דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 225ימים לסיום הש״ס
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ל - א

ומפרשינן: ורב ענן שהסתפק ולא פשט, טעמו:

א. כי את ברייתא של המוכר עבדו לא שמיעא ליה.

ב. ודשמואל, כלומר: ומעיקר דברי שמואל שהמוכר שדהו בשנת היובל "אינה מכורה", גם כן אי אפשר להוכיח שמתוך שלא חל המכר יחזרו המעות! משום שאפשר לומר: ממאי ד"אינה מכורה" ומעות חוזרין, דלמא אינה מכורה, ומעות אינם חוזרים, ונאמר שנתנם הלוקח לשם מתנה. מידי דהוה: אמקדש אחותו שאין קדושין תופסין לו בה [שהיא מחייבי כריתות אם בא עליה]. דאתמר: המקדש אחותו: רב אמר: כיון שאין הקדושין תופסים, מעות הקדושין חוזרין למקדש ובודאי לשם פקדון נתנם לה. ושמואל אמר: מעות שנתן המקדש, כיון שיודע שאין קדושיו תופסים, לשם מתנה נתנם. והוא הדין במכר ביובל, הסתפק רב ענן, שאולי אף על גב שאין המכר חל, המעות - מתנה.

ומקשים על מה שאמרנו שבמוכר עבדו לא חוזרים מעות המקח: אמר ליה אביי לרב יוסף: מאי חזית דקנסינן ליה ללוקח על שקנאו, ואומרים: שהמכר חל, ולוקח הוא שמוציאו לחירות בגט, וממילא לא חוזרים מעות המקח. אדרבה נקנסיה למוכר על שמכרו, ונאמר: שהמכר אינו חל כלל ויחזיר את המעות, ונחייב את המוכר להוציאו לחרות בגט?

ומשנינן: אמר ליה רב יוסף לאביי: לאו עכברא - גנב, אלא חורא - גנב, משל הוא: שעכבר הגונב ומניח בחור, אם לא היה לו חור להניח בו גניבתו לא היה גונב, לכן החור הוא הגנב. והוא הדין כאן, אם לא היה המוכר מוצא לוקח שיקננו לא היה מוכר, ומן הראוי לקנוס את הלוקח.

ומקשינן: אדרבה, אי לאו עכברא - חורא מנא ליה?! וגם כאן, אם לא שהיה מתרצה המוכר למכור, לא היה ללוקח מנין לקנות? ומשנינן: מסתברא לקנוס את הלוקח, כיון שהיכא דאיתיה [במקום שנמצא] לאיסורא [הוא העבד], דהיינו אצל הלוקח, שם קנסינן.

שנינו במשנה: היתה שנת שדפון וכו' אינו עולה וכו'. נרה או הובירה עולה לו מן המנין.

ודייקינן: למה צריך לכתוב "נרה" והרי קל וחומר הוא: השתא הובירה שלא עשה בה הלוקח כלום עולה לו שנה זו, נרה - שעבד בה ועשה ניר, [רבינו גרשום], מיבעיא לומר שעולה לו שנה זו?!

ומשנינן: "נרה" איצטריך ליה לכתוב! סלקא דעתך אמינא, אמרינן ליה למוכר שבא לגאול: הב ליה ללוקח דמי נירה, שהרי הלוקח טרח בשדה לעשות בה ניר ולא נהנה ממנה, וליסק [ויכנס] המוכר בשדה אחר שישלם ללוקח [רבינו גרשום], קא משמע לן - שלא! [16]

שנינו במשנה: רבי אליעזר אומר מכרה לו לפני ראש השנה והיא מליאה פירות הרי זה אוכל ממנה שלש תבואות בשתי שנים.

תניא: רבי אליעזר אומר: מנין שאם מכרה לו לפני ראש השנה כשהיא מליאה פירות, שלא יאמר לו המוכר ללוקח כשבא לפדותה: הנח לפני את השדה כשהיא מליאה פירות כדרך שהנחתי לפניך, תלמוד לומר: "במספר שני תבואות ימכר לך" כלומר: כל התבואות שאפשר להיות בשדה משעת מכירה עד סוף שתי שנים הן מכורות והן של לוקח [רבינו גרשום], מזה שלא כתבה התורה "מספר שנים" או "מספר תבואות" שהיה משמע שתי תבואות [רש"י], מכאן: שפעמים שאדם אוכל שלש תבואות בשתי שנים, והיינו כשהניח המוכר את השדה כשהיא מליאה פירות, ואוכלם הלוקח עם שתי תבואות חדשות שמוציאה השדה בשתי השנים.

מתניתין:

כתוב בפרשת גאולת [17] מכר שדה אחוזה: "וחשב את שני ממכרו והשיב את העודף לאיש אשר מכר לו", [מחשב כמה שנים היו עד היובל כך וכך! ובכמה מכרתיה לך בכך וכך! עתיד היית להחזירה ביובל! נמצאת קונה מספר התבואות כפי חשבון כל שנה. אכלת אותה שלש או ארבע, הוצא את דמיהן מן החשבון, וטול את השאר. וזהו "והשיב את העודף" בדמי המקח, על האכילה שאכלה, ויתנם ללוקח]. ואם מכרה לוקח ראשון לאחר, רשות ביד האדון לגואלה מן האחרון.

ודרשו חז"ל ממה שאמרה תורה "לאיש אשר מכר לו", שאם מכרה לוקח ראשון לאחר, בערך אחר ממה שמכרה בעל האחוזה ללוקח, שמחשב בעל האחוזה עם זה "שמכר לו" וכפי ערך שנתן בה הראשון, ואינו מחשב עם הלוקח השני כפי הערך שנתן בה הלוקח השני. ומצד שני דרשו חז"ל ממה שאמרה תורה "לאיש" אשר מכר לו ולא "לאשר מכר לו", שיחשב עם השני כפי הערך שנתן בה השני, ולא עם הראשון. וכיון שדרשות סותרות הן, לכן הולכים לעולם לקולת המוכר, שיחשב עם זה שנתן בשדה פחות ממה שנתן בה האחר, ועל כן:

א. מכרה בעל האחוזה לראשון במנה, ומכרה הראשון לשני במאתים [יש לפרש שמכרה מיד לשני במאתים. ויש לפרש, שמכרה לאחר זמן סמוך יותר לשנת היובל, ומכרה לשני "בערך" מאתים אילו היתה נמכרת לו לאותו מספר שנים שנמכרה לראשון, ונמצא הערך כפול] אינו מחשב לפדותה ב"גרעון כסף" עם השני, שהוא הערך הגבוה, אלא עם הראשון [18], ומחשב כמה שנים היו משמכרה לו עד שנת היובל, ומחשב כמה מגיע מן המנה לכל שנה, ולפי אותו חשבון ינכה לו הלוקח לכל שנה ושנה שאכלה, והמותר יחזיר לו. שנאמר: והשיב [הגואל] את העודף לאיש "אשר מכר לו", ולא למי שהוא בתוך השדה, שהוא לוקח שני.

ב. מכרה בעל האחוזה לראשון במאתים, ומכר הראשון לשני רק במנה, כיון שנתן בה השני ערך פחות משל ראשון, אינו מחשב עם הראשון אלא עם האחרון, שנאמר: וחשב את שני ממכרו והשיב את העודף "לאיש" אשר מכר לו, ולא אמר "לאשר מכר לו" [מלאכ"ש בשם הרא"ש], ללמד: שיתן את העודף לאיש אשר בתוכה של השדה, ולא למי שמכר לו.

הבא לגאול את שדה אחוזתו מן הלוקח, לא ימכור [19] שדה שהיתה לו כבר בשעת מכירת שדה אחוזתו, והיא ברחוק ממקומו, ויגאל בדמים שיקבל, את השדה שמכר - והיא בקרוב למקומו.

וכן לא ימכור ברעה [כלומר: את השדה הרעה] שהיתה לו בשעת מכירת שדה אחוזתו, ויגאל בדמים שיקבל ביפה [כלומר: את היפה] שמכר.

ולא ילוה, ויגאל בהלואתו את השדה שמכר.

ולא יגאל את השדה לחצאין, שלא יגאל חצי השדה שמכר, ואח"כ עוד חצי שדה, [ר"ש בתו"כ].

ובהקדש שדה אחוזה, כשהבעלים גואלים מן ההקדש, מותר בכולן במה שאסרנו בגאולה מן ההדיוט, זה חומר בהדיוט מבהקדש!

גמרא:

תנו רבנן:

א. מכרה את שדה אחוזתו לראשון במנה, ומכרה הראשון לשני במאתים זוז, מנין שאינו מחשב המוכר הראשון כשבא לגואלה אלא עם הראשון? תלמוד לומר: "והשיב את העודף לאיש אשר מכר לו", שמשמע שמחשב עם האיש שמכר לו, ולא עם מי שנמצא עכשיו בשדה.

ב. אבל מכרה לראשון במאתים, ומכרה הראשון לשני במנה, מנין שאין מחשב אלא עם השני? תלמוד לומר: והשיב את העודף "לאיש" [אשר מכר לו], שיש לדרוש גם: לאיש אשר בתוכה, וכיון שהדרשות סותרות הולכים לקולת המוכר, דברי רבי.

רבי דוסתאי בן יהודה אומר: כתוב: וחשב את שני ממכרו "והשיב את העודף" וגו'. ויש לפרש, שישיב את העודף "הנשאר מהדמים" שקיבל מן הלוקח לאחר שינכה מהלוקח חשבון המגיע לכל שנה שאכלה. ויש גם לפרש, שישיב את עודף ממה "שהקרקע" שוה כעת וינכה לו הלוקח את השנים שאכלה. וכיון שהפירושים סותרים, לכן לעולם הולכים לקולת המוכר, שאם עודף ערך הקרקע פחות מעודף הדמים שנשאר ביד המוכר אחרי הגרעון, מספיק שיתן את עודף הקרקע. ואם עודף הקרקע הוא יותר מהדמים שבידו, מספיק שיתן את עודף הדמים שבידו. ועל כן:

א. מכרה לו בעל האחוזה ללוקח במנה, והשביחה השדה מאליה ביד הלוקח לפני שגאלה ועמדה על מאתים, מנין שאין מחשבין לו כפי ערכה אחרי שהשביחה, אלא במנה, שנאמר: "והשיב את העודף"

הוא העודף שבידו, דהיינו עודף הדמים שבידו, ולא עודף הקרקע שאינה בידו, והרי אין בידו אלא עודף ממנה.

ב. מכרה לו במאתים, והכסיפה [ונתקלקלה] השדה ביד הלוקח ועמדה על מנה בלבד, מנין [20] שאין מחשבין לו במאתים, שזהו הערך שנתן בה הלוקח, אלא במנה כפי ערכה של השדה עכשיו שהוא פחות ממה שנתן בה הלוקח, שנאמר: "והשיב את העודף" שיש לפרש גם עודף שבקרקע ולא עודף הדמים, ודי לו שיתן את עודף הקרקע, ולא את עודף הדמים, שהם יותר מעודף הקרקע.

ומקשינן: כיון שבין לרבי ובין לרבי דוסתאי בן יהודה לעולם מקילים על המוכר, מאי [21] בינייהו?

ומשנינן: כיון שלרבי אין שינוי מחיר השדה משנה את ערך הגאולה, רק בשני לקוחות שנתן בה השני לפי ערך אחר ממה שנתן בה הראשון, שכך דורשים: שלפעמים נותן לאיש אשר בתוכה - ולא לאיש אשר מכר לו, אבל שינוי מחירה שאינו מחמת שני לקוחות אינו משנה את ערך הגאולה, על כן:

איכא בינייהו: דאייקר, כלומר: שהיתה השדה יקרה כשקנאה הלוקח הראשון, וזל מחיר השדה כשקנאה הלוקח השני, ואייקר שוב כשבא המוכר לגואלה. לרבי: שקובע רק שינוי המחיר בין שני הלקוחות, כיון שנתן בה השני פחות מן הראשון הולכים אחרי המחיר הזול שנתן בה הלוקח השני, ומה שחזר והתיקר ביד הלוקח השני לא משנה כלום. אבל לרבי דוסתאי: שקובע רק שינוי מחיר השדה, ואף כשהיא ביד אותו לוקח שדורש: שלפעמים הולכים אחרי עודף שיווי הקרקע, כיון שחזר מחיר הקרקע ליקרותו הראשונה שבשעת המכירה, נותן כערכה בשעת היוקר. [והוא הדין שהם חולקים אם הוזל מחירה ביד הלוקח הראשון ולא מכרה הראשון כלל, שלפי רבי דוסתאי הולכים אחרי שעת הזול, ולרבי שמתיחס רק לשינוי מחירה כשלקחה הלוקח השני, הרי זה גואלה כשעת היוקר]. [ביאור תירוץ הגמ' נתפרש עפ"י דברי התוס', ועיין שיטמ"ק, רמב"ם וזבח תודה].

ומקשינן לרבי ולרבי דוסתאי: וממאי דלקולא על המוכר נדרשים המקראות הסותרים, דלמא לחומרא על המוכר הם נדרשים, ובין שנתן בה הלוקח השני או שנשתנה מחירה לפחות ממחיר המכירה הראשון, ובין נתן בה הלוקח השני או שנשתנה מחירה ליותר ממחירה הראשון, נותן המוכר כפי ערך היוקר?

ומשנינן: לא סלקא דעתך לדרוש את המקראות הסותרים לחומרא, כיון דגמר בגזירה שוה לשון גאולה האמור בגואל שדה אחוזתו ["ומצא כדי גאולתו"] מלשון גאולה ["גאולה תהיה לו"] מעבד עברי [שאף הוא נגאל בגרעון כסף, שמגרעים מהסך העולה מחלוקת שנות עבודת העבד - שהם שש שנים ממכירתו או עד היובל - עבור כל שנה שעבד, ואת העודף בדמי מכירתו נותן העבד לאדון ויוצא לחירות], וכשם שבעבד עברי הולכים לקולא על הגואל, כך בשדה אחוזה הולכים לקולת המוכר הגואל.

ומפרשינן: והתם בעבד עברי מנלן: ומשנינן: דתניא: כתוב [בהר כ"ה מז - נג] "וכי תשיג יד גר ותושב [הוא גר תושב] עמך ומך אחיך עמו, ונמכר לגר תושב עמך, או לעקר משפחת גר [זה הנמכר לגוי, ולעבודה זרה עצמה] ".

"אחרי נמכר גאלה תהיה לו אחד מאחיו יגאלנו. או דדו או בן דדו יגאלנו וגו' או השיגה ידו ונגאל".

"וחשב עם קנהו משנת המכרו לו עד שנת היובל והיה כסף ממכרו במספר שנים כימי שכיר יהיה עמו [חשבון המגיע לכל שנה ושנה, יחשוב כאילו נשכר עמו כל שנה במנה וינכה לו] ".

"אם עוד רבות בשנים [עד היובל] לפיהן ישיב גאולתו מכסף מקנתו". "ואם מעט נשאר בשנים עד שנת היובל וחשב לו כפי שניו ישיב את גאולתו". ומפסוקים אלו יש ללמוד:

נמכר במנה, והשביח ועמד על מאתים, מנין שאין מחשבין אלא ממנה [כמה מגיע ממנה לכל שנה ושנה של שש שנים: שישית מנה, וככה מגרע לכל שנה. ואם נותרה שנה נותן לו שתות מנה. ולא אומרים: הרי השביח שהתיקרו עבדים או שהתחזק העבד ועומד מחירו על מאתים, נחשב מאתיים עבור שש שנים ויתן לו שליש מנה - רש"י קדושין כ.] שנאמר: "אם עוד רבות בשנים לפיהן ישיב גאולתו מכסף מקנתו", משעת מקנתו ישיב גאולתו - רש"י קדושין כ.

נמכר במאתים והכסיף [נתקלקל] העבד ועמד על מנה, מנין שאין מחשבין לו אלא ממנה [שמחשבים לו את השנים שעליו לעבוד רק במנה, כאילו נמכר במנה - רש"י קדושין כ.] שיתן העבד לאדון על מספר השנים שנותרו עד היובל, כפי החשבון העולה לכל שנה מחלוקת המנה למספר השנים שנמכר מתחלה, ויצא? שנאמר: "כפי שניו ישיב את גאולתו", ומשמע "כפי שנים שעומד בהן", כלומר: לפי מה שהוא שוה באותה שעה, [ולא "מכסף מקנתו" שמשמע משעת מקנתו], וכיון שהדרשות סותרות, הולכים לקולת הגואל.

ואין לי אלא עבד עברי הנמכר לעכו"ם - שבו כתובים פסוקים אלו - א. שנגאל, ב. וידו של העבד על העליונה בגאולתו, לחשב תמיד לקולא. אבל נמכר לישראל - שלא כתוב בו גאולה בגרעון כסף - מנין שיהיו בו דינים אלו? תלמוד לומר: כתוב בנמכר לעכו"ם: כימי "שכיר" יהיה עמו, ובנמכר לישראל כתוב בענינו: כי משנה שכר "שכיר" עבדך וגו', לגזירה שוה: שאף נמכר לישראל נגאל, וידו על העליונה בגאולתו.

הערות

[16] אף על פי שמבואר ברש"י בסמוך [ד"ה והשביחה], שאם השביח הלוקח את הקרקע חייב המוכר לשלם לו על זה כשגואל את הקרקע, ביאר הגרי"ז, שחרישה לא נחשבת שבח כי אין כאן שום תוספת בקרקע.

[17] בעיקר דין גאולת שדה, הסתפק המנחת חינוך [שלט י] אם צריך מעשה קנין להחזיר את הקרקע למוכר והכסף שנותן זהו מעשה הקנין, או שעל ידי הגאולה זה הפקעה מהלוקח וחוזרת למוכר בלי מעשה קנין. ונפקא מינה מזה אם יכול המוכר לקנות מטלטלין אגב שקונה את הקרקע הזו. וכן נפקא מינה לקטן שרוצה לגאול קרקע שמכר אביו ואם צריך קנין הרי קטן לאו בר דעת ואיננו יכול לקנות. אך אם זה הפקעה יכול גם הקטן לגאול, [אך צריך עיון איך יכול הקטן להקנות ללוקח את הכסף].

[18] כתב הגרי"ז, שכל זה דוקא כשהיה המחיר מנה ואחר כך השביח, אבל אם היה המחיר מאתיים והוזיל לו המוכר מנה, אם כן, המנה הנוסף זה כמו מתנה. וכיון שמתנה נגאלת בשויה תיפדה השדה במאתיים.

[19] במשנה מדובר כשהמוכר עצמו גואל ואז נאמר הדין שלא ימכור ברחוק ויגאל בקרוב וכו'. וכתב הרש"ש, שבתורת כהנים מבואר שגם בגאולת קרובים נאמרו כל הדינים האלו. אך כתב הרש"ש, שבגאולת קרובים אין גרעון כסף והם פודים בכל המחיר, כי בפסוקים של גאולת קרובים לא נזכר בתורה גרעון כסף ורק במוכר שגואל נזכר דין גרעון כסף.

[20] תמה הגרי"ז, שלכאורה, אם הכסיפה הרי זה כמו שנשארה רק חצי שדה. וזהו דבר פשוט שאם פודה חצי שדה משלם רק על חצי שדה ומדוע צריך על זה פסוק.

[21] הקשו התוספות, הרי יש נפקא מינה בלוקח אחד שקנה ביוקר ואחר כך הוזל, שלפי רבי צריך לגאול ביוקר כי תלוי במכר. ולרבי דוסתאי יפדה כשעת הזול. והגר"א תירץ, שגם רבי מודה לרבי דוסתאי מסברא שבלוקח אחד הולכים תמיד לקולא. וגם יש ללמוד זאת בהקש מעבד עברי שהולכים בלוקח אחד לקולא לעבד, ותמיד נותן כפי המחיר הזול. וכן דעת הרמב"ם [פי"א משמיטה הט"ז] שפסק את שני הדינים, בין דין לוקח ראשון ושני, ובין דין השביחה והכסיפה אצל לוקח אחד שתמיד הולכים לקולא. וסובר הרמב"ם שגם רבי מודה לרבי דוסתאי ורק רבי דוסתאי חולק על רבי.

ומעירים: ורב ענן לא פשט את ספקו מן הברייתא בענין עבד עברי, משום שברייתא זו לא שמיעא ליה [לא שמע]. ואילו מדבריו של שמואל עצמו, ששדה שמכרה ביובל אינה מכורה כל עיקר — לא יכול היה לפשוט את הספק, שכן ממאי [ממה, מניין] שכוונתו לומר שאינה מכורה ומעות חוזרין ללוקח? דלמא [שמא] כוונתו היתה שאינה מכורה, ומעות לשם מתנה ניתנו למוכר, מידי דהוה [כמו שהוא] הדין לדעת שמואל ביחס למקדש אחותו. דאיתמר [שנאמר]: המקדש את אחותו, ואין הקידושין חלים — רב אמר: המעות שנתן לה לשם הקידושין חוזרין לאח, מפני שהוא יודע שאין הקידושין חלים, ונתנם כדי שתשמרם עבורו, ושמואל אמר: כוונתו לתת לה את המעות למתנה. ושבים לברייתא שהבאנו, שהמוכר עבדו בחוצה לארץ — צריך הקונה לשחרר את העבד, ומכל מקום אינו מקבל את מעותיו בחזרה.

אמר ליה [לו] אביי לרב יוסף: מאי חזית דקנסינן ליה ללוקח [מה ראית שאנו קונסים את הלוקח]? נקנסיה למוכר [נקנוס את המוכר], שיחזיר את המעות ללוקח, ויישאר בלא העבד ובלא המעות!

אמר ליה [לו] רב יוסף לאביי במשל: לאו עכברא גנב אלא חורא גנב [לא העכבר הוא הגונב אלא החור גונב], כלומר, לולי הקונה — לא היה העבד נמכר לחוצה לארץ. אמר לו אביי לרב יוסף, והרי ניתן לומר גם להיפך: אי לאו עכברא, חורא מנא ליה [אם לא העכבר, החור מנין לו]? כלומר, אם לא המוכר שמכר — לא היה העבד יוצא לחוצה לארץ בידי הקונה! אמר לו רב יוסף לאביי: אמנם שניהם אשמים בחטא, ואולם מסתברא היכא דאיתיה לאיסורא קנסינן [מסתבר שבמקום שנמצא האיסור קונסים], כלומר, שקונסים את הלוקח שהעבד נמצא בידיו.

א שנינו במשנה: המוכר שדה בשעת היובל, ומותר לגואלה רק לאחר שתי שנים לפחות, אם היתה שנת שדפון או ירקון, או שנת שביעית — אינה עולה מן המנין, אבל אם נרה (חרש אותה בלא לזורעה) או הובירה (השאירה כשדה בור, בלא לחרוש בה) — עולה לו מן המנין. ושואלים: מדוע צריך להזכיר גם נרה וגם הובירה? השתא [עכשיו, הרי] אם הובירה, למרות שלא עשה בה דבר — עולה לו השנה בחשבון שתי שנות תבואה, אם נרה, שחרש בה, ועשה בה מעשה — מיבעיא [נצרכה לומר] שעולה לו?

ומשיבים: נרה איצטריך ליה [הוצרכה לו], שכן סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]: אמרינן ליה [אומרים אנו לו] לבעל השדה: הב ליה דמיה וליסק [תן לו על כל פנים את דמיו, מה שהשביח את השדה בחרישתו, ויצא ממנה], על כן קא משמע לן [משמיע לנו] שאינו צריך לתת לו דבר עבור שנה זו.

שנינו במשנה, ר' אליעזר אומר: מכרה לו לפני ראש השנה והיא מליאה פירות — הרי זה אוכל ממנה שלש תבואות בשתי שנים. ומביאים: תניא [שנויה ברייתא], ר' אליעזר אומר: מנין שאם מכרה לו לפני ראש השנה מליאה פירות, ובא לגואלה כעבור שנתיים, שלא יאמר לו הגואל לקונה: "הנח לפני את השדה מליאה פירות כדרך שהנחתי לפניך"? תלמוד לומר: "במספר שני תבואת ימכר לך" (ויקרא כה, טו), כלומר, לפי מספר השנים, ולא לפי מספר התבואות, ולכן פעמים שאדם אוכל שלש תבואות בשתי שנים.

ב משנה המוכר שדה בשעת היובל, כשהוא גואלה מיד הקונה, מחשב כמה קיבל עבור השדה לכל שנה עד היובל, ומשלם לו לפי השנים הנותרות. אם מכרה לראשון במנה, ומכר הקונה הראשון לאדם שני במאתים, כאשר בא הגואל לגואלה מיד השני — אינו מחשב את התשלום אלא ביחס למחיר שקבע עם הראשון, שנאמר: "וחשב את שני ממכרו והשיב את העודף לאיש אשר מכר לו" (ויקרא כה, כז).

ואולם אם מכרה לראשון במאתים ומכר הראשון לשני במנה — אינו מחשב את התשלום אלא עם הקונה האחרון, לפי מה ששילם עבור השדה, מפני שבמקרה זה אנו דורשים את מה שנאמר שם: "וחשב את שני ממכרו והשיב את העדף לאיש אשר מכר לו", שהכוונה היא לאיש אשר בתוכו כעת.

לא ימכור אדם שדה אחוזתו שבמקום רחוק וכדי שיגאל בכסף שיקבל שדה שמכר בקרוב, וכן לא ימכור בשדה רעה שלו ויגאל ביפה, ולא ילוה כסף ויגאל, ולא יגאל לחצאין, כלומר חצי השדה כעת, וחציה בפעם אחרת. ואילו בפודה שדהו מן ההקדש — מותר לפדות בכולן, בכל האופנים שנאסרו בגאולת שדה מיד הקונה. זה חומר בגואל שדה שנמכרה להדיוט מב גואל שדה שהוקדשה מה הקדש.

ג גמרא בענין ששנינו במשנה, תנו רבנן [שנו חכמים בברייתא]: מכרה לראשון במנה, ומכרה הקונה הראשון לשני במאתים, מנין שאינו מחשב את התשלום לפי מה ששילם השני לראשון, אלא ביחס למחיר שקבע עם הראשון? תלמוד לומר: "והשיב את העודף לאיש אשר מכר לו" (ויקרא כה, כז).

ואם מכרה לראשון במאתים, ומכר הקונה הראשון לשני במנה, מנין שאין מחשבין אלא עם השני, לפי המחיר ששילם עבור השדה? תלמוד לומר: "והשיב את העודף לאיש" (שם) — לאיש אשר בתוכו כעת, לפי מה שנתן עבור השדה, אלו דברי רבי.

ואילו ר' דוסתאי בן יהודה אומר, כך יש לדרוש מן הכתוב: אם מכרה לו במנה, והשביחה השדה ביד הקונה ועמדה על מאתים, מנין שאינו מחשב את התשלום על השנים הנותרות אלא ביחס למנה שקיבל ממנו? שנאמר: "והשיב את העדף" (שם) — העודף שנשאר בידו ממה שקיבל עבור השדה.

ואם מכרה לו במאתים והכסיפה (התקלקלה) ביד הקונה, ופחת שוויה ועמדה על מנה, מנין שאין מחשבין את התשלום על השנים הנותרות אלא ביחס למנה? שנאמר: "והשיב את העדף" — העודף שנשאר בקרקע כעת.

ושואלים: מאי בינייהו [מה הבדל הדין ביניהם], בין שתי הדרשות? ומשיבים: במקרה דאייקר [שהיתה השדה יקרה] כשמכרה לראשון, כגון שהיתה שווה מאתיים, וזל [ונעשתה זולה], כלומר, פחת ערכה לכדי מנה בזמן שמכרה הראשון לשני, ואייקר [ושוב נעשתה יקרה] כשבא הבעלים לפדותה מהשני. לפי דרשת רבי, שיש חשיבות למחיר שנתן השני עבורה — יכול הבעלים לפדותה בשיעור הזול שנתן השני עבורה. ואילו לדרשת ר' דוסתאי, שהולכים לפי העודף, הרי בין אם מדובר בעודף ממה שקיבלו הבעלים, ובין אם הולכים אחר העודף לפי מצב השדה כעת — מדובר בשווי היקר יותר.

ולעצם העיקרון המוסכם גם על רבי וגם על ר' דוסתאי, שדורשים את הכתוב להקל על המוכר, שואלים: וממאי דלקולא [וממה, ומנין שבכל מקרה הולכים אחר דרשות הכתוב, להקל על המוכר]? דלמא לחומרא [שמא להחמיר]!

ומשיבים: לא סלקא דעתך [לא יעלה על דעתך] להחמיר, דגמר [שהרי הוא לומד] שצריך להקל על הגואל בגזירה שווה "גאולה" "גאולה" מעבד עברי, שנאמר בגאולת שדה אחוזה: "והשיגה ידו ומצא כדי גאולתו" (ויקרא כה, כו), ונאמר בעבד עברי הנמכר לגוי: "אחרי נמכר גאולה תהיה לו" (שם מח).

ושואלים: והתם [ושם] בעבד עברי, מנלן [מנין לנו] שמקילים בגאולתו? ומשיבים: דתניא [ששנויה ברייתא]: נמכר העבד העברי במנה, והשביח שוויו ועמד על מאתים, מנין שאין מחשבין את כסף גאולתו לפי השנים הנותרות עד היובל, אלא ממנה, כלומר, לפי המנה שהיה שווה בשעת המכירה? שנאמר: "אם עוד רבות בשנים לפיהן ישיב גאולתו מכסף מקנתו" (שם נא) — מן הכסף שנמכר בו.

ואם נמכר במאתים, וכשבא להיגאל הכסיף (פחת שוויו) ועמד על מנה, מנין שאין מחשבין את כסף גאולתו לפי השנים הנותרות, אלא ממנה, כלומר לפי המנה שהוא שווה עתה? שנאמר: "כפי שניו ישיב את גאולתו" (שם נב), כלומר, כפי מה שהוא שווה כעת.

ואין לי אלא עבד עברי הנמכר לגוי שהוא נגאל וידו על העליונה, עבד עברי הנמכר לישראל מנין שנוהגים בו דין זה, כשהוא נפדה קודם שיעברו שש שנים מלאות? תלמוד לומר: "שכיר" "שכיר" לגזירה שוה, נאמר בנמכר לגוי: "כימי שכיר יהיה עמו" (שם נ), ונאמר בנמכר לישראל: "כי משנה שכר שכיר עבדך" (דברים טו, יח), ולמדים מכך שגם בעבד עברי הנגאל מישראל צריך להקל בפדייתו.

ובענין זה מסופר, אמר אביי:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The Gemara explains: And Rav Anan did not resolve his dilemma from the baraita, as he did not learn this baraita. And he could not resolve it from the statement of Shmuel itself, that the sale of a field during the Jubilee Year is ineffective, as the meaning of Shmuel’s statement is unclear. From where can one infer that Shmuel means that the field is not sold and the money is returned? Perhaps he means that the field is not sold and the money is considered a gift, just as it is considered a gift in his opinion in the case of one who betroths his sister. As it was stated: With regard to one who betroths his sister, a betrothal that is invalid, Rav says that the money with which the brother betrothed his sister is returned, as he knew that the betrothal was invalid and merely intended to deposit the money with her for safekeeping. And Shmuel says that it is assumed that he wished to give her the money as a gift.

The Gemara earlier (29a) cited a baraita that teaches that if one sells his slave to a Jew outside of Eretz Yisrael, the buyer must free the slave. Nevertheless, his money is not refunded. With regard to this, Abaye said to Rav Yosef: What did you see to say, that we penalize the buyer and he loses his money? Let us penalize the seller and require him to refund the money he received, so that he loses both the money and the slave.

Rav Yosef said to Abaye: It is not the mouse that steals; rather, it is the hole that steals, as a mouse cannot steal any item unless he has a hole in which to hide it. In other words, the seller could not have sold his slave outside of Eretz Yisrael had the buyer been unwilling to purchase the slave. Abaye replied: The opposite is also true, namely that if not for the mouse, from where would the hole obtain the stolen item? Had the seller refused to sell his slave, the buyer could not have purchased him and taken him out of Eretz Yisrael. Rav Yosef replied to Abaye: Although both parties are at fault, it stands to reason that we apply the penalty wherever the subject of the prohibition is currently located. Since the buyer is now in possession of the slave, he is the one who is penalized.

§ The mishna teaches: If one of the two years after the sale was a year of blight, the buyer is entitled to an additional year’s crops. If the buyer plowed the field but did not sow it, or if he left it fallow, that year counts as part of his tally, as it was fit to produce a crop. The Gemara asks: Now that it was taught that if the buyer left his field fallow that year counts as part of his tally, even though he did not cultivate the field at all, is it necessary for the mishna to teach that the year counts as part of his tally if he plowed the field but did not sow it?

The Gemara answers: It was necessary to teach the case of a buyer who plowed the field but did not sow it, as it might enter your mind to say that we say to the seller: Give the monetary value of the enhancement of the field to the buyer, and then he will leave the field. The mishna therefore teaches us that the seller does not have to pay him that amount.

§ The mishna states that Rabbi Eliezer says: If the owner of the field sold it to the buyer before Rosh HaShana and the field was full of produce, and the owner redeems the field after two years, the buyer consumes three crops of the field’s produce in two years. With regard to this halakha it is taught in a baraita that Rabbi Eliezer says: From where is it derived that if the owner of the field sold it to the buyer before Rosh HaShana full of produce, that the seller should not say to the buyer when he redeems the field after two years: Leave the field for me full of produce in the manner that I left it for you? The verse states: “According to the number of years of the crops he shall sell to you” (Leviticus 25:15), indicating that the payment is calculated according to the number of years, not according to the number of crops. Consequently, sometimes a person consumes three crops in two years.

MISHNA: When the Jubilee Year is in effect, one may sell a field only until the Jubilee Year, at which point the field returns to its original owner. If the owner redeems the field before the Jubilee Year, the payment per annum is calculated by dividing the sale price by the number of years from the sale until the Jubilee Year. The owner returns the per annum payment multiplied by the number of years remaining until the Jubilee Year. If the owner of a field sold it to the first buyer for one hundred dinars and the first buyer then sold it to the second buyer for two hundred dinars, when the original owner redeems the field he calculates the payment only according to the price that he set with the first buyer, as it is stated: “And he calculates the years of its sale, and he returns the remainder to the man to whom he sold it” (Leviticus 25:27).

If the owner of a field sold it to the first buyer for two hundred dinars and the first buyer then sold it to the second buyer for one hundred dinars, when the original owner redeems the field, he calculates the payment only according to the price that was paid by the last buyer, as it is stated: “And he calculates the years of its sale, and he returns the remainder to the man to whom he sold it.” The superfluous term “to the man” indicates that the verse is referring to the man who is currently in possession of the field.

One may not sell his ancestral field that is located in a distant area and redeem with the proceeds a field that he sold in a nearby area. Likewise, he may not sell a low-quality field and redeem with the proceeds a high-quality field. And he may not borrow money and redeem the field, nor may he redeem the field incrementally, half now and half at a later date. But with regard to redeeming a field from the Temple treasury, it is permitted to redeem the field in any of these ways. This is a halakha where greater stringency applies with regard to redeeming a field from an ordinary individual than with regard to redeeming it from the Temple treasury.

GEMARA: The Sages taught: Consider the case where the owner of a field sold it to the first buyer for one hundred dinars and the first buyer then sold it to the second buyer for two hundred dinars. From where is it derived that when the original owner redeems the field, he calculates the payment only according to the price that he set with the first buyer? The verse states: “And he calculates the years of its sale, and he returns the remainder to the man to whom he sold it” (Leviticus 25:27).

Now consider the case where the owner of a field sold it to the first buyer for two hundred dinars and the first buyer then sold it to the second buyer for one hundred dinars. From where is it derived that when the original owner redeems the field, the payment is calculated only according to the price that was paid by the second buyer? The verse states: “And he returns the remainder to the man to whom he sold it.” The superfluous term “to the man” indicates that the verse is referring to the man who is currently in possession of the field. This is the statement of Rabbi Yehuda HaNasi.

Rabbi Dostai ben Yehuda says that the verse should be interpreted differently: Consider the case where the owner of a field sold it to the buyer for one hundred dinars, and the field appreciated in value while in the buyer’s possession and its value stood at two hundred dinars. From where is it derived that when the seller redeems the field he calculates the payment only according to the one hundred dinars he originally received for the field?As it is stated: “And he returns the remainder to the man to whom he sold it,” that is, the seller returns only the remainder of the original payment that is in his possession.

Rabbi Dostai ben Yehuda continues: Consider the case where the owner of a field sold it to the buyer for two hundred dinars, and the field depreciated in value while in the buyer’s possession and its value stood at one hundred dinars. From where is it derived that when the seller redeems the field, the payment is calculated only according to the one hundred dinars the field is currently worth? As it is stated: “And he returns the remainder to the man to whom he sold it,” i.e., he returns that which now remains of the value of the land.

The Gemara asks: What is the practical difference between the opinions of Rabbi Yehuda HaNasi and Rabbi Dostai ben Yehuda? The Gemara responds: The practical difference between them is in a case where the field’s value was high at the time of the first sale, e.g., it was worth two hundred dinars, and when the field was sold a second time it had depreciated in value and was worth only one hundred dinars. And when the original owner came to redeem it, it again appreciated in value until it was worth two hundred dinars. According to Rabbi Yehuda HaNasi, the redemption payment is calculated according to the one hundred dinars paid by the second buyer for the field. According to Rabbi Dostai ben Yehuda, it is calculated either according to the remainder of the original payment or according to that which now remains of the value of the land. Either way, it is calculated according to the remainder of two hundred dinars.

The aforementioned practical difference aside, Rabbi Yehuda HaNasi and Rabbi Dostai ben Yehuda agree that the verses are interpreted in a manner that benefits the original owner. The Gemara asks: And from where is it derived that the verses should be interpreted as a leniency for the seller? Perhaps they should be interpreted as a stringency for the seller.

The Gemara responds: Such a possibility should not enter your mind, as it is learned by means of a verbal analogy between the term “redemption” written in this context and “redemption” from the passage discussing a Hebrew slave that the Torah is lenient with regard to the redeemer. The verse states with regard to the redemption of a field: “And he prospers and finds sufficient means to redeem it” (Leviticus 25:26), and with regard to the redemption of a slave who was sold to a gentile, the verse states: “After he is sold he shall attain redemption” (Leviticus 25:48). Accordingly, just as the Torah is lenient with regard to the redemption of a Hebrew slave, so too the Torah is lenient with regard to redeeming a field.

The Gemara asks: And there, in the case of a Hebrew slave, from where do we derive that the Torah is lenient with regard to his redemption? The Gemara responds: As it is taught in a baraita: Consider the case of a Hebrew slave who was sold for one hundred dinars, and he appreciated in value during his term of servitude and his value stood at two hundred dinars. From where is it derived that if he redeems himself, the sum he pays for the remaining years of his service is calculated only according to the one hundred dinars for which he was originally sold? As it is stated: “If there are yet many years, according to them he shall return the price of his redemption from the money of his purchase” (Leviticus 25:51).

The baraita continues: Consider the case of a Hebrew slave who was sold for two hundred dinars, and he depreciated in value during his term and his value stood at one hundred dinars. From where is it derived that if he redeems himself, the sum he pays for the remaining years of his service is calculated only according to the one hundred dinars he is currently worth? As it is stated: “According to his years he shall return the price of his redemption” (Leviticus 25:52). The verse indicates that the sum is calculated according to the value of his remaining years of service.

The baraita continues: And I have derived only with regard to a Hebrew slave who was sold to a gentile, that he is redeemed and that he has the advantage, as the price of his redemption is always calculated according to the lesser value. From where is it derived that this halakha also applies in the case of a Hebrew slave who was sold to a Jew? The verse states: “Hired worker,” “hired worker,” in order to derive a verbal analogy, indicating that this halakha applies both to a slave sold to a gentile and to one sold to a Jew. The verse states with regard to a slave sold to a gentile: “According to the time of a hired worker shall he be with him” (Leviticus 25:50), and with regard to a slave sold to a Jew, the verse states: “For double the hire of a hired worker he served you six years” (Deuteronomy 15:18).

The Gemara relates that Abaye said:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

(דממאי דאינה מכורה ומעות חוזרין דלמא):

[הא ברייתא דצריך גט שחרור מרבו שני לא שמיעא ליה:

מדשמואל נמי ליכא למשמע דהדרי זביני דממאי דאינה מכורה ומעות חוזרין דלמא אינה מכורה ומעות מתנה דלא הדרי. מידי דהוה אמקדש אחותו דרב אמר מעות חוזרין דאין קדושין תופסין באחותו:

ושמואל אמר מעות מתנה. דאדם יודע שאין קדושין תופסין באחותו וגמר ונתן לה לשום מתנה. [ואי קשיא] השתא כיון דאמרת לשמואל דמעות מתנה דלא הדרי ללוקח זוזי א"כ היינו דרב ומאי בינייהו]. איכא בינייהו אי שמיט לוקח ואכיל פירי לרב דאמר מכורה לא משלם פירי לשמואל דאמר אינה מכורה משלם פירי:

מאי חזית דקנסינן ליה ללוקח:

שקנאו בחוצה לארץ שמניחו לחירות ומאבד מעותיו:

ליקנסיה למוכר. כל שמכרו לחוצה לארץ:

חורא גנב. כלומר אותו שקונה גורם לזה שמוציאו לחוצה לארץ ומוכרו:

היכא דאיתיה לאיסורא. שהוא ביד הלוקח ליה קנסינן הלכך קנסינן ליה ללוקח:

נרה מיבעיא. דעולה לו מן המנין דהא כבר עבד בה מידי עבודה:

נרה איצטריך ליה. דעולה לו דסד"א כיון דנרה ולא זרעה ולא נהנה (זה) ממנה הלוקח כלום דאמרינן ליה למוכר בשעה שפודה כיון שטרח (זה) בה שנרה והשביחה ולא נהנה ממנה הב ליה ללוקח דמי כרביה שחרשה והשביחה:

וליסק. כלומר (והחזר) [כשיחזיר] לו העודף הדמים שכנגד השנים שיש עוד עד היובל ודמי חרישתו ודמים שהשביחו ואח"כ יסתלק ויצא (לו) חוץ (מן) לשדה:

קמ"ל. דלא יהיב ליה המוכר מידי שכר חרישה דאמר ליה כיון שהיתה ברשותך שהיתה יכול לזורעה וליקח תבואתה ולא עבדת את הוא דאפסדת נפשך וינכה לו המוכר שיגרע לו דמי אותן שני שנים כאילו היו זרועות ואכל הלוקח תבואתן:

[מנין שלא יאמר לו המוכר ללוקח הנח לפני השדה מליאה פירות בסוף שני שנים שלא תיטול פירותיה כדרך שהנחתיה מליאה לפניך בשעה שמכרתיה לך:

ת"ל מספר שני תבואות ימכר לך. כלומר כל התבואות שאפשר להיות בה משעת מכירה עד סוף שני שנים הן מכורות והן של לוקח:

מכרה שדהו לראשון במנה וחזר הלוקח ראשון ומכרה לשני במאתים כשהוא פודה אותה המוכר שהוא בעל השדה]:

אינו מחשב. כדכתיב וחשב את שני ממכרו והשיב את העודף:

אלא עם הראשון. למי שמכרה לו כדי להקל על הגואל ויפסיד (זה) הלוקח שני מנה אחד וכן מכרה לראשון במאתים (וזה) [וחזר] הלוקח ומכרה לשני במנה אינו מחשב אותו שהיה בעל השדה כשבא לגאול אלא עם הלוקח אחרון:

שנאמר והשיב את העודף לאיש. [לאיש שבתוכה] כלומר לאותו שתופס השדה והאי דדרשינן לקרא הכי מפני שאנו רוצים להקל על הגואל. אבל בענין זה נחמיר על הגואל:

שלא ימכור ברחוק [ויגאול בקרוב. כלומר שאם יש לו לגואל שדה אחת ברחוק ממנו אינו רשאי למכור אותו כדי לגאול באותן דמים שדה זו שהיא בקרוב לו שמכרה לשני תבואות ומפרשינן בגמרא טעמא מאי. וכן לא ימכור ברע שדה רעה שיש לו כדי לגאול באותן דמים שדה יפה לו שמכרה לשני תבואות. וכן אינו רשאי ללות מעות מאחר כדי לגאול שדה זו וכן אינו רשאי לגואלה בחצאין אא"כ יתנו לו הדמים כולן בבת אחת]:

ובהקדש. המקדיש שדהו בשעת היובל מותר בכולן למכור ברחוק ולגאול בקרוב [ולמכור] ברע. [ולגאול ביפה] [לוה וגואל] וגואל לחצאין ואע"ג דאמרי' לעיל אם אמר הריני נותן דבר שנה בשנה אין שומעין לו ה"מ דאין שומעין לו [לגואלה] ליתן סלע ופונדיון לכל שנה אבל אם נותן החצי (פונדיון) [ביחד] ולבסוף חצי האחר מותר והיינו דקאמר ובהקדש מותר לגאול לחצאין:

העודף שבידו. כלומר העודף שביד המוכר שיש לו מן הדמים שנתן לו הלוקח [הוא מחזיר ללוקח] ולא משבח שהשביחה:

העודף שבקרקע. כלומר דאזלינן גבי (כהן) [גואל] לקולא:

מאי בינייהו. [בין ר' לר' דוסתאי] דהא תרוויהו מקילין גבי גואל:

איכא בינייהו דאייקר וזול ואייקר. כלומר שמכרה לו במאתים והוזלה [דהכסיפה] ובשעת פדיה הוקרה ושויא מאתים לר' דלא איירי בעודף שבידו ולא בעודף שבקרקע ולא בהכסיפה [לטעמיה] אם מכרה במאתים והוזלה [דהיינו שהכסיפה] וחזרה ועמדה במאתים [דהיינו שהוקרה] ואין שם אלא לוקח אחד אמרינן גואלה במאתים [דהיינו לאשר מכר לו ולר' דוסתאי דאזיל בתר עודף שבידו ועודף שבקרקע אזלינן נמי בתר קרקע דמחשב ליה בחשבון הזול:

[ואית דאמר לר' דאזיל בתר קרקע הואיל ובשעת פדייה שוה כשעת מכר נותן לו מאתים כשעת המכר. למ"ה]. וממאי דלקולא אימא לחומרא. כלומר דקראי אפשר למידרשינהו [גבי גואל לקולא ואיכא למידרשינהו] לחומרא דאיכא למימר כי מכרה הראשון לשני במאתים מנין שאין מחשב אלא עם השני ת"ל לאיש אשר בתוכה והיינו חומרא וכי [מכרה] לראשון במאתים מנין שאין מחשב אלא עם הראשון ת"ל לאיש אשר מכר לו והיינו חומרא ומנ"ל דדרשינן להו לקולא:

[דגמר גאולה גאולה מעבד עברי כתוב כאן והשיג ידו ומצא כדי גאולתו וכתיב בעבד עברי לפיהן ישיב גאולתו:

מכסף מקנתו. מנין שאין מחשב אלא ממנה שהוא גורע נמי דמי שני עבודתו ונותן מותר דמי השנים שיש עד שנת השביעית שנאמר מכסף מקנתו דמחשב משעה שנמכר כפי שניו שהוא שוה עכשיו והני קראי משתעי בעבד עברי שנמכר לעובד כוכבים]:

שכיר שכיר לגז"ש. כתיב הכא בנמכר לישראל כשכיר כתושב יהיה עמך וכתיב הכא בנמכר לעובד כוכבים כשכיר שנה בשנה:

גמרא ת"ל מספר שני תבואות כו' פעמים כו'. לעיל (יח ב). ועמש"כ שם על פרש"י דהכא:

במשנה לא ימכור ברחוק ויגאל בקרוב כו'. הנה כשנגאלת בקרובים לא בארה לנו המשנה אם בהם ג"כ נוהגים דינים אלו או לא. והקרא שמביאה הגמרא לקמן למעוטי דברים אלו לא כתיב אלא בגאולת בעל השדה. אך בת"כ פרק ה' סימן ה' ממעטם גם בקרובים מקרא דואם לא מצאה ידו כו' באם אינו ענין ע"ש. אמנם נראה דדין גרעון אינו אלא בגאולת בעל השדה אבל קרובים כשבאים לגאול מחוייבים ליתן כל מחירה שנתן הלוקח בעבורה ואינו מגרע להם השנים שעברו שהיתה בידו. כי לא כתיב וחשב כו' רק בגאולת בעל השדה בעצמו. וכ"מ פשטיה דקרא למתבונן בעינא פקיחא. וק"ל הא דאיתא בקדושין (כא) איתיביה אביי מה ת"ל יגאלנו כו' לרבות כל הגאולות שנגאלו כסדר הזה כו' בתי חצרים ושדה אחוזה בהדיא כתיב כו' ע"ש. מדוע לא נאמר דאתי לרבויי בהן גאולת קרובים בגירוע כמו עבד עברי הנמכר לנכרי דבהדיא כתיב ביה גירוע אף בפדיון קרובים:

רש"י ד"ה אלא ממנה. מה שנמחק בדפוסים תיבות עד שנת היובל הוא שבוש כמש"כ בקדושין (כ) ע"ש. וכן לקמן (בע"ב) ד"ה ואימא כתב ופשו ארבעי עד יובל:

רש"י ד"ה כפי שניו. כפי שנים שעומד בהן. כצ"ל:

ורב ענן. דהוה מספקא ליה בהי הדרי ובהי לא הדרי הך ברייתא דצריך גט שיחרור לא הוה שמיעא ליה ומהא דאמר שמואל אינה מכורה לא הוה מצי למשמע מידי דממאי דאינה מכורה ומעות חוזרין דלמא מעות שנתן לוקח למוכר מתנה הן ביד מוכר ואיכא בין רב לשמואל הך דפרישית לעיל: ומעות חוזרין דאדם יודע שאין קדושין תופסין באחותו וגמר ונתן לשם פקדון ולשמואל גמר ונתן לשם מתנה: דקנסת ללוקח. גבי מוכר עבדו בחוצה לארץ דאמרי' לא הדרי זביני ויוצא עבד לחירות ומפסיד לוקח: ליקנסיה למוכר. שיהו מעות חוזרין ויוציאו מוכר לחירות: לאו עכברא גנב. עכבר הגונב ומניח בחוץ אם לא היה לו חור להניח בו לא היה גונב הלכך חורא גנבא וקא גניב ליה ה''נ אם לא היה מוצא לוקח לא היה מוכרו: חורא מנא ליה. החור מאין לו הגניבה: דאיתא לאיסורא. דהיינו לוקח שהעבד אצלו: [הב ליה דמיה. פי' דמי הניר קמ''ל]: שלא יאמר. מוכר הבא לפדותה לסוף שתי שנים הנח לפני מליאה פירות כדרך שהנחתי לפניך כשמכרתי לך: במספר שני תבואות. משמע כל תבואות שבשתי שנים מדהוה ליה למיכתב מספר שנים או מספר תבואות דהוי משמע שתי תבואות: מתני' אינו מחשב. המוכר כשבא לגאלה אלא עם הראשון ומחשב כמה שנים היו משמכרה לו עד שנת היובל ומחשב כמה מגיע מן המנה לכל שנה ולפי אותו חשבון ינכה לו לוקח לכל שנה ושנה שאכלה והמותר יחזיר לו: [לאיש] אשר מכר לו. והשיב את העודף לאיש וגו' בגואל שדה ממכרו כתיב: לאיש אשר בתוכה. ובגמ' פריך מנלן דדרשינן לקולא לידרוש לחומרא: לא ימכור שדה רחוקה. שיש לו כדי לגאול זו שהיא קרובה לו בגמרא מפרש מנלן: ולא ילוה. מעות כדי לגאלה: מותר בכולן. המקדיש שדהו מותר למכור שדה אחרת או ללות כדי לגאלה וגואל לחצאין אם אינו מספיק לגאול את כולה יגאל חציה ולכשיוכל יגאלנה כולה: גמ' והשביחה. מאליה: העודף שבידו. הנשאר בידו מן הדמים שקיבל לאחר שינכה לו הלוקח חשבון המגיע לכל שנה שאכלה: הכסיפה. נתקלקלה ופחתו דמיה: שבקרקע. עודף שהקרקע שוה יותר על מה שמגיע לחשבון שמנכה לו הלוקח לשנים שאכלה דהאי עודף איכא למדרש להכי ולהכי: מאי בינייהו. בין רבי לר' דוסתאי מ''מ בין למר בין למר לקולא אזלינן: כגון דאייקר וזל ואייקר. שמכרה לו במאתים ומכרה ראשון לשני במנה ונתייקרה ביד השני ועמדה על מאתים לרבי דאמר לאיש אשר בתוכה לא יהיב אלא מנה כמה דיהיב בה שני לר' דוסתאי יהיב מאתים דאי אמרת עודף שבידו הא מאתן שקיל מקמא ואי אמרת עודף שבקרקע הא מאתן שויא: גאולה גאולה. כתיב הכא (ויקרא כה) ומצא כדי גאולתו וכתיב בעבד עברי (שם) גאולה תהיה לו: אלא ממנה. כשבא לפדות עצמו מחשב כמה שנים משעה שנמכר (עד שנת היובל) ומחשב כמה מגיע מאותו מנה לכל שנה ושנה ואם עברו שתים או שלש שנים ינכה לו אדוניו לפי חשבון המגיע לכל שנה כדכתיב כימי שכיר יהיה עמו: כפי שניו. משמע כפי שנים שעמד בהן כלומר לפי מה שהוא שוה באותה שעה: אין לי וכו'. דהאי קרא בנמכר לעובד כוכבים כתיב כדכתיב (שם) וכי תשיג יד גר ותושב וכו': שכיר שכיר. כתיב הכא (שם) כימי שכיר יהיה עמו וכתיב בנמכר לישראל (דברים טו) כי משנה שכר שכיר עבדך וגו':

אבודין מאי [איכא] בין רב לשמואל איכא בינייהו אי שמיט לוקח וקצץ אילנות שהיו בה לרב דאמר מכורה [היא] שדה הדרא בעינא ואילנות דקץ קץ לשמואל דאמר אינה מכורה ומעות מתנה הדרי אילנות ואע''ג דלוקח לא שקיל זוזי אי נמי כגון שמכר עמה מטלטלין והחזיק הלוקח בקרקעות ולא משך המטלטלין דקיימא לן נכסים שאין להן אחריות נקנים עם נכסים שיש להן אחריות בכסף בשטר ובחזקה ואין צריך משיכה לרב דאמר מכורה [ויוצאה] שדה הדרא ומטלטלי מיקנו לשמואל דאמר אינה מכורה ומעות מתנה לא מיקנו מטלטלי דחזקה דקרקע לא הוי חזקה עכ''ל רש''י ולפי האי שפרש''י דאמר במכור חוזר לבעליו מיד מ''מ מיקנו מטלטלין בהדייהו מקשין העולם מההיא דפ''ק דב''מ (דף יא.) מעשה בר''ג וזקנים שהיו באים בספינה אמר מעשר שאני עתיד למוד נתון ליהושע ומקומו מושכר לו (ואיכא בתוספתא) [ותני בסיפא] דנתקבלו שכר זה מזה וליתבי ההוא אתרא במתנה ע''מ להחזיר (או) וליקני לו בחליפין דסודר אי נמי לישייליה ההוא אתרא ויקנה ליה בקנין סודר וי''ל דכל דבר החוזר לבעלים כגון מתנה ע''מ להחזיר א''נ שאלה או שכירות בכולם לא מיקנו בחליפין משום דהוה כמו טובת הנאה דאמרינן (שם:) דאינה ממונא לקנות בחליפין ומש''ה הוצרך שיתקבלו מעות זה מזה: דלמא אינה מכורה ומעות מתנה מידי דהוה אמקדש אחותו. ומיהו לפי האמת שהוכחנו דמעות חוזרים אמרי' דלא דמי למקדש אחותו לפי שאדם יודע שאין קדושין תופסין באחותו וגמר ונתן לשם מתנה אבל במוכר שדהו בשנת היובל אין העולם בקיאין בכך ולא גמר לשום מתנה: לא ימכור ברחוק ויגאול בקרוב. ה''ה איפכא דלא אלא אורחא דמילתא נקט: איכא בינייהו דאייקר וזל ואייקר. ה''ה דהוה מצי למימר דאייקר וזל בלוקח אחד בלבד דאילו לרבי דלא דריש העודף בין לאיש אשר מכר בין לאיש אשר בתוכה צריך לגואלה כפי המכר דהיינו ביוקר ולרבי דוסתאי ברבי יהודה אזלינן בתר העלוי שבקרקע ונגאלת כפי העלוי אלא לפי דאיירי במתניתין בשני מוכרין ניחא ליה למינקט נמי איכא בינייהו בשני מוכרין:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד