ערכין לא ע"ב

רבא אמר: דכולי עלמא [לדעת הכל] גם צד אחד ברבית אסור, אם אכן יש אפשרות שיבואו לידי ריבית, והכא [וכאן] שנחלקו ר' יהודה וחכמים — ברבית על מנת להחזיר איכא בינייהו [יש ביניהם הבדל], כלומר, במקרה שהתנו שאם יפרע הלווה את החוב — יחזיר לו המלוה את הפירות שאכל בינתיים מן השדה, מר סבר [חכם זה, התנא הראשון סבור]: למרות שיחזיר את הפירות שיאכל בינתיים — אסור לעשות כן, ומר סבר [וחכם זה, ר' יהודה סבור]: מותר לעשות כן.

א שנינו במשנה: המוכר לחבירו בית בעיר חומה, אם מת המוכר יגאל בנו. ותוהים: פשיטא [פשוט] הדבר, שהרי הוא יורש את נחלתו! ומשיבים, מהו דתימא [שתאמר]: "ואיש כי ימכר בית מושב עיר חומה והיתה גאולתו עד תום שנת ממכרו" (ויקרא כה, כט) אמר רחמנא [אמרה התורה], ומשמע כי האיש שמכר הוא הגואל, והאי [וזה] הבן, הרי לאו [לא] הוא מכר, על כן קמשמע לן [משמיע לנו]: הכתוב: "והיתה גאלתו" מכל מקום, בכל אופן תהיה לו גאולה, אם לא על ידי הבעלים — על ידי בנו.

עוד שנינו במשנה: מת הלוקח — יגאל המוכר מיד בנו וכו'. ותוהים: פשיטא [פשוט] הדבר! ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר]: "וקם הבית אשר בעיר אשר לו חומה לצמיתות לקנה אתו" (שם ל) אמר רחמנא [אמרה התורה], והא [וזה] הבן הרי לא הוא קנה, על כן קא משמע לן [משמיע לנו] הכתוב: "והיתה גאלתו" מכל מקום, גם מיד הבן.

ב שנינו במשנה: אין מונין לו שנה אלא משעה שמכר, שנאמר: "ואם לא יגאל עד מלאת לו שנה" (ויקרא כה, ל). ומביאים, תנו רבנן [שנו חכמים בברייתא]: כשהכתוב אומר: "עד מלאת לו שנה", אם הקונה מכרה לאדם אחר, איני יודע אם מונים שנה מזמן שמכרו הבעלים לראשון, או אם שנה מזמן שמכרו הקונה הראשון לקונה השני, כשהוא אומר: "עד מלאת לו שנה תמימה" — הוי אומר שנה מזמן שמכרו הבעלים לראשון.

ויש לשאול: אם לא גאלו הבעלים את הבית בתוך שנה למכירה הראשונה, למי חלוט הבית? ר' אלעזר אומר: לקונה הראשון חלוט, ר' יוחנן אמר: לשני חלוט. ושואלים: בשלמא [נניח] לשיטת ר' אלעזר מובן מדוע הבית חלוט לראשון — דלדידיה קא מנינן [שהרי לקנין שלו אנו מונים שנה], לפיכך ראוי שייחלט לו הבית. אלא לר' יוחנן מאי טעמא [מה טעם] חלוט לשני כבר באותה שעה? אמר ר' אבא בר ממל: שהרי מה מכר לו הקונה הראשון לקונה השני — כל זכות שתבא (שבאה) לידו, ובכללה הזכות שהבית ייחלט בידו כעבור שנה מזמן שהוא קנה אותו.

ג אמר ר' אבא בר ממל: מכר שני בתי ערי חומה, אחד מכר בחמשה עשר באדר הראשון ואחד באחד באדר השני; זה שמכר לו באחד באדר השני, כיון שהגיע יום אחד באדר של שנה הבאה — עלתה לו שנה ונחלט לו הבית, וזה שמכר לו בחמשה עשר של אדר הראשון — לא עלתה לו שנה עד חמשה עשר באדר של שנה הבאה.

מתקיף לה [מקשה על כך] רבינא, ולימא ליה [ושיאמר לו] הראשון לשני: כיצד ייתכן הדבר? והלוא אנא קדים שחין נורא מקמא דידך [אני הקדמתי והדלקתי אש לפניך], כלומר, קניתי את הבית שבידי לפניך!

ומשיבים: משום דאמר ליה [שאומר לו השני]: את נחית לעיבורא [אתה ירדת לבית בחודש העיבור], והרי שנינו במשנתנו שנותנים למוכר גם את חודש העיבור.

וכיוצא בזה אמר ר' אבא בר ממל: נולדו לו שני טלאים, אחד נולד בחמשה עשר של אדר הראשון ואחד באחד באדר השני, זה שנולד באדר השני, כיון שהגיע יום אחד באדר השני של שנה הבאה — עלתה לו שנה, ואם היה בכור צריך להקריבו לכתחילה עד אז, זה שנולד לו בחמשה עשר באדר הראשון — לא עלתה לו שנה עד חמשה עשר באדר של שנה הבאה.

מתקיף לה [מקשה על כך] רבינא, ולימא ליה [ושיאמר לו] הטלה שנולד ראשון: אנא קדים אכיל ירוקא מקמא דידך [אני קדמתי להיוולד ואכלתי ירק לפניך]! ומשיבים: משום דאמר ליה [שאומר לו] השני: את נחיתת לעיבורא [אתה ירדת לחודש העיבור] שהוא מתווסף לחשבון השנה, אנא לא נחיתנא לעיבורא [אני לא ירדתי לחודש העיבור].

ושואלים: הא תו [הלכה זו בענין טלאים עוד] למה לי לאומרה? והרי היינו הך [הרי זה אותו דבר]! ומשיבים, מהו דתימא [שתאמר]: התם [שם] בבתי ערי חומה הדין כן, משום דכתיב [שנאמר] בתורה "תמימה" (ויקרא כה, ל) כפי שלמדנו במשנה, אבל הכא [כאן] בטלאים דלא כתיב [שלא נאמר] "תמימה" — לא שייך דין זה, על כן קא משמע לן [משמיע לנו] ש"שנה" "שנה" מהדדי גמרי [זה מזה הם למדים] בגזירה שווה, שנאמר בבית עיר חומה: "ואם לא יגאל עד מלאת לו שנה תמימה" (ויקרא כה, ל), ונאמר בטלאים: "שה תמים זכר בן שנה יהיה לכם" (שמות יב, ה).

ד שנינו במשנה: כשהוא אומר "תמימה" — להביא את חודש העיבור, רבי אומר: ליתן לו שנת עיבורה. ומביאים, תנו רבנן [שנו חכמים בברייתא]: מה פרוש הכתוב "שנה תמימה"? רבי אומר: מונה תמיד שלש מאות וששים וחמשה ימים כמנין ימות החמה, והם אחד עשר יום יותר משנת הלבנה. וחכמים אומרים: בשנה רגילה מונה שנים עשר חודש מיום ליום, ואם נתעברה השנה — נתעברה לו (למוכר) ויכול לגאול במשך חודש נוסף.

ה שנינו במשנה: הגיע יום שנים עשר חודש ולא נגאל היה חלוט לו, אחד הלוקח ואחד שניתן לו בית במתנה, שנאמר: "לצמיתות" (ויקרא כה, ל). ומביאים, תנו רבנן [שנו חכמים בברייתא]: מה שנאמר "וקם הבית... לצמיתות", כוונתו לחלוטין, באופן סופי, שהמוכר אינו יכול לגואלו בעל כרחו, ואינו חוזר אליו ביובל. דבר אחר: "לצמיתות" — לרבות את הבית שניתן במתנה. ומסבירים: מאי טעמא [מה הטעם], כיצד נלמד דין מתנה — שיכול היה להיכתב "צמית" ונכתב "צמיתות".

אמרוה רבנן קמיה [אמרו אותה, ברייתא זו, חכמים לפני] רב פפא, ואמרו: כמאן [כשיטת מי הברייתא]? שלא כשיטת ר' מאיר, דאי [שאם] כר' מאיר — האמר [הרי אמר] לגבי חזרת שדה אחוזה ביובל, שהמתנה אינה כמכר. ואם כן, בית עיר חומה שניתן כמתנה — אינו נחלט לאחר שנים עשר חודש! אמר רב פפא: אפילו תימא [תאמר] שהברייתא היא כשיטת ר' מאיר, שאני הכא [שונה כאן] הדין, דרבי רחמנא [שריבתה התורה] בלשון "לצמיתות", ללמד שהמתנה נידונה כמכר.

אמרו רבנן [אמרו חכמים] לרב פפא, ואמר לה [ויש אומרים] שאמר זאת רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע לרב פפא: והא גבי [והרי אצל] שדה אחוזה שחוזרת ביובל, שיש ריבוי מיוחד של הכתוב, דכתיב [שנאמר]: "בשנת היובל הזאת תשבו איש אל אחוזתו" (שם יג) וחכמים למדים משם לרבות את המתנה, ואף על פי כן ר' מאיר לא קא מרבי [לא מרבה] את המתנה! אלא צריך לומר שהא [ברייתא זו] ודאי שלא כשיטת ר' מאיר.

ו תנו רבנן [שנו חכמים בברייתא]: המקדיש בית בבתי ערי חומה — הרי זה גואל אותו מיד ההקדש בתוך שנתו, וגם גואל לעולם, ואפילו כעבור שנה (שלא כדין המוכר). אם גאלו איש אחר מיד הקדש, והגיע יום שנים עשר חודש מאז שגאלו מההקדש ולא נגאל הבית על ידי בעליו — היה הבית חלוט לו לאיש האחר.

ושואלים: מנא הני מילי [מנין הדברים הללו]? אמר שמואל, דאמר קרא [שאמר הכתוב]: "ואם לא יגאל עד מלאת לו שנה תמימה וקם הבית... לקנה אותו לדורותיו לא יצא ביובל" (ויקרא כה, ל) — לכל הקונה בית כזה, ואפילו זה שקנאו מיד הקדש. ושואלים: אם כן, מדוע יכול המקדישו לגואלו לעולם? ולחלטיה [ושיחלטנו] ההקדש, אם לא גאלו המקדיש בתוך שנה! ומשיבים, אמר קרא [הכתוב] שם: "לדרתיו", ולפיכך, יצא הקדש שאינו אדם ואין לו דורות.

ושואלים: מה שנאמר בדין מוכר בית עיר חומה "לא יצא ביובל" למה לי? והרי כבר נאמר "לצמיתות"! אמר רב ספרא: לא נצרכא [לא נצרכה] אלא ללמד לגבי מוכר בית בבתי ערי חומה, ופגע בו יובל בתוך שנתו של המכר, סלקא דעתך אמינא ליפוק [יעלה על דעתך לומר שיצא] הבית לבעליו ביובל, על כן קא משמע לן [משמיע לנו]: "לא יצא ביובל", שאין היובל שייך בדין בית עיר חומה.

ז משנה בראשונה היה הקונה בית עיר חומה נטמן (מסתתר) ביום האחרון שבשנים עשר חודש, כדי שלא יחזיר לו המוכר את הכסף, וממילא יהא הבית חלוט לו לקונה. התקין הלל שיהא המוכר חולש (מטיל) מעותיו ללשכה של בית הדין, ויהא שובר את הדלת ונכנס לבית, ואימתי שירצה הלז (הקונה) יבא ללשכה ויטול את מעותיו.

ח גמרא אמר רבא: מתקנתו של הלל במשנתנו יש ללמוד שהאומר לאישה: "הרי זה גיטיך על מנת שתתני לי מאתים זוז", ונתנה לו אותם, אם היה זה מדעתו — הרי שנתקיים התנאי והיא מגורשת, אך אם נתנה לו אותם בעל כרחו — אינה מגורשת. ומסבירים:

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף לא - ב

רבא אמר פירוש אחר במחלוקתם של רבי יהודה ורבנן, ובמחלוקת המשנה והברייתא בבתי ערי חומה: דכולי עלמא בין רבי יהודה ובין חכמים, בין המשנה ובין הברייתא צד אחד בריבית גם אסור. אלא שבברייתא שחולקים בה רבי יהודה ורבנן, מדובר: שהתנו מתחילה, שאם יגאלנה המוכר תוך שלש, יחזיר לו הלוקח דמי הפירות שאכל, [ומצריכו המלוה ללוה לפרוע תחילה את כל ההלואה, קודם שינכה לו הפירות שאכל, ואם לא יוכל לפרוע הכל, תהא משוקעת בידו - תוס' ב"מ סג.], וזוהי ריבית על מנה להחזיר, והכא בברייתא בריבית על מנת להחזיר קא מיפלגי, מר ת"ק סבר: שאף ריבית על מנת להחזיר, אסור כי בשעת אכילה אכל ריבית ועבר באיסור - רש"י ב"מ סג.! ומר רבי יהודה סבר: ריבית על מנת להחזיר, מותר!

ומשנה והברייתא בבתי ערי חומה - שאין הריבית על מנת להחזיר, שהרי אם גואלה המוכר אין נותן לו הלוקח דמים עבור דירתו בבית בשנה זו - חולקים בזה, התנא של המשנה סובר: שאפילו צד אחד בריבית אין כאן, שהרי בתורת מכר באה ליד הלוקח ולא בתורת הלואה. והתנא בברייתא סובר: סוף סוף הואיל וזוהי ריבית אם יגאלנה המוכר, צד אחד בריבית יש כאן, ועל כן ריבית גמורה היא, אלא שהתורה התירתו.

שנינו במשנה: מת המוכר יגאל בנו.

ומתמהינן: פשיטא?!

ומשנינן: מהו דתימא - לולא שאמרה המשנה שיגאל בנו - "ואיש כי ימכר" [בית מושב עיר חומה והיתה גאולתו וגו'] אמר רחמנא, והאי הבן לאו זבין ואינו בכלל והיתה "גאולתו", לכן קא משמע לן המשנה שגואל הבן. והטעם: "והיתה גאולתו" - ולא כתבה התורה "יגאלנה" שמשמע שמי שמכר הוא שיגאל - מכל מקום משמע, ואפילו על ידי אחר והיינו הבן שלא מכר, תהיה גאולתו.

שנינו במשנה: מת הלוקח יגאל מיד בנו. ותמהינן: פשיטא?!

ומשנינן: מהו דתימא - לולא שאמרה המשנה שיגאל מיד בנו - "ואם לא יגאל וגו' וקם הבית וגו' לצמיתות לקונה אותו" אמר רחמנא, שמשמע ש"לקונה אותו" יהיה נחלט [אם לא יגאל בתוך שנה] ואם יגאל יחזירנה, אבל מי שלא קנה אינו מחזיר, והא הבן לא קנה והיינו אומרים שאינו מחזיר. לכן קא משמע לן המשנה, שיגאל אף מיד בנו, והטעם: "והיתה גאולתו" מכל מקום, משמע, ואפילו מיד אחר שלא קנאה הימנו.

שנינו במשנה: אין מונין לו שנה אלא משעה שמכר.

תנו רבנן: אם היה כתוב בתורה [ואיש כי ימכור וגו' ואם לא יגאל] "עד מלאת שנה" ולא היה כתוב עד מלאת "לו" שנה, איני יודע כיצד הדין במכרה לראשון וחזר הראשון ומכרה לשני, אם מונים שנה לראשון, שאחרי שמלאה שנה ממכירת בעל הבית לראשון שוב אינו גואל, אם מונין שנה לשני, ועד שלא מלאה שנה ממכירה שניה שמכר לוקח ראשון לשני, יכול בעל הבית לגואלה? כשהוא אומר: עד מלאת "לו" שנה - למוכר הראשון משמע, שדיבר עליו הכתוב בתחלת הפרשה - הוי אומר ש"שנה" שאמרה התורה, לראשון ולא לשני.

ומיבעיא לן: כשמכר בעל הבית לראשון, ומכרה ראשון לשני ולא נגאלה עד שמלאה שנה למכר ראשון, למי מן הלוקחים חלוט השדה? האם נאמר: שמשמלאה שנה לראשון, נחלט השדה רק ללוקח ראשון ששוב אין בעל הבית יכול לגואלה ממנו, אבל לא נחלטה ללוקח שני - שלא יוכל הלוקח הראשון לגואלה מלוקח שני - עד שתימלא שנה למכירה שניה. או נאמר: שמשמלאה שנה לראשון - לשני הוא נחלט, והלוקח הראשון אין יכול לגואלה מלוקח שני?

רבי אלעזר אומר: לראשון שלקחה הוא חלוט אחרי שמלאה שנה למכר ראשון, ולוקח ראשון גואל מלוקח שני.

רבי יוחנן אמר: לשני שלקחה הוא חלוט אחרי שמלאה שנה למכר ראשון, ואין הלוקח הראשון גואל מלוקח שני.

ומקשינן: בשלמא לרבי אלעזר הטעם מובן, דלדידיה - כלומר: לקנין של ראשון - קא מנינן, שהרי לא מלאה שנה אלא לקנינו, ועל כן הוא נחלט לו, ולא ללוקח השני! אלא לרבי יוחנן מאי טעמא?

ומשנינן: אמר רבי אבא בר ממל: מה מכר לוקח ראשון לשני שלקחה ממנו, כל זכות שתבא לידו ^[33], ואף את זכות החליטה מכר לשני, שיהיה השני במקומו ויוחלט לו [רבינו גרשום].

אמר רבי אבא בר ממל: מכר שני בתי ערי חומה - בשנה מעוברת, שלאחריה שנה פשוטה. אחד מהם מכר, בחמשה עשר באדר הראשון, ואחד מהם מכר, באחד באדר השני: זה השני שמכר לו רק באחד באדר השני, כיון שהגיע יום אחד באדר של שנה הבאה - שהיא פשוטה - כבר עלתה לו שנה, שהרי מלאה שנה מיום ליום מאחד באדר עד אחד באדר. וזה הראשון שמכר לו כבר בחמשה עשר של אדר הראשון, לא עלתה לו שנה עד חמשה עשר באדר של שנה הבאה, ואע"ג שנמצא שיש י"ג חודש ממכירתו. והטעם: שהרי מונים מיום ליום מט"ו באדר ועד ט"ו באדר.

ומקשינן: מתקיף לה רבינא: ולימא ליה לוקח ראשון ^[34] ללוקח שני: איך נחלט לך הבית לפני, והרי אנא קדים שחין נורא [אני הסקתי אש] - כלומר: נשתמשתי בבית שלי - מקמי דידך [לפניך], ואיך נחלט לי אחריך?!

ומשנינן: משום דאמר ליה לוקח שני ללוקח ראשון: את - שקנית באדר ראשון - נחתת לעיבורא [נכנסת בחודש העיבור]! ולפיכך תפסיד, שהרי דורשים "תמימה" להביא את חודש העיבור, ואנא - שקניתי באדר שני - לא נחתית לעיבורא [לא נכנסתי בחודש העיבור]!

ואמר רבי אבא בר ממל: נולדו לו - בשנה מעוברת שאחריה שנה פשוטה - שני טלאים בכורות, אחד נולד בחמשה עשר של אדר הראשון, ואחד נולד באחד באדר שני: זה השני שנולד רק באחד באדר השני, כיון שהגיע יום אחד באדר של שנה הבאה - שהיא פשוטה - עלתה לו שנה, ומוזהר להקריבו בתוך שנתו, כדכתיב: "לפני ד' אלקיך תאכלנו [לבכור] שנה בשנה". זה שנולד לו כבר בחמשה עשר באדר הראשון, לא עלתה לו שנה - שיהא כבר חייב להקריבו - עד חמשה עשר באדר של שנה הבאה ^[35]. מתקיף לה רבינא: ולימא ליה טלה שנולד ראשון לטלה שני: אנא קדים אכיל ירקא [אני קדמתי לאכול מירק השדה] מקמא דידך [לפניך], ואיך תימלא לך שנה לפני?!

ומשנינן: משום דאמר ליה טלה שנולד שני לטלה שנולד ראשון: את - שנולדת באדר ראשון - נחיתת לעיבורא [נכנסת בחודש העיבור]! ולפיכך תימלא שנתך רק לאחר י"ג חודש, אנא - שנולדתי באדר שני - לא נחיתנא לעיבורא [לא נכנסתי בחודש העיבור]!

ותמהינן: הא תו [שתי מימרות] למה לי, והרי כבר השמיענו רבי אבא בר ממל כעין זה, לגבי שנה של בתי ערי חומה, היינו הך?!

ומשנינן: שעיקר חידושו של רבי אבא בר ממל במימרא השניה הוא, שאף בשנה של בכור יש להוסיף את חודש העיבור, ולכן לא מלאה שנה לראשון רק בט"ו אדר, ולא בט"ו בשבט שהוא י"ב חודש מעת שנולד. וחידוש הוא: שמהו דתימא: התם בבתי ערי חומה דכתיב "תמימה" מרבים מזה להוסיף את חודש העיבור, אבל הכא בבכור דלא כתיב "תמימה" - לא נוסיף כלל את חודש העיבור. קא משמע לן רבי אבא בר ממל, שמוסיפין והטעם: ד" [תאכלנו] שנה בשנה" האמור בבכור, ו"עד מלאת לו שנה" האמור בבתי ערי חומה, מהדדי גמירי [למדים האחד מהשני] בגזירה שוה. וכשם שבבתי ערי חומה מוסיפין את חודש העיבור, כך גם בבכור.

שנינו במשנה: כשהוא אומר תמימה להביא את חודש העיבור, רבי אומר ליתן לו שנה ועיב ורה.

תנו רבנן: כתוב בבתי ערי חומה "ואם לא יגאל עד מלאת לו שנה תמימה".

רבי אומר: ללמד: שמונה שלש מאות וששים וחמשה ימים כמנין ימות שנת החמה, ואז "וקם הבית וגו' לצמיתות".

וחכמים אומרים: מונה רק שנים עשר חודש מיום ליום, כמו שאנו קובעים אותם - מתי מתחיל החודש - שיהיו שנת לבנה. ו"תמימה", ללמד: ואם נתעברה השנה, לו - למוכר - הוא שנתעברה, שיוכל לגאול עד עבור י"ג חודש.

שנינו במשנה: הגיע יום שנים עשר חודש ולא נגאל היתה חלוטה לו.

תנו רבנן: כתוב: "ואם לא יגאל וגו' וקם הבית וגו' לצמיתות לקונה אותו לדורותיו". ומפרשים: "לצמיתות" - לחלוטין, שנחלטת השדה לקונה. דבר אחר: "לצמיתות" - לרבות את המתנה שתהא דינה כמכר בית בבתי ערי חומה.

ומאי טעמא, כלומר: איך נלמד מתנה מ"לצמיתות"? ומפרשינן: היה לו לכתוב "צמית" וכתב צמיתות", לרבות את המתנה.

אמרוה רבנן לדין זה - שמתנה כמכר בבתי ערי חומה - קמיה דרב פפא, והוסיפו: כמאן הוא דין זה דלא כרבי מאיר! דאי רבי מאיר הוא, האמר לענין חזרה ביובל של שדה אחוזה: מתנה אינה כמכר החוזר ביובל.

אמר להו רב פפא: אפילו תימא שדין זה כרבי מאיר הוא, יש לחלק בין בתי ערי חומה לשדה אחוזה, ושאני הכא בבתי ערי חומה, דרבי רחמנא "לצמיתות", ללמד: שאף המתנה כמכר.

אמרו רבנן לרב פפא, ואמרי לה רב הונא בריה דרב יהושע לרב פפא, והקשו לו: והא גבי יובל של שדה אחוזה, דכתיב: בשנת היובל הזאת "תשובו" איש אל אחוזתו, ודורשים - שהיה לתורה לכתוב "תשוב" וכתבה "תשובו" - לרבות את המתנה, ורבי מאיר שסובר שמתנה אינה כמכר, לא קא מרבי מפסוק זה מתנה, משום שלא משמע ליה לדרוש "תשוב - תשובו", והוא הדין "צמית צמיתות" לא משמע לו לדרשה [רבינו גרשום]! אלא הא ודאי, זה שמרבים מתנה כמכר מ"צמית - צמיתות" דלא כרבי מאיר!

תנו רבנן: המקדיש להקדש בדק הבית בית בבתי ערי חומה הרי זה גואל מיד, וגואל לעולם, שאינה יוצאת לכהנים ביובל כהקדש שדה אחוזה, [רבינו גרשום].

גאלו אחר מיד ההקדש, אותו אחר דינו כלוקח בית בבתי ערי חומה, שאם הגיע יום שנים עשר חודש מעת שלקחה מן הגזבר ולא נגאל על ידי הבעלים - ממנו, היה - כלומר: נעשה - חלוט לו ללוקח.

ומפרשינן: מנא הני מילי?

אמר שמואל: דאמר קרא: וקם הבית וגו' לצמיתות "לקונה אותו", ודורשים: ואפילו לקונה אותו מיד הקדש הוא נחלט.

ומקשינן: וליחלטיה אף קודם שגאלה אחר, הקדש עצמו, שלאחר י"ב חודש לא יהא נגאל מן ההקדש [רבינו גרשום], ומדוע כתוב "וגואל לעולם".

ומשנינן: אמר קרא: וקם הבית וגו' לצמיתות לקונה אותו "לדורותיו", למעט: יצא הקדש שאין לו דורות, ועל כן אינו נחלט ^[36] להקדש.

כתוב: וקם הבית וגו' לצמיתות לקונה אותו לדורותיו "לא יצא ביובל" ומקשים למה לי "לא יצא ביובל" לבעלים, כיון שכתוב כבר "לצמיתות לקונה אותו"?

ומפרשינן: אמר רב ספרא, לא נצרכא: אלא למוכר בית בבתי ערי חומה ופגע בו יובל בתוך שנתו - לפני שנצמת ביד הלוקח - שלא יחזור לבעלים ביובל. שבתוך שנתו סלקא דעתך אמינא ליפוק [יצא] ביובל ויחזור לבעלים. לכן קא משמע לן הפסוק: שאף בתוך שנתו "לא יצא ביובל".

מתניתין:

בראשונה לפני תקנת הלל היה הלוקח בית בבתי ערי חומה נטמן יום שבו מלאו לקנייתו שנים עשר חודש - שהוא היום האחרון שיכול המוכר לגואלה ממנו בעל כרחו - כדי שיהא הבית חלוט לו.

התקין ^[37] הלל: שדי למוכר שיהא חולש [מטיל] מעותיו שרוצה לגאול בהם, ללשכה של הקדש שבעזרה, והרי הבית נגאל בכך. ויהא שובר ^[38] את הדלת של ביתו שמכר ללוקח, ונכנס. ואימתי שירצה הלז [הלוקח], יבא ויטול את מעותיו מן הלשכה.

גמרא:

אמר רבא: מתקנתו של הלל יש ללמוד: שהאומר לאשתו הרי זה גיטך על מנת שתתני לי מאתיים זוז - ואם לא תתני יתבטל הגט - ונתנה לו לבעל מדעתו של בעל, זוהי נתינה והתקיים תנאו, והרי זו מגורשת. אבל אם זרקה את המעות לביתו של בעלה בעל כרחו, אינה מגורשת, שנתינה בעל כרחו אין שמה נתינה.

הערות

^[33] תמה השפת אמת, מה שייך כאן טענת מה מכר ראשון לשני וכו', והרי כמו שהמוכר הראשון יש לו זכות לגאול מהלוקח כך יש גם למוכר השני זכות לגאול מהלוקח ממנו, ואם נאמר שסובר רבי יוחנן שהלוקח כיון שאצלו אין לבית דין אחוזה אין לו זכות גאולה, אם כן, מה הטעם של רבי אלעזר שחולק וסובר שיכול הלוקח לפדות מהלוקח השני, ואם רבי אלעזר חולק וסובר שגם ללוקח יש זכות גאולה, אם כן, מדוע חלקו ר"י ור"א כשמכר הלוקח הראשון בתוך י"ב חודש, והרי יכלו לחלוק כשמכר אחרי י"ב חודש אם יש לו זכות גאולה או לא. וביאר השפת אמת, שבזה כולם מודים שללוקח אין זכות גאולה כיון שאצלו הבית לא אחוזה, וכל המחלוקת היא רק כשמכר את הבית בתוך י"ב חודש ועוד לא נחלט לו הבית מהראשון, והמכירה שמוכר לשני איננה מכירה גמורה, ובזה דוקא סובר רבי אליעזר, כיון שלא נגמרה המכירה ללוקח השני חלה ההחלטה של הי"ב חודש ללוקח הראשון. אך כשמכר אחרי י"ב חודש וכבר הוחלטה לו המכירה, לפי כולם אינו יכול לגאול מהשני כיון שזה לא אחוזה אצלו.

^[34] תמה הרש"ש, שלכאורה אין זה כלל ויכוח ביניהם, אלא ויכוח שיש להם עם המוכר שלהם. ומלשון הגמרא משמע שהויכוח הוא ביניהם. וביאר הרש"ש, שהכונה היא באופן שראובן מכר לשמעון בית בערי חומה בט"ו אדר ראשון, וחזר שמעון ומכר לראובן בית שלו בא' אדר שני, ובשנה הבאה נחלט הבית של שמעון לראובן בא' אדר ואילו של ראובן לא נחלט לשמעון עד ט"ו אדר, ובאופן זה הויכוח הוא ביניהם.

^[35] ולמדו מכאן הפוסקים [או"ח נה י], שהוא הדין לשני תינוקות שנולדו בשנה מעוברת, הראשון נולד בט"ו אדר ראשון, והשני נולד בא' אדר שני, ושנת י"ג שלהם היא בשנה שאינה מעוברת, הרי השני שנולד בא' יהיה גדול כבר בא' אדר, והראשון שנולד בט"ו יהיה גדול אחריו בט"ו אדר. אך אם שנת י"ג גם מעוברת הרי הם נהיים גדולים כפי הסדר שנולדו, הראשון בט"ו אד"ר והשני בא' אד"ב.

^[36] בפשטות יסוד דין י"ב חודש בבתי ערי חומה היינו שיש זכות פדיה רק לי"ב חודש. ותמה הגר"ח, אם כן, מה שייך לומר שהקדש לא מחליט, והרי כבר עברו י"ב חודש ועבר הזמן שיש זכות לגאול. והוכיח מזה הגר"ח, שהייסוד הוא שעמידת הבית אצל הלוקח במשך י"ב חודש היא שמחליטה את הבית מהמוכר, ולכן שייך לומר שעמידת הבית ביד הקדש אינה מחליטה כי הקדש אין לו דורות, ורק מי שיש לו דורות העמידה אצלו מחליטה.

^[37] בספר האגודה כתב: מי שנדר לעשות איזה דבר במשך שלשים יום, וביום האחרון נאנס ולא קיים את הנדר, אין זה נחשב אונס. והביא ראיה מכאן, שתיקן הלל להניח את הכסף בלשכה כיון שהיה המוכר מתחבא ביום האחרון, והרי אם המוכר מתחבא הלוקח אנוס לא לפדות ומדוע נחלט השדה, אלא מוכח מכאן שאונס ביום האחרון אינו נחשב אונס, כיון שהיה יכול לקיים כל הזמן ולא היה אנוס. ובקצות החושן תמה עליו, שכאן לא שייך כלל דין אונס, שאונס נאמר רק לענין שאונס רחמנא פטריה, אבל אונס זה לא כמו שעשה את הדבר. ואם כן, למעשה לא היה כאן פדיון בתוך י"ב חודש, ויחלט הבית אף על פי שהוא אנוס. ותירץ הגר"ח, שסובר האגודה שהגדר של י"ב חודש הוא, שמעשה אי הפדיון של המוכר במשך י"ב חודש הוא זה שמחליט את הבית, וממילא יש טענת אונס, כיון שהיה אנוס על אי הפדיון אין זה נחשב לו למעשה שלו, ומזה הוכיח האגודה שאונס ביום האחרון לא נחשב אונס. ובנתיבות המשפט הקשה על האגודה מהגמרא בכתובות, האומרת שאם התנה שאם לא יבא בתוך שלשים יום יהיה גט, ונאנס ביום האחרון, ולא בא, מעיקר הדין לא חל הגט כיון שהוא אנוס. הרי מוכח שגם אונס ביום האחרון נחשב אונס. ותירץ הגר"ח, ששם קיום הגט הוא בזה שיש שלשים יום שלא בא, וכיון שצריך את כל השלשים יום, ממילא אם באחד מהם היה אנוס לא התקיים התנאי ואין זה גט. אך בבתי ערי חומה, לא מחליט האי פדיון של י"ב חודש, אלא זה שלא עשה פדיון אף פעם במשך הי"ב חודש זהו שמחליט, וכיון שלא צריך את כל הי"ב חודש, בזה אונס ביום אחרון אינו אונס. וגם באופן של האגודה, שלשים הימים הם הזמן שנתן לעצמו לקיים את נדרו, וממילא זה דומה לבתי ערי חומה, שכאשר לא צריך את קיום כל הזמן, אונס ביום אחרון אינו נחשב אונס.

^[38] ביאר הגרי"ז, שהרי יסוד תקנת הלל היתה שנתינה בעל כרחו נקראת נתינה, וכל זה מועיל רק לענין שיש כאן גאולה מהלוקח, ויש למוכר זכות שיחזור אליו הבית. אך תמיד על ידי הגאולה יש גם קנין כסף ובזה נקנה הבית למוכר, וכאן כשהלוקח לא רוצה לקבל ונותנים לו בעל כרחו, אמנם יש כאן גאולה, אבל קנין אין כאן. ולכן צריך לשבור את הדלת, וזהו קנין חזקה של נעל גדר ופרץ, ובזה זוכה המוכר בבית.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Rava said: Everyone agrees that uncertain interest is prohibited; and here, the dispute between Rabbi Yehuda and the Rabbis concerns the permissibility of interest given on the condition that it will be returned. That is, in addition to the arrangement described in the baraita, the parties agreed that the buyer will consume the produce, and if the sale will later be nullified, then the buyer will reimburse the seller for the value of the produce. One Sage, the first tanna, holds that although the interest is subsequently refunded, this practice is prohibited, and one Sage, Rabbi Yehuda, holds that this is permitted.

§ The mishna teaches: With regard to one who sells a house from among the houses of walled cities, if the seller died, his son may redeem the house from the buyer. The Gemara asks: This is obvious, as a son inherits his father’s property. The Gemara responds: Lest you say that when the Merciful One states: “And if a man sells a dwelling house in a walled city, then he may redeem it until the completion of the year after it is sold” (Leviticus 25:29), this indicates that the man who redeems the house must be the same man who sold it, and this son did not sell; therefore, the same verse teaches us: “And he shall have the right of redemption,” indicating that the right of redemption applies in any case, either to the seller or his son.

The mishna further teaches: If the buyer died, the seller may redeem the house from the possession of the buyer’s son. The Gemara asks: This, too, is obvious. The Gemara responds: Lest you say that the Merciful One states: “Then the house that is in the walled city shall stand in possession of the one who bought it in perpetuity” (Leviticus 25:30), and as this son did not buy the house, the buyer cannot redeem it from him; therefore, the previous verse teaches us: “He shall have the right of redemption,” indicating that this right applies in any case, even from the buyer’s son.

§ The mishna teaches that if the buyer sold the house to another, one calculates the year only from the time that the owner sold the house to the first buyer, as it is stated: “And if it is not redeemed until the passage of a full year for him” (Leviticus 25:30). The Sages taught: When the verse states “year,” I do not know if one counts the year from when the owner sold it to the first buyer, or if one counts the year from when the first buyer sold it to the second. When the verse states: “Until the passage of a full year for him,” you must say that it is a year from when the owner sold it to the first buyer.

The Gemara asks: In such a case, if the owner did not redeem the house within one year of the first sale, to whom does it belong in perpetuity? Rabbi Elazar says: It belongs in perpetuity to the first buyer. Rabbi Yoḥanan says: It belongs in perpetuity to the second buyer. The Gemara asks: Granted, according to the opinion of Rabbi Elazar, it is understandable why the house belongs to the first buyer, as one calculates the year according to his acquisition. But according to the opinion of Rabbi Yoḥanan, what is the reason that the house belongs to the second buyer after the conclusion of one year from the acquisition of the first buyer? Rabbi Abba bar Memel says: What did the first buyer sell to the second buyer? He sold him any right to the field that will come into his possession. This includes the fact that the house will belong to him in perpetuity after the conclusion of one year from the first purchase.

Rabbi Abba bar Memel says: If one sold two houses of walled cities, one on the fifteenth day of the first month of Adar in a leap year, and the other one on the first day of the second Adar, then the halakha is as follows: With regard to this house that he sold to him on the first day of the second Adar, once the first day of Adar of the next year arrives, it is counted as though a full year has elapsed. With regard to this house that he sold to him on the fifteenth day of the first Adar, it is not counted as though a full year has elapsed until the fifteenth day of Adar of the next year.

Ravina objects to this: But let the first buyer say to the second: I preceded you and kindled a fire before you, i.e., I bought my house before you acquired yours. How, then, can you gain possession in perpetuity before me? The Gemara responds: This is due to the fact that the second buyer can say to him: You descended to the house during the intercalated month, i.e., the first Adar, and as it is taught in the mishna, the seller has the right to redeem the house for an entire year, including the intercalated month.

And Rabbi Abba bar Memel says: If two lambs were born to a single owner, one on the fifteenth day of the first Adar, and the other one on the first day of the second Adar, then the halakha is as follows: With regard to this lamb that was born on the first day of the second Adar, once the first day of Adar of the next year arrives, it is counted as though a full year has elapsed, and if it was a firstborn it should be sacrificed before that time arrives ab initio. With regard to this lamb that was born to him on the fifteenth day of the first Adar, it is not counted as though a full year has elapsed until the fifteenth day of Adar of the next year.

Ravina again objects to this: But let the lamb that was born first say to the other lamb: I preceded you and ate vegetables before you, i.e., I was born first. The Gemara responds: This is due to the fact that the second lamb can say to the first: You descended to the world during the intercalated month, which is added to the year, whereas I did not descend to the world during the intercalated month.

The Gemara asks: Why do I also need this second halakha? This halakha with regard to the lambs is identical to that halakha concerning the houses. The Gemara answers: Lest you say that there, with regard to houses of walled cities, where it is written: “A full year” (Leviticus 25:30), this is indeed the halakha, but here, with regard to lambs, where it is not written: A full year, perhaps this is not the case; Rabbi Abba bar Memel therefore teaches us that by means of a verbal analogy between the words “year” and “year” the two cases derive their halakhot from each other. With regard to houses of walled cities, it is written: “And if it is not redeemed until the passage of a full year for him” (Leviticus 25:30), and it is written with regard to lambs: “Your lamb shall be without blemish, a male of the first year” (Exodus 12:5).

§ The mishna teaches: When it states: “A full year” (Leviticus 25:30), this serves to include the intercalated month in the year calculated from the sale. Rabbi Yehuda HaNasi says: This serves to give the seller a year and its addition. With regard to this matter, the Sages taught in a baraita: “A full year”; Rabbi Yehuda HaNasi says: This means that one counts 365 days, in accordance with the number of days in a solar year, which are eleven more than in a lunar year. And the Rabbis say: One counts twelve months from day to day, and if an additional month was intercalated into the year, then the month was intercalated to the benefit of the seller, i.e., he has thirteen months to redeem his house.

§ The mishna teaches: If the final day of the twelve-month period arrived and the house was not redeemed, it becomes the property of the buyer in perpetuity. This is the halakha with regard to one who buys a house in a walled city and one to whom it is given as a gift, as it is stated: “In perpetuity [latzemitut]” (Leviticus 25:30). With regard to this matter, the Sages taught: “Latzemitut” means in perpetuity; that is, the seller can no longer redeem the house against the buyer’s will, nor does it return to his possession in the Jubilee Year. Another matter derived from this verse is that “latzemitut” serves to include a house given as a gift. What is the reason, i.e., how is this derived from “latzemitut”? The verse could have stated tzemit, but instead it states tzemitut. The expanded term serves to include a house given as a gift.

The Sages said the above baraita before Rav Pappa, and then asked: In accordance with whose opinion is this ruling? Ostensibly, it is not in accordance with the opinion of Rabbi Meir, as if it is in accordance with the opinion of Rabbi Meir, doesn’t he say with regard to the return of an ancestral field in the Jubilee Year that a gift is not like a sale, i.e., an ancestral field given as a gift does not return to the original owner in the Jubilee Year? Likewise, a house in a walled city given as a gift should not become the perpetual property of the buyer after twelve months. Rav Pappa said: You may even say that the baraita is in accordance with the opinion of Rabbi Meir, and it is different here, as the Merciful One includes a house given as a gift through the term “latzemitut.”

The Sages said to Rav Pappa, and some say that Rav Huna, son of Rav Yehoshua, said to Rav Pappa: But consider the case of the Jubilee Year, as it is written: “In this year of Jubilee you shall return every man unto his possession” (Leviticus 25:13), and the Sages teach that this verse serves to include the gift, and yet Rabbi Meir does not include a gift. Rather, this baraita is certainly not in accordance with the opinion of Rabbi Meir.

§ The Sages taught: With regard to one who consecrates a house among the houses of walled cities, this individual may redeem it from the Temple treasury, and he may always redeem it, even after the first year, unlike a sale. If another redeemed the house from the possession of the Temple treasury, and the final day of the twelve-month period from its redemption arrived and the house was not redeemed by its owner, the house has become the property of the other individual in perpetuity.

The Gemara asks: From where is this matter derived? Shmuel says: As the verse states: “And if it is not redeemed until the passage of a full year for him, then the house that is in the walled city shall stand in possession of the one who bought it in perpetuity, throughout his generations; it shall not go out in the Jubilee” (Leviticus 25:30). The verse indicates that the house belongs in perpetuity to “the one who bought it,” even if he purchased it from the possession of the Temple treasury. The Gemara asks: But why is the consecrator always capable of redeeming the house from the possession of the Temple treasury? Let it belong to the Temple treasury in perpetuity if it is not redeemed within one year. The Gemara answers that the verse states: “Throughout his generations.” Excluded, therefore, is the Temple treasury, as it is not a person and it does not have generations.

The Gemara asks: Why do I need the phrase in the above verse: “It shall not go out in the Jubilee”? After all, it already stated: “In perpetuity.” Rav Safra said: This phrase is necessary only for the case of one who sells a house among the houses of walled cities and the Jubilee Year arrived during the year of the sale. It might enter your mind to say that the house should leave the possession of the buyer to enter the possession of its owner in the Jubilee Year. Therefore, the verse teaches us: “It shall not go out in the Jubilee,” to teach that this is not the case.

MISHNA At first, the buyer would conceal himself on the final day of the twelve-month period, in order to ensure that it would become his in perpetuity. Hillel instituted that the seller would place [ḥolesh] his money in the chamber of the court and that he will break the door and enter the house, and when the other individual, i.e., the buyer, will wish to do so, he may come to the chamber and take his money.

GEMARA Rava says: It may be inferred from the ordinance of Hillel in the mishna that if one says to his wife: This is your bill of divorce on the condition that you will give me two hundred dinars, and she gave the money to him with his consent, then she is divorced. But if she gave it to him against his will, she is not divorced.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

והכא ברבית ע"מ להחזיר איכא בינייהו. שהלוה התנה עם המלוה שאם יכול לפורעו בזמנו שיחזיר לו שדהו רבנן סברי כיון שהתנה הלוה שתחזור השדה לידו הפירות שאכל [הלוקח] הרי זה רבית ור' יהודה סבר כיון שעשאה לו מכר קנאה המלוה קנין גמור עד אותו הזמן ומותר הוא הלוקח לאכול פירותיה שהיא שלו וחזרה זו שמחזירה לו המלוה אינו דומה כחזרה אלא דומה כמו שחוזר ומכרה לו המלוה עכשיו (דמי) הלכך לא הוי רבית ומתני' דקתני אינה רבית ר' יהודה היא. ע"א לשון מורי הגאון רבית ע"מ להחזיר שהתנה שאם יפדה את השדה שיחשוב לו דמי פירות שאכל ר' יהודה סבר כיון שמחזיר לו דמי הפירות מותר:

איש כי ימכור אמר רחמנא והיתה גאולתו. כלומר מי שמכר יגאול קמ"ל:

[שנה. דכתיב ואם לא יגאל עד מלאת לו שנה איני יודע אם שנה לראשון אם שנה לשני כלומר שאם מכרה הלוקח לאחר אחר חצי שנה שקנאה איני יודע אם נלך אחר מלאת שנה של לוקח ראשון או של לוקח שני:

כשהוא אומר עד מלאת לו למוכר ראשון קאמר. למי חלוט אם לא גאלו מוכר ראשון עד מלאת שנה ר' אלעזר אמר ללוקח ראשון הוא חלוט] דלדידיה מנינן [למוכר] ללוקח ראשון מונין לו י"ב חדש הלכך בדין הוא שתהא חלוטה לו:

כל זכות שתבא לידו. שיהא במקומו שיוחלט לו:

[עלתה לו שנה. שבר"ח אדר מכר עכשיו כשהגיע לראש אדר אחר:

ולימא ליה. זה שקנה בט"ו באדר ראשון לאותו שקנה בר"ח השני:

אנא קדים שחין נורא מיקמי דידך. כלומר אני הסקתי אש בביתי במדורתי קודם שהיסקתה אתה בביתך שאני קניתי קודם מפני מה נחלט לך ביתך קודם משיחלט אותו שלי שקניתי קודם:

דאמר ליה] את נחית לעיבורא. שקנית בחודש העיבור בט"ו באדר הראשון גלית אדעתך דשנת עיבור את רוצה לחשוב הלכך לא נגמרה שנתה עד ט"ו באדר:

[נולדו לו ב' טלאים. לידע אי זה יש לו תורת איל קודם מחבירו ואיכ' דאמ' לענין צירוף גורן של מעשר בהמה דכתיב במעשר בהמה שנה היוצא השדה שנה שנה. למ"ה:

התם הוא דכתיב תמימה. גבי בתי ערי חומה לרבות חדש העיבור:

קמ"ל דשנה שנה גמרי מהדדי. כתיב גבי ערי חומה שנה וכתיב בטלאים שנה שה תמים זכר בן שנה מה להלן תמימה דהיכא דנחית לעיבורא מחשבין לו שנת עיבור אף הכא נמי:

שנה ועיבורה. היינו שנת הלבנה ומה שיתירים חדשי החמה על הלבנה י"א יום דהיינו שס"ה ימים שתהא תמימה בין ללבנה בין לחמה]:

ואחד הניתן לו במתנה. היה יכול לגאול כל י"ב חדש הנותן המתנה וכשיגיע י"ב חדש ולא נגאלה היתה חלוטה לו:

שנאמר לצמיתות. שהיה יכול לומר לצמות ואמר לצמיתות לרבות המתנה שנחלטת ואינה יוצאה ביובל כמכר:

כמאן דלא כר' מאיר. דאמר בפ' יש בכור לנחלה אלו שאינן חוזרין ביובל כו'. דכי היכי דסבר ר' מאיר דמתנה אינה כמכר לענין למיפק ביובל הכי נמי דלא הויא כמכר למיחלט:

[דרבי רחמנא לצמיתות. כדאמר לעיל צמית צמיתות:

אמרי ליה רבנן לרב פפא והא אמרינן התם בפרק יש בכור] דהא גבי יובל כתיב תשובו לרבות את המתנות ור"מ לא קא מרבי. דתשוב תשובו לא משמע ליה [לרבות] הכי נמי צמית צמיתות לא משמע ליה [לרבות המתנה אלא ודאי דלא כר' מאיר]:

וגואל לעולם. דאינה יוצאה לכהנים ביובל כשדה אחוזה:

גאלה אחר מיד הקדש. אותו אחר דינו כלוקח שאם הגיע יום י"ב חדש ולא גאלה המקדיש נחלט לזה שגאלה מיד הקדש:

[ולחלטיה הקדש. ויהא חלוט להקדש אם לא נגאל בתוך שנתו למה גואל לעולם:

אמר קרא] לדורותיו. למי שיש לו תולדות [דורות] יוצא לצמיתות:

(גאלה אחר. דכתיב וקם את הבית וגו':

והאחר דכתיב וקם הבית וגו'):

לא יצא ביובל דאינו חוזר לבעלים למה לי:

סד"א ליפוק ביובל. דפקע יובל לקנינו קמ"ל דלא:

[היה נטמן הלוקח. יום י"ב חדש כדי שלא ימצאנו המוכר שיגאלנה ממנו כדי שיחלוט לו]:

שיהא חולש מעותיו ללשכה. העשויה לכך היה מניח מעות [פדיונו] באותו לשכה כשאינו מוצא הלוקח:

[ויהא שובר את הדלת. פתח הבית שמכר ויכנוס בו וכשירצה הלה הלוקח יבא ויטול מעותיו מן הלשכה]:

מתקנתו של הלל ש"מ דנתינה בעל כרחו בעלמא לא הויא נתינה:

חולש מעותיו ללישכה כו'. פרש"י מלשון חלשים על הקדשים דפ' שואל דמפרש התם לישנא דפוריא וגורל כמו חולש על גוים ולא ידענא מאי גורל שייך הכא ועי' ברמב"ם פ"א כמו ויחלוש יהושע כו' ע"ש:

גמרא מה מכר לו ראשון לשני כ"ז שתבא לידו. נסתפקתי אם יכול לוקח ראשון לפדות בע"כ של לוקח שני בתוך שנת לקיחתו של לוקח ראשון. אם נאמר ג"כ מה מכר בעה"ב ללוקח ראשון כ"ז שתבא לידו. וכן שדה מקנה שמכר אם יוכל לפדותה בע"כ מיד הלוקחה ממנו:

תד"ה רבא. א"נ מר אמר חדא כו' ולא פליגי. נראה דר"ל דל"פ בריבית ע"מ להחזיר דלכ"ע שרי. אבל בזה ודאי פליגי דלתנא דידן לא התיר הקרא כלום. דחייב להחזיר לו דמי שכירות ולתנא ברא התיר קרא אפילו בלא תשלום דמי שכירות:

תד"ה דאי. ולפ"ז מה שהקשינו כו' כיון דכתיב אחוזת עולם כו' (ר"ל כמו שהקשינו מדכתיב אחוזת עולם לכן אינן יכולים להחרים שדותיהן) ה"ל לומר שלא יתנו בתיהם במתנה (ר"ל כמו כן ה"ל לומר שלא יתנו מתנה) ולא לישתמיט תנא למיתני דלוים אינן רשאים ליתן מתנה ונימא ר"מ היא. ונ"ל דבתיהם דנקטי ל"ד וה"ה שדותיהן. והבה"ז והצ"ק לע"ד במחכ"ת שגו בכוונת התוס' בזה:

תד"ה התקין (בדף לב). כדכתיב כו' אלפים שלש מאות כו'. והוא ג"כ (בעזרא ב׳:ס״ד):

גמ' אנא קדים שחין נורא מקמי דידך כצ"ל:

שם אנא קדים אכיל ירוקא מקמי דידך כצ"ל:

רש"י ד"ה דכ"ע וכו' יחזור לו הלוקח דמי הפירות שאכל וכו' הואיל הלואה. רבית ולגבי צד אחד כצ"ל:

ד"ה ואיש כי ימכור כצ"ל:

ד"ה למי חלוט וכו' כי מי מן הלקוחות זוכה כצ"ל:

ד"ה אנא קדים שחין וכו' הסקתי אש ונשתמשתי כו' לא יחלט כצ"ל:

תוס' ד"ה רבא אמר וכו' פרש"י וכו' הואיל ולגבי הלואה צד אחד ברבית הוא כצ"ל:

ד"ה דאי ר"מ הי' לנו לומר שלא יתנו ביתיהם כצ"ל:

ד"ה התקין וכו' כיון דדין בתי ערי חומה כצ"ל:

שֶׁיְּהֵא חוֹלֵשׁ אֶת מָעוֹתָיו בַּלִּשְׁכָּה. נראה לי בס"ד הא דנקיט לשון זה דחולש ולא אמר מניח או מטיל, היינו חוֹלֵשׁ בהפוך אתוון לוֹחֵשׁ דאף על פי שאין חבירו עומד לפניו בלשכה כדי שיאמר לו טול מעות אלו לפדיון הנה הטלה זו שמטיל המעות בלשכה חשיב כאלו לוחש באזנו של חבירו ואומר לו טול וצא טול וצא (משנה יומא ו, ד).

אֶפְשָׁר בָּא דָוִד וְלֹא עָשָׂה סֻכּוֹת, בָּא שְׁלֹמֹה וְלֹא עָשָׂה סֻכּוֹת עַד שֶׁבָּא עֶזְרָא? (נחמיה ח, יז). הא דנקיט דוד ושלמה דוקא ולא נקיט דורות שקדמו להם שמואל הנביא ע"ה ושאול המלך ע"ה, נראה לי בס"ד דברור הוא מה שאמר 'כִּי לֹא עָשׂוּ מִימֵי יֵשׁוּעַ סֻכּוֹת' היינו שלא עשו אותו בשמחה כדינו כי דין הסוכות הוא לעשותו בשמחה גדולה דלכן נקרא 'חג השמחות' והם לא היה להם שמחה שלמה בכל ימיהם מפני שכיני בישי הם האומות שהיו סביבותם דאפילו בזמן שלא היו נלחמים זה בזה איכא פחד מלחמה בליבותם וכל יום יחשבו עתה יבואו להלחם ולכן אין שמחתם שלימה, אך בימי דוד המלך ע"ה שנתן לו הקדוש ברוך הוא הצלחה גדולה במלחמה וכל מה שהיה נלחם היה גובר מפני שהוא מלך הראשון שמלך משבט יהודה שברכתו היתה 'יָדְךָ בְּעֹרֶף אֹיְבֶיךָ' (בראשית מט, ח) היה לישראל שמחה שלימה כי הוסר הפחד הזה מליבותם כי היה ברור להם שאם נלחמים הם גוברים כי בטוחים בברכה של אבינו הזקן שבירך את יהודה 'יָדְךָ בְּעֹרֶף אֹיְבֶיךָ' ולכן יש לומר שבימיו של דוד המלך ע"ה עשו סוכות בשמחה כראוי ואפילו אם תאמר שלא היתה השמחה שלימה מאחר שהיו באים ונלחמים ורק בטוחים הם על הברכה הנה בודאי בימי שלמה המלך ע"ה היתה השמחה שלימה כי ראו שהשם יתברך הניח לו מסביב אין שטן ואין פגע רע וכמפורש בכתובים (מלכים א' ה, יח) וכל המלכים משתחוים לו ומביאים לו מנחה, אם כן בודאי עשו סוכות כראוי בשמחה שלימה ואיך תולה עשיית סוכות בשמחה בביאת עזרא? אלא הכונה תלה זה בזה כדי להקיש ביאתם בימי עזרא וכו' למנין יובלות.
והא דנקיט 'סֻכּוֹת' מפני כי הוא חג הקבוע בתשרי והשמטין והיובלות מונין מן תשרי. וגם עוד שהוא ראשון למעשרות ובו מתוודים ודוי מעשר.

וְהַיְנוּ דְּקָא קַפִּיד קְרָא עִילוּיֵהּ דִּיהוֹשֻׁעַ, דִּבְכָל דּוּכְתִּי כְּתִיב: 'יְהוֹשֻׁעַ', הָכָא כְּתִיב: 'יֵשׁוּעַ' (נחמיה ח, יז). פירש מהרש"א ז"ל לכך נפחת לו היו"ד שהוסיף לו משה רבינו ע"ה בבקשו רחמים עליו יה יושיעך מעצת המרגלים בזכותא דארץ ישראל (סוטה לד:) וכתב הגאון חיד"א ז"ל בפתח עינים על דברי מהרש"א ז"ל הנזכר קשא דיו"ד שהוסיף לו משה רבינו ע"ה כדקאי קאי ומה שנפחת לו עתה היא אות ה'א כמבואר בכתוב ובש"ס והרב ז"ל אגב שטפיה כתבה עד כאן לשונו.
ולי אנא עבדא נראה ליישב דברי מהרש"א ז"ל רצונו לומר אף על גב דהיו"ד לא נחסר עם כל זה נפחת כבודה של יו"ד מחמת חסרון אות ה"א כי בהיות בשמו אות ה"א אז יש בשמו צירוף שם י־ה אשר בו ברכו משה רבינו ע"ה ואמר לו 'י־ה יושיעך מעצת המרגלים' אבל אם תחסר אות ה"א משמו נמצאת אות יו"ד היא אות פשוט כשאר אותיות ואינה אות של י־ה הקדוש.
ודבר זה שאני אומר רמזו רבינו מהרש"א בלשון קצרה שכתב לכך נפחת לו היו"ד שהוסיף לו משה רבינו ע"ה בבקשו עליו י־ה יושיעך חדא דקדק לומר 'נפחת' ולא אמר נחסר כי באמת לא נחסר אות יו"ד משמו וכדקאי קאי ורק נפחת כבודו ועוד סיים לומר 'בבקשו עליו רחמים י־ה יושיעך' והוה סגי לומר שהוסיף לו משה רבינו ע"ה שזה מפורש בכתוב וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לְהוֹשֵׁעַ בִּן נוּן יְהוֹשֻׁעַ (במדבר יג, טז) ומה לו להזכיר הדרשה שדרשו רבותינו ז"ל שאמר לו 'י‏‎־ה יושיעך' דאין צורך בזה כאן? אך בא לפרש דבריו למה נפחת כבודה של יו"ד מפני שבהוספתה ברכו 'י‏‎־ה יושיעך' נמצא נתכוון משה רבינו ע"ה בתוספת זו של אות יוד כדי להשלים בשמו שם י־ה הקדוש אשר מוצאו מצא חיים.
ומה שאמר 'וְאַגִין זְכוּתָא עֲלַיְהוּ כִּי סֻכָּה' היינו כיון דבטלו יצר הרע של עבודה זרה נעשה יחוד שם הוי־ה ושם אדנ־י [26+65=91] הרמוז באותיות סוכה [91] 'כ"ו ה"ס' והאירו לישראל לחיים.

מתני' הניתן לו במתנה. ע' רשב"א בב"ק דף עח ע"ב ד"ה גנב ונתן:

משנה תמימה להביא את חדש העיבור. ראיתי להרב מגילת ספר לאוין רמ"ב דף קכ"ט שהקשה דהא דכתיב תמימה לאו לחדש העיבור אלא קרא אתא לומר מיום אל יום דאי הוה כתיב שנה סתם הו"א עד ראש השנה וכו' די"ל דהא כתיב ימים תהיה גאולתו א"נ מדכתיב עד מלאת לו שנה. א"כ מת"ל להביא חדש העיבור עכ"ד ולא זכר תלמוד ערוך במקומו בסוגיין דלרבנן שנת ממכרו ולא של שנות עולם וימים מבעי להו למעת לעת. ועיניך הרואות כולא סוגיא במקומה. ועיין בנדה דף מ"ז ע"ב:

דכולי עלמא צד אחד ברבית. כי ה''ג אסור הואיל ומעיקרא בתורת הלואה אתא לידיה ור' יהודה (דקאמר) [דקשרי] בהכי עסקינן שהתנו מתחילה שאם יגאלנה המוכר בתוך שלש יחזיר לו הלוקח הדמים מפירות שאכל וברבית ע''מ להחזיר פליגי ומתני' ותנא דברייתא בהא פליגי דתנא דידן סבר אפי' צד אחד נמי לא הוי דהא בתורת מכר אתא לידיה ותנא דברייתא סבר סוף סוף הואיל ולידי ריבית (לגבי) [אתי] צד אחד (היא) כרבית גמורה היא אלא שהתורה התירתה: (איש כי ימכר אמר רחמנא: והיתה גאולתו מ''מ. משמע דא''כ הוה ליה למיכתב יגאלנה עד תום שנת ממכרו מדשני בדיבוריה וכתב והיתה גאולתו משמע אפי' ע''י אחר: לקונה אותו. משמע לקונה יהא נחלט אם לא יגאל בתוך שנה הא אם יגאל יחזירנה וקונה הוא דיחזירנה אבל בנו לא קמ''ל והיתה גאולתו מ''מ: שנה. אי הוה כתיב עד מלאת שנה ולא כתב לו איני יודע אם שנה למכר ראשון או שנה למכר שני כגון מכרה ראובן לשמעון בניסן ושמעון ללוי בתשרי וה''א ראובן שמכרה ראשון מחשב עם לוי ויהא לו רשות לגאלה עד תשרי הבא השתא דכתיב לו משמע דאמוכר ראשון קא מהדר: למי חלוט. כשהגיע שנה למוכר ראשון ונחלט מי מן הלוקחים זוכה בחליטה זו: לראשון חלוט. דראובן אין גואלה עוד משמעון אבל שמעון גואלה מלוי עד שיגיע שנה למכר שני שהרי ללוי לא נחלטה: לשני חלוט. שאין שמעון גואלה מלוי: עלתה לו שנה. דהאיכא מיום ליום וזה שמכר לו בט''ו באדר לא עלתה לו שנה עד ט''ו באדר לשנה הבאה ואע''ג דהשתא הוו י''ג חדש משום דמיום ליום בעינן מט''ו באדר לט''ו באדר: ולימא ליה לוקח ראשון ללוקח שני אנא קדים שחין נורא. אני היסקתי ונשתמשתי בבית קודם ממך ושלך נחלט באחד באדר ושלי לא תיחלט: את נחתת לעיבורא. נכנסת בחודש העיבור לפיכך תפסיד דתמימה כתיב ליתן לו חדש העיבור אבל אני לא נכנסתי בו: נולדו לו שני טלאים. והם בכורות ומוזהר להקריבן בתוך שנתן דכתיב (דברים טו) תאכלנו שנה בשנה: לא כתב תמימה. ולא ליתיב ליה חדש העיבור וליסלקיה שנה בט''ו בשבט: כמנין ימות החמה. בין בפשוטה בין במעוברת: י''ב חדש מיום ליום. כמו שאנו קובעין אותן לשנת לבנה: נתעברה לו. למוכר דכתיב תמימה: האמר. במס' בכורות בפ' (אחרון) (דף נב:) מתנה אינה כמכר לחזור ביובל למי שנתנה: תשובו. תשובו איש אל אחוזתו ודרשינן (בפ''ט) (שם) לרבות את המתנה: וגואל לעולם. שאינו נחלט להקדש לעולם ולקמן מפרש טעמא: הגיע יום שנים עשר חודש. משלקחו מן הגזבר: שאין לו דורות. דליכא פריה ורביה קמי שמיא: לא יצא ביובל למה לי. הואיל וכתיב לצמיתות: מתני' היה נטמן. הלוקח ביום שנים עשר חודש כדי שלא ימצאהו מוכר ליתן לו מעותיו והוא חלוט לו: שיהא חולש כמו (ישעיהו יד) חולש על גוים וכדגרסינן (שבת דף קמח:) מטילין חלשים על הקדשים שיהא מטיל מעותיו ללשכות שבעזרה: ויהא שובר הדלת. של בית שמכר ונכנס: גמ' מדעתו. שיקבלם ברצון:

רבא אמר דכולי עלמא צד אחד ברבית אסור. פירש''י ומתני' וברייתא בהא פליגי דתנא דברייתא סבר סוף סוף הואיל ולידי הרבית (לגבי) [אתי] צד אחד ברבית וכרבית גמורה היא אלא שהתורה התירתו [לשון] רש''י ועוד יש לפרש דבהכי פליגי מתני' וברייתא כגון שנכנס בבית להחזיר לו דמי שכירות שנה אם בא לפדותו בתוך. י''ב חדש דתנא דמתני' סבר רבית על מנת להחזיר שרי ותנא דברייתא סבר דאסור אי נמי מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי דמתני' מיירי כשמחזיר לו אם יפדנו וברייתא מיירי כשאין מחזיר: דאי ר''מ הא אמר מתנה אינה כמכר. י''ל דכיון דאינה כמכר אין בידו לגואלה לעולם אפי' תוך י''ב חדש ולפי זה מה שהקשינו בפ' המקדיש (לעיל כח:) כיון דכתיב אחוזת עולם היא להם היה לנו לומר שלא יתנו בתיהם במתנה אבל נוכל לפרש הכא דמתנה אינה כמכר ויכול הנותן לגאול לעולם אפי' אחר י''ב חדש ובהכי ניחא דיכולים כהנים ולוים ליתן לאחר בתיהם במתנה: התקין הלל. הכא משמע דבימי הלל שהיה בבית שני כדאמרינן בפ''ק דשבת (דף טו. ושם) הלל ושמעון גמליאל ושמעון נהגו נשיאותן לפני הבית מאה שנה היו נוהגין יובל כיון דבתי ערי חומה היה נוהג כדאמר בפירקין דלעיל (דף כט.) דאין בתי ערי חומה אלא בזמן שהיובל נוהג וקשה לפירש''י דפרק השולח (גיטין דף לו.) דתנן הלל תיקן פרוזבול ופריך בגמ' עלה