ערכין כח ע"ב

לְךָ יִהְיֶה הֶחְרִים שְׂדוֹתָיו נוֹתְנָן לַכֹּהֵן שֶׁבְּאוֹתוֹ מִשְׁמָר שֶׁנֶּאֱמַר כִּשְׂדֵה הַחֵרֶם לַכֹּהֵן תִּהְיֶה אֲחֻזָּתוֹ וְגָמַר לַכֹּהֵן לַכֹּהֵן מִגֶּזֶל הַגֵּר
וְהָתָם מְנָלַן דְּתַנְיָא לַה' לַכֹּהֵן קְנָאוֹ הַשֵּׁם וּנְתָנוֹ לַכֹּהֵן שֶׁבְּאוֹתוֹ מִשְׁמָר
אַתָּה אוֹמֵר לַכֹּהֵן שֶׁבְּאוֹתוֹ מִשְׁמָר אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא לְכׇל כֹּהֵן שֶׁיִּרְצֶה כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר מִלְּבַד אֵיל הַכִּיפֻּרִים אֲשֶׁר יְכַפֶּר בּוֹ עָלָיו הֲרֵי בְּכֹהֵן שֶׁבְּאוֹתוֹ מִשְׁמָר הַכָּתוּב מְדַבֵּר
שָׂדֶה הַיּוֹצְאָה לַכֹּהֲנִים בַּיּוֹבֵל נוֹתְנָהּ לַמִּשְׁמָר שֶׁפָּגַע בּוֹ יוֹבֵל אִיבַּעְיָא לְהוּ פָּגַע בּוֹ בְּשַׁבָּת מַאי אָמַר רַב חִיָּיא בַּר אַמֵּי מִשְּׁמֵיהּ דְּחוּלְפָּנָא נוֹתְנָהּ לַמִּשְׁמָר הַיּוֹצֵא
אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק תַּנְיָא נִמְצֵאתָ אַתָּה אוֹמֵר אֶחָד יוֹבֵל וְאֶחָד שְׁבִיעִית מְשַׁמְּטִין כְּאֶחָד אֶלָּא שֶׁיּוֹבֵל בִּתְחִילָּתוֹ וְהַשְּׁמִטָּה בְּסוֹפָהּ
אַדְּרַבָּה מִשּׁוּם הָכִי הֲוַאי אֵימָא מִפְּנֵי שֶׁהַיּוֹבֵל כּוּ'
בִּשְׁלָמָא שְׁבִיעִית בְּסוֹפָהּ דִּכְתִיב מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים תַּעֲשֶׂה שְׁמִטָּה אֶלָּא יוֹבֵל בִּתְחִילָּתוֹ בְּיוֹם הַכִּיפּוּרִים הוּא דִּכְתִיב בַּיּוֹם הַכִּיפּוּרִים תַּעֲבִירוּ שׁוֹפָר בְּכׇל אַרְצְכֶם הָא מַנִּי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה הִיא דְּאָמַר מֵרֹאשׁ הַשָּׁנָה הוּא דְּחָיֵיל יוֹבֵל
שַׁמְעַהּ חִזְקִיָּה בַּר בִּילְוָטִי וַאֲזַל אֲמַר קַמֵּיהּ דְּרַבִּי אֲבָהוּ וְלַיקֵּישׁ מִטַּלְטְלֵי לְקַרְקָעוֹת
לָאו תַּנָּאֵי הִיא דְּאִיכָּא דְּמַקֵּישׁ וְאִיכָּא דְּלָא מַקֵּישׁ כְּמַאן דְּאָמַר לָא מַקְּשִׁינַן
מַתְנִי' חֶרְמֵי כֹּהֲנִים אֵין לָהֶם פִּדְיוֹן אֶלָּא נִ(ו)תָּנִים לַכֹּהֲנִים כִּתְרוּמָה רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָא אוֹמֵר סְתַם חֲרָמִים לְבֶדֶק הַבַּיִת שֶׁנֶּאֱמַר כׇּל חֵרֶם קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא לַה'
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים סְתַם חֲרָמִים לַכֹּהֲנִים שֶׁנֶּאֱמַר כִּשְׂדֵה הַחֵרֶם לַכֹּהֵן תִּהְיֶה אֲחֻזָּתוֹ אִם כֵּן לָמָּה נֶאֱמַר כׇּל חֵרֶם קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא לַה' שֶׁחָל עַל קׇדְשֵׁי קָדָשִׁים וְעַל קָדָשִׁים קַלִּים
מַחְרִים אָדָם אֶת קֳדָשָׁיו בֵּין קׇדְשֵׁי קָדָשִׁים בֵּין קָדָשִׁים קַלִּים אִם נֶדֶר נוֹתֵן דְּמֵיהֶן
וְאִם נְדָבָה נוֹתֵן אֶת טוֹבָתָן שׁוֹר זֶה עוֹלָה אוֹמְדִין כַּמָּה אָדָם רוֹצֶה לִיתֵּן בְּשׁוֹר זֶה לְהַעֲלוֹתוֹ עוֹלָה אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ רַשַּׁאי
הַבְּכוֹר בֵּין תָּם בֵּין בַּעַל מוּם מַחְרִימִין אוֹתוֹ וְכֵיצַד פּוֹדִים אוֹתוֹ אוֹמְדִין כַּמָּה אָדָם רוֹצֶה לִיתֵּן בִּבְכוֹר זֶה לִיתְּנוֹ לְבֶן בִּתּוֹ אוֹ לְבֶן אֲחוֹתוֹ

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כח - ב

שנאמר: "כל חרם בישראל לך [לאהרן] יהיה" שמשמע אהרן וכל זרעו - ולא דוקא לכהני אותו משמר. אבל החרים שדותיו נותנן לכהן - כלומר: לכל הכהנים - שבאותו משמר ^[27] העובד באותו זמן בבית המקדש, שנאמר בהקדש שדה אחוזה היוצאת לכהנים ביובל: "כשדה החרם לכהן תהיה אחוזתו", וגמר "לכהן" האמור כאן, שלו ניתן שדה החרם ושדה האחוזה, בגזירה שוה "לכהן" מגזל הגר [שמת ואין לו יורשים להשיב להם הממון שכפר לגר בשבועת שקר. ואמרה תורה: שהקרן והחומש - שחייב כל אדם שכפר ממון בשבועת שקר והודה, ליתן למי שכפר לו או ליורשיו - ינתנו לכהנים, ככתוב: "האשם המושב לד' לכהן"] וכשם שגזל הגר ניתן לכהן שבאותו משמר, כך בשדה החרם זוכים הכהנים שבאותו משמר.

ומיבעי לן: והתם בגזל הגר מנלן שניתנים לכהני אותו משמר?

ומבארינן: דתניא: כתוב "ואיש כי לא יהיה לו גואל [הוא גר שאין לו קרובין גואלין] להשיב האשם [הוא הממון שנתחייב] אליו, האשם [זה הקרן] המושב [זה החומש] לד' לכהן מלבד איל הכפורים [הוא קרבן אשם שמתחייב כל הכופר ממון בשבועה] אשר יכפר בו עליו". ומפרשת הברייתא: קנאו השם ונתנו לכהן שבאותו משמר, אתה אומר לכהן שבאותו משמר, או אינו אלא לכל כהן שירצה הכופר לתת? כשהוא אומר: "מלבד איל הכפורים אשר יכפר בו עליו" שמשמע שנותן את הממון לאותו כהן ^[28] שלו ניתן האשם, הרי מוכרח שבכהן שבאותו משמר הכתוב מדבר, כשם שהאשם ניתן לו.

ועוד אמר רב חייא בר אבין: שדה אחוזה שהוקדשה [ולא גאלוה הבעלים], היוצאת לכהנים ביובל, נותנה למשמר הכהנים העובדים בבית המקדש שפגע בו בזמן עבודתו, יום הכפורים ^[29] של יובל.

א. כתיב [בהר כ"ה ח - י] "וספרת לך שבע שבתות [שמיטות] שנים שבע שנים שבע פעמים, והיו לך ימי שבע שבתות השנים תשע וארבעים שנה".

"והעברת שופר תרועה וגו' ביום הכפורים תעבירו שופר בכל ארצכם".

"וקדשתם את שנת החמשים שנה וקראתם דרור בארץ לכל ישביה [היא מצות שחרור עבדים עבריים ביובל] יובל היא תהיה לכם ושבתם איש אל אחוזתו [היא מצות חזרת שדה אחוזה שנמכרה - ביובל] ואיש אל משפחתו תשובו".

ושנינו בראש השנה ח: "תניא: וקדשתם את שנת החמשים שנה מה תלמוד לומר? לפי שנאמר: " [והעברת שופר תרועה וגו'] ביום הכפורים", יכול, לא תהא מתקדשת [שנת היובל] אלא מיום הכפורים ואילך? תלמוד לומר: וקדשתם את שנת החמשים שנה, מלמד: שמתקדשת והולכת מתחילתה.

מכאן אמר רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקא: מראש השנה עד יום הכפורים לא היו עבדים נפטרין לבתיהן ולא משתעבדין לאדוניהם וכו', כיון שהגיע יום הכפורים, תקעו בית דין בשופר, נפטרו עבדים לבתיהן ושדות חוזרות לבעליהן". אבל רבנן חולקים וסוברים: שלא חל היובל אלא ביום הכפורים, ועבדים משתעבדין לאדוניהן עד יום הכפורים!

ב. כתיב [ראה טו - א]: "מקץ שבע שנים תעשה שמטה. וזה דבר השמטה שמוט כל בעל משה ידו אשר ישה ברעהו לא יגש את רעהו ואת אחיו כי קרא שמטה לד'", וזו מצות שמיטת כספים בסוף השמיטה.

ג. משמרות העבודה של הכהנים היו מתחלפות כל שבת - ביום, לאחר שהקריב משמר היוצא תמיד של שחר. [סוכה נו:].

איבעיא להו: פגע יום הכפורים של יובל בו [במשמר] בשבת שמשמרות הכהונה מתחלפות בו, מאי לעשות בשדה אחוזה המתחלקת לכהנים, אם ליתנו למשמר היוצא שברשותו התחיל היובל בליל אמש, או למשמר הנכנס?

ופשטינן: אמר רבי חייא בר אמי משמיה דחולפנא [שם חכם]: נותנה למשמר היוצא כיון שברשותו התחיל היובל בליל אמש.

ומסייעינן: אמר רב נחמן בר יצחק: תניא נמי הכי כיון ששנת מ"ט לשנות היובל היא שביעית ונוהג בסופה "שמיטת כספים", ושנה שלאחריה היא יובל שנוהג בו "שמיטת קרקעות" שנמכרו, מיד הלוקח, וחוזרות לבעליהן, נמצאת אתה אומר: אחד יובל ואחד שביעית משמטין - בסוף שנת מ"ט ליובל - כאחד באותו יום, אלא שיובל בתחילתו משמט והשמטה בסופה משמטת.

ותמהינן תחילה לפרושי ברייתא: איך אמרת "אלא" שיובל בתחלתו והשמיטה בסופה, שמשמע שבא לסתור את מה שאמר מתחלה שהם כאחד ממש, אדרבה משום הכי שהשמיטה בסופה והיובל בתחלתו הוא שהם "משמטין כאחד"?!

ומשנינן: אין הכי נמי, ואימא כך: אחד יובל ואחד שביעית משמטים כאחד "מפני" שהיובל בתחלתו והשמיטה בסופה.

תו תמהינן: בשלמא זה שכתוב בברייתא שביעית בסופה משמטת, מובן! דכך כתיב: "מקץ שבע שנים תעשה שמטה" ומשמע בסוף השנה השביעית תעשה שמיטת כספים, אלא זה שכתוב בברייתא יובל בתחלתו משמט - קשה, שהרי ביום הכפורים הוא שחל היובל, דכתיב: ביום הכפורים תעבירו שופר בכל ארצכם, וביום הכפורים משמט היובל את הקרקעות?!

ומשנינן: הא מני ברייתא זו שכתוב בה שהיובל משמט בתחלתו בראש השנה, רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה היא, דאמר: מראש השנה הוא דחייל יובל, כי הוא סובר שזה שכתוב: "וקדשתם את שנת החמשים שנה" היינו מראש השנה, וכשם שסובר רבי ישמעאל שעבדים לא משתעבדים לאדוניהם מראש השנה של יובל ונפטרים לבתיהם ביום הכפורים, כך שמטת קרקעות, מתחילה בראש השנה ונגמרת ביום הכפורים ^[30].

שמעה - את המימרא של רב חייא בר אבין, שאמר: "החרים מטלטלין נותנן לכל כהן שירצה" אבל "החרים שדותיו נותנן לכהן שבאותו משמר" - חזקיה בר בילוטי, ואזל אמר [הלך ותמה] קמיה דרבי אבהו: וליקיש מטלטלין לקרקעות, וכמו שבקרקעות נותן לכהני משמר הוא הדין במטלטלין, שהרי הוקשו, ככתוב "אשר יחרם וגו' מכל אשר לו [היינו: מטלטלין] וגו' ומשדה אחוזתו"?!

ומשנינן: וכי לאו תנאי היא שחולקים בהיקש זה במשנתנו, ואיכא רבי יהודה דמקיש מטלטלין לקרקעות שכשם שאין הלויים מחרימים קרקעותיהם ככתוב "כי אחוזת עולם הוא להם" הוא הדין מטלטלין. ואיכא רבי שמעון דלא מקיש ומשום כך הוא סובר שהלויים מחרימים מטלטלין ולא קרקעות?! והמימרא של רב חייא שלא מקיש מטלטלין לקרקעות [לענין נתינה לכהני משמר]: היא כמ"ד [רבי שמעון] דלא מקיש! ^[31]

מתניתין:

חרמי כהנים ^[32] שהוחרמו כדי ליתנם לכהנים [למעט: חרמים שהוחרמו על מנת ליתנם לבדק הבית] אין להם פדיון לתת דמים במקומם, אלא: ניתנים לכהנים, כתרומה שהיא ניתנת לכהן.

רבי יהודה בן בתירא אומר: סתם חרמים - שאמר: "הרי זה חרם" - ניתנים לבדק הבית, [והרוצה להחרים כדי ליתנם לכהנים, צריך שיאמר כך בפירוש], שנאמר: "כל חרם קדש קדשים הוא לד'".

וחכמים אומרים: סתם חרמים - לכהנים, שנאמר בהקדש שדה אחוזה: "כשדה ^[33] החרם - ומשמע חרם סתם - לכהן תהיה אחוזתו". אם כן שסתם חרמים לכהנים, למה נאמר "כל חרם קדש קדשים הוא לד'" שמזה משמע שחרמים הם הקדש?! ללמד: שחל - חרם ^[34] הניתן לכהן - על קרבנות שהם קדשי קדשים ועל קרבנות שהם קדשים קלים, ולא שיחול עליהם חרם ממש וינתנו הם עצמם לכהן, שהרי אינן שלו - אלא:

מחרים אדם את קדשיו, בין קדשי קדשים בין קדשים קלים, וכך הוא דינם:

א. אם אותה בהמת קדשים שהחרימה הופרשה עבור נדר, שאמר: "הרי עלי" להביא קרבן [קדשי קדשים או קדשים קלים], נותן דמיהן של הקרבנות לחרמי כהנים, שכיון שהוא חייב באחריות הקרבן שאם מתה או נגנבה צריך להביא אחרת תחתיה להשלים את חיוב נדרו, חשובה הבהמה כאילו כולה שלו היא, ועל כן חל החרם על ערכה של הבהמה.

ב. ואם אותה בהמת קדשים שהחרימה הופרשה בתורת נדבה, שאמר: "הרי זו" לקרבן [שאינו חייב באחריותה להביא קרבן אחר אם מתה או נגנבה], כיון שאם תמות או תיגנב הרי זה מפסיד טובת הנאה שיש לו בה - שכשהיא קיימת הרי הוא מקריב על ידה דורון לקונו - נחשב כאילו בעלים הוא על הקרבן כפי אותו ערך טובת ההנאה, ועל כן: נותן את ערך טובתו לחרמי כהנים.

וכיצד שמים אותה טובת הנאה?

אם אמר - דרך משל - שור זה עולה, אומדין: כמה דמים היה אדם רוצה ליתן בשור זה על מנת שיוכל להעלותו עולה שאינו חייב בה [כבעל הקרבן שאינו חייב בקרבן זה] - על שמו.

הבכור - בין תם שהוא ניתן לכהן על מנת שיקריבנו, ובין בעל מום שהוא ממון הכהנים - מחרימין אותו. ולא שיהא הוא בעצמו לכהן בתורת חרם, שהרי אינו שלו להחרימו - אלא: "פודה" אותו בתשלום לחרמי כהנים, כפי ערך טובת הנאה שיש לו עכשיו בבכור.

וכיצד "פודים" אותו?

אומדין: כמה היה אדם ישראל רוצה ליתן לבעל הבכור הישראל בבכור זה שיהא לו בה זכות ליתנו - בתורת בכור - לבן בתו כהן שיקריבנו או יזכה בו. או ליתנו לבן אחותו כהן, שכך הוא ערך טובת הנאה שיש לבעל הבכור הישראל, שהרי ברצונו הדבר תלוי למי יתננו ^[35].

הערות

^[27] מבואר ברמב"ם [פ"ו מערכין ה"ה] שזה תלוי בשעה שהחרים, והמשמר שעבד אז זוכה בחרם.

^[28] כוונת הברייתא היא, שהכסף יש לו אותו גדר כמו לאשם, וכשם שהאשם ניתן לכהני המשמר כך גם הכסף שייך לכהני המשמר. אבל אין הכסף והאשם תלויים זה בזה, ויכול לתת את הכסף תחילה למשמר אחד ואחר כך להביא את האשם במשמר אחר, וכמבואר במשנה בהגוזל קמא.

^[29] כך פירש רש"י. אך הרמב"ם [פ"ד מערכין הכ"ד] כתב, שזה תלוי בראש השנה של יובל והמשמר שעובד אז זוכה, וביאר המשנה למלך, כיון שפוסק הרמב"ם כרבי ישמעאל שהיובל משמט מראש השנה, ממילא זוכה המשמר של ראש השנה שאז חל היובל. ואמנם, היה מקום לומר כיון שרק ביום כיפור חל היובל למפרע מראש השנה, אולי תהיה זכיית הכהנים תלויה ביום כיפור ויזכה המשמר שעובד אז. אך מבואר ברמב"ם לא כך, אלא הזכות נקבעת בראש השנה. והוסיף המשנה למלך, שמסתבר לא לעשות מחלוקת בין רש"י לרמב"ם. ומה שכתב רש"י שתלוי ביום כיפור, היינו לדעת רבנן שהיובל משמט רק מיום כיפור, אבל להלכה כרבי ישמעאל שחל היובל בראש השנה, יודה רש"י שזוכה המשמר של ראש השנה.

^[30] מהברייתא הזו פשטה הגמרא את הספק אם המשמר היוצא זוכה או המשמר הנכנס. וכתב רש"י שהראיה מכאן היא שהולכים אחרי ההתחלה. וביאר המשנה למלך, שראיית הגמרא היא כך, שהרי לרבי ישמעאל חלות היובל אינה נגמרת עד יום הכיפורים [ולכן העבדים אינם משתחררים לבתיהם עד יום הכיפורים], ומכל מקום אמר רבי ישמעאל שהיובל משמט מיד בראש השנה בסמוך לשמיטה שקדמה לו, ואם כן, הוא הדין שבראש השנה עצמו הוא משמט מיד בתחילתו, וזוכה המשמר שעבד בכניסת ראש השנה. והוא הדין לרבנן שחלות היובל היא ביום הכיפורים, זוכה המשמר שעובד בכניסת יום הכיפורים.

^[31] והרמב"ם שפוסק [פ"ו מערכין ה"ז] כרבי יהודה שאינם מחרימים גם מטלטלין מפני שהוקשו לקרקעות, פסק באמת [ה"ה] שבין חרמי קרקע בין חרמי מטלטלין ניתנים לכהני המשמר.

^[32] המנחת חינוך [שנז ט] מסתפק, אם מופלא הסמוך לאיש יכול להחרים לכהנים, שאפשר לומר, כיון שכל זמן שחרמי הכהנים בבית בעלים הם כהקדש גמור, שוב יש לזה דין הקדש ומופלא יכול להחרים. אך מצד שני יש לומר, כיון שאצל הכהנים זה נהיה חולין גמורים, אין לזה דין הקדש, ומופלא הסמוך לאיש לא יוכל להחרים לכהנים. עוד הסתפק המנחת חינוך, אם גוי יכול להחרים לכהנים. כי אמנם גוי יכול להקדיש להקדש, אך כאן שזה לכהנים, אולי זה כמתנות כהונה שגוי לא שייך בהן. עוד הסתפק המנחת חינוך [שם יז], שהרי בהקדש הדין שאי אפשר לחזור אפילו בתוך כדי דיבור, וחרמי כהנים האם דינם כהקדש שאי אפשר לחזור, או כשאר נדרים שאפשר לחזור מהם בתוך כדי דיבור. ולענין שאלה כתב המנחת חינוך [שם י] שפשוט שלפני שבאו ליד הכהן אפשר להשאל עליהם, וכמו על תרומות ומעשרות לפני שבאו ליד הכהן. וחרמי כהנים, כל זמן שהם בבית בעלים ולא באו ליד הכהן, יש בהם מעילה כהקדש. וכתב המנחת חינוך [שם יז], שיש בהם מועל אחר מועל, כיון שאין להם פדיון הרי הם כשאר קדושת הגוף שיש בה מועל אחר מועל.

^[33] הקשה הרא"ש מדוע לא הביאו חכמים את הפסוק בפרשת קרח "כל חרם בישראל לך יהיה", ותירץ הרא"ש, שבפסוק הזה לא נזכר מפורש כהן, ולכן הביאו את הפסוק כשדה החרם לכהן וכו' ששם נזכר כהן מפורש. אך הרמב"ם [פ"ו מערכין ה"א] כתב, שסתם חרמים לכהנים שנאמר "כל חרם בישראל לך יהיה". ותמה הכסף משנה, מדוע שינה הרמב"ם והביא דרשה אחרת ממה שכתוב במשנה? ותירץ הלחם משנה, שמצאנו כך פעמים רבות שהאמוראים דרשו פסוק אחר ממה שדרשה המשנה, ולעיל מצאנו [סוף כח א] שדרש רב חייא בר אבין מהפסוק כל חרם וכו' והביא הרמב"ם את הדרשה הזו שהיא יותר פשוטה.

^[34] מבואר ברמב"ם [פ"ו מערכין הי"א] שדין זה הוא בין בחרמי כהנים ובין בחרמי בדק הבית שהם חלים על הקדשים.

^[35] ביסוד הקדש זה, שמקדיש אדם את קרבנותיו לבדק הבית או לחרמי כהנים וקרוי הקדש עילוי, כתב הגרי"ז [פ"ד מתמורה הי"א] שנחלקו רש"י והרמב"ם. דעת רש"י היא, שכל ההקדש חל רק על הטובת הנאה שיש לו בקרבן, אך לא על גוף הקרבן. ובמסכת בתמורה פירש רש"י, שעל קדשי בדק הבית לא חל הקדש עילוי כיון שאין לאדם בהם טובת הנאה. והיינו, שלדעת רש"י כל חלות ההקדש עילוי היא על הטובת הנאה שיש לו בקרבן. אך מדברי הרמב"ם דייק הגרי"ז שהקדש עילוי חל על גוף הקרבן. לפי שהרמב"ם כתב [פ"ו מערכין ה"ח]: המקדיש קדשי מזבח לבדק הבית, הרי ההקדש חל עליהן, ותערך הבהמה, ותפדה, ויפלו דמיה לבדק הבית. ומשמע מהרמב"ם שחל ההקדש כפשוטו על גוף הקרבן, ולא הזכיר הרמב"ם כלום מענין טובת הנאה. ומה שמבואר במשנה טובת הנאה, מפרש הרמב"ם שזה רק לענין שיעור הפדיון, כיון שהפדיון הוא על מנת להקריב אותה למה שהיא, ממילא זהו השיווי לפדיון, כמה טובת הנאה יש לו מההקרבה. אבל ההקדש הוא על גוף הקרבן כולו, ולא רק על טובת ההנאה. וסברת הרמב"ם היא, שקדושת קרבן אינה סתירה לקדושת בדק הבית, ויכולה אחת מהן לחול על השניה, וזה שקדושת הגוף לא חלה על קדושת בדק הבית, פירש הרמב"ם משום שקדשי בדק הבית אינם שלו, ואין אדם מקדיש דבר שאינו שלו, ולכן אי אפשר להתפיס בהם הקדש עילוי לקרבן או לכהנים.

לך יהיה" (במדבר יח, יד), כלומר, יהיה לאהרן, והוא הדין לכל אחד מבניו הכהנים. אבל אם החרים אדם את שדותיו — נותנן לכהן שבאותו משמר כהונה העובד במקדש באותה שעה, שנאמר: "כשדה החרם לכהן תהיה אחזתו" (ויקרא כז, כא), וגמר [ולמד] בגזירה שווה "לכהן" "לכהן" מגזל הגר, שהגוזל את הגר ונשבע שלא גזלו, ומת הגר ואין לו יורשים — נותן את הגזילה לכהני המשמר המשרת באותה שעה במקדש.

ושואלים: והתם מנלן [ושם מנין לנו], שניתן לכהן שבאותו משמר? דתניא [ששנויה ברייתא], נאמר: "ואם אין לאיש גואל להשיב האשם (כלומר, הגזילה) אליו, האשם המושב לה' לכהן" (במדבר ה, ח). וממה שנאמר "לה' לכהן" יש ללמוד כי קנאו השם את הגזל המושב, ונתנו לכהן שבאותו משמר.

ויש לשאול: אתה אומר שניתן לכהן שבאותו משמר? או אינו אלא לכל כהן שירצה הגזלן לתת לו! כשהוא אומר בהמשך לכך: "מלבד איל הכפרים אשר יכפר בו עליו" — הרי בכהן שבאותו משמר המקריב את הקרבן הכתוב מדבר.

א ועוד אמר ר' חייא בר אבין בעניינים אלו: שדה היוצאה לכהנים ביובל, שהוקדשה על ידי בעליה ולא נגאלה — נותנה למשמר שפגע בו יובל בזמן שהיה משרת במקדש. איבעיא להו [נשאלה להם] השאלה: פגע בו היובל בשבת, שהוא זמן חילופי המשמרות, מאי [מה הדין], כלומר, לאיזה משמר יינתן? אמר רב חייא בר אמי משמיה [משמו] של חולפנא: נותנה למשמר היוצא, שמסיים את משמרתו בשבת זו.

אמר רב נחמן בר יצחק: תניא [שנויה ברייתא] המסייעת לו, שכן שנינו: נמצאת אתה אומר, אחד יובל, שמשמט את השדות המכורות מיד הקונים, ואחד שביעית, שמשמטת את החובות — משמטין כאחד, באותה שעה, אלא שיובל משמט בתחילתו והשמטה משמטת בסופה. כלומר, בליל ראש השנה שבו מסתיימת השמיטה (השנה הארבעים ותשע) ונכנס היובל — נשמטים החובות, והשדות שנמכרו נשמטות מיד הקונים. והוא הדין לשדות שהוקדשו על ידי בעליהן, שיוצאות לכהנים. ונמצא שאם היתה זו שבת — זוכה בהן המשמר היוצא, מפני שהמשמרות מתחלפים למחרת, ביום השבת עצמו. ושואלים על לשון הברייתא: מדוע נאמר שם "אלא", שמשמעו שהם משמטים כאחד למרות שהיובל משמט בתחילתו?

אדרבה [גדולה מזו, להיפך], משום הכי הואי [משום כך הוא] כלומר, טעם הדבר שהם משמטים כאחד הוא מפני שהיובל משמט בתחילתו, והשמיטה משמטת בסופה! ומשיבים, אימא [אמור] בברייתא: מפני שהיובל משמט בתחילתו והשמיטה בסופה.

ושואלים: בשלמא [נניח] שביעית משמטת חובות בסופה — דכתיב [שנאמר]: "מקץ שבע שנים תעשה שמטה" (דברים טו, א), ו"מקץ" משמעו — בסוף, אלא יובל האם הוא משמט בתחילתו? הלוא ביום הכיפורים הוא משמט, דכתיב [שנאמר]: "ביום הכפרים תעבירו שופר בכל ארצכם... ושבתם איש אל אחוזתו" (ויקרא כה, ט—י)! ומשיבים: הא מני [ברייתא זו כשיטת מי היא]? כשיטת ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה היא, שאמר: כבר מראש השנה הוא דחייל [שחל] היובל. ושבים לתחילת דבריו של ר' חייא בר אבין, שהמחרים מיטלטליו נותנם לכל כהן שירצה, בניגוד למחרים קרקע, שהוא ניתן לכהני המשמר שבאותה שעה.

מסופר, שמעה חזקיה בר בילוטו, ואזל אמר קמיה [והלך ואמר לפני] ר' אבהו: וליקיש מטלטלי [ושיקיש מיטלטלים] לקרקעות, כפי שמשמע מן הכתוב "אשר יחרים איש לה' מכל אשר לו, מאדם ובהמה ומשדה אחוזתו" (שם כז, כח), ואף המיטלטלים ינתנו לכהן שבאותו המשמר!

אמר לו ר' אבהו: לאו תנאי [האם לא מחלוקת תנאים] היא? דאיכא דמקיש, ואיכא דלא מקיש [שיש שמקיש, ויש שלא מקיש], שכך הסברנו (בעמוד הקודם) את מחלוקת ר' יהודה ור' שמעון האם לויים מחרימים מיטלטלים שלהם או לא, ור' חייא בר אבין סבור כמאן דאמר [כמי שאומר]: לא מקשינן [אין אנו מקישים].

ב משנה חרמי כהנים, שהחרים אדם מנכסיו לטובת הכהנים, אין להם פדיון, כפי שיש לכל דבר שהוקדש (הוחרם) לבדק הבית, אלא נותנים אותם לכהנים כתרומה, שהיא רכושם לכל דבר. ר' יהודה בן בתירא אומר: סתם חרמים, שהחרים איש מנכסיו ולא פירש למי החרימם, ניתנים לבדק הבית, שנאמר: "כל חרם קדש קדשים הוא לה' "(ויקרא כז, כח).

וחכמים אומרים: סתם חרמים ניתנים לכהנים, שנאמר לגבי המקדיש שדה ולא גאלה: "כשדה החרם לכהן תהיה אחזתו" (שם כז, כא), הרי שסתם שדה חרם — של הכהן היא. אם כן, למה נאמר "כל חרם קדש קדשים הוא לה' "? ללמד שחרם חל גם על קדשי קדשים ועל קדשים קלים, שאם הקדיש אדם בהמה לקרבן, ולאחר מכן החרימה — החרם חל, ואולם לא על גופה, אלא על השייכות הכספית שיש לו בה.

וכך אמרו חכמים: מחרים אדם את קדשיו בין קדשי קדשים בין קדשים קלים, כיצד? אם היה הקרבן שהחרים נדר, וכגון שאמר "הרי עלי עולה", והפריש קרבן, הואיל והוא חייב באחריותו אם מת או אבד — נחשב הקרבן כשלו, ולכן נותן דמיהן (שוויים) לכהנים.

ואם היה הקרבן שהחרים נדבה, שהוא פטור מאחריותה אם אבדה, וכגון שאמר על בהמה "הרי זו לעולה" — נותן את טובתן, את הזכות הכספית שיש לו בהם, וכגון אם אמר: "שור זה עולה" — אומדין כמה כסף אדם רוצה ליתן בשור זה כדי להעלותו עולה, אף על פי שאינו רשאי (חייב) להקריבה.

הבכור, בין שהיה תם בין שהיה בעל מום — מחרימין אותו בעליו. וכיצד פודים אותו כלומר, כמה צריך ליתן לכהן בשביל החרם? אומדין כמה אדם מישראל רוצה ליתן בעבור בכור זה כדי ליתנו לכהן שהוא בן בתו או לכהן שהוא בן אחותו.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

shall be yours” (Numbers 18:14), i.e., for Aaron and any of his descendants. But if one dedicated his fields, he gives them to a priest of that priestly watch which is currently serving in the Temple, as it is stated: “As a field dedicated; its possession shall be to the priest” (Leviticus 27:21). And one derives a verbal analogy between “to the priest” here and “to the priest” from a verse (Numbers 5:8) discussing property robbed from a convert. The halakha in that case is that if one took an oath that he did not rob a convert, and then after the convert died and left no descendants he admitted to taking a false oath, he must give the stolen property to the priests of the priestly watch currently serving in the Temple.

The Gemara asks: And there, in the case of property robbed from a convert, from where do we derive that it is given to the priests of the current priestly watch? As it is taught in a baraita: In the verse: “But if the man has no kinsman to whom restitution may be made for the guilt, the restitution for guilt that is made shall be the Lord’s, to the priest” (Numbers 5:8), the phrase: “Shall be the Lord’s, to the priest,” indicates that God has acquired the restitution for the guilt and has given it to the priest of that priestly watch.

The Gemara objects: Do you say the restitution is given to the priest of that priestly watch; or perhaps is it necessary only for it to be given to any priest to whom the robber wishes to give it. The Gemara explains that when the same verse says: “Besides the ram of the atonement, whereby atonement shall be made for him,” this indicates that the verse speaks of a priest of that priestly watch, i.e., the watch that is currently involved in sacrificing offerings.

§ Rabbi Ḥiyya bar Avin states another halakha involving property that is given to the priests. With regard to a field that was consecrated by its owner and was not redeemed by him, which goes out of his possession and passes to the possession of the priests at the Jubilee Year, one gives it to the members of the priestly watch serving when the Jubilee Year occurred, i.e., the watch serving at the beginning of the Jubilee Year. A dilemma was raised before the Sages: If the beginning of the Jubilee Year occurred on Shabbat, which is the day on which the priestly watches rotate, what is the halakha? Which priestly watch receives the property? Rav Ḥiyya bar Ami says in the name of Ḥulfana: One gives it to the watch that leaves the service of the Temple on that Shabbat.

Rav Naḥman bar Yitzḥak says: It is taught in a baraita in accordance with these statements: You are found to say that both the Jubilee Year, when fields that were sold are returned to their owners, and the Sabbatical Year, when debts are canceled, abrogate at once, i.e., at the same time, except that the Jubilee Year abrogates at its beginning and the Sabbatical Year abrogates at its end. In other words, the evening of Rosh HaShana at the conclusion of the Sabbatical Year, which is the forty-ninth year of the Jubilee cycle, is also the beginning of the Jubilee Year, which is the fiftieth year. At this time, all debts and land purchases are abrogated, and consecrated fields that were not redeemed become the property of the priests. Accordingly, if Rosh HaShana occurs on a Shabbat, the priestly watch that ends their service receives the fields, as the priestly watches rotate only in the morning.

The Gemara questions the terminology of the baraita: Why does the baraita state: Except that? This statement indicates that the Sabbatical Year and the Jubilee Year abrogate simultaneously despite the fact that the Jubilee Year abrogates at its beginning. On the contrary, this halakha is due to that very reason, i.e., they abrogate simultaneously because the Jubilee Year abrogates at its beginning and the Sabbatical Year at its end. The Gemara explains that in fact one should say the baraita as follows: They abrogate at the same time, due to the fact that the Jubilee Year abrogates at its beginning and the Sabbatical Year at its end.

The Gemara asks: Granted, it is clear that the Sabbatical Year abrogates at its end, as it is written: “At the end of every seven years you shall make a release” (Deuteronomy 15:1). But does the Jubilee Year abrogate at its very beginning? It abrogates only ten days later, on Yom Kippur, as it is written: “On Yom Kippur shall you make proclamation with the shofar throughout all your land…and you shall return every man to his possession” (Leviticus 25:9–10). The Gemara explains: In accordance with whose opinion is this baraita? It is in accordance with the opinion of Rabbi Yishmael, son of Rabbi Yoḥanan ben Beroka, who says: It is from Rosh HaShana that the Jubilee Year takes effect.

The Gemara returns to the statement of Rabbi Ḥiyya bar Avin that one who dedicates his movable property may give it to a priest of his choosing, whereas one who dedicates his land gives it to members of the current priestly watch. The Gemara relates that Ḥizkiyya bar Biluto heard this statement and went and said the following difficulty before Rabbi Abbahu: But let one juxtapose movable property to land, as the verse states: “That a man may dedicate to the Lord of all that he has, whether of man or animal, or of his ancestral field” (Leviticus 27:28). If so, movable property must also be given to members of the current priestly watch.

Rabbi Abbahu responded: Is it not a dispute between tanna’im? As there are those who juxtapose and there are those who do not juxtapose, in accordance with the earlier explanation of the Gemara that this is the basis for the dispute between Rabbi Yehuda and Rabbi Shimon with regard to whether or not Levites may dedicate movable property. Rabbi Ḥiyya bar Avin holds in accordance with the opinion of the one who says we do not juxtapose movable property and land.

MISHNA: Dedications of property for priests, unlike consecrations of property for Temple maintenance, have no redemption; rather, one gives it to the priests, and it is their property in every sense, like teruma. Rabbi Yehuda ben Beteira says: Dedications dedicated without specification of their purpose are designated for Temple maintenance, as it is stated: “Every dedicated item is most sacred to the Lord” (Leviticus 27:28).

And the Rabbis say: Dedications dedicated without specification of their purpose are designated for priests, as it is stated with regard to one who consecrated a field and did not redeem it: “As a field dedicated; its possession shall be to the priest” (Leviticus 27:21), indicating that a non-specific dedication belongs to the priest. If so, why is it stated: “Every dedicated item is most sacred to the Lord”? This comes to teach that dedication takes effect on offerings of the most sacred order and offerings of lesser sanctity. If one consecrated an animal for sacrifice and then dedicated it, the dedication takes effect. Nevertheless, it does not take effect on the body of the animal; rather, it applies to the owner’s financial stake in the offering.

As the Sages delineated: A person may dedicate his sacrificial animals, both offerings of the most sacred order and offerings of lesser sanctity. If the offering he dedicated was the object of a vow, e.g., if he said: It is incumbent upon me to sacrifice a burnt offering, since he is obligated to replace such offerings they are considered his property, and therefore he gives their value to the priests.

And if the offering he dedicated was a gift offering, e.g., if he said: This animal is a burnt offering, in which case he is not obligated to replace the animal, he gives the monetary benefit that he has in them. For example, if he said: This bull is a burnt offering, one estimates how much money a person would be willing to give in order to sacrifice the animal as a voluntary burnt offering, even though he is not permitted to do so.

With regard to a firstborn animal, whether it is unblemished or whether it is blemished, its owner may dedicate it. And how does one assess the payment required to redeem it? One estimates how much an Israelite person would be willing to give in exchange for that firstborn in order to give it to a priest who is his daughter’s son or to a priest who is his sister’s son.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

שנאמר כל חרם בישראל לך יהיה. לאיזה כהן שירצה יתנם כלומר שטובת הנאה שלו:

[דתניא לה' לכהן. בגזל הגר מישתעי דדרשי' לקרא הכי אם [אין] לאיש גואל דהיינו גר דאין לו גואלים]:

אשר יכפר בו עליו הוי אומר בכהן שבאותו משמר שעובד ומקריב קרבנות הכתוב מדבר:

נותנה למשמר שפגע בו יובל. שחל יובל ליכנס בתוך משמרו:

פגע בו בשבת אם חל יובל ליכנס בשבת ובשבת עובדין ב' משמרות משמר היוצא ומשמר הנכנס לאיזה משמר הוא נותנה. נותנה למשמר היוצא הואיל והוא העובד שהקריב תמידין אמש והיום בשחרית:

[אחד יובל ואחד שביעית משמטין כאחד. כלומר ששמיטתן פוגעין זה בזה לפי ששנת מ"ט היא שביעית ושנת נ' היא יובל אלא שהיובל משמט בתחילה ובשביעית בסופה:

אדרבה האי משום הכי הוא. כלומר טעמא מאי משמטין כאחד מפני שהשביעית משמטת בסופה לכספים ויובל בתחילתה אלא תריץ הכי במקום אלא תני מפני שהיובל בתחילה כו']:

בשלמא שביעית משמטת בסופה. בהשמטת כספים מיירי דאי בהשמטת קרקע לענין זריעה וחרישה מתחילת שביעית משמטין:

דכתיב מקץ שבע שנים בסופה תעשה שמטה וזה דבר השמטה וגו':

אלא יובל בתחלתה. ביום הכפורים חייל יובל והיאך משמטין כאחד והרי עשרה ימים הן בין סוף שביעית להתחלת יובל:

[הא מני. דמשמטין כאחד:

ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקא היא]:

שמעה חזקיה בר בילוטי. להא דאמר חייא בר אבין:

אמרה קמיה דרבי אבהו. אמר ליה אמאי אמר נותנן לכל כהן שירצה וליקוש מטלטלין לקרקעות [דליתנן לכהן שבאותו משמר]:

לאו תנאי. היא דרבי יהודה מקיש מטלטלי לקרקעות ור' שמעון לא מקיש ור' חייא סבר לה כמאן דלא מקיש:

חרמי כהנים שישראל מחרים לדעת שיבוא ליד כהן אין להן פדיון אלא ליתנם לכהן כדכתיב כל חרם בישראל לך יהיה:

סתם חרמים שלא הזכיר כהן:

שחל החרם על קדשי קדשים ועל קדשים קלים. כיצד כדמפרש לקמן לא שיהא יכול להתפיס הן עצמן לשום חרם או לשום דבר אחר דאין הקדש חל על הקדשים אלא כדמפרש מחרים אדם את קדשיו בין קדשי קדשים ובין קדשים קלים אם נדר הם שאמר עלי שחייב באחריותו נותן דמיהם לכהנים מפני שהחרימן והן עצמן אינן לשום חרם אלא קרבין לשום חובתו ואם הן נדבה שאינו חייב באחריותן לא חשיבי ממונו ואין נותן לכהנים בשביל החרם אלא טובתה מה שהוא רשאי ליטול הימנה טובת הנאה ומפרש כיצד נותן את טובתה אמר שור זה עולה דלא אמר עלי דאינו חייב באחריותו ואח"כ אמר הרי הוא חרם אומדין כמה אדם כו'. אע"ג דנדבה הוא ואין חייב באחריותן אכתי אדם שאינו מחוייב עולה אי משכח לה בזול יקנה אותה ואותה אחריות הוי עליו ונותן אותן דמים. פירוש אחר אומדין כמה אדם כהן שאינו ממשמר זה שעובד רוצה ליתן להמתנדב משור זה שימתין לו שיתנו לו (להקריבו) להעלהו עולה בזמן משמרתו כדי שיזכה בעורו כמו שאותו כהן היה נותן לו כך וכך יתן זה שהחרימו לכהנים וזהו קדשי קדשים:

^א)נראה דצ"ל שאינו רשאי. כלומר שאינו חייב כלום להקריב עולה כלומר כיון וכו'. שאינו חייב כלום. (בתמורה בישראל בקדשים) [שאינו רשאי] כלומר כיון שאינו חייב באחריותו אינו נותן דמי כלו אלא טובת הנאתו כדאמרן:

ובין קדשים קלים כיצד. הבכור כשהוא ברשות ישראל בין תם בין בעל מום מחרימין אותו טובת הנאתו ולא דמי כולו שאינו חייב באחריותו וכיצד פודין אותו כלומר כיצד שמין טובת הנאתו אומדים כמה אדם מישראל רוצה ליתן בבכור זה לבעלים שיתננו לבן בתו כהן או לבן אחותו כהן כך יתן זה שהחרימו לכהנים:

ד"ה אלא בכדי טובתה. וכאותן דמים יתן זה כו'. כצ"ל:

היוצאה לכהנים נותנו למשמר כו':

שם וחכמים אומרים סתם חרמים לכהנים נ"ב תימה דלא מפלגי הכא כדתנן התם (פ"ב דנדרים) סתם חרמים ביהודה כו' ולפום ההוא איתא להא ולהאי דריב"ב דבח"ל הוה בנציבין מש"ה קאמר סתם חרמים לב"ה דהו"ל דומיא דאנשי גליל שאין מכירין את חרמי כהנים:

שני דמי עלי וכו'. עמ"ש שם בקונטריס ככר לאדן בס"ד על זה ודוק הטב:

לך יהיה. לאהרן קאמר ליה רחמנא וכל זרעו בכלל: האשם המושב לה' לכהן. בגזל הגר הכתוב מדבר שהרי בישראל אין לך אדם מישראל שאין לו גואלין אלא הגוזל את הגר ונשבע והודה ואחר כך מת משלם קרן וחומש לכהן ואשם למזבח ואמרינן בפרק הגוזל בב''ק (דף קי.) האשם זה הקרן המושב זה החומש מלבד איל הכיפורים זה איל אשם שמביא על שבועת שקר שנשבע: הרי בכהן שבאותו משמר. דה''ק קרא שלכהן המכפר בו באיל הכפורים יהא קרן וחומש: שדה היוצאה כו'. רב חייא בר אבין קאמר לה: פגע בו יובל בשבת. דמשמרות מתחלפות וחל בו יום הכיפורים בו ביום לאיזו יתן: למשמר היוצא. שברשותו התחיל היובל אמש: א''ר נחמן בר יצחק תנ''ה. דבתר התחלה אזלינן: נמצאת אומר. הואיל ושנת מ''ט התחיל שביעית ושנה של אחריה יובל: אחד יובל ואחד שביעית משמטין כאחד. ביום אחד שביעית משמטת הלואת כספים ויובל מכירת קרקעות אלא שהיובל כו': אדרבה. טעמא דשניהם משמטים ביום אחד מש''ה דשביעית בסופה ויובל בתחילתו דהשתא אשתכח דבין [השמשות] של ערב שבת יובל נפקא שביעית וההיא שעתא תרוייהו משמטין: אלא תני הכי. משמטין כאחד מפני שהיובל בתחילתו ושביעית בסופה: דרבי ישמעאל. בפרק קמא דר''ה (דף ח:): שמעה חזקיה בר בילוטי. להא דרב חייא בר אבין: וליקיש מטלטלין. דחרם: לקרקעות. דחרם דהא איתקיש דכתיב מכל אשר לו ומשדה אחוזתו ולימא דליתבו נמי מטלטלין לכהן שבאותו משמר: לאו תנאי היא. ר' יהודה ור''ש איפלגי לעיל בהא דרבי יהודה מקיש ור''ש לא מקיש: מתני' חרמי כהנים. חרמים שהחרימם כדי לתתם לכהן אין להם פדיון דכתיב (ויקרא כז) לא ימכר ולא יגאל אבל חרמי בדק הבית יש להם פדיון דאדעתא דהכי אחרמינהו דהא אין ראוי לבדק הבית אלא מעות: שחל החרם על קדשי קדשים כו'. כדמפרש מחרים אדם את קדשיו וכו' והיאך מוחרמים והלא אינו שלו אלא אם נדר הן דאמר הרי עלי עולה והפריש בהמה לנדרו ואחר כך החרימה הואיל והוא חייב באחריותה אם מתה או נגנבה נמצאת שלו היא והוא נותן כל דמיה לכהן ואת הבהמה יקריב לנדרו דהא ודאי אית ליה פדיון דלאו גופה איחרם דלאו דידיה הוא. ואם נדבה היא. דאינו חייב באחריותה אם היתה מתה הא ודאי לא חייל חרם דלאו דידיה: אלא בכדי טובתה. טובת הנאה שיש לו בה יתן לכהן כיצד שור זה עולה והחרימו אומדין כמה אדם רוצה ליתן בשור זה להקריבו עולה שאינו חייב כלומר אדם שאינו חייב עולה אם ימצא בזול נוטלו להקריב דורון לקונו וכאותן דמים יתן זה שזו היא טובת הנאה שיש לו בה שהרי אם מתה או נגנבה אינו חייב באחריותה ומשהפרישה יצא ידי חובתו ומעתה אם תאבד אינו מפסיד אלא שלא הקריב דורון לקונו הרי שהפסיד העלאת עולה שאינו חייב ואית ספרים דכתב בהן להעלות עולה שאינו רשאי והיא היא: רשאי. לשון חייב נושה (שמות כב) מתרגמינן רשיא: וכיצד פודין אותו. דהבכור גופו אינו מוחרם שהרי אינו שלו אלא לכהן: אלא אומדין כמה אדם מישראל רוצה ליתן לבעל הבית זה ליתן בכורו. לבן בתו כהן או לבן אחותו. ואותה טובת הנאה יתן בעל הבית זה לכהן בשביל החרם ודוקא נקט בן בתו ובן אחותו כהן דההיא דיהיב לה להך טובת הנאה ליהוי ישראל אבל בן בנו כהן ובן אחיו כהן דהאי דיהיב לה להך טובת הנאה הוי כהן לא מצי יהיב ליה אגרא ואע''ג דלאו משום דידיה יהיב ליה כיון דלדידיה נמי חזי הבכור נראה ככהן המסייע בבית הגרנות לדוש ולזרות כדי שיתנו לו תרומותיו בשכרו ואשתכח דלא שקיל בתורת תרומה אלא בתורת שכר והכי אמרינן בבכורות בפ' עד כמה (דף כו:): גמ' הרי הן כהקדש. ויש בהן מעילה:

שדה היוצאה לכהנים ביובל נותנין (למי) [למשמר] שפגע בו יובל. האי מלתא אינו מן הברייתא אלא ממילתא דרבי חייא בר אבין אמר רב חסדא: כמאן דלא מקיש. וא''ת הא דאמרן לעיל בשלמא כהנים אין מחרימין דחרמים שלהם והלא שדה חרמים צריך ליתנם לכהן שבאותו משמר וא''כ אם החרים כהן שדהו אם אינו במשמרתו אמאי אינו צריך ליתנה לכהן שבאותו משמר וצ''ל דלרווחא דמילתא אמר הכי שהרי אם החרים כהן שדהו אינו חרם דכתיב אחוזת עולם הוא להם ואע''ג דגבי לוים הוא דכתיב מסתמא לכהנים נמי הכי הוא ואם החרים הכהן מטלטלים למאן דמקיש פשיטא דאינו יכול להחרים ואפילו למאן דלא מקיש החרמים שלהן כדאמרן נותנו לכל כהן שירצה וניחא נמי הא דאמר לעיל ורבי שמעון בשלמא כהנים כדאמרי' ומשום מטלטלין הוא דאמר הכי אע''ג דאין מקיש מ''מ החרמים שלהם אבל בקרקעות אחוזת עולם דכתיב גבי לוים ה''ה לכהנים כן: חרמי כהנים. פי' חרמים (ליתן) הניתנים לכהנים אין להן פדיון כדכתיב (ויקרא כז) לא ימכר ולא יגאל וע''כ בחרמי כהנים איירי אע''ג דסתמא כתיב דאי בחרמי בדק הבית פשיטא דנפדין הן כדי לעשות מהן צרכי בדק הבית: אומדין כמה אדם רוצה ליתן בשור זה להעלותו עולה אע''פ שאינו רשאי. (ליתן) פירוש שאינו חייב כמו נושה דמתרגמינן רשיא כך פירש''י ולפ''ז אומר הרב רבי יעקב בר שמשון הא דאיתא בפ''ק דקדושין (דף לג. ושם) אין בעלי אומניות רשאין לעמוד בפני תלמידי חכמים בשעה שעוסקים במלאכתן מיירי אפילו בעסוקין במלאכתם ורשאין ר''ל חייבין כמו אע''פ שאינו רשאי דהכא ר''ל אע''פ שאינו חייב ואי מיירי במלאכת אחרים ניחא למימר רשאין ממש: לבן בתו או לבן אחותו כהן. ולא מצי' למימר לבן בנו או לבן אחיו דכיון דחזיא ליה הוי ליה ככהן המסייע בבית הגרנות כדאיתא בפ' עד כמה (בכורות כו:) וכן פירש''י: