דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 224ימים לסיום הש״ס
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כד - א

דאמר קרא בפרשת ערכין:  ואם מך "הוא" מערכך, ודורשים: החייהו מערכך, שכך משמע, הוא יהיה קיים מערכך! ועל כן מקיימין אותו.

שנינו במשנה: אבל לא לאשתו ובניו וכו'

מאי טעמא? שדורשים: "הוא" תחייהו מערכך, ולא לאשתו ובניו - מערכך.

שנינו במשנה: רבי אליעזר אומר: אם היה איכר נותן לו צמדו וכו'.

ומפרשינן: ורבנן שלא הזכירו צמד ולא חמור [רבינו גרשום] וסוברים שאין נותנים לאיכר - צמדו, ולחמר - חמורו, טעמם: הנהו צמדו וחמורו לאו כלי אומנות נינהו, אלא נכסים נינהו! ונכסים לא נותנים לו.

שנינו במשנה: היה לו מין אחד מרובה וכו' אין אומרים לו למכור וכו'.

ומתמהינן: פשיטא שאין משאירים בידו כדי לקנות כלי אומנות שלא היה לו עד עתה, שהרי, כי היכי דסגי ליה [שהיה די לו] עד השתא בכלי אומנות אחד, השתא נמי סגי ליה?!

ומשנינן: מהו דתימא: עד האידנא [עד עכשיו] דהוה ליה כנגדו מן הכלי המרובה אף כדי שיהיה בידו לאושולי [להשאיל] לאחרים, הוה - אותם אחרים שנהנו ממנו - מושלי ליה אותו כלי שחסר לו, וכאילו היו בידו שנים מכל מין ומין, ולכן היה מספיק לו. אבל השתא אחר שלוקח הגזבר את הכלי הנוסף שהיה לו להשאיל לאחרים, דליכא עכשיו מי דמשיל ליה מן הכלי החסר, שוב לא סגי ליה בכלי המועט, ואם כן נשאיר בידו מן הכלי המרובה יותר משנים הצריכים לו, קא משמע לן שאין משאירים לו!

שנינו במשנה: המקדיש את נכסיו מעלין לו תפיליו. ההוא גברא דזבנינהו לנכסיה [שמכר נכסיו והיו בהם תפילין] אתא לקמיה דרב יימר, אמר להו: סליקו ליה תפיליו [חלצו מראשו את תפיליו], עד שיקנה אותם בדמים! שבכלל מכירת נכסיו גם מכירת תפיליו.

ומתמהינן: מאי קא משמע לן רב יימר, והרי מתניתין זו היא, ששנינו: "המקדיש נכסיו מעלין לו [בדמים, את] תפיליו", וכשם שההקדש חל גם על התפילין, הוא הדין מכירה?!

ומשנינן: מהו דתימא: התם לגבי הקדש הוא שאומרים שהתכוון להקדיש אף את תפיליו, משום דסבר מצוה קא עבידנא [אני עושה] במה שאני מקדיש לבדק הבית, ולכן על כל נכסיו היה דעתו בהקדשו אבל לענין זבוני [מכר], נאמר: שמצוה דגופיה כגון תפילין לא זבין איניש. קא משמע לן שאף כשמוכר כל נכסיו, דעתו אף על תפיליו!

מתניתין:

אחד המקדיש נכסיו, ואחד המעריך עצמו אין לו לגזבר [שאינו יכול למשכנם בשביל הערך, ובהקדש אינם בכלל נכסיו להקדישם - רש"י ב"ק ק"ב:] לא בכסות אשתו, ולא בכסות בניו, כיון שאינו שלו. ולא בצבע [בגדים צבועים - תויו"ט] שצבע לשמן של אשתו ובניו, ולא בסנדלים של אשתו ובניו, ואפילו הם חדשים ועדיין לא לבשום, אין לו לגזבר בהם, שהרי הם בחזקתם משעה שלקחן המקדיש לשמן של אשתו ובניו. [וכן הדין גם בכסות - תפא"י].

עני שהעריך עצמו, שהוא נידון בהישג יד, לשלם רק כפי אשר יעריכנו הכהן, אין דנים ערך נכסיו אלא כפי מה שהם, ועל כן:

אף על פי שאמרו [כלומר: רגילים אנשים לומר]:

א. "עבדים נמכרין בכסותן לשבח, [כלומר: מכירת עבדים כשהם לבושים בכסות יפה, משבחת את דמיהם] שאם תלקח לו כסות בשלשים דינר בלבד, ותלבישהו בו בשעת מכירתו משביח הוא - יותר מדמיו שבלא כסות יפה - מנה!"

ב. וכן רגילים לומר: "פרה העומדת להמכר, אם ממתינין [משהים] אותה לאיטליס [ליום השוק] להמכר שם, משבחת היא את דמיה, שנמכרת ביוקר!"

ג. וכן רגילים לומר: "מרגלית העומדת להמכר, אם מעלין אותה מן הכפר לכרך שדרך הסוחרים [43] לבוא לשם, ושם ימכרוה משבחת היא את דמיה!"

לענין ערכין אין אומרים שיתן המעריך להקדש כערך הגבוה, אלא שמים את העבד כמות שהוא "בשעתו", ואת הפרה ואת המרגלית כערכה "במקומה", ואת זה יתן המעריך להקדש. שכך הוא הכלל: אין להקדש אלא מקומו [44] [45] [למעט מרגלית], ושעתו [למעט עבד ופרה].

גמרא:

תנו רבנן כתוב: ונתן את הערכך "ביום ההוא" קודש לד', ללמד: שלא ישהה הגזבר מרגלית לקלים [לעניים] לאדם קל ועני שהעריך את עצמו, והיתה לו מרגלית השוה פחות בכפרו של מעריך ומשבחת דמיה בכרך, לא ישהנה לו הגזבר ויאמר לו: העלה אותה לכרך ולפי אותם הדמים תן! אלא שמים את המרגלית כפי שהיא שוה כאן, והמעריך משהה אותה ומוכרה בכמה שירצה, ולא יתן להקדש אלא כפי דמים ששמאוה, שהרי בזמן שהעריכו כהן לא היה לו יותר.

"קודש לד'", ללמד: שסתם ההקדישות לבדק הבית!

הדרן עלך פרק שום היתומים

הערות

[43] והרש"ש פירש שבכרך יש עשירים שנשותיהם מתקשטות בתכשיטים יותר מאשר בני הכפרים, וכיון שצריכים שם מרגליות הן עולות יותר ביוקר.

[44] הקשו התוספות, והרי אין להקדש אלא מקומו ושעתו? ותירצו התוספות, שכל זה רק במטלטלין אבל בקרקעות מכריזים, וכן חילק הרמב"ם [פ"ג מערכין ה"כ] בין מטלטלין שבהם לא ממתינים ומוכרים מיד לבין קרקעות שבהם מכריזים. וכתב הגרי"ז, שכל הקושיא היא רק לפי פירוש הרמב"ם שהנידון במשנה הוא לענין מכירת נכסי הקדש, שלא מחכים לזמן שיעלה המחיר ולא לוקחים אותם למקום שהמחיר יותר גבוה, ולכן קשה מכך שמכריזים על קרקע ההקדש ששים יום, וצריך לחלק בין מטלטלין לקרקעות. אבל לרש"י, המפרש שאין להקדש אלא מקומו ושעתו, מדובר לענין השג יד, שמעריכים את נכסיו רק כפי מה ששוים כעת כאן וזה השג ידו. ואם כן, לא קשה כלל מזה שמכריזים על קרקע הקדש, כי הדין מקומו ושעתו נאמר רק לגבי הערכת השג יד.

[45] בקידושין [י"ב א] אמר שמואל המקדש בתמרה מקודשת חיישינן שמא שוה פרוטה במדי. וכתב בתוספות הרא"ש שזה רק חשש מדרבנן, אבל מדאורייתא אפילו אם שוה פרוטה במדי אינה מקודשת, כיון שכאן אין בזה שוה פרוטה, "ואין להקדש אלא מקומו ושעתו". ולכאורה צריך ביאור, שהרי זה דין מיוחד רק בהקדש ונלמד בגמרא מהפסוק שנאמר בהקדש "ונתן את הערכך ביום ההוא", וקידושין זה הרי הדיוט ושם לא נאמר דין מקומו ושעתו. אך הביאור הוא שיש כאן שני דינים, דין אחד לענין הערך של חפץ וזה דין כללי שהשיווי של חפץ נקבע כפי מקומו ושעתו, אלא שהיה מקום לומר, שיחכו לזמן או למקום שיעלה המחיר כדי לקבל מחיר יותר גבוה, ועל זה נאמר בהקדש דין מיוחד שלא מחכים לזמן או למקום שיהיה מחיר אחר. אך הדין הראשון שהשיווי של חפץ הוא כמקומו ושעתו זה דין בכל התורה כולה ולכן למד מזה הרא"ש לענין קידושין שאין לחפץ אלא מקומו ושעתו.

פרק שביעי - אין מקדישין

כתוב [בחוקותי כ"ז טז - כא] "ואם משדה אחוזתו [הוא שדה שירשה מאביו או שאר מורישיו - רמב"ם] יקדיש איש לד' והיה ערכך [לפדיון מן ההקדש על ידי בעלים או אחר] זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף [כל בית כור בחמשים סלעים, כשפודה בתחלת שנות היובל].

"אם משנת היובל יקדיש שדהו כערכך [כערך הזה האמור] יהיה".

"ואם אחרי היובל יקדיש שדהו וחשב לו הכהן את הכסף [כשיבא לפדותה] על פי השנים הנותרות [מפדיונו] עד היובל [כיצד, הרי שיעור דמיה של ארבעים ותשע שנים כשפודה בתחלת שנות היובל, חמשים סלעים, הרי סלע ופונדיון לכל שנה, וכשבא לגאול יתן סלע ופונדיון לכל שנה לשנים הנותרות עד היובל] ונגרע מערכך [האמור - שהוא חמשים סלעים - סלע ופונדיון לכל שנה שמתחלת שנות היובל ועד השנה שפודה בה - והוא נקרא "גרעון כסף"].

"והיה השדה בצאתו ביובל קודש לד' כשדה החרם לכהן [של אותו משמר שיום הכפורים של יובל פוגע בו] תהיה אחוזתו".

ודרשו חז"ל ממה שאמרה תורה על פי "השנים" הנותרות עד היובל, ואין שנים פחות משתים, שהמקדיש פחות משתי שנים לפני היובל, אין ההקדש נפדה בגרעון כסף, אלא נותן את כל הערך הקצוב בתורה. ועל כן:

מתניתין:

אין מקדישין לפני היובל פחות משתי שנים, שהרי אם יבא לפדותה יצטרך ליתן בפדיונה את כל חמשים הסלעים, ולכן עצה טובה מלמדנו התנא שלא יקדישנו כלל - כך מפרשת הגמרא במסקנא.

ולא גואלין אחר תחלת שנת היובל פחות משנה אחת, כלומר: בשנת היובל עצמה. [כך הוא פשוטו, והגמרא מפרשת].

אין מחשבין חדשים להקדש. הגואל באמצע שנה אינו מגרע מפדיונו את החדשים שיצאו, אלא נותן סלע ופונדיון עבור שנה זו, כאילו גאלה מן ההקדש בתחלתה. אבל הקדש כשרווח הוא לו שנחשב את החדשים שיצאו, ולא נחשוב כאילו עומד בתחלתה של שנה, הרי הוא מחשב חדשים! וכגון [1], שהקדישה באמצע שנת מ"ח ליובל, שאם נתחשב בכך שכבר חלפו כמה חדשים בשנה זו נמצא שהקדישה בפחות מב' שנים לפני היובל, והמקדיש בפחות מב' שנים לפני היובל אין מגרע מפדיונו כלל, אלא נותן את כל חמשים הסלעים להקדש. ואם לא נתחשב בחדשים שחלפו, אלא נאמר שכאילו עומד בתחלת השנה, נמצא שיש משעת הקדשו ועד היובל ב' שנים, ואז מגרע מפדיונו כל השנים שעברו, נמצא שריוח הוא להקדש להתחשב בכך, שכבר חלפו ויצאו חדשים אלו מן השנה!

גמרא:

ומקשינן אמתניתין שאין מקדישין לפני היובל פחות משתי שנים ומשמע לפי פשוטו שאין חל ההקדש כלל, ורמינהו: מקדישין בין לפני היובל ומשמע אפילו פחות מב' שנים, בין לאחר היובל, ובשנת היובל עצמה לא יקדיש ואם הקדיש אינה קדושה?!

ומשנינן: רב ושמואל דאמרי תרווייהו: אין מקדישין ליגאל בגירוע פחות משתי שנים שהמקדיש בפחות מב' שנים אין דין גירוע בפדיונה אלא נותן נ' סלעים [2], וכיון דאין מקדישין ליגאל בגירוע פחות משתי שנים על כן למדתנו המשנה שיהא אדם חס [3] על נכסיו ואל יקדיש פחות משתי [4] שנים, כדי שלא יפסיד בפדיונה מ"ח סלעים.

איתמר: המקדיש שדהו בשנת היובל עצמה: רב אמר: קדושה, ונותן חמשים! שזהו שאמרה תורה "אם משנת היובל יקדיש שדהו כערכך יקום". ושמואל אמר אינה [5] קדושה כל עיקר, שהרי המקדיש שדה אחוזה קודם יובל, יוצאת היא ביובל מן ההקדש לכהנים, ולכן ביובל עצמו אין ההקדש חל כלל, שהרי ביובל הוא יוצא מרשות הקדש!

וכעין זה נחלקו לקמן כט: לענין מכר שדה אחוזה שחוזרת לבעלים ביובל, שאם מכרה בשנת היובל עצמה, סובר רב שהיא מכורה ויוצאת מיד לבעלים, ושמואל סובר שאינה מכורה כל עיקר.

מתקיף לה רב יוסף לשמואל: בשלמא לענין מכירה מובן זה דפליג שמואל עליה דרב - שסובר שבמכירה מכורה ויוצאה - משום דאיכא למימר ק"ו: ומה מכורה קודם יובל כבר יוצאה עכשיו ביובל, וחוזרת לבעליה, שדה שאינה מכורה קודם יובל אינו דין שלא תימכר, ביובל?! אלא הכא, בהקדש מי איכא למימר כזה ק"ו: קדושה כבר יוצאה עכשיו, אינה קדושה אינו דין שלא תקדש?! והא תנן לגבי שדה שהקדישה לפני היובל: הגיע יובל ולא נגאלה - כהנים נכנסין לתוכה ונותנין דמיה להקדש בדק הבית דברי רבי יהודה! וכיון שיוצאת מההקדש בדמים שוב אי אפשר ללמוד ק"ו למקדיש ביובל שלא תתקדש כלל.

ומשנינן: שמואל כרבי שמעון החולק על רבי יהודה סבירא ליה, דאמר: נכנסין הכהנים ולא נותנין [6] דמים! וכיון שיוצאת מההקדש בלא דמים, יש קל וחומר למקדיש ביובל עצמו שאינה קדושה כל עיקר!

הערות

[1] כך פירש רש"י. אך בשיטה מקובצת [כה א אות א] פירש בשם הרא"ש שהכל דבר אחד, שלא מחשבים חדשים להקדש לגרוע מהחשבון את החדשים שכבר עברו מהשנה, אבל הקדש מחשב את החדשים שנשארו מהשנה וגובה עליהם מחיר של שנה שלמה.

[2] ברש"י ותוספות מבואר, שאם פודה בשנה האחרונה לפני היובל פודה בחמישים שקל כסף, והרא"ש כתב שאין לפרש שהייסוד הוא לתת לפחות גירוע של שתי שנים, ואם בא לפדות בשנה האחרונה לפני היובל יתן מחיר של שתי שנים, דהיינו, שני סלעים ושני פונדיונות, שאם כן, מה שייך לומר שיהא אדם חס על נכסיו, והרי כל ההפרש הוא רק סלע ופונדיון. אלא מוכח כרש"י ותוספות, שאם פודה בשנה האחרונה לפני היובל צריך לתת את כל השיעור של חמישים שקל כסף, ואינו נפטר במחיר של שנתיים.

[3] ולכאורה צריך ביאור, שהרי אין זה בזבוז סתם אלא הכסף הולך לבדק הבית. ובתוספות [ד"ה רב] וביתר ביאור ברא"ש כתבו שהתנא מודיע להמון העם שאינם בקיאים בהלכה שידעו שאם יקדישו בשנה האחרונה לפני היובל יהיה הפדיון בחמישים שקל בלי גירוע. ויש להוסיף, שלהלן בפרק שמיני מבואר במשנה שכאשר אדם מקדיש הוא צריך לעשות חשבון שלא להקדיש יותר מכפי יכלתו, וזה שמודיע התנא לאנשים שהקדש שדה אחוזה בשנה האחרונה לפני היובל עולה הפדיון ביוקר, וידעו לעשות חשבון אם רוצים להקדיש כל כך הרבה.

[4] הקשו התוספות, מדוע לא כתוב גם שלא יקדיש מיד אחרי היובל שאז יצטרך לפדות בחמישים שקל כסף, ובתירוץ אחד תירצו התוספות, שעל זה אין צורך להזהיר, כי יוכל לחכות עד שלש שנים לפני היובל ולפדות בשלשה שקלים. אך אם מקדיש לפני היובל אין לו את העצה לחכות כי ביובל תצא השדה לכהנים ולכן על זה הזהירה המשנה. ותמה הגרי"ז, מדוע כתבו התוספות שיוכל לפדות שלש שנים לפני היובל, והרי גם שנתיים לפני היובל יכול עדיין לפדות בגירוע בשני שקלים. וביאר הגרי"ז, שהרי אי אפשר לצמצם, ואם יחכה עד השנתיים האחרונות לא יוכל לדייק ושוב יכנס בשנתיים האחרונות ולא יוכל לפדות בגירוע, ולכן כתבו התוספות שיפדה שלש שנים לפני היובל. אך יש עצה לפדות שלש שנים לפני היובל על לאחר זמן כשיהיה בדיוק שנתיים לפני היובל, ואז יחול הפדיון כשיהיה שנתיים לפני היובל ויצטרך לתת רק שני שקלים.

[5] וכך פסק הרמב"ם כיון שבמחלוקת רב ושמואל בדיני ממונות ההלכה היא כשמואל, ותמה המנחת חינוך [שנה ט] שהרי כאן זה הקדש והקדש זה איסורים, ובדיני איסור והיתר ההלכה היא כמו רב. והביאור הוא, שייסוד השאלה כאן היא ממונית, למי שייכת השדה אם למקדיש או להקדש, ואמנם מכך נובעת שאלה של איסור מעילה, אם זה של הקדש. אך כיון שייסוד השאלה היא ממונית, הרי היא שייכת לכלל שהלכה כשמואל בממונות.

[6] הרמב"ם פוסק שהכהנים נכנסים ונותנים דמיה ומכל מקום פסק כשמואל שהמקדיש בשנת היובל אינה קדושה, ותמה עליו הלחם משנה שסתר את עצמו, כיון שפוסק שיוצאת לכהנים רק בדמים. אם כן, נמצא שההקדש לא נפקע ביובל, ולמה המקדיש בשנת היובל אינה קדושה. וכתב הגרי"ז, שברמב"ם מבואר שהטעם שהכהנים נותנים דמיה הוא משום שאין הקדש יוצא בלי פדיון, ואם כן, נמצא שבאמת יש כאן יציאה ביובל מההקדש ולכן המקדיש שדהו בשנת היובל אינה קדושה, וזה שצריך לתת דמים זה רק מפני שאין הקדש יוצא בלא פדיון.

"ואם מך הוא מערכך" (ויקרא כז, ח), ומן המלה המיותרת "הוא", שמשמעה הויה, חיות, למדים: החייהו מתוך מה שהתחייב בערכך.

שנינו במשנה שמשאירים בידו מזון וכסות, לו אבל לא לאשתו ובניו. ומסבירים: מאי טעמא [מה טעם הדבר]? שנאמר "הוא מערכך" — אותו החייה מערכך, ולא אשתו ובניו החייה מערכך.

שנינו במשנה, ר' אליעזר אומר: אם היה איכר נותן לו צמדו, חמר נותן לו חמורו. ושואלים: ורבנן [וחכמים], מדוע לדעתם נוטלים אותם ממנו? והרי משאירים לו כלי אומנות! ומשיבים: לדעתם, הנהו [אלה], צמד הבקר והחמור, לאו [לא] כלי אומנות נינהו [הם], אלא בכלל נכסים נינהו [הם].

ועוד שנינו במשנה: היה לו מין אחד מרובה, ממה שהתירו חכמים להשאיר בידו, ומין אחד מועט מן הקצבה, כגון שלושה מעצדים ומגירה אחת — אין מוכרים מן המרובה וקונים מן המועט. ושואלים: פשיטא [פשוט] שכך הוא, שהרי כי היכי דסגי ליה עד השתא [כמו שהיה די לו עד עכשיו] במגירה אחת, השתא נמי סגי ליה [עכשיו גם כן די לו]!

ומשיבים, מהו דתימא [שתאמר]: עד האידנא דהוה ליה לאושולי [עד עכשיו שהיה לו להשאיל] מן המעצדים המרובים שהיו לו, כשהיה זקוק למגירה נוספת, הוה מושלי ליה [היו משאילים לו], השתא [עכשיו] אחר הגבייה, דליכא דמשיל ליה [שאין מי שישאיל לו] בלא תמורה — לא נשאיר בידו רק מגירה אחת, אלא ימכור מן המעצדים ויקנה מגירה, על כן קא משמע לן [משמיע לנו] שאין חוששים לכך.

שנינו במשנה: המקדיש את נכסיו מעלין (נוטלים) לו תפילין שלו. בענין זה מסופר, ההוא גברא דזבנינהו לנכסיה [מעשה באדם אחד שמכר את כל נכסיו], אתא לקמיה [בא לפני] רב יימר, אמר להו [להם]: סליקו ליה [חלצו לו] תפילין מראשו וידו, ותנום לקונה, שגם הם בכלל נכסיו. ושואלים: מאי קא משמע לן [מה משמיע לנו] בסיפור זה? לשם מה הוצרך? הלא מתניתין [משנה מפורשת] היא ששנינו כאן לענין הקדש: המקדיש נכסיו מעלין לו תפיליו, מפני שהם בכלל נכסיו!

ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר], התם [שם] במקדיש כל נכסיו, הוא שאנו אומרים כן מפני דסבר מצוה קא עבידנא [שהוא סבור מצוה אני עושה], אבל לענין זבוני [מכר], מצוה דגופיה לא זבין איניש [מצוה שעושה בגופו, כתפילין, אין אדם מוכר שלא במפורש], על כן קא משמע לן [משמיע לנו] שתפילין בכלל נכסיו הם.

א משנה אחד המקדיש נכסיו, ואחד המעריך עצמו ובית דין גובים מנכסיו, אין לו זכות בכסות אשתו ולא בכסות בניו של המקדיש והמעריך, ולא בצבע (בבגד צבוע) שצבע לשמן (עבורם), ולא בסנדלים חדשים שלקחן (שקנה) לשמן, ולכן אין גובים מהם.

ועוד בדיני הקדש: אף על פי שאמרו התגרים: עבדים נמכרין בכסותן לשבח, שאם תלקח לו כסות נאה ששווה שלשים דינר הריהו משובח, עולה שוויו במנה (מאה דינר) נוספים, וכן פרה אם ממתינין אותה לאיטליס (ליום השוק) משובחת היא במחירה, וכן מרגלית, אם מעלין אותה לכרך למוכרה שם משובחת היא במחירה — אין מתחשבים בדבר, אלא אין להקדש אלא מקומו ושעתו.

ב גמרא ביחס למה ששנינו כי אין להקדש אלא מקומו ושעתו, מביאים מה שתנו רבנן [שנו חכמים בברייתא]: נאמר ביחס לפדיון מיד ההקדש: "ונתן את הערכך ביום ההוא" (ויקרא כז, כג), ומן ההדגשה "ביום ההוא" יש ללמוד שלא ישהה מרגלית לקלים, לעניים, בני הכפר, על מנת להעלותה לכרך, אלא אומדים אותה לפי מקומה. וממה שנאמר בהמשך הכתוב "קדש לה' "למדים שסתם ההקדישות, שאמר אדם: "נכסי להקדש" — ניתנים לבדק הבית, ולא לכהנים.

א משנה אין מקדישין שדה אחוזה (נחלת אבות) לפני היובל כשנשארו פחות משתי שנים עד היובל, ולא גואלין פודים שדה אחוזה אחר היובל פחות משנה אחת אחר היובל. וכשגואלים, ומחשבים את סכום הפדיון לפי מספר השנים הנותרות עד היובל, אין מחשבין חדשים להקדש, כדי לשלם פחות מן הסכום הקצוב לפדיון שנה שלימה, אבל הקדש רשאי להיות מחשב חדשים (כפי שיתבאר בגמרא).

ב גמרא שנינו במשנה: אין מקדישין לפני היובל פחות משתי שנים. ורמינהו [ומשליכים, מראים סתירה לכך] ממה ששנינו בברייתא: מקדישין בין לפני היובל בין לאחר היובל, ובשנת היובל עצמה לא יקדיש, ואם הקדיש בשנת היובל אינה קדושה. הרי שניתן להקדיש לפני היובל!

רב ושמואל דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם] בהסבר הדבר: אין כוונת המשנה לומר שלא ניתן להקדיש סמוך ליובל. אלא שאין מקדישין ליגאל בגירוע (בהפחתה לפי מנין השנים הנותרות עד היובל) בתוך פחות משתי שנים עד היובל, אלא מי שעושה כן צריך לשלם את מלוא הערך, כאילו מקדיש ופודה בתחילת היובל — חמישים שקל לבית זרע חומר שעורים. וכיון שאין מקדישין ליגאל בגירוע פחות משתי שנים, אמרו חכמים במשנתנו בלשון "אין מקדישין", לומר שיהא אדם חס על נכסיו ואל יקדיש פחות משתי שנים לפני היובל.

ג ובענין ששנינו בברייתא, שאם הקדיש שדה אחוזה בשנת היובל אינה קדושה, איתמר [נאמרה] מחלוקת אמוראים: המקדיש שדהו בשנת היובל עצמה, רב אמר: קדושה, ואם רוצה לפדותה נותן מחיר מלא של חמשים שקלים לבית זרע חומר שעורים, ושמואל אמר: אינה קדושה כל עיקר, ואינו צריך לתת דבר להקדש בפדיונה.

מתקיף לה [מקשה על כך] רב יוסף: בשלמא [נניח] לענין מכירה של שדה אחוזה לחבירו בשנת היובל עצמה, דפליג [שכמבואר בהמשך מסכת זו, חולק] שמואל עליה [על] רב, ואמר שאינה מכורה כל עיקר, איכא למימר [יש לומר] שקל וחומר הוא, וכפי שאמר שמואל בעצמו: ומה שדה שהיתה מכורה כבר — יוצאה עכשיו ביובל, מיד הקונה לבעלים, זו שאינה מכורה עדיין — אינו דין שלא תימכר ביובל, כלומר, שלא יחול המכר?

אלא הכא [כאן] בהקדש, מי איכא למימר [האם יש לומר] קל וחומר כזה? והא תנן [והרי שנינו במשנה]: הגיע יובל ולא נגאלה שדה האחוזה על ידי בעליה — כהנים נכנסין לתוכה ונותנין דמיה להקדש, אלו דברי ר' יהודה. הרי ששדה שהקדישוה לפני היובל אינה יוצאת מיד ההקדש בלא פדיון, ואם כן, לא ניתן ללמוד מכאן שאם הקדישה בשנת היובל עצמה שתחזור לבעליה בלא פדיון!

ומשיבים: שמואל כדעת ר' שמעון סבירא ליה [סבור הוא], שאמר כי הכהנים נכנסין בשנת היובל ולא נותנין דמים להקדש בפדיונה, ולפיכך יש לומר שאם הקדישה בשנת היובל אינה צריכה פדיון.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

“But if he be too poor for your valuation” (Leviticus 27:8). The word “he” [hu] is interpreted as a variation of havaya, existence or sustenance. In this manner the verse can be read as an instruction to the treasurer: Sustain him from that which he is obligated to pay for your valuation.

The mishna teaches that food and garments are left for him, but not for his wife or his children. The Gemara asks: What is the reason? The verse states: “If he be too poor for your valuation,” which indicates that he must be sustained from your valuation, but his wife and his children are not sustained from your valuation.

The mishna teaches: Rabbi Eliezer says that if he was a farmer, the treasurer gives him his pair of oxen; if he was a donkey driver, the treasurer gives him his donkey. The Gemara asks: And the Rabbis, why do they rule that these animals are repossessed? The Gemara responds: According to the Rabbis, these animals are not tools of his craft; rather, they are his property.

The mishna teaches that if one had many tools of one type that he was allowed to keep and few tools of one other type, e.g., three adzes and one saw, the treasurer does not sell tools of the type of which there are many in order to purchase for him tools of the type of which he has few. The Gemara asks: Isn’t it obvious? Just as it was sufficient for him until now to work with one saw, now too a single saw should be sufficient for him.

The Gemara explains that the ruling is necessary lest you say that until now, when he was capable of lending one of his many adzes, if he required an additional saw someone would lend one to him, whereas now that his property has been repossessed there is no one who will lend such a tool to him, when he has nothing to offer in exchange. Consequently, the treasurer should not leave him with only one saw, but he should sell some of his adzes in order to purchase an additional saw. Therefore, the mishna teaches us that there is no concern that he might not be able to borrow a tool.

§ The mishna teaches: With regard to one who consecrates all his property, the treasurer takes his phylacteries. The Gemara relates that there was a certain man who sold his property. He came before Rav Yeimar, who said to the members of the court: Remove his phylacteries from his head and his arm and give them to the buyer, as they are included in his property. The Gemara asks: What is this incident teaching us? It is an explicit ruling of the mishna: With regard to one who consecrates all his property, the treasurer takes his phylacteries.

The Gemara explains: It is necessary, lest you say that it is only there, when one consecrates his property, that the halakha is that his phylacteries are taken, as he thinks to himself: I am performing a mitzva, and therefore he intended for his phylacteries to be included. But with regard to a sale, a person would not sell an item used for a mitzva that he performs with his body without explicitly stating so. The Gemara therefore teaches us by means of the above incident that phylacteries are included in the property of such a sale.

MISHNA: Both in the case of one who consecrates his property and the case of one who valuates himself, when the Temple treasurer repossesses his property he has the right to repossess neither the garment of his wife nor the garment of his children, nor the dyed garments that he dyed for their sake, even if they have yet to wear them, nor the new sandals that he purchased for their sake.

Although the merchants said: Slaves are sold in their garments for profit, as if a fine garment worth thirty dinars would be purchased for him, his sale price appreciates by one hundred dinars; and likewise with regard to a cow, if one waits to sell it until the market [la’itlis] day, when demand is high, its sale price appreciates; and likewise with regard to a pearl, if one brings it to sell it in the city, where demand is high, its sale price appreciates; nevertheless, one does not make such a calculation in this case. Rather, the Temple treasury has the right to collect the item based only on its current location and its price at the present time.

GEMARA: With regard to the statement of the mishna that the Temple treasury has the right to collect the item based only on its current location and its present time, the Sages taught in a baraita: The verse states, with regard to the redemption of a consecrated item: “And he shall give your valuation as of that day” (Leviticus 27:23). The phrase “as of that day” indicates that he should not delay the sale of a pearl for the light ones, i.e., for poor people, in order that they should take it to the city to sell it. Rather, it is appraised according to its present location. The verse continues: “As a holy thing unto the Lord,” which teaches that unspecified vows of consecration, e.g., when one states: My property is consecrated, are given for Temple maintenance, rather than to the priests.

MISHNA: One may neither consecrate an ancestral field, i.e., a field that he inherited, less than two years before the Jubilee Year, nor may one redeem such a field less than one year after the Jubilee Year. When redeeming an ancestral field that has been consecrated, the sum paid to redeem the field is calculated based on the number of years remaining until the Jubilee Year. When performing this calculation, one does not count months of a partial year in order to lower the price to be paid to the Temple treasury; rather, he pays for the entire year. But the Temple treasury may count months in order to raise the price of redemption, as will be explained.

GEMARA: The mishna teaches that one may not consecrate an ancestral field less than two years before the Jubilee Year. And with regard to this, the Gemara raises a contradiction from the following baraita: One may consecrate an ancestral field both before the Jubilee Year and after the Jubilee Year. But during the Jubilee Year itself, one may not consecrate it, and if he nevertheless did consecrate it, it is not consecrated. Although consecration of an ancestral field is ineffective during the Jubilee Year, it is clear that such a field may be consecrated at any time prior to the start of the year.

In response, Rav and Shmuel both say: The mishna means that one may not consecrate an ancestral field for it to be redeemed with a deduction, i.e., such that the redemption price will be reduced to reflect the number of years remaining until the Jubilee Year, less than two years before the Jubilee Year. If such a field is consecrated less than two years before the Jubilee, it is redeemed according to its full valuation, as though it had been consecrated and redeemed immediately after the Jubilee. And since one may not consecrate an ancestral field for it to be redeemed with a deduction less than two years before the Jubilee, the mishna teaches that a person should be concerned about his property, and should therefore not consecrate an ancestral field less than two years before the Jubilee.

§ It was stated: With regard to one who consecrates his field during the Jubilee Year itself, Rav says: It is consecrated, and if he wishes to redeem it he gives the full valuation of fifty sela, i.e., fifty silver biblical shekels, per unit of area required for sowing one kor of seed [beit kor], and Shmuel says: It is not consecrated at all, and therefore it is not redeemed for any sum.

Rav Yosef objects to this: Granted, with regard to the sale of an ancestral field during the Jubilee Year, it is logical that Shmuel disagrees with Rav and maintains that such a sale is invalid, as one can say the following a fortiori inference: And if a field that was already sold before the Jubilee Year leaves the possession of the buyer and returns to the original owner now in the Jubilee Year, then with regard to a field that has not been sold, is it not logical to conclude that it cannot be sold during the Jubilee Year?

But here, with regard to the consecration of a field during the Jubilee Year, can one say such an a fortiori inference? But didn’t we learn in a mishna (25b): If one consecrated his ancestral field and the Jubilee Year arrived and it was not redeemed by the owner, the priests enter into the field and give its redemption payment to the Temple treasury; this is the statement of Rabbi Yehuda? Since a field that was consecrated before the Jubilee Year does not return to its original owner without redemption, one cannot infer that if one consecrates his field during the Jubilee Year itself, it returns to him without redemption.

The Gemara answers: Shmuel holds in accordance with the opinion of Rabbi Shimon, who says that the priests enter into the field, but they do not give its redemption value to the Temple treasury. According to this opinion, a field consecrated before the Jubilee Year leaves the possession of the Temple treasury without redemption during the Jubilee Year, and therefore by a fortiori inference, if it was consecrated during the Jubilee Year, it does not require redemption.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

החייהו מערכך. כלומר תן לו חיותו מערכך:

ורבנן. דלא איירו לא בצמד ולא בחמור קסברי הני נכסים נינהו ואין נותנין לו:

עד האידנא. דהוו ליה הרבה מעצדין דהוה מצי לאושולי ולמי שהיה משאיל לו מעצד שואל ממנו מגירה כנגדו והיה לו מגירות כל צורכו השתא דאין לו אלא שני מעצדין דליכא לאושולי ליטפי ליה מין המועט או (לאוספי) [לאנוחי] ליה תלת מן המרובה קמ"ל דלא:

אין לו. לגזבר ליטול:

לא כסות אשתו ובניו. אע"ג דעדיין לא לבשו:

אע"ג דאמרו עבדים בכסותן [נמכרין] לשבח. שמשביחן כסותן ונמכרין ביוקר:

וכן פרה. נמכרת:

לאטליס. לזמן השוק ביוקר:

וכן מרגלית [אם מעלין אותה] לכרך משובחת. כל אלו אין מזיזין אותן ממקומן להוליכן למקום היוקר אלא כמו שהן שוין במקומו של מקדיש ושל מעריך ובאותה שעה (שמישכנהו) [שמקדישה] ובכך מחשבין אותן היינו אין לו אלא מקומו ושעתו:

ביום ההוא שלא ישהה מרגלית לקלים. כלומר אם העריך את עצמו והוא אדם קל ועני ויש לו מרגלית ואינה שוה בידו ובמקומו אלא שקל מחשבין אותה בשקל ונידון בהשג יד ופטור ואין אומרים ישהוה עד שתמכר ביוקר ולא יהא נידון בהשג יד ת"ל ביום ההוא:

סתם הקדש לבדק הבית. מקום שבא כולו לה' לבנין ואין ממנו הנאה לא לכהנים ולא למזבח:

סליק פירקא

אין מקדישין. [שדה בית זרע חומר שעורים]:

פחות מב' שנים. לפני היובל כי אם הקדיש משלם חמשים שקלים [כדמפרש בגמרא] דעצה טובה קמ"ל שיהא אדם חס על נכסיו שהמקדיש שדהו שתי שנים לפני היובל ואח"כ גואלה (לפני היובל) לפי השנים שיש מן הגאולה ועד היובל ואותן שנים שהיא ברשו' הקדש יגרע להקדש לכל שנה סלע ופונדיון ויתן (הגואל של הקדש) [להקדש] (למוכר) סלע ופונדיון לכל שנה לכור ותהא שלו שכך עולה חשבון נ' שקלים מ"ט [שקלים] למ"ט שני היובל ושנת חמשים (עצמה) אינה נחשבת שהיא עולה לכאן ולכאן והשקל הנשאר מחלקו לפונדיונין ויש בשקל מ"ח פונדיון ומגרע לכל שנה סלע ופונדיון חוץ משנה [אחת] ואע"פ שנחסר לשנה אחת פונדיון כיון שאילו בא למצוא חשבון לחלקו בשוה לכל השנים היה מגיע פחות מפונדיון לשנה ולא רצה לחשוב אלא דבר שלם הילכך קאמר סלע ופונדיון וכל אותן שני היובל שהיתה שלו קודם שהקדישה אין נותן בשביל אותן שנים כלום אבל אם הקדישה בפחות מב' שנים קודם היובל ובא לגואלה אין נותן לאותן ב' שנים ב' סלעים וב' פונדיון ולא יותר אלא משלם חמשים שקל לחומר שעורים מ"ט משום דכתיבא)הך קרא לא כתיב הכא כלל וצ"ל דכתיב וחשב לו הכהן את הכסף על פי השנים הנותרות עד שנת היובל ונגרע מערכך. אם עוד רבות בשנים כלומר שעדיין כשהקדישה נשארו אפי' ב' שנים לפיהן ישיב גאולתו סלע ופונדיון בשנה לכור ואם פחות מב' שנים לפני היובל הקדיש שלא נשארו ב' שנים נותן נ' שקל כולן:

[ולא גואלין אחר היובל. האי אחר היובל קא מתרץ גמרא דבכל שני יובל מיירי:

פחות משנה שאם בא לגואלה בעשר שנים ומחצה לאחר היובל לא יאמר כיון שלא נגמרה השנה לא אתן בשבילה סלע ופונדיון. אלא מחשב אותה כשנה שלימה ונותן סלע ופונדיון עם השנים הנותרות היינו ולא גואלין פחות משנה]:

קא ס"ד דאמורא דאין מקדישין כלל לפני היובל פחות מב' שנים כלומר דלא קדשה (ומקדשה) ורמינהי מקדישין לפני היובל וכו' [לאחר היובל אפי' בסמוך ליובל ממש:

ובשנת היובל עצמה לא יקדיש מפרש לקמן מ"ט] רב ושמואל. בעו לתרוצי מתניתין מאי אין מקדישין לאו דאין מקדישין כלל קתני אלא אין מקדישין לדעת כן שיהא יכול לגאול בגירוע כדכתיבב)גם כאן ט"ס וצ"ל וחישב לו הכהן ע"פ השנים הנותרות כלומר שיגרע וכו'. ואם מעט נשאר בשנים עד שנת היובל וחשב לו כפי שניו ישיב גאולתו כלומר שיגרע הפדיון ולא יתן אלא סלע ופונדיון לשנה שהיתה של הקדש (פחות מב' שנים) לפני היובל הא הקדישה פחות משתי שנים לפני היובל אינו גואל [בגירוע] אלא בנ' שקל כולן ביחד וכיון שכן [דאין מקדישין ליגאל בגירוע פחות מב' שנים] מתניתין עצה טובה קמ"ל שיהא חס על נכסיו ואל יקדיש בזמן שאינו יכול לפדות בגירוע ולהכי קאמר אין מקדישין כו' כדי שלא יפסיד ולא דלא חיילא עליה קדושה:

רב אמר קדושה. ואם בא לפדותה נותן נ' שקל כולן:

[בשלמא לענין מכירה. מוכר שדהו בשנת היובל פליג שמואל עליה דרב לקמן דאינה מכורה משום דאיכא למימר ק"ו מה מכורה קודם היובל יוצאה עכשיו וחוזרת לבעלים אינה מכורה עכשיו בשנת היובל (דחוזרת לבעלים) אינו דין שלא תמכר כלל בשנת היובל אבל הכא מי איכא למימר ק"ו ומה קדושה כבר יוצאה לבעלים ביובל אינה קדושה עכשיו בשנת היובל (כשחוזרת לבעלים) אינו דין שלא תחול קדושה עליה כלל]:

והא תנן. דאינה חוזרת לבעלים:

אלא הגיע יובל ולא נגאלה הכהנים נכנסין לתוכה ונותנין דמיה להקדש דברי ר' יהודה אלמא דשל הקדש הויא הכי נמי תקדש בשעת היובל:

לא שמואל כר' שמעון סבירא ליה דאמר נכנסין לתוכה ולא נותנין דמיה להקדש אלא שלהן תהא וכי היכי דלא הוו דמיה להקדש הכי נמי דאינה קדושה כי הקדישה בשנת היובל:

גמרא מ"ד התם הוא דסבר מצוה קא עבידנא אבל כו' קמ"ל. מזה אני תמה על התוי"ט שהעתיק על משנתינו מגמרא דב"ק (קב ב) מתקיף לה ר"ז וכי דעתו ש"א על תפיליו. ומשני אביי המקדיש סבר מצוה קא עבידנא. והרי הכא מסקינן דגם בזבינא הדין כן. ונ"ל דאביי ל"א שם כן אלא לתרוצי מלתא דר' אבא דאמר כל המקדיש אין דעתו כו' אבל שם במסקנא בלא"ה לא קם דבריו וגם ר' אבא חזר בו שם. אלא אמרינן דאף שאין דעתו ע"ז. כיון דבאמירתו נכללו גם המה. דברים שבלב אינם דברים. ולכן גם בזבינא דינא הכי. וכן סתמא דגמרא בב"ב (קנא) תפילין איקרי נכסי כו'. וקאי על הא דלעיל שם אמר נכסי לפלניא. ומש"כ עוד התוי"ט והיינו נמי טעמא דערכין כו' ולא היה דעתו אתפילין. ל"ד כלל דבערכין ודאי לא מהני מה שבדעתו לא היה ע"ז כדפריש שם רב אושעיא וכי דעתו ש"א ע"ע למשכנו. והחילוק שבין ערכין להקדש הוא משום גזה"כ בערכין דמסדרין מקרא דואם מך הוא. ואע"ג דגם בהקדש ס"ל לריו"ח בב"מ (קיד) דמסדרין היינו דוקא בכגון דאמר הרי עלי מנה לבד"ה כדאיתא שם. אבל במקדיש דבר מיוחד פשוט דאפי' הקדיש מזונו של אותו יום ה"ז מקודש. וה"נ במקדיש נכסיו כיון דתפילין בכללן הוה כאילו הקדישן בפירוש:

רש"י ד"ה לכרך. שדרך סוחרים לבוא שם. בפשוטו יל"פ דשם נמצאים עשירים ונשיהם מתקשטות יותר מדשל עיירות וכפרים:

תד"ה רב (בע"ב

. אינו מגרע כלום אלא גואל כור זרע בחמשים סלעים כו'. כצ"ל:

בא"ד אבל בפחות משתי שנים אין לו גירוע. כצ"ל:

בא"ד שאם יגאל פחות משתי שנים לפני היובל דאז הוא אין לו גירוע. כצ"ל:

מַאי קָמַשְׁמַע לָן? מַתְנִיתִין הִיא. הקשה הרב 'פתח עינים' וכי גברא דאתי לדינא לא ידין הדיין את הדין לומר פלוני חייב פלוני זכאי משום דהוא משנה? עיין שם.
ונראה לי בס"ד דתלמודא לא קאמר 'אָתוּ לְקַמֵּיהּ דְּרַב יֵימַר' דמשמע תובע ונתבע אתו לקמיה לדינא אלא אמר 'אָתָא' והכונה דזה המוכר בא לפני רב יימר וסיפר לו מעשה שעשה שמכר נכסיו ואולי היה אותו האיש קרובו או אהובו והוא לא בא לשאול מן רב יימר כלום בדבר זה אלא סיפר לו מעשה שהיה אך רב יימר נתכוון להודיע לאותו האיש וגם לשומעין הלכה זו בדבר זה דתפילין נמי הם בכלל נכסיו וכוונתו גם כן לומר לו כמה מכוער הדבר הזה אשר עשית למכור כל נכסיך דהא לפום דינא אפילו התפילין צריך אתה לחלוץ עד שתפדהו בדמים.
ועל זה מקשי תלמודא מאי קא משמע לן בדין זה והלא משנה ערוכה היא דמסתמא ידע לה המוכר כי לא היה עם הארץ ומה בא ללמדו דבר חדש? ומשני מהו דתימא התם הוא דסבר וכו' כלומר אף על גב דמסתמא יודע זה דבר השנוי במשנה אך כיון דיש סברה לומר מתניתין שאני לכך בא לחדש לו דאין חילוק בזה.

ההוא גברא וכו' אתא לקמיה דרב יימר א"ל סליקו להו תפילין מאי קמ"ל מתניתין היא וכו'. לכאורה אינו מובן מאי פריך מאי קמ"ל אטו גברא דאתי לדינא הדיין לא ידון משום דהוא משנה. ונראה דהאי עובדא הוו תנו ליה אמוראי כי היכי דתנו רבנן כל המימרות והמשא ומתן והיה שגור בפיהם האי עובדא ומאי דאמר רב יימר. ואמוראי בתראי מקשו עלה מאי קמ"ל כלומר מאן דמסדר האי עובדא בהדי המימרות ושקלא וטריא. ופריק שפיר דמסדר האי עובדא להיותו מכלל הש"ס קמ"ל טובא. וכיוצא בזה כתב הריטב"א בחידושיו כמה זמני כמו שכתבתי בקונטריס זה לעיל במסכת ביצה על דף ז' ע"ש בס"ד:

גמ' הוא. דרשינן החייהו דהכי משמע הוא יהיה קיים מערכך: עד האידנא דהוה ליה. מעצד יתירה לאשולי הוו מושלי ליה מגירות: סליקו ליה תפילין. חלצו לו תפילין מראשו עד שיפדם בדמים: מצוה קא עבידנא. דיהיבנא לבדק הבית הילכך אכל נכסיה הוה דעתיה: מתני' אין לו לא בכסות אשתו. שאינו שלו: לשמן. לשם אשתו ובניו: סנדלים חדשים. רבותא קמ''ל [דאע''ג] דעדיין לא נעלום הרי הן בחזקתן משעת לקיחה: אע''פ שאמרו עבדים נמכרים [בכסותן] לשבח. דכסות יפה שלהן משבחת ומעלה דמיהן כגון גבי נכסי יתומים שאם תילקח לעבד כסות בשלשים דינר הוא משביח מנה על דמים שהוא שוה עכשיו: לאיטליס. יום השוק: לכרך. שדרך סוחרים לבא שם: אין לו להקדש אלא מקומו. במרגלית: ושעתו. בעבד ופרה שהמעריך עצמו ומך הוא ונידון בהשג יד ולפי מה שיש לו נותן להקדש והיה לו עבד הנישום עכשיו עשרים זוז אין אומרים רואין כאילו לוקחין לו כסות בשלשים זוז והוא משביח מנה ונמכר במאה ועשרים זוז ונמצאו דמי העבד תשעים זוז וכן יתן זה להקדש אלא לפי שעתו שמין אותו וכן פרה וכן מרגלית בכפר אין שמין אותה אלא לפי מקומה: גמ' שלא ישהה מרגלית לקלים. לאדם קל ועני שהעריך עצמו ויש לו מרגלית לא ישהנה לו גיזבר לומר העלה אותה לכרך ולפי אותן הדמים תן אלא לפי מה ששוה כאן שמין וזה משהה אותה וימכרנה כמה שירצה ולפי דמים ששמאוה יתן שהרי בזמן שהעריכו כהן לא היה לו יותר: מתני' אין מקדישין. שדה אחוזה לפני היובל פחות משתי שנים דכתיב במקדיש שדה אחוזה על פי שנים הנותרות ואין שנים פחות משתים: ולא גואלין אחר היובל פחות משנה. מפרש לה בגמרא רב לטעמיה ושמואל לטעמיה: ואין מחשבין כו'. מפרש בגמרא: אבל הקדש מחשב חדשים. כלומר ואם ריוח של הקדש הוא שנחשוב אותה יציאת חצי שנה שיצאה כי הא דמפרש לקמן דאקדשה בפלגא דארבעים ותמני דאי חשבת לההיא יציאה הוה ליה פחות משתי שנים לפני היובל ולא מיפרקא בגירוע אלא בחמשין ואי לא חשבת אותן חדשים שיצאו ה''ל שתי שנים לפני היובל ואיכא פסידא דהקדש דלא שקיל אלא שני סלעים ושני פונדיונין הכא ודאי מחשבין אותה ביציאה גמורה: גמ' ורמינהו מקדישין בין לפני היובל. דמשמע אפילו פחות מב' שנים: רב ושמואל דאמרי תרוייהו אין מקדישין לגאול בגירוע פחות מב' שנים. המקדיש שדה אחוזה בשנה ראשונה של יובל ובא לגואלה נותן בבית כור נ' סלעים כדכתיב זרע חומר שעורים ואם הקדישה עשר שנים או עשרים לאחר היובל מחשבין השנים הנותרות עד היובל הבא ונותן סלע ופונדיון לכל שנה כדכתיב (ויקרא כז) ואם אחר היובל יקדיש שדהו וחשב לו וגו' ונגרע מערכך והיינו גירוע שאינו נותן חמשים סלעים והמקדיש שתי שנים לפני היובל פודה אותה בשני סלעים ושני פונדיונין כדכתיב על פי השנים הנותרות וכן עולה החשבון של גאולת שדה אחוזה לכל שנה סלע ופונדיון שהרי אם הקדישה בשנה ראשונה שלאחר היובל היה פודה בחמשים שקל כדכתיב אם משנת היובל יקדיש שדהו וגו' משנת ולא שנת יובל בכלל אלמא בשנה שלאחר היובל קאי קרא וקאמר יתן חמשים צא לתשעה ומ' שנים הבאים עד יובל הבא תשע וארבעים סלעים נמצא סלע יותר על סלע לכל שנה חלקיהו לפונדיונין דבסלע יש מ''ח פונדיונין הרי לכל שנה סלע ופונדיון פחות פונדיון הילכך המקדיש שדהו לאחר היובל שתים או שלש שנים נותן לכל שנה עד היובל סלע ופונדיון ואף על פי שכשתחשוב סלע ופונדיון למ''ט שנים תמצא חמשים סלע ופונדיון כגון מ''ט סלעים ומ''ט פונדיונין והסלע אינו אלא מ''ח פונדיונין הא פרכינן ליה בבכורות בפרק יש בכור לנחלה (דף נ.) פונדיון זה מה טיבו קולבון לפרוטרוט וקאמרי רב ושמואל דהמקדיש פחות משתי שנים לפני היובל אין כאן דין גירוע ואם בא לגאלה נותן נ' סלעים דגבי גירוע כתיב (ויקרא כז) על פי השנים הנותרות ונגרע ומיעוט שנים שתים ועצה טובה קמשמע לן מתני' שיהא אדם חס על נכסיו ולא יפדה פחות משתי שנים שלא יפסיד מ''ח סלעים: בשלמא. לענין מוכר שדהו בשנת היובל עצמה פליג שמואל עליה דרב לקמן בפרק המוכר (דף כט:) משום דאיכא למימר ק''ו: מי איכא למימר ק''ו. הרי אותן הקדושות כבר אין יוצאין מיד הקדש ביובל בלא פדיון דהא תנן (לקמן דף כה:) הגיע יובל ולא נגאלה כהנים נכנסין לתוכה ונותנין דמיה להקדש בדק הבית: כר''ש ס''ל. הילכך איכא למימר ק''ו קדושה כבר יוצאה עכשיו אינה קדושה אינו דין שלא תקדש:

אין להקדש אלא מקומו ושעתו. וא''ת אם כן למה צריך. להמתין שום ההקדש ששים יום והרי בכל הני דהכא אין ממתינין אע''ג דהוי רווחא דהקדש ואין לומר דהכא מיירי בשהקדיש כל נכסיו ומשום הכי לא שייך הכרזה זה אינו דהא תניא בתוספתא דפרקין דאפילו לא הקדיש אלא מרגלית לבדה כך הדין דאין ממתינין וי''ל דהכא מיירי במטלטלין ואיתא (בהנושא) [בפ' אלמנה ניזונת] (כתובות דף ק:) דאין מכריזין על אלו שמא יגנבו אבל רישא דמתני' דמצריך הכרזה ששים יום מיירי בקרקעות: מתני' אין מקדישין כו': רב ושמואל דאמרי תרוייהו אין מקדישין ליגאל. לפדות פחות משתי סלעים וב' פונדיון (יפים) שהרי אם גאלו הוא או אחר באחד משני היובל בין בכ' בין בל' או באחד מכל שני היובל הוא נגאל לפי השנים הנותרות עד יובל סלע ופונדיון לכל שנה ושנה

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד