ערכין כח ע"א

היכי דמי [וכיצד בדיוק מדובר]? דאמור [שאמרו] הבעלים מתחילה בעשרים ואחד סלעים, שהחומש עליהם הוא חמישה סלעים ודינר, יותר מעשרים וששה שהציע האחר — הבעלים קודמין, וכשמוסיפים אותו חומש על עשרים וששה הסלעים שהציע האחר, מגיעים לשלושים ואחד סלעים ודינר. ואם לאו, ולמרות צירוף החומש עדיין נמוכה הצעת הבעלים מהצעת האחר — אומר לו הגיזבר לאחר: הגעתיך.

א משנה מחרים אדם מצאנו ומבקרו, ומעבדיו ומשפחותיו הכנענים, ומשדה אחוזתו, ואם החרים את כולם, את כל מה שיש לו ממין מסויים — אינם מוחרמים, דברי ר' אליעזר. אמר ר' אלעזר בן עזריה, מכאן יש להסיק בקל וחומר: מה אם לצורך גבוה אין אדם רשאי להחרים כל נכסיו — על אחת כמה וכמה שיהא אדם חס על נכסיו, ולא יתן הכל לאחרים.

ב גמרא ומבררים: מנא הני מילי [מנין דברים אלו] ששנינו במשנה? דתנו רבנן [ששנו חכמים בברייתא], נאמר בתורה: "אך כל חרם אשר יחרים איש לה' מכל אשר לו מאדם ובהמה ומשדה אחוזתו" (ויקרא כז, כח), ויש לדרוש: "מכל אשר לו" — ולא יחרים את כל אשר לו, והוסיפה התורה וכתבה: "מאדם" ללמדנו — ולא יחרים כל אדם (עבד) שיש לו, "מ אדם ובהמה" — ולא כל בהמה שלו, "ו משדה אחזה" — ולא כל שדה אחוזה שלו.

יכול לא יחרים לכתחילה את כולם, ואולם אם החרים יהו מוחרמין? תלמוד לומר: "אך" לעכב, אלו דברי ר' אליעזר. אמר ר' אלעזר בן עזריה: מה אם לגבוה אין אדם רשאי להחרים כל נכסיו, על אחת כמה וכמה שיהא אדם חס על נכסיו!

ומעירים: וצריכא [וצריך] ללמוד מן הכתובים על כל אחד ואחד מן הפרטים, דאי כתב רחמנא [שאם היתה כותבת התורה] רק: "מכל אשר לו", הוה אמינא [הייתי אומר]: כל דאית ליה לא לחרים [כל מה שיש לו ציוותה התורה שלא יחרים], אבל מין אחד ליחרמיה כוליה [מותר שיחרימנו כולו], לכן כתב רחמנא [כתבה התורה] "מאדם" — ולא כל אדם.

ואי כתב רחמנא [ואם היתה כותבת התורה] "מאדם", הייתי אומר כי דווקא על כך אסרה תורה, משום דלא סגיא ליה בלא עבודה [שלא אפשר לו בלא עבד], אבל שדה — סגיא ליה בדיסתורן [אפשר לו שיתפרנס באריסות בשדה אחרים]. ואי אשמעינן הני תרתי [ואם היה משמיע לנו רק את שני אלה], הייתי אומר: טעם הדבר, משום דהכא חיותא והכא חיותא [שכאן זה חיותו, פרנסתו, וכאן זה חיותו], אבל מטלטלין — ליחרמינהו כולהו [אפשר שיחרים את כולם], על כן צריכי [צריכים] כל המקראות להיאמר.

ושואלים: "ו בהמה" למה לי? ומשיבים: לכדתניא [לכמו ששנויה בברייתא]: יכול יחרים אדם בנו ובתו, עבדו ושפחתו העבריים, ושדה מקנתו? תלמוד לומר: "בהמה", מה בהמה היא דבר שיש לו רשות למוכרה, אף כל שיש לו רשות למוכרה יכול להחרימו, אבל מה שאין לו רשות למוכרו — אינו יכול להחרימו.

ויש לשאול: והלא בתו קטנה יש לו רשות למוכרה לאמה עבריה, יכול יחרימנה? תלמוד לומר: "בהמה", מה בהמה יש לו רשות למוכרה לעולם, אף כל שיש לו רשות למוכרה לעולם, אבל את בתו אינו יכול למכור לכשתגדל, אלא רק בקטנותה.

ג שנינו במשנה, אמר ר' אלעזר בן עזריה: מה אם לגבוה אין אדם רשאי להחרים כל נכסיו, על אחת כמה וכמה שיהא אדם חס על נכסיו, שלא לתיתם לאנשים אחרים. ושואלים: היינו תנא קמא [והרי זו היא שיטת התנא הראשון], ר' אליעזר, שאסר על האדם להחרים את כל נכסיו!

ומשיבים: איכא בינייהו [יש ביניהם הבדל] בענין מה שאמר ר' אילא, שאמר ר' אילא: בזמן שהיתה הסנהדרין באושא התקינו תקנה, שהמבזבז (המפזר מנכסיו) לצדקה, אל יבזבז יותר מחומש (חמישית) מנכסיו. ר' אליעזר, שלא השתמש בביטוי "שיהא אדם חס על נכסיו", סבור כי די שישייר לעצמו מעט מכל דבר, ואילו ר' אלעזר בן עזריה אוסר לבזבז יותר מחומש.

ומביאים: מעשה באחד שבקש לבזבז יותר מחומש, ולא הניחו לו חבריו, ומנו [ומי הוא] איש זה? ר' ישבב. ואמרי לה [ויש אומרים] שהאיש שרצה לעשות זאת היה ר' ישבב, ולא הניחו לו חביריו, ומנו [ומיהו] חביריו אלה? ר' עקיבא.

ד משנה המחרים בנו ובתו, ועבדו ושפחתו העברים, ושדה מקנתו — אין מוחרמין, שאין אדם מחרים דבר שאינו שלו, ואלה אינם שלו. הכהנים והלוים אין מחרימין, דברי ר' יהודה. ר' שמעון אומר: הכהנים אין מחרימין — מפני שהחרמין שלהן, כלומר, ממתנות הכהונה הם, שנאמר: "כל חרם בישראל לך יהיה" (במדבר יח, יד). והלוים מחרימין — שהרי אין החרמין שלהן.

אמר רבי: נראין דברי ר' יהודה בקרקעות, שאין יכולים הלויים להחרימם, שנאמר: "ושדה מגרש עריהם לא ימכר כי אחזת עולם היא להם" (ויקרא כה, לד), ואינם יכולים להפקיע מעצמם את הקרקע. ונראים דברי ר' שמעון במטלטלין, שיכולים הלויים להחרימם, מפני שאין החרמין שלהן, כלומר, ממתנות הלויים, אלא הם ממתנות הכהונה.

ה גמרא ושואלים: ור' יהודה מה סברתו? בשלמא [נניח, מובן הדבר] שהכהנים אין מחרימין — מפני שחרמין שלהן, כלומר, ממתנות הכהונה, אלא לוים מדוע לא יחרימו? בשלמא מקרקעי לא מחרמי [נניח שקרקעות לא מחרימים] — מפני דכתיב [שנאמר]: "כי אחזת עולם היא להם", אלא מטלטלי ליחרמי [מיטלטלין שיחרימו] הלויים! ומשיבים: אמר קרא [הכתוב]: "אך כל חרם אשר יחרים איש לה' מכל אשר לו מאדם ובהמה ומשדה אחזתו... קדש קדשים הוא לה'" (ויקרא כז, כח), הרי שמקיש הכתוב מטלטלין לקרקעות לענין חרמים, ולפיכך אין הלויים יכולים להחרים אף מיטלטלים.

ושואלים: ור' שמעון מה סברתו? בשלמא [נניח] שהכהנים אינם יכולים להחרים אפילו מיטלטלים — כדאמרן [כמו שאמרנו], מפני שהחרמים שלהם, אלא לוים, בשלמא [נניח] מטלטלים לחרים [יחרימו], מפני שר' שמעון לא מקיש מיטלטלין לקרקעות, אלא מקרקעי אמאי [קרקעות שלהם מדוע] יכולים הלויים להחרים? הכתיב [הרי נאמר]: "אחזת עולם היא להם"! ומשיבים: מאי [מהו] "מחרימין" נמי דקאמר [גם כן שאומר ר' שמעון]? הכוונה היא שמחרימים מטלטלי [מיטלטלין] בלבד.

ומקשים: והא מדקתני סיפא [והרי ממה ששנינו בסוף המשנה]: אמר רבי: נראין דברי ר' יהודה במקרקעי [בקרקעות] ודברי ר' שמעון במטלטלי [במיטלטלין], יש להסיק מכלל זה שר' שמעון מקרקעי נמי קאמר [קרקעות גם כן אומר], שיכולים הלויים להחרים! ומשיבים: הכי קאמר [כך הוא אומר], לכך כוונת המשנה, אמר רבי: נראין דברי ר' יהודה לר' שמעון בקרקעות של הלויים, שאף ר' שמעון לא נחלק עליו, שיכולים הלויים להחרימם, אלא במטלטלין, אבל בקרקעות מודה ליה [לו] ר' שמעון, שאין יכולים הלויים להחרים מאחוזתם.

ו אמר ר' חייא בר אבין: מי שהחרים מטלטלין — נותנן לכל כהן שירצה, שנאמר: "כל חרם בישראל

What are the circumstances of such an offer? It is in a case where the owner initially said he would purchase the field for twenty-one sela. In such an instance, the additional one-fifth amounts to five sela and one dinar, which means that the total payment of the owner is twenty-six sela and one dinar, greater than the offer of the other person. Accordingly, the owner takes precedence, and when the one-fifth is added to the twenty-six sela offer of the other person, the total price paid by the owner is equal to thirty-one sela and one dinar. And if the payment of the owner does not exceed the offer of the other person even when accounting for the additional one-fifth, then the treasurer says to the other person: The field has come into your possession.

MISHNA: A person may dedicate, for sacred or priestly use, some of his flock and some of his cattle, and some of his Canaanite slaves and maidservants, and some of his ancestral field. But if he dedicated all that he has of any type of property, they are not dedicated, i.e., the dedication does not take effect; this is the statement of Rabbi Eliezer. Rabbi Elazar ben Azarya said: If for the Most High a person may not dedicate all his property, it is all the more so the case that a person should spare his property and not give all of it to others.

GEMARA: The Gemara asks: From where are these matters, stated in the mishna, derived? The Gemara explains that this is as the Sages taught in a baraita, with regard to the verse: “Notwithstanding, no dedicated thing that a man may dedicate to the Lord of all that he has, whether of man or animal, or of his ancestral field” (Leviticus 27:28). The verse indicates that one may dedicate “of all that he has” but not all that he has; likewise “of man” but not every man, i.e., not every slave of his; “of man or animal” but not every animal of his; and finally one may dedicate “of his ancestral field” but not all of his ancestral field.

It might have been thought that one may not dedicate all his properties ab initio, but if he did dedicate all of them, they should be dedicated. Therefore the verse states: “Notwithstanding,” to teach that they are not dedicated. This is the statement of Rabbi Eliezer. Rabbi Elazar ben Azarya said: If for the Most High a person may not dedicate all his property, it is all the more so the case that a person should spare his property and not give it all to others.

The Gemara notes: And it is necessary to derive this halakha with regard to all the categories in the verse. As, if the Merciful One had written only: “Of all that he has,” I would say that one may not dedicate all that he has, but let him dedicate all of one type of property. Therefore, the Merciful One writes “of man,” to teach that he may not dedicate every man.

And if the Merciful One had written only: “of man,” one might say that he may not dedicate all of his slaves, as it is not possible for him to be without a slave to perform his work; but with regard to a field, it is possible for him to maintain a livelihood by sharecropping [distoran]. And if the Torah had taught this halakha with regard to only these two types, i.e., ancestral fields and slaves, one might say these may not be dedicated in their entirety because here there is livelihood and here there is also livelihood. But in the case of movable property, on which maintaining a livelihood does not depend, let him dedicate all of them. Therefore, all of these derivations are necessary.

The Gemara further asks: Why do I need for the verse to state “or animal”? The Gemara explains it is necessary for that which is taught in a baraita: One might have thought a person can dedicate his son or his daughter, his Hebrew slave or maidservant, or his purchased field. Therefore, the verse states “animal” to teach that just as an animal is an item that he has permission to sell, so too, one can dedicate any item that he has permission to sell. He cannot dedicate an item that he does not have the ability to sell.

The baraita continues: But in the case of his minor daughter, he has permission to sell her as a Hebrew maidservant. If so, one might have thought he may dedicate her. Therefore, the verse states “animal,” indicating that just as an animal is an item that he always has permission to sell, so too, one can dedicate any item that he always has permission to sell, whereas one may not sell his daughter once she reaches majority. A field as well can be sold only until the Jubilee Year.

§ The mishna teaches that Rabbi Elazar ben Azarya said: If for the Most High a person may not dedicate all his property, it is all the more so the case that one should spare his property and not give it all to others. The Gemara raises a difficulty: This is identical to the opinion of the first tanna, i.e., Rabbi Eliezer, who prohibits the dedication of all one’s property.

The Gemara responds: There is a practical difference between them with regard to the statement of Rabbi Ila, as Rabbi Ila said: In Usha the Sages instituted that one who dispenses his money to charity should not dispense more than a fifth. Rabbi Eliezer, who did not state that one should spare his property, rules that one may give all his money to charity, provided he keeps a small portion for himself, whereas Rabbi Elazar ben Azarya maintains that one should not give more than a fifth.

The Gemara relates that there was an incident involving a certain individual who sought to dispense more than a fifth of his property as charity, and his friend did not let him act upon his wishes. And who was this friend? It was Rabbi Yeshevav. And some say it was Rabbi Yeshevav who wanted to give too much charity, and his friend did not let him do so. And who was the friend? It was Rabbi Akiva.

MISHNA: In the case of one who dedicates his son or his daughter, or his Hebrew slave or maidservant, or his purchased field, those items are not considered dedicated, as a person may not dedicate an item that is not his. Priests and Levites may not dedicate their property; this is the statement of Rabbi Yehuda. Rabbi Shimon says: Priests may not dedicate their property, as all dedicated property is theirs; it is one of the priestly gifts, as the verse states: “Everything dedicated in Israel shall be yours” (Numbers 18:14). But Levites may dedicate their property, as dedicated property is not theirs.

Rabbi Yehuda HaNasi said: The statement of Rabbi Yehuda appears to be correct with regard to land, as it is stated about the land of the Levites: “But the fields of the open land surrounding their cities may not be sold, as that is their perpetual possession” (Leviticus 25:34), and they cannot renounce that land. And the statement of Rabbi Shimon appears to be correct with regard to movable property, which the Levites may dedicate, as dedicated property is not theirs. It is a gift for the priests, not the Levites.

GEMARA: The Gemara asks: And as for Rabbi Yehuda, what is his reasoning? Granted, priests may not dedicate property, as dedicated property is theirs; it is one of the gifts of the priesthood. But why are Levites unable to dedicate their property? Granted, they may not dedicate land, as it is written: “As that is their perpetual possession” (Leviticus 25:34). But let them dedicate movable property. The Gemara explains that the verse states: “Notwithstanding, no dedicated thing, that a man may dedicate to the Lord of all that he has, whether of man or animal, or of his ancestral field” (Leviticus 27:28). The verse juxtaposes the dedication of movable property to that of land. Accordingly, as Levites cannot dedicate land, they cannot dedicate movable property either.

The Gemara asks: And with regard to Rabbi Shimon, what is his reasoning? Granted, priests may not dedicate their property, as we stated above, because dedicated property is theirs. But why may Levites dedicate their property? Granted, let them dedicate movable property, as Rabbi Shimon does not juxtapose movable property to land. But why may Levites dedicate land? Isn’t it written: That is their perpetual possession? The Gemara answers: What does Rabbi Shimon mean when he says Levites may dedicate property? He means they may dedicate only movable property.

The Gemara objects: But from the fact that the latter clause of the mishna teaches: Rabbi Yehuda HaNasi said the statement of Rabbi Yehuda appears to be correct with regard to land, and the statement of Rabbi Shimon appears to be correct with regard to movable property; by inference one may conclude that Rabbi Shimon also says Levites can dedicate their land. The Gemara explains that this is what the mishna is saying: Rabbi Yehuda HaNasi said that the statement of Rabbi Yehuda appears to be correct even to Rabbi Shimon with regard to land belonging to Levites, as even Rabbi Shimon disagrees with Rabbi Yehuda about the ability of Levites to dedicate property only with regard to movable property. But with regard to land, Rabbi Shimon concedes to Rabbi Yehuda that the Levites cannot dedicate it.

§ Rabbi Ḥiyya bar Avin says: One who dedicated movable property may give it to any priest that he wishes, as it is stated: “Everything dedicated in Israel