ערכין ל ע"ב

הריני מוכן לענות על כל שאלה שישאלוני, כפי שהיה בן עזאי בשוקי טבריא, שהיה חריף ובקי. אמר ליה ההוא מרבנן [אמר לו אחד מהחכמים] לאביי: המקראות של גאולת עבד, הרי איכא למידרשינהו לקולא, ואיכא למידרשינהו לחומרא [יש, ניתן לדורשם להקל עליו בגאולתו, ויש לדורשם להחמיר], ממאי דלקולא? אימא לחומרא [מנין שלהקל? אמור שלהחמיר]!

השיב אביי לשואל: לא סלקא דעתיך [לא יעלה על דעתך] להחמיר, ויש ללמוד זאת מדאקיל רחמנא גביה [ממה שהקלה התורה לגביו], דתניא [ששנויה ברייתא], נאמר בתורה בענין עבד עברי: "והיה כי יאמר אליך לא אצא מעמך... כי טוב לו עמך" (דברים טו, טז), ומן המלה "עמך" מדייקים: עמך במאכל, עמך במשתה, שלא תהא אתה אוכל פת נקיה והוא אוכל פת קיבר (מקמח גס, מעורב בסובין), אתה שותה יין ישן והוא שותה יין חדש, אתה ישן על גבי מוכין (מצע רך) והוא ישן על גבי קרקע; מיכן אמרו חכמים: הקונה עבד עברי, כקונה אדון לעצמו.

ענה לו אותו חכם לאביי: אדרבה [גדולה מזו, להיפך] נחמיר עליה [עליו] מדבריו של ר' יוסי בר' חנינא! שאמר ר' יוסי בר' חנינא כאשר בא להסביר את רצף הפרשיות שבפרשת בהר: בא וראה כמה קשה אבקה, האיסור הפחות חמור של שביעית,

אדם נושא ונותן בפירות שביעית ויובל, שאסור לסחור בהם — לסוף מוכר את מטלטליו מחמת שיורד מנכסיו, שנאמר בסוף פרשת השמיטה והיובל: "בשנת היובל הזאת תשבו איש אל אחזתו" (ויקרא כה, יג), וכתיב [ונאמר] מיד לאחר מכן: "וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך" (שם יד), ו"מיד עמיתך" הם מיטלטלים, דבר הנקנה מיד ליד, ללמד שעבירה על איסורי השביעית והיובל מביאה לכך.

לא הרגיש (הזדעזע) מכך ולא תיקן את דרכיו — לסוף מוכר את שדותיו, שנאמר לאחר מכן: "וכי ימוך אחיך ומכר מאחזתו" (שם כה);

לא באת לידו, כלומר, אינו שם לב לכך, עד שלסוף מוכר את ביתו, שנאמר שם: "ואיש כי ימכר בית מושב עיר חומה" (שם כט). לפני שממשיכים בציטוט דברי ר' יוסי בר' חנינא שואלים: מאי שנא התם [מה שונה שם] במכירת מיטלטליו, דקאמר [שהוא אומר] "לא הרגיש", ומאי שנא הכא [ומה שונה כאן] במכירת שדה ובית, דקאמר [שהוא אומר] "לא באת לידו"? ומשיבים: טעם הדבר הוא כפי שאמר רב הונא, שאמר רב הונא: כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה — הותרה לו.

ויש לתמוה: הותרה לו סלקא דעתך [יעלה על דעתך]? וכי יש היתר לעבור עבירה? אלא אימא [אמור]: נעשית לו כהיתר, שאינו חש שהוא עובר עבירה. והוא מה שנאמר כאן, שבתחילה מזדעזע סוחר השביעית מהחטא ועונשו, ואחר כך כבר "לא באת לידו", שאינו שם לב שהוא חוטא.

וממשיכים בעיקר הדברים: לא באת לידו — לסוף שלוה ברבית מתוך דוחקו, שנאמר שם: "וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך" (שם לה), וכתיב [ונאמר] בכתוב הסמוך: "אל תקח מאתו נשך ותרבית" (שם לו).

לא באת לידו דבר זה עד שמוכר את בתו תחילה, שנאמר: "וכי ימכר איש את בתו לאמה (שמות כא, ז). ומעירים: ואף על גב [ואף על פי] שמכירת בתו בהאי ענינא ליתא [באותו ענין, פרשה, איננה מוזכרת], הוזכר דבר זה כאן, מפני שמן הסתם אדם מוכר את בתו קודם שלווה בריבית, שכן ניחא לאיניש דליזבין ברתיה ולא ליזיף בריביתא [נוח לאדם שימכור בתו ולא ילווה בריבית], שאילו התם [שם] במכירת בתו, מחיר פדייתה מיגרעא ואזלא [פוחת והולך] במשך הזמן, ואילו הכא [כאן] הריבית קא מוספא ואזלא [מתווספת והולכת] במשך הזמן.

וממשיך ר' יוסי בר' חנינא: לא באת לידו — לסוף שמוכר את עצמו, שנאמר בהמשך הפרשה: "כי ימוך אחיך עמך ונמכר לך" (ויקרא כה, לט); ולא רק לך, לישראל הוא נמכר, אלא לגר, שנאמר בהמשך: "ונמכר לגר" (שם מז), ולא רק לגר צדק הוא נמכר, אלא לגר תושב (גוי שקיבל עליו שבע מצוות בני נח, והותר לו לשבת עמנו), שנאמר במקרא זה: "ונמכר לגר תושב עמך או לעקר משפחת גר".

ומה שנאמר "משפחת גר" — זה הגוי, בן משפחתו של גר תושב. כשהוא אומר שם: "או לעקר משפחת גר" — זה הנמכר ונעשה משרת

לעבודה זרה עצמה. הרי שאין אדם נמכר לעבד אלא כתוצאה מחטאיו, ואם כן מדוע לא נדרוש את הכתובים להחמיר עליו בפדיונו?

אמר ליה [לו] אביי לאותו חכם ששאלו: הא אהדריה קרא [הרי החזירו הכתוב], כלומר, ציווה לפדותו, וכפי שתנא דבי [שנה החכם מבית מדרשו] של ר' ישמעאל: הואיל והלך ומכר עצמו לעבודה זרה, שמא תאמר אידחה (אדחה) אבן אחר הנופל, כלומר, אשאיר אותו שם כעבד, ולא יקום מנפילתו? תלמוד לומר בכתוב הסמוך: "גאלת עולם תהיה לו וביובל יצא" (ויקרא כה, לא. וראה שם מח), ואם כן יש מקום להקל עליו בפדיונו. ומקשים על כך, אימא [אמור]: גאולה תהיה לו לעולם — כדי שלא ליטמע [ייטמע] בגוים, ולעולם לענין פדיונו נחמיר, מכיוון שהעבדות היא תוצאה של חטאיו!

אמר רב נחמן בר יצחק, כתיב [נאמר]: "אם עוד רבות בשנים לפיהן ישיב גאולתו מכסף מקנתו" (שם נא), וכתיב [ונאמר]: "ו אם מעט נשאר בשנים עד שנת היובל וחישב לו כפי שניו ישיב את גאולתו" (שם נב). ויש לשאול:

וכי יש שנים שהן מרובות ויש שנים שהן מועטות? והלא כל השנים שוות הן בגודלן! אלא כך יש לפרש כתובים אלו: נתרבה כספו (עלה ערכו, שוויו) במהלך השנים — מחשבים את פדיונו מכסף מקנתו, כפי שהיה בזמן שנמכר, ואם נתמעט כספו, ירד ערכו במשך השנים — פודים אותו כפי שניו, לפי מה שהוא שווה כעת, ולא לפי זמן מקנתו. ונמצא שהתורה מגלה שיש להקל בכסף פדיונו.

ושואלים, ואימא [ואמור] שכוונת הכתוב היא: היכא דעבד תרתי ופיישי ארבעי [היכן שעבד רק שתי שנים ונותרו ארבע שנים] שהוא חייב לעבוד בהם ("רבות בשנים") — ליתב ליה [שישיב לו לאדונו] ארבע חלקי שש מכסף מקנתו, והיכא דעבד ארבע ופיישי תרתי [והיכן שכבר עבד ארבע שנים ונותרו רק שתי שנים] שחייב לעבוד בהם, ליתב ליה [שישיב לו לאדונו] תרתי [שתים] חלקי שש מכספו, כפי שניו! ומשיבים:

אם כן, נכתוב [שיכתוב] "אם עוד רבות שנים", מאי [מהו] שנאמר "בשנים"? אלא כפי שנאמר: נתרבה כספו במשך השנים — החישוב לפדיונו נעשה מכסף מקנתו, ואם נתמעט כספו במשך השנים — החישוב נעשה כפי שניו. אמר רב יוסף: דרשינהו [דרש] רב נחמן בר יצחק להני קראי כסיני [את אותם המקראות כאילו ניתנו כך בסיני].

א שנינו במשנה: לא ימכור אדם משדה אחוזתו שנמצאת במקום רחוק ויגאל במקום קרוב, ולכן לא ימכור ברעה ויגאל ביפה, ולא ילוה ויגאל, ולא יגאל לחצאין. ואומרים: מנא הני מילי [מנין דברים אלו]? דתנו רבנן [ששנו חכמים בברייתא], נאמר בתורה: "והשיגה ידו ומצא כדי גאולתו" (שם כה, כו), ויש לדרוש: "והשיגה ידו" — יד עצמו, שלא ילוה ויגאל;

"ומצא כדי גאולתו" — פרט לדבר שכבר היה מצוי בידו לפני כן, ללמדנו שלא ימכור בנכסים שהיו לו בשעה שמכר שדה זו, וכגון שלא ימכור בנכסים שיש לו המצויים במקום רחוק ויגאול בקרוב, ברע ויגאול ביפה; "כדי גאלתו" — כדי גאולה של כל השדה שמכר הוא גואל, ואינו גואל לחצאין.

ושואלים: למימרא [האם לומר] ש"ומצא" שבתורה, דבר שנמצא השתא [עכשיו] משמע? ורמינהו [ומשליכים, מראים סתירה] ממה ששנינו בברייתא, נאמר בתורה לגבי רוצח בשוגג שחייב גלות: "ונשל הברזל מן העץ ומצא את רעהו ומת הוא ינוס..." (דברים יט, ה), ודורשים: "ומצא" — פרט לממציא עצמו, מיכן אמר ר' אליעזר: אם משיצאה אבן מתחת ידו של המשליך, הוציא אחר כך הלה (הנרצח) את ראשו וקיבלה ונהרג — פטור המשליך מגלות; אלמא [מכאן] ש"מצא" שבכתוב מידי דאיתיה מעיקרא [דבר שישנו מתחילה] משמע!

אמר רבא: אין כאן סתירה, אלא הכא מענינא דקרא והכא מענינא דקרא [כאן נלמד הדבר מעניינו של המקרא וכאן מעניינו של המקרא], הכא [כאן] בגאולת שדה, יש לפרש "ומצא" דומיא [בדומה] ל"השיגה ידו", מה "השיגה ידו" מובנו ממון דהשתא [שהשיגה ידו עכשיו], אף "מצא" נמי [גם כן] עניינו נכסים דהשתא [של עכשיו], שלא היו בידו מתחילה. והכא [ואילו כאן] ברוצח בשוגג, יש לפרש "ומצא" דומיא [בדומה לעניינו] של יער האמור שם ("ואשר יבוא את רעהו ביער... ונשל הברזל מן העץ ומצא את רעהו"), מה יער — מילתא דאיתיה מעיקרא [דבר שהיה מתחילה], אף "מצא" — מילתא דאיתיה מעיקרא [דבר שהיה מתחילה], ולכן אם המציא הנרצח את עצמו, שהוציא את ראשו אחר שנשל הברזל מן העץ — פטור מגלות.

ב שנינו במשנה: לא ימכור ברחוק ויגאל בקרוב וכו', ובהקדש מותר בכולן, זה חומר בהדיוט מבהקדש. ואומרים: מנא הני מילי [מנין דברים אלו]? דתנו רבנן [ששנו חכמים בברייתא], נאמר בתורה בענין מקדיש שדהו: "ואם גאל יגאל את השדה המקדיש אותו" (ויקרא כז, יט), ובלשון הכפולה הכתוב מוסיף בגאולה זו, יתר על גאולה מיד ההדיוט — מלמד שלוה וגואל, וגואל לחצאין.

אמר ר' שמעון: מה טעם יש בדבר? לפי שמצינו במוכר שדה אחוזה שיפה כחו, שאם הגיע יובל ולא נגאלה חוזרת לבעלים ביובל — לפיכך הורע כחו מצד אחר, שאינו לוה וגואל, ואינו גואל לחצאין.

אבל מקדיש שדה אחוזה, הואיל שהורע כחו, שאם הגיע יובל ולא נגאלה יוצא השדה לכהנים — לפיכך יפה כחו, שלוה וגואל וגואל לחצאין.

I am ready to answer any questions put to me like those of the intellectually sharp ben Azzai, who would regularly expound in the markets of Tiberias. One of the Sages said to Abaye: The verses discussing the redemption of a Hebrew slave can be interpreted as a leniency for the slave, and they can also be interpreted as a stringency for him. From where is it derived that the verses should be interpreted as a leniency for the slave? Say that they should be interpreted as a stringency for him.

Abaye explained: Such a possibility should not enter your mind, due to the fact that the Merciful One was explicitly lenient with regard to a slave. As it is taught in a baraita: The verse states with regard to a Hebrew slave: “And it shall be, if he says to you I will not leave you…because he fares well with you” (Deuteronomy 15:16). The term “with you” indicates that the slave must be with you, i.e., treated as your equal, with regard to food, and with you with regard to drink. This means that you should not be eating fine bread while he eats inferior bread [kibbar], bread from coarse flour mixed with bran. Likewise, you should not drink old wine while he drinks inferior new wine. You should not sleep on bedding made from soft sheets while he sleeps on the ground. From here the Sages stated: One who acquires a Hebrew slave is considered like one who acquires a master for himself, as he must ensure that the slave’s living conditions are equal to his own.

That Sage raised an objection to Abaye: On the contrary, let us impose a stringency upon the slave, due to the statement of Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina. As Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina, says in explanation of the juxtaposition of several passages in the Torah (Leviticus, chapter 25): Come and see how severe is even the hint of violation of the prohibition of the Sabbatical Year, as the prohibition against engaging in commerce with produce of the Sabbatical Year is not one of the primary prohibitions of the Sabbatical Year, and yet its punishment is harsh.

Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina, continues: If a person has commercial dealings with produce of the Sabbatical Year or of the Jubilee Year, ultimately he will become so poor that he will be compelled to sell his movable property, as it is stated: “In this Jubilee Year you shall return every man to his possession” (Leviticus 25:13), and it is written in the subsequent verse: “And if you sell something to your neighbor or buy from your neighbor’s hand,” which is referring to an item acquired by passing it from hand to hand. The juxtaposition of the two verses indicates that if one violates the halakhot of the Jubilee Year or the Sabbatical Year, he will eventually have to sell his movable property.

If he does not feel remorse and he does not repent, ultimately he will be compelled to sell his fields, as it is stated in an adjacent verse: “If your brother becomes poor and sells part of his ancestral land” (Leviticus 25:25).

If consciousness of his sins does not come to him, ultimately he will be compelled to sell his house, as it is stated: “And if a man sells a dwelling house in a walled city” (Leviticus 25:29). The Gemara asks: What is different there, in the previous clause, where the tanna says that the sinner does not sense remorse, and what is different here, where he says that consciousness of his sins does not come to him? The Gemara responds: This is in accordance with the statement of Rav Huna, as Rav Huna says: Once a person commits a transgression and repeats it, it is permitted to him.

The Gemara asks: Can it enter your mind to say that it is actually permitted to him because he has transgressed twice? Rather, say that it becomes as though it were permitted to him, that is, after transgressing the prohibition twice he becomes accustomed to this behavior and no longer feels that it is a sin. If one transgresses the prohibition only once, he is apt to feel remorse. Once he repeats his transgression, he loses this sensibility concerning his sins and will no longer feel any remorse.

Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina, continues: If consciousness of his sins does not come to him, ultimately he will be compelled to borrow with interest, as it is stated: “And if your brother becomes poor and his means fail with you, then you shall uphold him” (Leviticus 25:35), and it is written in the subsequent verse: “You shall take no interest or increase from him.”

One does not come to borrow with interest until he has already been compelled to sell his daughter, as it is stated: “And when a man sells his daughter as a maidservant” (Exodus 21:7). The Gemara explains: And even though his daughter is not mentioned in that context in Leviticus, nevertheless, a person prefers to sell his daughter and not to borrow money with interest. This is because there, when one sells his daughter, the sum required in order to redeem her continuously decreases, while here, where one borrows with interest, his debt continuously increases. One may therefore assume that if one borrows with interest, he has already sold his daughter.

If consciousness of his sins does not come to him, ultimately he will be compelled to sell himself, as it is stated: “And when your brother becomes poor with you and sells himself to you” (Leviticus 25:39). Not only will he be sold to you, a born Jew; rather, he will even be sold to a stranger, as it is stated: “And sells himself to the stranger” (Leviticus 25:47). And not only to a stranger who is a convert, but even to a gentile who resides in Eretz Yisrael and observes the seven Noahide mitzvot [ger toshav], as it is stated: “And sells himself to a ger toshav with you” (Leviticus 25:47).

When the verse further states: “Or to the offshoot of a stranger’s family,” this is referring to the gentile relatives of a ger toshav, who are idolaters. When it says: “Or to the offshoot [le’eker] of a stranger’s family,” this is referring to one who is sold and becomes a servant to idol worship itself, i.e., he is put to work in a temple dedicated to idolatry. In any event, the baraita teaches that it is only due to an individual’s sins that he reaches such a low point that he must sell himself as a slave. If so, the verses dealing with a Hebrew slave should be interpreted in a stringent manner, so that the slave cannot easily be redeemed.

Abaye said to that Sage: But the verse subsequently restores him, i.e., it requires that one strive to redeem him from slavery. As the tanna of the school of Rabbi Yishmael taught: Since he went and sold himself to a temple dedicated to idol worship, should I throw a stone after the fallen? In other words, perhaps he should be left to his own devices? The verse states: He shall have a perpetual right of redemption, and he shall leave in the Jubilee (see Leviticus 25:31, 48). The Gemara objects: Even so, you can say that he shall have a redemption so that he will not be assimilated among the gentiles, but actually, with regard to his redemption we will be stringent, as it is due only to his sins that he is enslaved.

Rav Naḥman bar Yitzḥak said: Two verses are written with regard to redeeming someone who was sold to a gentile. It is written: “If there are yet many in the years, according to them he shall return the price of his redemption from the money that he was bought for” (Leviticus 25:51). And it is written in the next verse: “And if there remain but few in the years until the Jubilee Year, then he shall reckon with him; according to his years he shall return the price of his redemption.”

Now, are there years with much time and years with little time? Every year is the same length. Rather, this means that if his monetary value appreciated during the years of his service, he is redeemed according to “the money that he was bought for,” which is the lower sum. And if his monetary value depreciated over time, one determines his value “according to his years,” i.e., according to his current value rather than according to his previous worth. The verse indicates that one acts leniently when calculating the redemption payment of a Hebrew slave.

The Gemara asks: But say that the verses should be interpreted as follows: “If there are yet many in the years,” is referring to a case where he served for two years, and four years of servitude remain. In this situation let him return to his master the value of four years of his servitude according to “the money that he was bought for.” And the phrase “if there remain but few in the years” is referring to a case where he served for four years and two years of servitude remain. In this situation let him return to his master the value of two years of his servitude “according to his years.”

The Gemara rejects this suggestion: If so, let the verse write: If there are yet many years. What is the meaning of the phrase “in the years”? Rather, this indicates that if his monetary value appreciated in the years of his service, he is redeemed according to “the money that he was bought for,” which is the lower sum. If his monetary value depreciated in the years, one determines his value “according to his years,” i.e., according to his current value. Upon hearing this explanation, Rav Yosef said: Rav Naḥman bar Yitzḥak interpreted these verses as truly as if the interpretation had been transmitted to Moses from Sinai.

§ The mishna teaches: One may not sell his ancestral field that is located in a distant area and redeem with that money a field that he sold in a nearby area. Likewise, he may not sell a low-quality field and redeem with that money a high-quality field. And he may not borrow money and redeem the field, nor may he redeem the field incrementally, half now and half at a later date. The Gemara asks: From where are these matters derived? As the Sages taught with regard to the verse: “And he prospers and finds sufficient means to redeem it” (Leviticus 25:26), the phrase “and he prospers” teaches that the money he uses to redeem the field must be his own possession, meaning that he may not borrow money and redeem the field.

The baraita continues: “And finds sufficient means”; this excludes the usage of means that were previously available, meaning that one may not sell property that he owned at the time of the sale in order to redeem his field, e.g., he may not sell a field that is located in a distant area and redeem a field that is located in a nearby area, nor may he sell a low-quality field and redeem a high-quality field. “Sufficient means to redeem it”; this indicates that one may redeem his field if he possesses sufficient means to redeem the entire field, but he may not partially redeem his field.

The Gemara asks: Is this to say that the term “finds” indicates that the means were found now and were not previously available? But you can raise a contradiction to this premise from a baraita: The verse states with regard to an unintentional killer: “And one who goes into the forest with another to hew wood, and his hand fetches a stroke with the ax to cut down the tree, and the blade slips off the wood, and finds another person, and he dies, he shall flee to one of these cities and live” (Deuteronomy 19:5). The term “and finds” excludes one who introduces himself into the area of danger. From here Rabbi Eliezer said: If, after the stone departed from one’s hand, the other person stuck his head out and received a blow from it and died, the killer is exempt from exile. Evidently, the term “finds” indicates an item that is there from the outset.

Rava said: Here, “finds” is interpreted according to the context of the verse, and here it is likewise interpreted according to the context of the verse. Here, with regard to redeeming a field, one interprets “finds” in a manner similar to the phrase “he prospers.” Just as “he prospers” is referring to funds that he acquires only now, so too “finds” indicates property that he finds only now, and not property that he owned from the outset. And here, with regard to an unintentional killer, one interprets “finds” in a manner similar to the term “forest.” Just as a forest is something that is there from the outset, so too, “finds” indicates something, i.e., an individual, that is there from the outset. This excludes an individual who was not in the vicinity when the ax slipped.

§ The mishna teaches: But with regard to redeeming a field from the Temple treasury, it is permitted to redeem the field in any of these ways. This is a halakha where greater stringency applies with regard to redeeming a field from an ordinary individual than with regard to redeeming it from the Temple treasury. The Gemara asks: From where are these matters derived? As the Sages taught with regard to a verse dealing with one who consecrates his field: “And if the one who consecrates the field will indeed redeem it” (Leviticus 27:19). The phrase “will indeed redeem” teaches that one may borrow money and redeem his field, and one may partially redeem his field, despite the fact that one may not do so when redeeming a field from an ordinary individual.

Rabbi Shimon said: What is the reason for this leniency in the case of consecrated fields? It is because we find with regard to one who sells his ancestral field, that the Torah enhanced his power, in that if the Jubilee Year arrived and the field was not redeemed, it returns to its original owners in the Jubilee Year. Therefore, his power was diminished with regard to the manner of redemption, in that he cannot borrow money and redeem the field, and he cannot partially redeem it.

But with regard to one who consecrates his ancestral field, since his power was diminished, in that if the Jubilee Year arrived and the field was not redeemed, the field leaves the possession of the Temple treasury and passes to the possession of the priests and does not return to the original owner, the Torah therefore enhanced his power, in that he may borrow money and redeem his field, and he may partially redeem it.