיצְטְרִיכָא לֵיהּ לְהִלֵּל לְתַקּוֹנֵי שֶׁלֹּא בְּפָנָיו אֲבָל בְּפָנָיו בֵּין מִדַּעְתּוֹ בֵּין בְּעַל כׇּרְחוֹ הָוְיָא מַתָּנָה
אִיכָּא דְּאָמְרִי אָמַר רָבָא מִתַּקָּנָתוֹ שֶׁל הִלֵּל הֲרֵי זֶה גִּיטִּיךְ עַל מְנָת שֶׁתִּתְּנִי לִי מָאתַיִם זוּז וּנְתָנָהּ לוֹ בֵּין מִדַּעְתּוֹ בֵּין בְּעַל כׇּרְחוֹ הָוְיָא נְתִינָה וְכִי אִיצְטְרִיךְ לֵיהּ לְהִלֵּל לְתַקּוֹנֵי שֶׁלֹּא בְּפָנָיו אֲבָל בְּפָנָיו בֵּין מִדַּעְתּוֹ בֵּין בְּעַל כׇּרְחוֹ הָוְיָא נְתִינָה
מַתְקֵיף לַהּ רַב פָּפָּא וְאִיתֵּימָא רַב שִׁימִי בַּר אָשֵׁי וְדִילְמָא בֵּין בְּפָנָיו בֵּין שֶׁלֹּא בְּפָנָיו מִדַּעְתּוֹ אִין בְּעַל כׇּרְחוֹ לָא וְהִלֵּל מַאי דְּאִיצְטְרִיךְ לֵיהּ תַּקֵּין
מַתְנִי' כֹּל שֶׁהוּא לִפְנִים מִן הַחוֹמָה הֲרֵי הוּא כְּבָתֵּי עָרֵי חוֹמָה חוּץ מִן הַשָּׂדוֹת רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר אַף הַשָּׂדוֹת בַּיִת הַבָּנוּי בַּחוֹמָה רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר אֵינוֹ כְּבָתֵּי עָרֵי חוֹמָה רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר כּוֹתֶל הַחִיצוֹן הִיא חוֹמָתוֹ
גְּמָ' תָּנוּ רַבָּנַן בֵּית אֵין לִי אֶלָּא בַּיִת מִנַּיִן לְרַבּוֹת בָּתֵּי בַדִּים וּבָתֵּי מֶרְחֲצָאוֹת וּמִגְדָּלוֹת וְשׁוֹבָכִין וּבוֹרוֹת וְשִׁיחִין וּמְעָרוֹת תַּלְמוּד לוֹמַר אֲשֶׁר בָּעִיר יָכוֹל שֶׁאֲנִי מְרַבֶּה אַף הַשָּׂדוֹת תַּלְמוּד לוֹמַר בַּיִת דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה
רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר בַּיִת אֵין לִי אֶלָּא בַּיִת מִנַּיִן לְרַבּוֹת בָּתֵּי בַדִּים וּבָתֵּי מֶרְחֲצָאוֹת וּמִגְדָּלוֹת וְשׁוֹבָכִין וּבוֹרוֹת שִׁיחִין וּמְעָרוֹת וַאֲפִילּוּ שָׂדוֹת תַּלְמוּד לוֹמַר אֲשֶׁר בָּעִיר
וְאֶלָּא הָא כְּתִיב בַּיִת אָמַר רַב חִסְדָּא אָמַר רַב קַטִּינָא חוֹלְסִית וּמְצוּלָה אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ וְהָתַנְיָא חוֹלְסִית וּמְצוּלָה רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר כְּבָתִּים רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר כְּשָׂדוֹת
בַּיִת הַבָּנוּי בַּחוֹמָה רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר אֵינוֹ כְּבָתֵּי עָרֵי חוֹמָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן וּשְׁנֵיהֶם מִקְרָא אֶחָד דָּרְשׁוּ וַתּוֹרִידֵם בַּחֶבֶל בְּעַד הַחַלּוֹן כִּי בֵיתָהּ בְּקִיר הַחוֹמָה וּבַחוֹמָה הִיא יוֹשָׁבֶת רַבִּי שִׁמְעוֹן סָבַר כִּפְשָׁטֵיהּ דִּקְרָא וְרַבִּי יְהוּדָה סָבַר בַּחוֹמָה הִיא יוֹשָׁבֶת וְלֹא בְּעִיר חוֹמָה
מַתְנִי' עִיר שֶׁגַּגּוֹתֶיהָ חוֹמָתָהּ וְשֶׁאֵינָהּ מוּקֶּפֶת חוֹמָה מִימוֹת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן אֵינָהּ כְּבָתֵּי עָרֵי חוֹמָה וְאֵלּוּ הֵן בָּתֵּי עָרֵי חוֹמָה שָׁלֹשׁ חֲצֵרוֹת שֶׁל שְׁנֵי בָתִּים מוּקֶּפֶת חוֹמָה מִימוֹת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן כְּגוֹן קַצְרָה הַיְּשָׁנָה שֶׁל צִיפּוֹרִי וְחַקְרָה שֶׁל גּוּשׁ חָלָב וְיוֹדְפַת הַיְּשָׁנָה וְגַמְלָא וּגְדוֹד וְחָדִיד וְאוֹנוֹ וִירוּשָׁלַיִם וְכֵן כַּיּוֹצֵא בָּהֶן
גְּמָ' תָּנוּ רַבָּנַן חוֹמָה וְלֹא שׁוּר אִיגָּר סָבִיב פְּרָט לִטְבֶרְיָה שִׂימָה חוֹמָתָהּ
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בַּר יוֹסֵי אוֹמֵר אֲשֶׁר לוֹא חוֹמָה אַף עַל פִּי שֶׁאֵין לוֹ עַכְשָׁ(י)ו וְהָיָה לוֹ קוֹדֶם לָכֵן
וְאֵלּוּ הֵן בָּתֵּי עָרֵי חוֹמָה כּוּ' תָּנָא גַּמְלָא בַּגָּלִיל וּגְדוֹד בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן וְחָדִיד וְאוֹנוֹ וִירוּשָׁלַיִם בִּיהוּדָה מַאי קָאָמַר

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף לב - א

ומוכח כך מתקנתו של הלל: מדאיצטריך ליה להלל לתקוני, שבגאולת בתי ערי חומה נתינה של לוקח בעל כרחו של מוכר הויא נתינה, ומטעם זה היא נחשבת גאולה, הא למדת: שבעלמא נתינה בעל כרחו ^[39] לא הויא נתינה, שאם נתינה היא, אף בלא תקנה מיוחדת היה נגאל.

ומקשינן: מתקיף לה רב פפא, ואיתימא [ויש אומרים] רב שימי בר אשי: ודילמא אין ראיה מתקנתו של הלל שנתינה בעל כרחו אין שמה נתינה, שיש לומר: שאילו היה הלוקח בפנינו, ולא היה כאן אלא חסרון אחד, שזה בעל כרחו, היה נחשב נתינה אף בלי תקנתו של הלל. וכי איצטריכא ליה להלל לתקוני, משום שהיה הלוקח גם נטמן, והיתה הנתינה גם שלא בפניו ומשום כך לא היה מועיל, שיש כאן שני חסרונות א. שהיא בעל כרחו ב. שאינה בפניו. אבל בנתינה בפניו, יש לומר שבין מדעתו של המקבל, בין בעל כרחו הויא נתינה.

איכא דאמרי כך אמר רבא מתקנתו של הלל שהיתה משום שהלוקח היה נטמן, ולא היה אפשר לתת לו בפניו, נלמד: הרי זה גיטיך על מנת שתתני לי מאתים זוז, ונתנה לו בפניו בין מדעתו בין בעל כרחו הויא נתינה. וכך הדבר נלמד: וכי איצטריך ליה להלל לתקוני דוקא משום שהגאולה היא גם שלא בפניו, ותיקן הלל, שאע"ג שיש שני חסרונות, שאינו בפניו וגם שזה בעל כרחו תהיה חשובה נתינה, אבל בפניו, בין מדעתו בין בעל כרחו הויא נתינה.

ולהאיכא דאמרי, כך מתקיף לה רב פפא ואיתימא רב שימי בר אשי: ומה הראיה שבפניו לא היה צריך הלל לתקן, ודילמא בין בפניו בין שלא בפניו, מדעתו - אין, בעל כרחו לא, ואף אם לא היה נטמן היינו צריכים לתקנתו של הלל, והלל מאי דאיצטריך ליה כאשר זה שלא בפניו - תקין!

מתניתין:

כל מה שהוא לפנים מן החומה, הרי הוא כבתי ערי חומה, שינהג בו כל דין בית שבערי חומה חוץ מן השדות ^[40] ^[41]. רבי מאיר אומר: אף השדות שבערים המוקפות חומה, נוהג בהן דין בתי ערי חומה.

בית הבנוי בחומה עצמה:

רבי יהודה אומר: אינו כבתי ^[42] ערי חומה, אלא כבתי החצרים שיתבאר דינם לקמן לג - א.

רבי שמעון אומר: כותל החיצון של הבית הבנוי בחומה הוא חומתו, והרי הוא בית שבערים המוקפות חומה.

גמרא:

תנו רבנן: כתוב "ואיש כי ימכור בית מושב עיר חומה והיתה גאולתו עד תום שנת ממכרו, ואם לא יגאל וגו' וקם הבית אשר בעיר אשר לא [לו - קרי] חומה לצמיתות וגו'".

ודרשינן: ממה דכתוב ואיש כי ימכור "בית", אין לי אלא בית שעשוי לדירה, וככתוב: "בית מושב" [ר"ש בתו"כ], מנין לרבות בתי בדים [בית הבד של שמן], ובתי מרחצאות, ומגדלות הקבועות בקרקע, ושובכין, ובורות שיחין ומערות שאף להם יש דין בתי ערי חומה? תלמוד לומר: וקם הבית "אשר בעיר" לרבות כל אשר בעיר המוקפת חומה. יכול שאני מרבה אף השדות? תלמוד לומר: כתבה התורה "בית", ללמד: שיהיה דומה לבית וכמו כל מה שמנינו למעלה שדומים לבית, ולמעט שדות, דברי רבי יהודה.

רבי מאיר אומר: "בית" אין לי אלא בית, מנין לרבות בתי בדים, ובתי מרחצאות, ומגדלות, ושובכין, ובורות שיחין ומערות, ואפילו שדות? תלמוד לומר: "אשר בעיר" לרבות כל אשר בעיר ואפילו שדות.

ותמהינן לרבי מאיר: ואלא [והרי] הא כתיב "בית" ומשמע בית והדומה לבית, ולא שדות?

ומשנינן: אמר רב חסדא אמר רב קטינא: זה שאמר רבי מאיר "אף השדות", אין הכוונה שדות ממש, שהם התמעטו מ"בית", ולא הוסיף רבי מאיר אלא מקומות שדומים לבית: א. שאינם ראויים לזריעה, ב. ראויים ליטול מהם ^[43] לבנין בית. וחולסית קרקע שנוטלים ממנה אבנים לבנין בית, ומצולה קרקע שנוטלים ממנה חול לבנין בית, הוא איכא בינייהו, שלרבי מאיר דינן כבית, ולרבי יהודה דינן כשדות. אבל שדות ממש, לא.

ומסייעינן הך פירושא: והתניא: חולסית ומצולה, רבי יהודה אומר: כשדות הן נידונות, רבי מאיר אומר: כבתים הן נידונות, הרי שלא הוסיף רבי מאיר אלא אותן, ולא שדות סתם.

שנינו במשנה: בית הבנוי בחומה, רבי יהודה אומר: אינו כבתי ערי חומה, רבי שמעון אומר: כותל החיצון היא חומתו.

אמר רבי יוחנן: ושניהם - רבי שמעון ורבי יהודה - ממקרא אחד דרשו את שיטתם. שכתוב: "ותורידם [רחב הזונה את שני המרגלים] בחבל בעד החלון כי ביתה בקיר החומה ובחומה היא יושבת".

רבי שמעון סבר: "ובחומה היא יושבת" פירושו כפשטיה דקרא, שמשמע: שכיון שביתה בקיר החומה, בתוך עיר מוקפת חומה היא יושבת.

רבי יהודה סבר: "בחומה" היא יושבת, ולא "בעיר חומה" היא יושבת, שביתה כבית שמחוץ לעיר המוקפת חומה - הוא.

מתניתין:

עיר שלא הקיפוה בחומה, אלא בבתים סמוכים זה לזה, באופן שגגותיה של בתיה החיצוניים הם חומתה, ושאינה מוקפת חומה מימות כיבוש הארץ על ידי יהושע בן נון [רמב"ם], אלא אחר כך בנו אותה, אינה נידונת כבתי ערי חומה.

ואלו הן בתי ערי חומה: שיהיו בעיר לפחות שלש חצרות, שכל חצר משלשתן היא של שני בתים, ותהא מוקפת חומה מימות יהושע בן נון, כגון: עיר קטנה ששמה קצרה הישנה - של ציפורי [שהיתה סמוכה לה], ועיר ששמה חקרה - של גוש חלב, ויודפת הישנה, וגמלא, וגדוד, וחדיד, ואונו, וירושלים וכן כיוצא בהן.

גמרא:

תנו רבנן: כתוב בבתי ערי חומה: "אשר לא [לו - קרי] חומה" ומשמע דוקא מי שיש לה חומה ממש, ולא שיש לה שור איגר [חומה של גגות - רבינו גרשום], שגגותיהם של הבתים החיצוניים הם חומתה. וכתוב: "ובתי החצרים אשר אין להם חומה סביב על שדה הארץ [ולא כבתי ערי חומה] יחשב", הא למדת שעיר המוקפת חומה - חומתה סביב לה, ללמד: פרט לטבריה, שימה חומתה מרוח אחת, ואין חומתה סביב ^[44] [גמ' ורש"י מגילה ה:].

רבי אליעזר בר יוסי אומר: כתוב: אשר "לוא" חומה [לרש"י, פירושו: שכתוב "לוא". ולתוס': וכתוב "לא" ונקרא "לו"], וכאילו אמר "לו - לא", ללמד: אע"פ שאין לו עכשיו חומה, והיינו "לא", והיה לו קודם לכן בעת כיבוש הארץ על ידי יהושע בן נון, והיינו "לו".

שנינו במשנה: ואלו הן בתי ערי חומה וכו'. תנא, אלו הן עיירות המוקפות חומה: גמלא בגליל, וגדוד בעבר ^[45] הירדן, וחדיד, ואונו, וירושלים ביהודה.

ומתמהינן: מאי קאמר, וכי רק גמלא היתה מוקפת חומה בגליל, ורק גדוד היתה מוקפת חומה בעבר הירדן - ולא עוד?!

הערות

^[39] כתבו התוספות, שבפרעון חוב ודאי שנתינה בעל כרחו היא נתינה, כיון שהנותן מחוייב לתת. ומזה למד הפרי חדש, שאפשר לתת לכהן חמשה סלעים של פדיון הבן בעל כרחו, ויוצא בזה האב ידי חובה, כיון שהאב מחוייב בפדיון הבן, הרי זה כמו שאר חוב שנתינה בעל כרחו שמה נתינה.

^[40] ודייק מזה הרש"ש, שהחצרות יש להם דין בתים, ורק השדות התמעטו שאין להם דין בתים, [וכן משמע בתוספות יום טוב], אבל חצרות יש להם דין בית ואפילו כשמכר חצר לבד בלי בית. וברמב"ם מבואר, שבית שאין בו ארבע על ארבע אמות אין לו דין בית מושב עיר חומה ואינו נחלט. ותמה הרש"ש, שאפילו אם אין לו דין בית, שיהיה כמו החצר שלו שיש לה דין בתי ערי חומה. ותירץ הרש"ש, שמדובר שבחצר יש רק את הבית הזה, וכיון שאין לו דין בית שוב גם לחצר שלו אין דין חצר, אבל חצר שיש בה בתים רגילים ויש בה גם בית פחות מארבע אמות, כיון שיש לה דין חצר, שוב גם הבית שפחות מארבע אמות יהיה לו דין בתי ערי חומה כמו החצר. עוד תירץ הרש"ש, שהדין של בית פחות מארבע אמות, נאמר לגבי שיעור בתי ערי חומה, שצריך שיהיו בעיר לפחות שלש חצרות ובכל אחת שני בתים, ואם היה אחד מהבתים פחות מארבע אמות אין זו עיר, ואין בה דין בית מושב עיר חומה.

^[41] כתב הרד"ל, שזהו ביאור הפסוק שנאמר בבתי החצרים "על שדה הארץ יחשב", והיינו, שדין בתי החצרים הוא כמו שדה, שמבואר כאן במשנה שהשדות לעולם לא שייך בהן דין בתי ערי חומה אפילו כשהן בתוך העיר, והוא הדין בתי החצרים אין בהם דין עיר חומה.

^[42] אין הנידון כאן לענין קדושת ערי חומה, שהקדושה ודאי נוהגת בכל מקום שהוא לפנים מן החומה, וכאן מדובר רק לגבי הדין שהבית נחלט, ובזה סובר רבי יהודה שהדין שהבית נחלט הוא רק בבית שבעיר חומה, ולא בבית שבחומה עצמה.

^[43] כך פירש רש"י, שהטעם בחולסית ומצולה משום שלוקחים מהם לבנות את הבתים, ותמה הגרי"ז, שהרי ודאי שאינם מקבלים על ידי זה דין בית. וביאר הגרי"ז על פי דברי רגמ"ה, שכתב שהם נחלטים עמה, והביאור הוא, כיון שהם טפלים לבתים שוב גם הם מקבלים דין חליטה כמו לבתים, ואף על פי שאין להם שם בית, אך יש להם דין כמו לבית מפני שהם טפלים לו. ובית פחות מארבע אמות כתב הרמב"ם שאינו נחלט. ותמה הגרי"ז, שהרי שובך מבואר ברמב"ם שנחלט, והרי גם בשובך אין ארבע אמות. וביאר הגרי"ז, לפי המבואר לעיל, ששובך כיון שהוא טפל לבית זה נותן לו דין חליטה כמו לבית, מה שאין כן בית, כיון שצריך לדון עליו בפני עצמו, אם אין בו ארבע אמות אינו בית ואינו נחלט.

^[44] בגמרא משמע שהחידוש בטבריה הוא, מפני שחסר חומה ברוח אחת, ולומדים מהפסוק "סביב" שצריך שתהיה חומה מכל הצדדים. אך ברמב"ם משמע שהחידוש הוא זה עצמו שהים איננו נחשב לחומה.

^[45] משמע מכאן שנהגו בתי ערי חומה בעבר הירדן בזמן בית שני, והגרי"ז תמה, שהרי משמע שעולי בבל לא קידשו את עבר הירדן, ואם כן, הוא כחוץ לארץ שלא נוהג בה בתי ערי חומה.

ומה הראיה לדבר? מדאיצטריך ליה [ממה שהוצרך לו] להלל לתקוני [לתקן] כאן תקנה מיוחדת שנתינה בעל כרחו הויא [נחשבת] נתינה, הא בעלמא [הרי שבסתם] נתינה בעל כרחו לא הויא [אינה נחשבת] נתינה.

מתקיף לה [מקשה על כך] רב פפא, ואיתימא [ויש אומרים] שהקשה זאת רב אשי: ודילמא כי איצטריכא ליה להלל לתקוני [ושמא כאשר הוצרכה לו להלל לתקן] תקנה זו, הרי זה בנתינה שלא בפניו, שהרי כאן הסתתר הקונה, אבל כשנותן למקבל בפניו — בין מדעתו בין בעל כרחו הויא [הרי זו] מתנה!

איכא דאמרי [יש שאומרים] שמועה זו באופן אחר, אמר רבא: מתקנתו של הלל יש ללמוד שהאומר לאשה: "הרי זה גיטיך על מנת שתתני לי מאתים זוז", ונתנה לו אותם, בין מדעתו בין בעל כרחו — הויא [הרי זו] נתינה, והיא מגורשת. וכי איצטריך ליה [וכאשר הוצרך לו] להלל לתקוני [לתקן] — היה זה מפני שהקונה הסתתר, והנתינה היתה שלא בפניו, אבל נתינה בפניו — בין מדעתו בין בעל כרחו הויא [הרי היא] נתינה.

מתקיף לה [מקשה על כך] רב פפא, ואיתימא [ויש אומרים] רב שימי בר אשי: ודילמא [ושמא] בין בפניו בין שלא בפניו, נתינה מדעתו — אין [כן] נחשבת לנתינה, בעל כרחו — לא נחשבת נתינה, והלל מאי דאיצטריך ליה תקין [מה שהוצרך לו תיקן], מפני שהקונים היו מסתתרים, אך אם היו נמצאים ומסרבים לקבל את המעות — גם אז היה צריך לתקנתו!

א משנה כל מה שהוא נמצא לפנים מן החומה — הרי הוא כבתי ערי חומה לדין גאולתו, חוץ מן השדות שבתוכה. ר' מאיר אומר: אף השדות בכלל זה. בית הבנוי בחומה עצמה, ר' יהודה אומר: אינו כבתי ערי חומה, ר' שמעון אומר: כותל החיצון היא חומתו, ונידון כבית בעיר חומה.

ב גמרא בענין מה ששנינו במשנה תנו רבנן [שנו חכמים בברייתא], נאמר בתורה: "וקם הבית אשר בעיר אשר לו חומה לצמיתות לקונה אותו" (ויקרא כה, ל) — אין לי אלא בית, מנין לרבות גם בתי בדים (שמייצרים בהם שמן) ובתי מרחצאות, ומגדלות, ושובכין, ובורות ושיחין (שוחות, חפירות בקרקע) ומערות? תלמוד לומר: "אשר בעיר", ללמדנו שכל מה שבעיר נכלל בכך. יכול שאני מרבה אף השדות שבעיר? תלמוד לומר: "בית", למעט שדה, שאינו מבנה המכיל דבר_מה. אלו דברי ר' יהודה.

ר' מאיר אומר: נאמר "בית" — אין לי אלא בית, מנין לרבות בתי בדים ובתי מרחצאות, ומגדלות ושובכין, ובורות שיחין ומערות, ואפילו שדות? תלמוד לומר: "אשר בעיר", ללמדנו שכל מה שבעיר בכלל.

ושואלים על דעת ר' מאיר: ואלא הא כתיב [הרי נאמר] "בית"! אמר רב חסדא אמר רב קטינא: חולסית, שטח מסולע, שנוטלים משם אבנים לבנין, ומצולה, שנוטלים ממנה חול לבנין, איכא בינייהו [יש ביניהם], בין ר' יהודה ור' מאיר, ודווקא באלה סבור ר' מאיר שדינם כבית. אבל שדה ממש — גם לדעתו אינו בכלל דין זה. ומוסיפים: והתניא [וכן שנויה ברייתא]: חולסית ומצולה שבעיר חומה, ר' מאיר אומר: דינם כבתים, ר' יהודה אומר: דינם כשדות.

ג שנינו במשנה: בית הבנוי בחומה — ר' יהודה אומר: אינו כבתי ערי חומה, ר' שמעון אומר: כותל החיצון הוא חומתו. אמר ר' יוחנן, ושניהם מקרא אחד דרשו, שנאמר ברחב: "ותורדם בחבל בעד החלון כי ביתה בקיר החומה ובחומה היא יושבת" (יהושע ב, טו), כיצד להבין "ובחומה היא יושבת", ר' (מאיר) [שמעון] סבר כפשטיה דקרא [סבור כפשוטו של המקרא], ור' יהודה סבר [סבור] כי יש לדייק מן הכתוב: "בחומה היא יושבת", כלומר, נחשבת כתושבת החומה עצמה, ולא נחשבת כיושבת בעיר חומה.

ד משנה עיר שגגותיה חומתה, שבתיה בנויים ברצף אחד כחומה, והגגות הם ראש החומה, וכן עיר שאינה מוקפת חומה מימות יהושע בן נון, אלא הוקפה רק לאחר מכן — אינה כבתי ערי חומה. ואלו הן בתי ערי חומה: כל שיש בעיר לפחות שלש חצרות של שני בתים בכל אחת מהן, ושהיא מוקפת חומה מימות יהושע בן נון, כגון קצרה (המצודה) הישנה של ציפורי, וחקרה (מצודה) של גוש חלב, ויודפת הישנה, וגמלא, וגדוד, וחדיד, ואונה, וירושלים, וכן ערים כיוצא בהן.

ה גמרא בענין ששנינו במשנה, שעיר שגגותיה חומתה אינה נידונת כעיר חומה, תנו רבנן [שנו חכמים בברייתא], מה שנאמר בתורה: "בית אשר בעיר אשר לו חומה" (ויקרא כה, ל), בא להדגיש — אשר יש לו חומה, ולא שור איגר [חומת גגות], שהבית עצמו הוא החומה. ומה שנאמר בתורה: "ובתי החצרים אשר אין להם חומה סביב על שדה הארץ יחשב" (שם לא) ואינם כדין בתי ערי חומה, בא הדבר להדגיש — פרט לטבריה, שאין לה חומה מסביב, אלא שמצידה האחד ימה (ים הכנרת) הוא חומתה.

ר' אליעזר בר יוסי אומר, נכתב בתורה: "אשר לוא חומה", כאילו נכתב גם "אשר לו חומה", אך גם "אשר לא חומה" — לומר: אף על פי שאין לו עכשיו והיה לו קודם לכן בימות יהושע, עדיין נחשב לעיר חומה.

שנינו במשנה: ואלו הן בתי ערי חומה... כגון קצרה הישנה של ציפורי, וחקרה של גוש חלב, ויודפת הישנה, וגמלא, וגדוד, וחדיד, ואונה, וירושלים, וכן כיוצא בהן. ומביאים, תנא [שנה על כך החכם בברייתא]: גמלא בגליל, וגדוד בעבר הירדן, וחדיד ואונה וירושלים ביהודה. ושואלים: מאי קאמר [מה הוא אומר]? וכי אלו הערים היחידות מוקפות החומה בגליל, בעבר הירדן וביהודה?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The Gemara elaborates: From the fact that it was necessary for Hillel to institute that giving against the will of the receiver is considered giving, in the case of houses of walled cities, one may infer that in general, giving against the will of the recipient is not considered giving.

Rav Pappa objects to this, and some say that it was Rav Ashi who objected: But perhaps when it was necessary for Hillel to institute this ordinance, it was specifically for a case where the seller gives the money not in the presence of the buyer; but if he repays the buyer in his presence, then whether the buyer was repaid with his consent or whether it was against his will, it is considered a valid act of giving.

There are those who say an opposite version of this discussion, i.e., that Rava says: One may infer from the ordinance of Hillel that if one says to his wife: This is your bill of divorce on the condition that you will give me two hundred dinars, and she gave it to him, whether it was with his consent or whether it was against his will, it is a valid act of giving. And this is because when it was necessary for Hillel to institute this ordinance, it was specifically for a case where the seller gives the money not in the presence of the buyer. But if the seller repays him in his presence, whether the buyer was repaid with his consent or whether it was against his will, it is considered a valid act of giving.

Rav Pappa objects to this, and some say it was Rav Shimi bar Ashi who objected: But perhaps, whether she gives him the money in his presence or not in his presence, if she gives it with his consent, yes, it is valid, but if she gives it against his will, it is not considered a valid act of giving. And Hillel instituted what was necessary, to remedy the practical occurrence that buyers would hide themselves at the end of the year. But even if the seller finds the buyer and the buyer refuses to accept payment, it would be necessary for Hillel to institute an ordinance.

MISHNA The halakhic status of any area that is located within the city wall is like that of the houses of walled cities in terms of its redemption, except for the fields located therein. Rabbi Meir says: Even the fields are included in this category. With regard to a house that is built in the wall itself, Rabbi Yehuda says: Its halakhic status is not like that of the houses of walled cities. Rabbi Shimon says: The outer wall of the house is considered the city wall, and therefore it has the status of a house in a walled city.

GEMARA The Sages taught: The verse states: “Then the house that is in the walled city shall stand in possession of the one who bought it in perpetuity” (Leviticus 25:30). I have derived only that this is the halakha with regard to a house; from where is it derived to include olive presses, bathhouses, towers, dovecotes, pits, ditches, and caves? The verse states: “That is in the walled city,” indicating that anything situated within the city is included. If so, one might have thought that I should include even the fields that are inside the city. Therefore, the verse states: “House,” which excludes a field; it does not resemble a house in any way, since it does not contain any items. This is the statement of Rabbi Yehuda.

Rabbi Meir says: The verse states: “House.” I have derived only a house; from where is it derived to include olive presses, bathhouses, towers, dovecotes, pits, ditches, and caves, and even fields? The verse states: “That is in the walled city,” to include anything inside the city.

The Gemara questions the statement of Rabbi Meir: But isn’t it written: “House”? If Rabbi Meir includes even a field, what is excluded by the word “house”? Rav Ḥisda said that Rav Ketina said: Actually, everyone agrees that the term “house” serves to exclude a field. The difference of opinion between Rabbi Meir and Rabbi Yehuda is with regard to a quarry and a sand bed. According to Rabbi Meir, such areas are considered similar to houses and are therefore included in the halakha. The Gemara adds: And it is likewise taught in a baraita: With regard to a quarry and a sand bed inside the walls of a city, Rabbi Meir says: They are considered like houses, and Rabbi Yehuda says: They are considered like fields.

§ The mishna teaches: With regard to a house that is built in the wall itself, Rabbi Yehuda says: Its halakhic status is not like that of the houses of walled cities, and Rabbi Shimon says: The outer wall of the house is considered the city wall. Rabbi Yoḥanan says: And both of them derived their opinions from one verse: “Then she let them down by a cord through the window; for her house was upon the side of the wall; and she dwelt upon the wall” (Joshua 2:15). Rabbi Shimon holds that the last phrase should be understood in accordance with the simple meaning of the verse, that her house was attached to the outer wall and it was considered inside the walled city; and Rabbi Yehuda holds that “she dwelt upon the wall” means she was a resident of the wall itself, but not a resident of the city enclosed within the wall.

MISHNA The halakhic status of a house in a city whose houses are attached and their rooftops constitute the top of its wall, and likewise, the status of a house in a city that is not surrounded by a wall from the era of Joshua, son of Nun, even if a surrounding wall was constructed during a later period, is not like that of the houses of walled cities. And these are the houses of walled cities: Any city in which there are at least three courtyards, each containing two houses, and which is surrounded by a wall from the era of Joshua, son of Nun, e.g., the ancient fort [katzra] of Tzippori, and the fortress [ḥakra] of Gush Ḥalav, and ancient Yodfat, and Gamla, and Gedod, and Ḥadid, and Ono, and Jerusalem, and likewise other similar cities.

GEMARA With regard to the statement of the mishna that the halakhic status of a house in a city whose rooftops constitute the top of its wall is not like that of the houses of walled cities, the Sages taught: When the verse states: “The house that is in the city that has a wall” (Leviticus 25:30), this is referring specifically to a city that has an actual wall and not merely a wall of roofs. When the next verse states: “But the houses of the villages that have no wall round about them shall be reckoned with the fields of the country,” this serves to exclude Tiberias from being considered a walled city, as the sea is its wall on one side and it is not fully encircled by a physical wall.

Rabbi Eliezer bar Yosei says: Since the verse states: “Which has [lo] a wall,” with lo written with an alef, according to which the verse may also be taken to mean: Which does not have a wall, this indicates that even if a city does not have a wall now, but it had a wall before, in the era of Joshua, son of Nun, it retains its status as a walled city.

§ The mishna teaches: And these are the houses of walled cities: The ancient fort of Tzippori, and the fortress of Gush Ḥalav, and ancient Yodfat, and Gamla, and Gedod, and Ḥadid, and Ono, and Jerusalem, and likewise other similar cities. The Sages taught in a baraita: Gamla is in the Galilee, and Gedod is in Transjordan, and Ḥadid and Ono and Jerusalem are in Judea. The Gemara asks: What is the tanna of this baraita saying? Are these the only walled cities in the Galilee, Transjordan, and Judea?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ומש"ה איצטריך ליה לתקוני נתינה שלא בפניו כגון זה [שחולש מעותיו בלשכה:

והלל מאי דאיצטריך ליה תקין. הא בעלמא בין בפניו ובין שלא בפניו מדעתו אין בעל כרחו לא]:

כל שהוא לפנים מן החומה כגון בתי [בדים] ובתי מרחצאות ומגדלים ושובכים וכל כיוצא בהן הרי הן כבתי ערי חומה ונחלטין עמה לאחר י"ב חדש:

חוץ מן השדות. שאם יש שדות [בתוך] העיר אין נחלטין:

[בית. דכתיב וקם הבית אשר בעיר אשר לו:

אלא בית. שהוא בית דירה שנחלט:

ת"ל בית. דדמי לבית למעוטי שדות דברי ר' יהודה:

ואלא. לר' מאיר הא כתיב בית דמשמע מידי דדמי לבית נחלט ולא שדה:

חולסית. סלעים:

ומצולה. עומקה בעלמא שיש בה מים שאינן ראוין לזריעה ואינן דומין כ"כ לבית דירה. לר' יהודה דממעט שדות ממעט נמי הני דדמו לשדה דלית בהו דירה לר' מאיר דבעי לרבויי אפי' שדות שדות גמורין לא מצי לרבויי משום דכתיב בית אבל חולסית ומצולה דדמו לבית למגדל ובור הכי נמי דסבר דנחלטין עמה]:

והא תניא. סיועא:

בית הבנוי לחומת העיר. ר' יהודה אומר אינו נחלט כבתי ערי חומה לפי שהוא דומה כאילו עומד חוץ לעיר:

ר' שמעון אומר כותל החיצון. של בית הוא חומתו ודומה כמגדל שעומד בחומה (ולהלאה) [ונחלט:

ר' שמעון סבר כפשטיה דקרא. כמו שהוא משמע כי ביתה בקיר החומה ואפי' הכי ובחומה היא יושבת פי' לפנים מן החומה:

ור' יהודה סבר בחומה היא יושבת. (אי' דאמר שגגותיה היא יושבת) כתיב ולא בעיר חומה כלומר אינו כלפנים מן החומה]:

עיר שגגותיה חומותיה. איכא דאמרי שכל החומה סביב מלאה גגות ואיכא דאמרי שגגותיה משופעין עד הארץ והן הן החומות:

[חומה. דכתיב] אשר לו חומה סביב. חומה [ממש] סביב לעיר בעינן. ולא שור איגר. חומה של גגות:

סביב. דכתיב ובתי החצרים אשר אין להם חומה סביב מכלל דבתי ערי חומה צריכין חומה סביב:

אשר לוא חומה. באלף כתיב כלומר אע"פ שאין לו עכשיו והיה לו קודם לכן נידון כבתי ערי חומה:

תד"ה מדאיצטריך. וא"ת לרבא כו' למה היה ללוקח להטמין כו' ויוחלט לו כו'. כצ"ל. ולעד"נ דאם היה בעיר היו ב"ד כופין אותו עד שיאמר רוצה אני:

במשנה חוץ מן השדות כו'. משמע דחצירות לכ"ע נחלטות אף אם לא מכר אלא החצר לבד דומיא דשדות. (ולפי מאי דמוקי לה בגמרא בחולסית ומצולה אינה ראיה). וכ"מ בתוי"ט פ"ג דמעשרות מ"י (וראייתו שם מהא דג' חצירות של ב' ב' בתים תמוה דשם לא איירי אלא לאשמעינן מה זה נקרא עיר חומה להיות נחלטים בה הבתים). וא"כ קשה הא דאיתא בסוכה (ג) בית שאין בו דע"ד אינו נחלט בבתי ע"ח ואמאי נימא דלא גרע מחצר כדאמרינן שם לענין הנחת השיתוף בו ע"ש. וי"ל דשם מיירי שאין באותו חצר אלא בית זה בלבד דומיא דאין משתתפין בו ששנינו שם ולכן לא מיקרי חצר כיון שאין בו בתים זולתו. גם י"ל דשם איירי לענין הא דבעינן ג' חצירות של ב' ב' בתים דבית כזה אינו מצטרף לחשבון ב' בתים:

במשנה עיר שגגותיה כו'. נ"ל דאתי לאפוקי דאם כתלי החצירות (שהם בלא גגין) המה חומתה דשפיר ה"ל דין עיר חומה דקרינן בה בית מושב עיר חומה. ונראה דהך מתניתין אתיא ככ"ע דאפי' ר"ש דלעיל מודה בה דע"כ ל"פ אלא דכל העיר מוקפת חומה כראוי דנקראת עיר חומה. רק דאותו בית נבנה בחומה. אבל אם כל בתיה נבנו באופן זה לא נקראת כלל עיר חומה:

שם שלש חצירות של שני שני בתים. כצ"ל וכ"ה במשניות:

גמ' שלש חצרות של שני שני בתים וכו' וחדיד ואינו כצ"ל:

(לב סע"א) תנא גמלא בגליל וכו' מאי קאמר וכו'.—לפי' ר"ג ורש"י ותוס' תמוה מאד, דמאי קושיא, שהרי בברייתא אינו מפורש שרק גמלא לבדה היא מוקפת חומה בגליל, וי"ל דודאי שיש בגליל גם עיירות אחרות מוקפות אלא תנא מה שידוע לו שנה, וה"נ תנן במתניתין "וכן כיוצא בהן". ויותר תמוהים דברי התוס' כאן שהקשו "אמאי לא פריך כמו כן אמתניתין"; וכי אפשר לומר כן? והא מפורש תנן "וכן כיוצא בהן". והוא כענין הברייתא שהביאו למטה: "כל שתעלה לך מסורת בידך מאבותיך שמוקפת חומה מימות יהושע בן נון כל מצות הללו נוהגות בה". לכן נראה דהא דתנא "גמלא בגליל וכו'" היא ברייתא לבאר דברי המשנה, ויש כיוצא בה הרבה בתלמוד. ולכך שפיר פרכינן "מאי קאמר", דלמה השמיטה ברייתא זו ולא פירשה מקום שאר העיירות שנמנו במשנתנו, שהן קצרה של צפורי וחקרה של גוש חלב ויודפת? ואביי משני עלה, דהכי קאמרה ברייתא זו, דכל העיירות ששנינו במשנתנו עד גמלא הן בגליל. ולפ"ז צריך לומר דהא דאיתא לפנינו בדברי אביי "עד גדוד בעבר הירדן" יש למחוק מלת "עד", שהרי לא נזכרה במשנתנו שום עיר בין גמלא לגדוד. ומה שפירשו עוד ר"ג ורש"י: "עד גמלא כל עיירות שבגליל עד גמלא היו מוקפות חומה" גם הוא תמוה, דא"כ היה לה לברייתא לא לסתום אלא לפרש: מאיזה רוח הוא נותן כלל זה, אם ממזרח או ממערב, מצפון או מדרום. ועכשיו עדיין הענין סתום ולא נודע (ועי' רש"י לקמן ע"ב ד"ה אינך, שכתב ג"כ: "אינך דקא חשיב במתני'").

בעל כרחו. שהטילתם בביתו כי ה''ג דתקין הלל במתני': שלא בפניו. כגון זה שהיה נטמן ומשום דתרתי לריעותא איכא דשלא בפניו הוא ובעל כרחו הוא משום הכי איצטריך ליה להלל לתקוני: מאי דאיצטריך ליה תקין. ואי הוי נמי לוקח התם ולא הוה בעי לקבולינהו הוה איצטריך להלל לתקוני דבעל כרחו תיהוי נתינה: גמ' בית. וקם הבית אשר בעיר (ויקרא כה): מגדלות. משטיי''ר וקבועה בקרקע: ת''ל בית. והני דלעיל דמו לבית: חולסית. מקום שאינו ראוי לזריעה איכא בינייהו דשדות ממש לא קאמר רבי מאיר דהא בית כתיב ביה אלא חולסית ומצולה קמרבי דדמו לבית דלאו בני זריעה נינהו וראויין לבנין בית חולסית ליטול משם אבנים ומצולה ליטול מהן חול ורבי יהודה סבר כשדות דמו: והתניא. בניחותא: כפשטיה דקרא. דחזינן דביתה בתוך החומה וקאמר בחומה היא יושבת כלומר בעיר חומה היא יושבת: מתני' שגגותיה חומתה. שלא הקיפוה חומה אלא הקיפוה בבתים ותכופות הבתים זו לזו כחומה: שלש חצירות. שבכל אחת ואחת שני בתים מיקריא עיר: קצרה. שם עיר קטנה שמחוץ לציפורי: גמ' שור איגר. שגגותיה חומתה: לוא חומה. לוא כתיב משמע לא ומשמע לו כלומר אין לו עכשיו והיה לו חומה קודם הוה נמי בית חלוט בהו: מאי קאמר. וכי אין עיר מוקפת חומה בגליל אלא גמלא ובעבר הירדן אלא גדוד:

מי איכא מידי דאורייתא משמטא והתקין הלל דלא תשמט ומשני בשביעית בזמן הזה דרבנן ופרש''י והלל כרבי סבירא ליה דאמר שביעית להשמטת מלוה בזמן הזה דרבנן ואע''ג דהלל בבית שני הוה סבירא ליה דבבית שני הואיל ולא היה יובל נוהג לא היה נוהג שמיטה מדאורייתא ודאמרינן מנו יובלות לקדש שמיטין מדרבנן קאמר וכאן משמע דבבית שני היה יובל נוהג מן התורה וכן משמע בכריתות פרק ארבעה מחוסרי כפרה בסופו (דף יא.) ויתנו ידיהם להוציא (את) נשיהם ואשמים וגו' אמר רב חסדא מלמד שכולן שפחה חרופה בעלו ושפחה חרופה היינו חציה שפחה וחציה בת חורין המאורסת לעבד עברי ואמרינן בפרקין דלעיל (דף כט.) דאין עבד עברי נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג אלמא נהגו יובלות בבית שני וצ''ל דע''כ דאין הכי נמי דנהגו יובלות בבית שני ואע''ג דכל ישראל לא חזרו בימי עזרא כדכתיב (נחמיה ז) כל הקהל כאחד ארבע רבוא אלפים שלש מאות וששים ומיהו מכל שבט ושבט חזרו מקצתן והוי שפיר כמו כל יושביה עליה כדאמרינן לקמן שמנו יובלות אע''ג דלא חזרו כולן וההיא דפרק השולח (גיטין דף לו.) צ''ל דהלל לאו לדריה תקין אלא יודע היה שהבית היה עתיד ליחרב ולפיכך תיקן פרוזבול ואע''ג דבעי התם הלל כי תקין פרוזבול לדריה הוא דתקין או לדרי עלמא תקין ההיא לאו לאביי קבעי כי אם לרבא דמתרץ התם הפקר ב''ד היה הפקר: מדאיצטריך הלל לתקוני נתינה בעל כרחו [הוי נתינה הא בעלמא נתינה בע''כ] לא הויא נתינה (פשיטא דאין לו לאדם לקבל מתנה בעל כרחו ולא הויא נתינה) וא''ת וכי איצטריך ליה להביא ראיה על זה דנתינה בעל כרחו לא הויא נתינה פשיטא דאין לו לאדם לקבל מתנה בעל כרחו ועוד היכי פליג על זה רב פפא וי''ל דודאי מתנה דרשות שאין לו שום צורך פשיטא דלא הויא בעל כרחו ורב פפא נמי לא פליג על זה אלא במתנה שיש בה צורך פליגי כמו הכא דאמר לה זה גיטך ע''מ שתתן לי מאתים זוז שהיא צריכה כדי לקיים תנאי הגט וכגון קבלה דמתני' [אבל] היכא דאיכא חובה לנותן כגון חוב או פקדון בהא ודאי הוי נתינה בעל כרחו כדאיתא פרק הגוזל בתרא (ב''ק קיח. ושם) הלוהו או שהפקיד אצלו בישוב לא יחזיר לו במדבר משמע הא בישוב מחזיר לו בעל כרחו ואם תאמר הא דתנן בפרק מי שאחזו (גיטין עד. ושם) הרי זה גיטך על מנת שתתן לי איצטליתי ואבדה איצטליתו רבן שמעון בן גמליאל אומר תתן דמיה והתם מיירי אפי' בעל כרחו דבעל מדפליגי רבנן עליה ואמרי איצטליתו דוקא קאמר תו בעי התם בגמרא האומר לאשה הרי זה גיטך ע''מ שתתני מאתים זוז וחזר ואמר לה מחולין לך מהו תיבעי לרבנן תיבעי לרשב''ג תיבעי לרבנן עד כאן לא קא אמרי רבנן התם אלא היכא דלא אחליה לגבה אבל הכא הא קאמר מחולין לך והא ע''כ דאמרי רבנן איצטליתו דוקא קאמר בעל כרחו מיירי דאי מדעתו לא גרע ממחולין לך ואפ''ה קאמר רשב''ג תתן לו דמיה אלמא סבירא ליה לרשב''ג דנתינה בעל כרחו הויא נתינה וא''כ היכי קאמר רבא הכא דלא הויא נתינה וצ''ל דלרבא מיירי התם דאמר רשב''ג תתן לו דמיה מדעתיה קאמר ואפילו הכי לרבנן איצטלית דוקא קאמר ואינה מגורשת והאי בעיא דהתם אינה אליבא דרבא דלרבא ודאי אליבא דרבנן אפילו מחולין לך לא מהני ואם תאמר לרבא דס''ל דאפילו בעיר לא הוי נתינה בע''כ א''כ למה היה ללוקח להטמין לימא לא מקבלינא ואז לא הוי נתינה והחליט לו אחר י''ב חדשים וי''ל דאם היה בעיר היה בוש ממנו אם לא היה מקבל וא''ת משמע דלרבא אפילו בפניו בע''כ לא הויא נתינה והיכי מצי להוכיח מהכא בפניו והלא תקנת הלל לא היתה כי אם שלא בפניו וכי איצטריך ליה להלל לתקוני שלא בפניו אבל בפניו בין מדעתו בין בעל כרחו הוי נתינה כדמתקיף ליה רב פפא וי''ל דמוכח הכי דאם איתא דבפניו הוי נתינה בעל כרחו לא הוה צריך להילל לתקוני שלא בפניו להיות חולש מעותיו ללשכה דהא אפשר לזכות לו ע''י אחר אלא שמע מינה מדאיצטריך ליה להלל לתקן נתינה בעל כרחו הא בעלמא כו' ורב פפא דאתקיף ליה לית ליה האי סברא: חולסית. פירש''י ליטול משם אבנים ומצולה ליטול משם חול ורשב''ם פירש בב''ב (דף סז. ושם) חולסית ליטול הימנה זכוכית ומצולה כמו (ברכות דף ט:) מצולה של דגים: אשר לו חומה. פירש רש''י לוא כתיב משמע לו ומשמע לא כלומר אין לו עכשיו והיה לו קודם לכן ואינו כן בחומשין מדויקות כתיב באל''ף וקרי בוי''ו] (בוי''ו ולא קרי באל''ף): מאי קאמר. וכי אין עיר מוקפת חומה בגליל אלא גמלא ובעבר הירדן אלא גדוד ואם תאמר אמאי לא פריך כמו כן אמתני' ויש לומר דפריך שפיר אברייתא לפי שדקדקה יותר דמפרשא בהדיא גמלא בגליל וגדוד בעבר הירדן: