ערכין כג ע"ב

קַבְּלָן הֲוָה הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר קַבְּלָן אַף עַל גַּב דְּלֵית לֵיהּ נְכָסִים לְלֹוֶה מִשְׁתַּעְבַּד אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר אִית לֵיהּ מִשְׁתַּעְבַּד לֵית לֵיהּ לָא מִשְׁתַּעְבַּד מַאי אִיכָּא לְמֵימַר
אִיבָּעֵית אֵימָא רַב הוּנָא הֲוָה לֵיהּ וְאִישְׁתְּדוּף וְאִיבָּעֵית אֵימָא אַבָּא לְגַבֵּיהּ בְּרֵיהּ שַׁעְבּוֹדֵי מְשַׁעְבֵּד נַפְשֵׁיהּ
דְּאִיתְּמַר עָרֵב דִּכְתוּבָּה דִּבְרֵי הַכֹּל לָא מִשְׁתַּעְבַּד קַבְּלָן דְּבַעַל חוֹב דִּבְרֵי הַכֹּל מִשְׁתַּעְבַּד עָרֵב דְּבַעַל חוֹב וְקַבְּלָן דִּכְתוּבָּה פְּלִיגִי אִיכָּא לְמַאן דְּאָמַר אִית לֵיהּ נִכְסֵי לְלֹוֶה מִשְׁתַּעְבַּד לֵית לֵיהּ לָא מִשְׁתַּעְבַּד וְאִיכָּא לְמַאן דְּאָמַר אַף עַל גַּב דְּלֵית לֵיהּ מִשְׁתַּעְבַּד
וְהִלְכְתָא בְּכוּלְּהוּ אַף עַל גַּב דְּלֵית לֵיהּ נָמֵי מִשְׁתַּעְבַּד לְבַר מֵעָרֵב דִּכְתוּבָּה דְּאַף עַל גַּב דְּאִית לֵיהּ לָא מִשְׁתַּעְבַּד מַאי טַעְמָא מִצְוָה קָעָבֵיד וְלָא מִידֵּי חַסְּרֵיהּ
הָהוּא גַּבְרָא דְּזַבְּנִינְהוּ לְנִכְסֵיהּ וְקָא [מְ]גָרְשַׁהּ לִדְבֵיתְהוּ שַׁלְחַהּ רַב יוֹסֵף בְּרֵיהּ דְּרָבָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב פָּפָּא עָרֵב תְּנַן הֶקְדֵּשׁ תְּנַן לוֹקֵחַ מַהוּ אֲמַר לֵיהּ תַּנָּא כִּי רוֹכְלָא נִיחַשֵּׁיב וְנֵיזִיל
נְהַרְדָּעֵי אָמְרִי דִּתְנַן תְּנַן דְּלָא תְּנַן לָא תְּנַן אָמַר רַב מְשַׁרְשְׁיָא מַאי טַעְמָא דִּנְהַרְדָּעֵי בִּשְׁלָמָא הֶקְדֵּשׁ מִשּׁוּם רֶיוַח דְּהֶקְדֵּשׁ עָרֵב נָמֵי מִצְוָה הוּא דַּעֲבַד וְלָאו מִידֵּי חַסְּרֵיהּ
אֶלָּא לוֹקֵחַ מִכְּדֵי מִידָּע יָדַע דְּכֹל חַד וְחַד אִיכָּא עֲלֵיהּ כְּתוּבָּה אַמַּאי נֵיזִיל וְנִיזְבּוֹן אִיהוּ הוּא דְּאַפְסֵיד אַנַּפְשֵׁיהּ
מַתְנִי' הַמַּקְדִּישׁ נְכָסָיו וְהָיְתָה עָלָיו כְּתוּבַּת אִשָּׁה וּבַעַל חוֹב אֵין הָאִשָּׁה יְכוֹלָה לִגְבּוֹת כְּתוּבָּתָהּ מִן הַהֶקְדֵּשׁ וְלֹא בַּעַל חוֹב אֶת חוֹבוֹ אֶלָּא הַפּוֹדֶה פּוֹדֶה עַל מְנָת לִיתֵּן לְאִשָּׁה בִּכְתוּבָּתָהּ וּלְבַעַל חוֹב אֶת חוֹבוֹ הִקְדִּישׁ תִּשְׁעִים מָנֶה וְהָיָה חוֹבוֹ מֵאָה מָנֶה מוֹסִיף עוֹד דִּינָר וּפוֹדֶה אֶת הַנְּכָסִים הָאֵלּוּ עַל מְנָת לִיתֵּן לָאִשָּׁה כְּתוּבָּתָהּ וּלְבַעַל חוֹב אֶת חוֹבוֹ
גְּמָ' לְמָה לִי לְמֵימַר הַפּוֹדֶה פּוֹדֶה מִשּׁוּם דְּרַבִּי אֲבָהוּ דְּאָמַר רַבִּי אֲבָהוּ שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ הֶקְדֵּשׁ יוֹצֵא בְּלֹא פִּדְיוֹן
מַתְנִיתִין דְּלָא כְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל דְּתַנְיָא רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר אִם הָיָה חוֹבוֹ כְּנֶגֶד הֶקְדֵּשׁוֹ פּוֹדֶה
וְאִם לָאו אֵינוֹ פּוֹדֶה וְרַבָּנַן עַד כַּמָּה אָמַר רַב הוּנָא בַּר יְהוּדָה אָמַר רַב שֵׁשֶׁת עַד פַּלְגָא
מַתְנִי' אַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ חַיָּיבֵי עֲרָכִין מְמַשְׁכְּנִין (אוֹתוֹ) [אוֹתָן] נוֹתְנִין לוֹ מְזוֹן שְׁלֹשִׁים יוֹם וּכְסוּת שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ מִטָּה מוּצַּעַת וְסַנְדָּלָיו וּתְפִלָּיו לוֹ אֲבָל לֹא לְאִשְׁתּוֹ וּלְבָנָיו
אִם הָיָה אוּמָּן נוֹתֵן לוֹ שְׁנֵי כְּלֵי אוּמָּנוּת מִכׇּל מִין וּמִין חָרָשׁ נוֹתְנִין לוֹ שְׁנֵי מַעֲצָדִין וּשְׁנֵי מְגֵירוֹת רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר אִם הָיָה אִיכָּר נוֹתֵן לוֹ צִמְדּוֹ חַמָּר נוֹתֵן לוֹ חֲמוֹרוֹ
הָיָה לוֹ מִין אֶחָד מְרוּבֶּה וּמִין אֶחָד מוּעָט אֵין אוֹמֵר לִמְכּוֹר אֶת הַמְרוּבֶּה וְלִיקַּח מִן הַמּוּעָט אֶלָּא נוֹתְנִין לוֹ שְׁנֵי מִינִין מִן הַמְרוּבֶּה וְכֹל שֶׁיֵּשׁ לוֹ מִן הַמּוּעָט הַמַּקְדִּישׁ נְכָסָיו מַעֲלִין לוֹ תְּפִילָּיו
גְּמָ' מַאי טַעְמָא דְּאָמַר קְרָא

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כג - ב

ומשנינן: ערב קבלן הוה! שהתפיס רב הונא לאשתו מטלטלין לכתובתה, והיא מסרה אותם לאביו של בעלה, והוא החזירם לבנו. וזהו קבלן, שנושא ונותן ביד את ההלואה מהמלוה ללוה ונעשה הוא לווה של המלוה. וגם כאן, על ידי שמסרה אותם לאביו שהוא הערב, נעשה הערב חייב לאשה.

ומקשינן: הניחא למאן דאמר [לקמן בסוגיא]: קבלן, אף על גב דלית ליה נכסים ללוה בשעת הלואה - שיוכל הערב ליפרע מנכסים אלו, אם לא ישלם הלווה ויצטרך הערב לשלם - משתעבד, מובן שנשתעבד משה בר עצרי על ידי קבלנותו לשלם לאשה, ואף על גב שלרב הונא העני לא היו נכסים בשעת נשואיו.

אלא למאן דאמר: אם אית ליה נכסים ללוה בשעת הלואה, משתעבד הערב, לית ליה ללוה נכסים בשעת הלואה לא משתעבד, שכיון דאין לערב ממה ליפרע מן הלוה אם יצטרך לשלם למלוה, אינו גומר דעתו להשתעבד, מאי איכא למימר, איך השתעבד משה בר עצרי לאשה, והרי לא היה לרב הונא נכסים בשעת נשואיו, שהרי היה עני?!

ומשנינן:

א. איבעית אימא: רב הונא הוה ליה נכסים בשעת נשואיו, ואישתדוף [ונשתדפו] לאחר מכן, ורק אחר כך נהיה עני!

ב. ואיבעית אימא: אף על גב ששאר ערב קבלן לא משתעבד כשאין נכסים ללוה, מכל מקום אבא לגביה בריה [אב בשביל בנו] שעבדה משעבד נפשיה [גומר בדעתו להשתעבד] ואפילו כשאין לבנו נכסים שייפרע מהם! ולכן השתעבד משה בר עצרי לשלם כתובה לאשת רב הונא בנו, אף על גב שלא היו לרב הונא נכסים בשעת נשואיו.

ועכשיו מפרשים את הדינים בערב וקבלן, דאיתמר:

ערב סתם - שאינו קבלן - דכתובה, דברי הכל לא משתעבד, ואפילו אם יש נכסים לבעל בשעת השתעבדות הערב.

קבלן דבעל חוב, דברי הכל משתעבד, ואפילו כשאין ללוה נכסים בשעת ההלואה.

ערב דבעל חוב, וקבלן דכתובה ואין לו לחייב נכסים בשעת השתעבדות הערב, פליגי: איכא למאן דאמר: אית ליה נכסי ללוה או לבעל בשעת השתעבדות הערב - משתעבד, אבל אם לית ליה נכסים ללוה לא משתעבד!

ואיכא למאן דאמר: אע"ג דלית ליה נכסים ללוה או לבעל משתעבד!

והלכתא: בכולהו - דהיינו: ערב וקבלן של בעל חוב, וקבלן של כתובה - אע"ג דלית ליה נכסי ללוה או לבעל - משתעבד! לבר [חוץ] מערב סתם דכתובה, דאע"ג דאית ליה לבעל נכסים לא משתעבד!

מאי טעמא לא משתעבד ערב סתם כתובה? מצוה הוא דקעביד הערב, שאין דעתו לפרוע את הערבות אלא מתכוון לזווגן, ועל ידי הערבות הזו מתרצים, ולא מידי חסרה לאשה, שהרי טוב לה לאשה למיתב טן דו [עם שני גופים] מלמיתב ארמלו [מלשבת אלמנה], ולטובתה התכוון, [רשב"ם ב"ב קעד:].

ההוא גברא דזבנינהו לנכסיה [שמכר קרקעותיו, ודין האשה לגבות את כתובתה כשתתגרש אפילו מן הלקוחות], וקא גרשה לדביתהו [ויגרש את אשתו]. ויש להסתפק אם יש לחוש שעושה קינוניא על הלקוחות, שתגבה האשה מהם את כתובתה, ויחזירנה, ויהנו שניהם ממה שהוציאה, ועל כן יש לומר, שכשיגרשנה ידור הנאה ממנה שלא יוכל להחזירה, וכמו ששנינו במשנתנו לענין מקדיש נכסיו, ולמי שהיה לאשתו ערב על כתובתה.

שלחה רב יוסף בריה דרבא לספק זה לקמיה דרב פפא, וכך כתב לו: כשיכולה אשה לגבות כתובתה מערב, תנן במשנתנו שידור הבעל הנאה ממנה כשיגרשנה! ואם יכולה לגבות מן ההקדש, תנן גם במשנתנו שידור הנאה כשיגרשנה! אבל אם יכולה לגבות מלוקח, מהו שיהיה צריך לידור כשיגרשנה?

אמר ליה רב פפא: ודאי צריך הבעל לידור הנאה ממנה כשיגרשנה, כשם שצריך לידור בערב ובהקדש, ואף שלא הזכיר התנא במשנתנו שאף בלוקח ידור, האם תנא כי רוכלא ניחשיב וניזיל [וכי יפרוט התנא הכל, כסוחר שמונה מעותיו]?! שנה לנו התנא ערב והקדש, והוא הדין ללוקח!

נהרדעי אמרי: אינו צריך לידור, בלוקח! וטעמם דתנן במשנתנו שצריך לידור - דהיינו ערב והקדש - תנן! דלא תנן במשנתנו שצריך לידור - כגון לוקח - לא תנן!

אמר רב משרשיא: מאי טעמא דנהרדעי, שאינו צריך לידור בלוקח: בשלמא כשנכסיו ביד הקדש צריך לידור, משום ריוח דהקדש שלא יוציאו ממנו, וכן כשיש ערב, נמי צריך לידור, כי הערב מצוה לזווגן הוא דעבד, ולאו מידי חסרה לאשה, ומשום כך נזקקים להדירה כדי שלא יהא אדם נמנע לעשות מצוה [רבינו גרשום]! אלא לוקח, למה לנו להזקיקו להדירה, מכדי [והרי] מידע ידע הלוקח דכל חד וחד איכא עליה כתובה, ואם כן אמאי ניזיל וניזבון [למה הלך וקנה]?! ואם קנה איהו הוא דאפסיד ^[33] אנפשיה, ואין אנו נזקקין להדירה!

מתניתין:

המקדיש נכסיו, והיתה עליו כתובת אשה ובעל חוב [או בעל חוב], אף שמן הדין יכולים הם לגבות מן ההקדש את חובם בלי פדיון, מכל מקום גזרו חז"ל:

שאין האשה יכולה לגבות כתובתה מן ההקדש, ולא בעל חוב את חובו בלי פדיון, אלא: הפודה [הבעלים] פודה אותם מן ההקדש בדינר אחד, או אפילו בדבר מועט מדינר [זבח תודה], על מנת ליתן לאשה - כתובתה מן הנכסים שהקדיש, ולבעל חוב את חובו.

כיצד [זבח תודה]: הקדיש תשעים מנה, והיה חובו אפילו מאה מנה שהם יותר מכנגד חובו, אף על פי כן יכול הבעל חוב לגבות את חובו בפדיון מועט. ועל כן: מוסיף הבעל חוב להלוות למקדיש עוד דינר כדי שיפדה בו הוא [תוספות יו"ט וזבח תודה - בדעת רש"י] את הנכסים האלו מן ההקדש על מנת ליתן לאשה - כתובתה, ולבעל חוב את חובו.

גמרא:

ומתמהינן: למה לי למימר במשנה "הפודה פודה", כלומר: למה צריך לפדות את הנכסים מן ההקדש, שיקחו האשה או הבעל חוב את חובם בלי פדיון, שהרי לא חל ההקדש על הנכסים, שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו ^[34] אלא של בעל חובו?!

ומפרשינן: משום דרבי אבהו דלקמן לג.! דאמר רבי אבהו: גזירה ^[35] היא, כדי שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון!

תו מפרשינן לסיפא דמתניתין, שכתוב בסיפא, שאף אם היה חובו של הבעל חוב מאה מנה, והקדשו של לווה רק תשעים מנה, יכול הבעל חוב לגבות מן ההקדש ודי בפדיון של דינר: דהך מתניתין דלא כרבן שמעון בן גמליאל! דתניא: רבן שמעון בן גמליאל אומר אם היה חובו של בעל חוב כנגד הקדשו של הלווה, הרי זה גובה, והבעלים פודה בדבר מועט. ואם לאו, אלא, שהיה חובו של בעל חוב יותר מהקדשו, אינו פודה בדבר מועט, וצריך פדיון כשאר הקדשות.

וטעמו של רבן שמעון בן גמליאל: שאם היה חובו כנגד הקדשו אפשר לומר שבשעה שהלוהו, על דעת לגבות מנכסים אלו - הלוהו. אבל כשחובו יותר מהקדשו, לא הלוהו על דעת לגבות ^[36] מנכסים אלו, אלא האמינו ללוה שישלם, ולכן לא גובה מההקדש.

ומיבעי לן: ורבנן שחולקים על רבן שמעון בן גמליאל, וסוברים שאפילו אם חובו יותר מהקדשו אומרים שעל דעת הנכסים האלו הלוהו, והרי זה גובה מן ההקדש ודי בפדיון של דבר מועט, עד כמה יהיה החוב יותר מן ההקדש ועדיין נאמר שעל דעת נכסים אלו הלוהו, ויוכל לגבות מן ההקדש ולפדות בדבר מועט?

אמר רב הונא בר יהודה, אמר רב ששת: עד שיהיה ערך הנכסים שהקדיש, פלגא ^[37] [חצי] מחובו, אבל אם היה ערך הנכסים פחות מחצי מחובו, אינו גובה מן ההקדש בפדיון של דבר מועט, שכיון שאינו שוה אלא פחות מחצי, ודאי לא על דעת הנכסים האלו הלווהו [תוס'].

מתניתין:

אף על פי שאמרו [לעיל כא]. חייבי דמים להקדש עבור ערכין שהעריכו, ממשכנין אותן שהגזבר נכנס לבתיהם ונוטל בעל כרחם, מכל מקום נותנין לו, גזבר הבא למשכנו כשאין ידו של מעריך משגת, והוא נידון בהשג יד, כדכתיב בפרשת ערכין: " [ואם מך הוא מערכך] והעמידו לפני הכהן והעריך אותו הכהן, [על פי אשר תשיג יד הנודר] ", משייר לו הגזבר כדי חייו ונוטל השאר ^[38], ויצא ידי הקדש ^[39], ואפילו העשיר לאחר שאמדוהו ונטל מה שבידו [רש"י ב"מ קיג: ובחומש], ומשאיר לו: מזון ^[40] לשלשים יום וכסות לשנים עשר חודש, ומטה מוצעת כלומר: מטה ומצע שלה [תוס' ב"מ קיג:], וסנדליו ותפליו ^[41], [ואם אין לו, משיירים לו מעות לקנותם]. ואין נותנים אלא לו, אבל לא לאשתו ^[42] ובניו. כלומר: אבל אין נותנים משלו, עבור כסות ומזון לאשתו ובניו.

אם היה החייב אומן, נותנין לו כלומר: משאירים בידו שני כלי אומנות מכל מין ומין של כלי אומנותו. כיצד: אם היה חרש עצים, נותנין לו שני מעצדין [הוא כלי שמחליקים בו את הנסרים - רש"י סוף ב"ק] ושני מגירות [הוא סכין מלא פגימות וחותך מהר].

רבי אליעזר אומר: אף אם היה איכר, נותן לו צמדו [צמד בקר] שהוא כלי אומנותו, ואם היה חמר, נותן לו חמורו, אבל תנא קמא חולק בזה.

היה לו מין אחד של כלי אומנות מרובה, על השנים שמשאירים לו, כגון שהיו לו שלש מעצדין, ומין אחד היה לו ממנו רק מועט, כגון שהיתה לו רק מגירה אחת. אין אומרין לו למכור את המרובה מעצד אחד וליקח בדמיו מן המועט, כדי שיהיו לו שתי מגירות! אלא נותנין לו שני מינין כלומר: שני כלים מן המרובה, וכל שיש לו מן המועט נותנים לו, ולא יותר.

המקדיש נכסיו, אף התפילין שלו בכלל הקדשו, ועל כן: מעלין [שמין - רש"י ב"ק קב:] לו תפיליו, לווה מעות [רש"י שם], ופודה אותן כפי מה ששמו לו.

גמרא:

מאי טעמא נותנים לו את כל הדברים האלו?

הערות

^[33] ביפה עינים הביא שהירושלמי בנזיר מסתפק כשנתן נכסים במתנה אם צריך לידור הנאה, והספק הוא שהרי בלוקח אין צריך לידור כי איהו דאפסיד אנפשיה שהיה יכול שלא לקנות. אך מקבל מתנה הרי אין המתנה תלויה בו אלא רק בנותן ולא שייכת הסברא איהו דאפסיד אנפשיה.

^[34] כך פירש רש"י במשנה. וכתב הגרי"ז, שאין כוונת רש"י כפשוטו שזה דבר שאינו שלו, שהרי ודאי כל זמן של גבו ממנו את הנכסים הם שייכים לו ויכול למכור ולהקדיש, אלא כוונת רש"י היא שביחס לגביה של הבעל חוב זה לא שלו ואין לו כח להקדיש באופן שימנע ממנו לגבות, וכעין זה מבואר במשנה לקמן שמי שמקדיש שדה מקנה הרי היא חוזרת ביובל לבעלים הראשונים ואינה יוצאת לכהנים כיון שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו, וגם שם הרי ודאי חל ההקדש אלא שכלפי אחרי היובל הקרקע אינה שלו ואין לו כח להקדיש שתצא לכהנים. אמנם בתוספות כאן [ד"ה משום] משמע לכאורה שההקדש אינו חל כלל, וצריך עיון.

^[35] מכאן הוכיח רש"י בפסחים שהדין שהקדש מפקיע מידי שעבוד זה דוקא קדושת הגוף, כיון שאין לה פדיון היא מפקיעה את השעבוד. אך קדושת דמים שיש לה פדיון אינה מפקיעה את השעבוד, וזה שאומר רבי אבהו שמעיקר הדין היו גובים את החוב מההקדש [והפדיון הוא רק משום גזירה] כיון שכאן מדובר בקדושת דמים והיא איננה מפקיעה שעבוד. אך דעת הרמב"ם [פ"ז מערכין הי"ד] שגם קדושת דמים מפקיעה מידי שעבוד ואי אפשר לגבות מההקדש, ורק אם הקדש ימכור את השדה להדיוט אז יכולים לגבות מהשדה, והביא לזה הרמב"ם דוגמא משני לקוחות וכתבה האשה לראשון שלא תגבה ממנו אך אם ימכור ללוקח אחר תוכל האשה לגבות מהשני, והוא הדין כאן שמההקדש אי אפשר לגבות אך כשימכור להדיוט אפשר לגבות מההדיוט. והראב"ד חולק על הרמב"ם וסובר כדעת רש"י שקדושת דמים לא מפקיעה מידי שעבוד והוכיח הראב"ד כך מדברי רבי אבהו שהפדיון רק משום שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון אך מעיקר הדין היה אפשר לגבות מההקדש וכמו שהוכיח רש"י. והמגיד משנה מיישב את הרמב"ם שבאמת קדושת דמים שמפקיעה מידי שעבוד זה מדרבנן, וזוהי קושיית הגמרא מדוע תיקנו רבנן שקדושת דמים תפקיע מידי שעבוד, ואמר רבי אבהו כדי שלא יאמרו וכו' ומחמת כן תיקנו שגם קדושת דמים תפקיע מידי שעבוד. והלחם משנה מיישב את הרמב"ם שקושיית הגמרא היא שמשמע שדוקא אחר יכול לפדות מההקדש לצורך הגביה לבעל חוב ולאשה אך הבעל חוב עצמו אינו יכול לפדות, ומקשה הגמרא מדוע שלא יפדה הבעל חוב עצמו, ועל זה אומר רבי אבהו שאם יפדה הבעל חוב עצמו יהיה נראה שההקדש יוצא בלי פדיון ולכן תיקנו שאחר דוקא יפדה מההקדש. והרדב"ז כתב שלדעת הרמב"ם המקדיש שדה אחוזה ויצאה ביובל לכהנים אין הבעל חוב יכול לגבות מהכהנים, ותמה עליו הגרי"ז, שהרי כעת הקרקע היא חולין גמורים ומדוע אי אפשר לגבות מהכהנים כמו שגובים מהלוקח מההקדש. וביאר הגרי"ז, שדוקא כשפודים את ההקדש והוא נפקע אז יכול הבעל חוב לגבות מהלוקח. אך היציאה ביובל לכהנים אין זו הפקעת ההקדש אלא שעובר מההקדש לכהנים, וכשם שאינו גובה מההקדש כך אינו יכול לגבות מהכהנים. ובמה שכתב הרמב"ם שאפשר לגבות מהלוקח מההקדש וכמו בשני לקוחות וכתבה לראשון שלא תגבה ממנו שיכולה לגבות מהשני, השיג עליו הראב"ד שבאמת אי אפשר לגבות מהלוקח השני כי מה מכר ראשון לשני כל זכות שתבא לידו וכשם שמהראשון אי אפשר לגבות גם לשני יש זכות שלא יגבו ממנו, ועוד שיכול השני לומר, אי שתקת שתקת ואם לא אחזיר את הקרקע למוכר ולא תוכל לגבות ממנו ושוב גם מהלוקח השני לא גובים.

^[36] ובשיטה מקובצת הביא שהרא"ש תמה על זה שהרי בעל חוב גובה מהלקוחות אפילו כשהחוב הרבה יותר מהקרקע ולא אומרים שהאמינו ללוה. ולכן פירש הרא"ש כפירוש השני ברש"י שכל זה שצריך בכלל פדיון להקדש זה דוקא כשהחיוב כנגד ההקדש. אך כשהחוב יותר מההקדש אין צריך כלל פדיון וגובים בלי פדיון, אלא שרש"י תמה שאין בזה שום סברא, וביאר הרא"ש שכוונת רבי אבהו שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון היינו שאנשים לא יודעים בדיוק את ערך השדה וכשהחוב הוא כנגד השדה יבואו לחשוב שהשדה שווה יותר מהחוב ונמצא שלקח מההקדש יותר מדי ולכן צריך פדיון שלא יבואו לחשוב שמעל בהקדש. אך כשהחוב יותר מהקרקע שוב יודעים שלקח מההקדש רק עבור החוב ולא יותר ולכן לא צריך פדיון. והרמב"ם מפרש באופן אחר, שתמיד כשפודים את הקרקע פודים אותה על מנת לשלם את החוב, וכל זה רק כשהחוב כנגד הקרקע. אך כשהחוב יותר מהקרקע אי אפשר לפדות על מנת לשלם את החוב אלא פודים סתם. וביאר הכסף משנה שהרמב"ם אינו יכול לפרש כמו הראב"ד והרא"ש שכשהחוב יותר מהשדה לא צריך כלל פדיון, שהרי לדעת הרמב"ם קדושת דמים אינה מפקיעה מידי שעבוד והפדיון הוא מעיקר הדין, ולכן פירש הרמב"ם שהנידון הוא אם פודים לצורך החוב או שפודים סתם.

^[37] ביאר הרא"ש בזה שהרי הדין הוא שקרקע אין לה אונאה והיינו משום שאין לה מחיר קצוב, ומכל מקום דעת ר"ת שבכפול מדמיה יש לה אונאה שזה כבר ודאי לא המחיר שלה, ולכן כאן השיעור עד פלגא.

^[38] השפת אמת מסתפק באדם שאחרי שמסדרים לו את כל צרכיו לא נשאר לו סלע לתת לערך. אך הוא רוצה לתת סלע על חשבון הדברים שמסדרים לו וכשנותן סלע נפטר מהערך, האם יקבלו ממנו את הסלע או, כיון שאין ידו משגת לסלע לא יקבלו ממנו וישאר הכל עליו חוב עד שיעשיר.

^[39] והגמרא בבבא מציעא [קיג] לומדת מכאן בגזירה שוה שגם בשאר החובות כשגובים מאדם משאירים לו את כל הדברים הנצרכים לו, ואף על פי שבשאר החובות הוא נשאר חייב [ולא כמו בערכין ששיעור חיובו הוא כפי השג ידו], מכל מקום לא גובים ממנו את הדברים שנצרכים לו וישאר עליו חוב עד שיהיה לו לשלם.

^[40] והיינו שמשאירים לו כסף כדי לקנות מזונות לשלשים יום, ולענין כלי מלאכה דייק הגרי"ז מרש"י ועוד ראשונים שמעיקר הדין גם היו משאירים לו כסף לקנות, רק שיש את הטענה שאם עד היום לא היו לו כלים הרי הוא יוכל להסתדר הלאה לשאול כלי מלאכה כמו ששאל עד היום, ולכן רק משאירים לו את הכלים שיש לו אך לא נותנים לו מכספו לקנות כלים חדשים. אך כשאין לו בכלל כלי מלאכה ישאירו לו באמת כסף לקנות. אך הנימוקי יוסף כתב שגם כשאין לו בכלל כלי מלאכה לא משאירים לו כסף לקנות, ואומרים שיוכל להסתדר הלאה על ידי שאלה כמו שהסתדר עד היום.

^[41] השפת אמת מסתפק אם משאירים לו כסף לקנות גם לולב ושאר מצוות, או שדוקא לתפילין משאירים לו שהם בגדר מלבוש אך לשאר המצוות לא משאירים.

^[42] ביאר החינוך ומקורו מהרמב"ם [פ"ג מערכין הט"ו] שהחידוש בזה שאף על פי שהוא חייב במזונות אשתו ובניו מכל מקום לא משאירים לו לזה.

ומשיבים: לא סתם ערב, אלא ערב קבלן הוה [היה], שקיבל על עצמו את תשלום החוב, והוא אכן משתעבד. ושואלים: הניחא למאן דאמר [זה נוח לדעת מי שאומר]: ערב קבלן, אף על גב דלית ליה [אף על פי שאין לו] נכסים ללוה בשעת ההלוואה — בכל זאת משתעבד, אלא למאן דאמר [לדעת מי שאומר]: אית ליה [אם יש לו] נכסים ללווה — משתעבד ערב זה, לית ליה [אם אין לו] נכסים — לא גומר הערב בלבו ומשתעבד, מאי איכא למימר [מה יש לומר]? כיצד ניתן היה לגבות ממשה בר עצרי? והרי לא היו כלל נכסים לרב הונא בנו!

ומתרצים, איבעית אימא [אם תרצה אמור]: רב הונא הוה ליה ואישתדוף [היו לו נכסים בשעה שקיבל אביו את הערבות על עצמו, והשתדפו] ופחת ערכם. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: אבא לגביה בריה שעבדה משעבד נפשיה [האב לגבי בנו משעבד עצמו], למרות שאין לבנו נכסים.

דאיתמר [שנאמר] בענין זה: מי שהוא ערב לכתובה — דברי הכל לא גומר בלבו להיות משתעבד, מי שהוא ערב קבלן לבעל חוב — דברי הכל משתעבד, אבל במי שהוא ערב סתם לבעל חוב, וכן במי שהוא ערב קבלן לכתובה — פליגי [נחלקו] חכמים, איכא למאן דאמר [יש מי שאומר]: אית ליה נכסי [אם יש לו נכסים] ללוה או לבעל — משתעבד, לית ליה [אם אין לו] נכסים ללווה או לבעל — לא משתעבד; ואיכא למאן דאמר [ויש מי שאומר]: אף על גב דלית ליה [אף על פי שאין לו] נכסים ללווה או לבעל — משתעבד הערב.

ומסכמים: והלכתא בכולהו [והלכה היא בכולם, בכל המקרים]: אף על גב דלית ליה [אף על פי שאין לו] למתחייב נכסים משל עצמו — נמי [גם כן] משתעבד הערב, לבר [חוץ] מערב סתם לכתובה, דאף על גב דאית ליה [שאף על פי שיש לו] לבעל באותה שעה נכסים — לא גומר הערב בלבו להיות משתעבד, מאי טעמא [ומה טעם הדבר]? מצוה קעביד [הוא עושה] שעזר לה להחליט להינשא, ולכך נתכוון, ולא להשתעבד. וכן לא מידי חסריה [לא חיסר דבר] מהאשה שישתעבד בגללו, שהרי לא הלוותה כסף לבעל על סמך הערבות.

א ושבים לעיקר דין משנתנו, שהבא לגרש את אשתו, אם הקדיש נכסיו, או שהיה אדם אחר ערב לכתובתה, והיא באה לגבות כתובתה מן ההקדש או מן הערב לכתובה — צריך לידור הנאה ממנה, מחשש לקינוניא. מסופר: ההוא גברא דזבנינהו לנכסיה וקא גרשה לדביתהו [מעשה באיש אחד שמכר את נכסיו ואחר כך גירש את אשתו], ולא היה לבעל במה לפרוע את כתובתה, ובאה האשה לגבות את כתובתה מן הלקוחות, שקנו נכסים מן הבעל לאחר שנשאה. שלחה [שלח שאלה זו] רב יוסף בריה [בנו] של רבא לקמיה [לפני] רב פפא: כשהכתובה עומדת לגבייה מן הערב תנן [שנינו במשנה] שהבעל נודר הנאה מגרושתו, כדי למנוע אפשרות לקינוניא, וכן כשהיא עומדת לגבייה מן ההקדש תנן [שנינו] שכך הדין, אבל כשהכתובה עומדת להיגבות מלוקח מהו הדין? אמר ליה [לו]: תנא כי רוכלא ניחשיב וניזיל [וכי התנא כרוכל המציע את מרכולתו ילך וימנה] את כל האפשרויות? בוודאי שגם בגבייה מלקוחות צריך הבעל לידור הנאה מאשתו, מחשש לקינוניא.

נהרדעי אמרי [חכמי נהרדעא אומרים]: דתנן תנן [מה ששנינו במשנה שנינו], דלא תנן לא תנן [מה שלא שנינו לא שנינו], ולדעתם, כשהכתובה נגבית מלקוחות אין הבעל צריך לידור הנאה. אמר רב משרשיא: מאי טעמא דנהרדעי [מה טעמם של חכמי נהרדעא]? בשלמא [נניח] הקדש — משום ריוח של הקדש הצריכו לידור הנאה, וכן לגבי ערב לכתובה נמי [גם כן] הצריכו לידור הנאה — מפני שמצוה הוא דעבד [שעשה], שסייע בידם להחליט להינשא, ולאו מידי חסריה [ולא קיבל ממנה דבר], ולמרות זאת השתעבד (באותם מקרים שאמרו חכמים שהוא משתעבד), ויש מקום להדיר את הבעל, כדי שלא יימנעו אנשים מלעשות מצוה.

אלא לוקח (קונה) השדה מן הבעל, מכדי מידע ידע דכל חד וחד איכא עליה כתובה [הואיל וידוע הדבר שכל אחד ואחד שנשוי יש עליו כתובה], אמאי ניזיל וניזבון [מדוע שילך ויקנה] שדה כשיש עליה חשש של שיעבוד לכתובה? איהו הוא דאפסיד אנפשיה [הוא שהפסיד לעצמו], ואין מקום לגזור על הבעל שלא יוכל להחזיר את אשתו לעולם רק משום חשש טובת הלוקח.

המקדיש כל נכסיו וכבר היתה עליו התחייבות לפרעון כתובת אשתו ולבעל חוב. ואין לו ממה לפורעם, והם רוצים להוציא את הנכסים המשועבדים להם מיד ההקדש — אין האשה יכולה לגבות כתובתה ישירות מן הנכסים שביד ההקדש, ולא בעל חוב את חובו, אלא צריך לפדות תחילה את הנכסים מיד ההקדש, והפודה כלומר, הבעל או הלווה, פודה אותם בזול, במחיר שאדם מוכן לפדות נכסים על מנת ליתן אותם לאשה בכתובתה ולבעל חוב את חובו. ואם הקדיש תשעים מנה, שכך היה שווי נכסיו, והיה חובו מאה מנה, ונמצא שאין לו במה לפדות — מוסיף המלוה ללווה עוד דינר, והלה פודה את הנכסים האלו בזול, על מנת ליתן לאשה כתובתה ולבעל חוב את חובו.

ג גמרא ושואלים, למה לי למימר [לומר]: "הפודה פודה"? כלומר, מדוע לא יתנוהו ישירות לבעל החוב? ומשיבים: משום הסברו של ר' אבהו, שאמר ר' אבהו: כדי שלא יאמרו אנשים: הקדש יוצא לחולין בלא פדיון.

על מה ששנינו: היה חובו מאה מנה והקדיש תשעים מנה — מוסיף עוד דינר ופודה וכו', מעירים: מתניתין [משנתנו] שלא כשיטת רבן שמעון בן גמליאל היא, דתניא [ששנויה ברייתא], רבן שמעון בן גמליאל אומר: אם היה חובו כנגד הקדשו — פודה הלווה באופן זה, שנותן סכום קטן בפדיון הנכסים, והמלוה (או האשה) מקבל את שלו,

ואם לאו [לא], שאין בנכסים שביד ההקדש כדי לכסות החוב — אינו פודה את הנכסים אלא בשוויים. ושואלים: ו* לדעת רבנן [חכמים] עד כמה ניתן לפדות באופן זה? אמר רב הונא בר יהודה אמר רב ששת: כשהנכסים שביד ההקדש שווים עד פלגא [מחצית] מהחוב. אבל אם הם שווים פחות ממחצית החוב — לא יפדה אותם אלא בשוויים.

ד משנה אף על פי שאמרו במשנה לעיל (כא,א) חייבי ערכין ממשכנין אותו, שנכנסים הגזברים לביתו של הנודר ונוטלים מה שיש לו לצורך תשלום הנדר, נותנין (משאירים) לו מעות כדי מזון שלשים יום, וכסות המספיקה לשנים עשר חדש, ומטה מוצעת (עם מצעים) וסנדליו ותפליו. ומשאירים לו, אבל לא לאשתו ולבניו.

אם היה החייב אומן — נותן לו הגזבר גם שני כלי אומנות מכל מין ומין של מלאכתו, וכגון חרש (נגר) — נותנין לו שני מצעדין (מעצדים, מקצועות) ושני מגירות (משורים). ר' אליעזר אומר: אם היה איכר — נותן לו צמדו, צמד הבקר שחורש בו, אם היה חמר, מוביל משאות על חמורו — נותן לו חמורו.

היה לו מין אחד של כלי אומנות מרובה ממה שהתירו חכמים להשאיר בידו, ומין אחד מועט, כגון שלושה מעצדים ומגירה אחת — אין אומר לגזבר למכור את המרובה (מעצד אחד) וליקח (לקנות) מן המועט (מגירה אחת), אלא נותנין לו שני מינין מן המרובה וכל שיש לו מן המועט. ומעירים: מה שנאמר שמשאירים לו תפילין, הוא במי שממשכנים אותו, אבל המקדיש כל נכסיו — מעלין (נוטלים) לו תפיליו, מפני שהם בכלל כל נכסיו.

ה גמרא ושואלים: מאי טעמא [מה טעם הדבר], שמשאירים למעריך העני את כל מה שמנינו במשנתנו? ומשיבים, דאמר קרא [שאמר הכתוב]:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The Gemara responds: Moshe bar Atzrei was a guarantor who accepted unconditional responsibility [kablan] for the payment of the marriage contract. The Gemara objects: This works out well according to the one who says that with regard to a kablan, even though the debtor has no property at the time of the loan, nevertheless the kablan is responsible for payment. But according to the one who says that if the debtor has property then the kablan is responsible, but if he does not have property then the kablan does not agree to become responsible for the payment, what can be said? Since Rav Huna owned no property, how could payment of the marriage contract be collected from Moshe bar Atzrei?

The Gemara responds: If you wish, say that Rav Huna had property at the time that his father accepted upon himself to be a guarantor, and it became blighted. And if you wish, say instead that a father, with regard to his son, accepts responsibility upon himself even if his son owns no property.

The Gemara cites the aforementioned dispute in detail. As it was stated: Everyone agrees that an ordinary guarantor of a marriage contract does not resolve to become responsible for paying the marriage contract. Everyone also agrees that a kablan for a creditor is responsible for paying the debtor’s debt. By contrast, with regard to an ordinary guarantor of a debt owed to a creditor and a kablan for the payment of a marriage contract, the Sages disagree. There is one Sage who says: If the debtor or the husband has property then the guarantor becomes responsible, but if he does not have property then he does not become responsible. And there is another Sage who says: Even though the debtor or the husband does not have property, the guarantor becomes responsible for payment of the obligation.

And the halakha in all of these cases is: Even though the principal does not have property of his own, the guarantor still becomes responsible for paying the obligation, except for the case of an ordinary guarantor of a marriage contract, with regard to which, even though the husband has property of his own when he draws up the marriage contract, the guarantor does not resolve to become responsible. What is the reason? He performs a mitzva, i.e., he agrees to be a guarantor only so that the woman will consent to the marriage but he does not actually resolve to become responsible. And furthermore, the woman did not lose anything in exchange for which the guarantor would have accepted responsibility, as the husband did not borrow money from her.

§ The Gemara relates that there was a certain man who sold his property and later when he divorced his wife he had no property with which to pay the marriage contract. The wife therefore sought to collect payment from the buyers. Rav Yosef, son of Rava, sent the case before Rav Pappa: When a wife’s marriage contract is paid by a guarantor, we learned in the mishna that the husband vows that benefit from her is forbidden to him. Similarly, when she collects her marriage contract from consecrated property, we learned in the mishna that the husband takes such a vow. What is the halakha when she collects payment from a buyer? Rav Pappa said to him: Should the tanna have continued reckoning cases like a peddler, who announces all his wares? Obviously, the halakha is the same in the case of a buyer, as the identical reasoning applies despite the fact that the tanna neglected to mention this case.

The Sages of Neharde’a say: That which we learned in the mishna we learned, and that which we did not learn in the mishna we did not learn, i.e., the husband does not need to make the vow when the payment of the marriage contract is collected from buyers. Rav Mesharshiyya said: What is the reasoning of the Sages of Neharde’a? Granted, when the payment of the marriage contract is collected from consecrated property the husband must make the vow due to the importance of maintaining the profit of the Temple treasury. In the case of a guarantor as well, the husband must make the vow, as the guarantor performed a mitzva and the woman did not lose anything, i.e., the guarantor received nothing from the wife, and he nevertheless accepted responsibility for the payment of the marriage contract. The husband therefore vows in order that others should not be discouraged from performing this mitzva.

But in the case of a buyer, since he knows that each and every married man has upon him the potential obligation to pay a marriage contract, why should he go and purchase a field from the husband when there is a lien on it due to the marriage contract? Since it is he who caused himself to lose out, it is unreasonable to prevent the husband from remarrying his wife merely for the benefit of the buyer.

MISHNA: In the case of one who consecrates his property and there was an outstanding debt of the marriage contract of his wife and of a creditor, the woman may not collect the payment of her marriage contract from the Temple treasury, nor may the creditor collect his debt. Rather, the one who redeems the property redeems it for a cheap price in order to give the woman her marriage contract payment and the creditor his debt. For example, if one consecrated property worth nine thousand dinars and his debt was ten thousand dinars, leaving no property for redemption, the creditor lends an additional dinar to the debtor and the debtor redeems the property with that dinar, in order to give the woman her marriage contract payment and the creditor his debt.

GEMARA: The Gemara asks: Why do I need the mishna to state that the one who redeems, redeems, i.e., why isn’t the property given directly to the creditor without redemption? The Gemara answers: This is due to the explanation of Rabbi Abbahu, as Rabbi Abbahu says: The property is redeemed so that people will not say that consecrated property exits to non-sacred status without redemption.

The mishna teaches that if one consecrated property worth nine thousand dinars and his debt was ten thousand dinars, the creditor lends an additional dinar to the debtor for him to redeem the property. The Gemara notes: The mishna is not in accordance with the opinion of Rabban Shimon ben Gamliel, as it is taught in a baraita that Rabban Shimon ben Gamliel says: If his debt corresponded to the value of his consecrated property, then the debtor redeems the property in the manner prescribed in the mishna.

But if the value of the consecrated property is not enough to cover the debt, he does not redeem the property in this manner. Instead, it must be redeemed in accordance with its value. The Gemara asks: And according to the Rabbis, up to what amount may the property be redeemed in the manner described in the mishna? Rav Huna bar Yehuda says that Rav Sheshet says: The consecrated property must be worth at least half of the debt. If the property is worth less, it may be redeemed only in accordance with its monetary value.

MISHNA: Although the Sages said (21a): With regard to those obligated to pay valuations, the court repossesses their property to pay their debt to the Temple treasury; nevertheless, the treasurer gives him permission to keep food sufficient for thirty days, and garments sufficient for twelve months, and a bed made with linens, and his sandals, and his phylacteries. The treasurer leaves these items for him, but he does not leave items for his wife or for his children.

If the one obligated to pay was a craftsman, the treasurer gives him permission to keep two tools of his craft of each and every type, e.g., for a carpenter, the treasurer gives him permission to keep two adzes [matzadin] and two saws. Rabbi Eliezer says: If he was a farmer, the treasurer gives him permission to keep his pair of oxen with which he plows the field. If he was a donkey driver, the treasurer gives him permission to keep his donkey.

If one had many tools of one type and few tools of one other type, e.g., three adzes and one saw, he may not say to the treasurer to sell one tool of the type of which he has many and to purchase for him one tool of the type of which he has few. Rather, the treasurer gives him two tools of the type of which he has many and he retains whatever he has of the type of which he has few. In contrast to one whose property is repossessed to pay valuations, from one who consecrates all his property, the treasurer takes his phylacteries, as they are included in the category of all his property.

GEMARA: The Gemara asks: What is the reason that the treasurer leaves him with all of the tools mentioned in the mishna? The Gemara explains that the reason is that the verse states:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

קבלן הוה. כגון שהתפיסה לה בעלה כתובה בשעת נשואיה והיא נתנה לחמיה והוא האמין לבנו ולכך היה משועבד א"נ שאמר לה חמיה תן לבעליך ואני קבלן:

אע"ג דלית ליה נכסי ללוה. בשעת קבלנות משעבד עצמו במקומו הלכך יכולה לגבות כתובה מחמיה:

מאי איכא למימר. דקא ס"ד דרב הונא לא הוו ליה נכסי בשעה [שנעשה] אביו קבלן ולא נשתעבד. ואיבעית אימא אבא לגבי בריה משעביד נפשיה למיהוי קבלן ואע"ג דלית נכסי לבנו:

[קבלן דב"ח. דאמר למלוה תן לו ואני קבלן:

דברי הכל משתעבד. דנעשה כמו שקבל מיד המלוה הממון]:

מצוה הוא דעבד. שנזקק להשיאן לזווגן ולא מידי חסרה [לאשה] שלא קבל מידה כלום אלא דבור בעלמא אמר לה:

ההוא גברא דזבינהו לנכסיה. בלא דעת אשתו:

[וקא גרשה לדביתהו. והיתה רוצה לגבות כתובה מן הלקוחות:

ערב תנן המגרש תנן הקדש תנן. שצריך להדירה הנאה דחיישינן שמא עשו קנוניא:

לוקח מהו. מי צריך מוכר המגרש להדירה הנאה דחיישינן שמא עשו קנוניא על הלקוחות:

תנא כי רוכלא כו'. כלומר ה"ה ללוקח:

דלא תנן לא תנן. לוקח שלא שנינו שיהא צריך להדירה אין מדירה]:

משום רווחא דהקדש. נזקקין להדירה:

ערב נמי משום דמצוה עבד. שזווגן משום הכי נזקקין להדירה שלא [יהא] אדם נמנע מלעשות מצוה:

דכל חד וחד. שהוא נשוי מידע ידע דנכסיו משועבדין לכתובת אשתו אמאי זבין האי לוקח שלא מדעת אשתו הלכך אין נזקקין להדירה:

אין האשה יכולה לגבות כתובתה מן ההקדש. להדיא דאין הקדש יוצא בלא פדיון והקדש נמי לא חייל עלייהו דאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו:

אלא הפודה פודה כו' כלומר הרוצה לפדות אלו נכסים יכול לפדות בדבר מועט על מנת ליתן לאשה כתובתה כו' וכיצד פודה בדבר מועט הקדיש בצ' מנה והיה חובו ק' מנה מוסיף הב"ח עוד דינר ופודה את ההקדש באותו דינר ע"מ כו' אע"ג דאיכא למימר הואיל ולא הוי כנגד חובו לא ליפוק לחולין:

ואם לא היה חובו כנגד הקדשו שחובו היה יותר אינו פודה הואיל דצריך להמתין שאין לו מהיכן לגבות אותו מותר הכי נמי ימתין מכל החוב עד שיהא לו ללוה נכסים אחרים ואינו גובה כלום מן ההקדש:

ורבנן. דמתני':

עד כמה. כלומר כמה יהא הקדש פחות מחובו שרשאי ב"ח להוסיף לו דינר וליטלו:

עד פלגא. עד שיהא ההקדש אפילו כנגד מחצית חובו אבל אם הוא פחות מחצי חובו הואיל וצריך להמתין (מן) רוב חובו ימתין לכל החוב עד שיהא ללוה ויניח להקדש את שלו:

[לו נותנין כסות ומזון אבל לא לאשתו ולא לבניו:

מעצרין. טרידרש:

צמדו צמד של שוורים:

היה לו מין אחד מרובה. כגון שהיה לו הרבה מעצרין וממין אחד מועט כגון שאין לו אלא מגירה אחת אין אומרים ימכור מן המעצרין שיש לו הרבה ויקח לו מן המועט כדי שיהו לו שתי מגירות:

וכל שיש לו מן המועט. כלומר אין מוסיפין לו מן המועט אלא יתנו לו אותו עצמו ולא יותר הואיל ולא היה קודם לכן אלא אחד:

מעלין לו תפיליו. נוטלין ממנו תפיליו שאף הן קרוי נכסים]:

גמרא הקדש תנן כו' בשלמא הקדש משום ריוח דהקדש כו'. מכאן הביא התוי"ט (מפי השמועה) ראיה לפסוק כר"א דמתניתין ע"ש. ואין זה ראיה של כלום דהא גם ר' יהושע מודה דהוי חיישינן לקינוניא אם לא דיש שאלה להקדש כדמסקינן לעיל:

ד"ה והיתה. שקדמו גירושין כו'. לרווחא דמילתא פי' כן. דאיכא לאוקמה כשהדירה:

תד"ה מוסיף. לכן נל"פ שהלוה יוסיף ללות עוד כו'. כצ"ל:

תד"ה עד. דכיון שאינו שוה אלא בציר מפלגא כו'. גי' זו היא עפ"י הגהת הבה"ז וכ"ה דעת הרע"ב. וגי' הישנה היא אלא פלגא. וקיימה הצ"ק. וזהו כדעת הרמב"ם בפי' ובחבורו. והנה זה תלוי בהא דאין אונאה לקרקעות עד פלגא. ובקדושין (מב ב) נסתפקו התוס' אי פלגא כלמטה או כלמעלה. ובב"ק (יד ב) פסיקא להו דהוה כלמטה. ובכתובות (צח ב) בד"ה אלמנה כתבו דהוה כלמעלה:

בא"ד ולל"ב כיון דהחוב טפי מפלגא כו'. הלשון אינו מכוון. ונראה להגיה יותר טפי מפלגא. או טפי מכפילו. עיין לשון הרמב"ם בפי':

קבלן הוה. שהתפיסה רב הונא מטלטלי לכתובתה והיא השלימתו לאביו והיינו קבלן שנושא ונותן ביד: אי לית ליה. נכסי ללוה בשעת הלואה לא משתעבד ערב באמירתו דכיון דאין לו ממה ליפרע מן הלוה לא גמר ומשעבד נפשיה: דאיתמר. לעיל קאי דאמרן הניחא למ''ד קבלן וכו': ערב דכתובה דברי הכל לא משתעבד. דמצוה קא עביד לזווגם ולא מידי מחסר לה דהא לא יהיבא זוזי: ולא מידי חסרה גרסינן: ערב תנן. דחיישינן שמא יעשו קנוניא עליו וידור הנאה: לוקח מהו. מי חיישינן לקנוניא שלאחר שתטרוף זו קרקע מן הלוקח יחזירנה וידור הנאה: כרוכלא ליחשוב וליזיל. כסוחר זה שמונה מעותיו כלומר תנא הני והוא הדין ללוקח: ניזיל וניזבין. בתמיה וכי היה לו לקנות: מתני' והיתה עליו כתובת אשה. שקדמו גירושין להקדש דליכא קינוניא: אלא הפודה פודה. בעלים פודין אותן מן ההקדש בזול בדינר או בדבר מועט על מנת לשלם דודאי לא חייל עלייהו הקדש שהרי אינו שלו והאי דבר מועט משום גזירה הוא כדמפרש בגמרא: מוסיף עוד דינר. בעל חוב יוסיף עוד להלוותו דינר לזה ופודה את הנכסים האלו: גמ' למה לי למימר הפודה פודה. תשקול אשה ובעל חוב בלא פדיון דהא לא חל הקדש עלייהו ואין אדם מקדיש דבר שאינו שלו: דרבי אבהו. בפ' בתרא (לקמן לג.): אם חובו כנגד הקדישו פודה. בדבר מועט כדאמרן השתא איכא למימר כי אוזפיה מעיקרא אדעתא למיגביה מהנך נכסי אוזפיה. ואי לאו דחובו יותר מהקדישו לאו אדעתא דהכי אוזפיה אלא המוני מהמניה הלכך לא גבי מהקדש ל''א ואם לאו אינו פודה אלא בלא פדיון יקח והראשון שמעתי והוא עיקר: ורבנן עד כמה. סבירא להו דאדעתא דהני נכסי אוזפיה: עד פלגא. אבל בציר מפלגא לא: מתני' ממשכנין אותו. גזבר נכנס לבתיהן ונוטל בעל כרחן: מזון וכסות ומטה ותפילין. אכולהו משיירינן לו מעות לקנותן אם אין לו: מכל מין ומין. שיש (לו) אומנות שצריכה ד' וחמש כלים: מעצדין. דלדור''ש. מגירה שייג''א סכין מלא פגימות וחותך מהר כעין שיש לעושי מסריקות: צמדו. צמד בקר הן כלי אומנתו: מין אחד הרבה ומין אחד מועט. כגון ג' מעצדים ומגירה אחת נותן שנים מן המרובה והשלישית לגזבר: וכל שיש לו מן המועט. כמה שיש לו ולא זבנינא ליה אחריתי דכי היכי דעד השתא הוה סגי ליה בהכי השתא נמי תיסגי ליה: המקדיש נכסיו. תפילין בכלל נכסיו: מעלין לו תפיליו. ופודה אותן:

ערב תנן הקדש תנן לוקח מהו. תימה לרבי וכי לא ידע שבכל הש''ס דאשה גובה כתובתה מן הלקוחות ונהרדעי דאמרי נמי לא גביא אמאי אינה גובה מן הלקוחות ושמא י''ל שמכר נכסיו וגירשה מיד לכך היה חושש משום קינוניא אבל אם היה המכר קודם הרבה מן הגירושין שגירשה לאחר זמן לא היינו חוששין מן הקנוניא: הפודה פודה. לפרש''י משמע דהיינו האי דמפרש אחר כך הקדיש תשעים והיה חובו מנה מוסיף עוד דינר ואין הלשון משמע כן לפיכך נראה לפרש דהכא מיירי שאין בחוב כנגד הנכסים אלא מיירי כגון הקדיש מאה והיה בחובו צ' מנה וה''פ הפודה כל הרוצה לפדות יפדה מן ההקדש ויתן כנגד המותר שהנכסים יתירים על החוב ויצאו כל הנכסים לחולין ע''י כך שהרי כנגד החוב לא חל ההקדש והיה נראה שפדה הכל ולא אמרי' שיצא הקדש בלא פדיון והפודה יתן לאשה כתובתה או לבעל חוב: מוסיף עוד דינר כו'. פירש''י בעל חוב יוסיף להלוותו דינר ופודה הנכסים האלו משמע לפירושו שהבעל חוב עצמו פודה ואין לשון המשנה משמע כן דקתני על מנת ליתן כו' לכן נראה לפרש שהלוה יוסיף להלוות עוד דינר ופודה הנכסים האלו כדי ליתן לאשה כתובתה ולבעל חוב חובו: משום דר' אבהו. מכאן מביא רש''י ראייה דהא דאמר רבא (כתובות דף נט:) הקדש מפקיע מידי שיעבוד דוקא הקדש דקדושת הגוף דחמיר אבל קדושת דמים לא דהא הכא דמן הדין אין הקדש חל על הנכסים כיון דמשועבדים הם ואין צריך פדיון אלא משום דר' אבהו שלא יאמרו כו' וספק ביד מורי אם הלוה אין לו כי אם מטלטלין דהיינו קדושת דמים והקדישן הלוה אם יחול הקדש אם לא דודאי אם מכרן המכר מכר ולא יתפוס המלוה מיד הלוקח לפי שאין שיעבוד המלוה על המטלטלין אבל הקדש ספק הוא אם יחול עליהן ואין להוכיח מהא דפרש''י אהא דאמר רבא (ב''ק דף לג:) עשה שורו אפותיקי והקדישו אין ב''ח גובה הימנו דדוקא קדושת הגוף הוא דמפקיע מידי שיעבוד אבל קדושת דמים לא משמע אפי' מטלטלין אין ההקדש חל עלייהו אם הוא קדושת דמים אין זו ראייה דאפשר להעמידה כגון שהקנה למלוה מטלטלי אגב מקרקעי דכה''ג חל שיעבוד המלוה על המטלטלין כדאיתא פ' חזקת הבתים (ב''ב מד:) ואפי' מן הלוקח יגבה ונראה דמתני' מיירי בכל נכסי בין מקרקעי בין ממטלטלי וקאמר דלא יחול ההקדש ואין צריכין פדיון אלא משום דר' אבהו: ואם לאו אינו פודה. פירש רש''י ואם לאו דחובו יותר מהקדישו לאו אדעתא דהכי אוזפיה ליה עליו הלכך לא גבי מהקדש ל''א ואם לאו אינו פודה אלא בלא פדיון יקח והראשון שמעתי והוא עיקר עכ''ל אבל בתוספתא דמכילתין משמע כלישנא בתרא דתני בהדיא ואם לאו אין הקדשו כלום: עד פלגא. יש לישבו כשתי לשונות דכיון שאינו שוה אלא בציר מפלגא ודאי לאו אדעתא דהכי אוזפיה וללישנא בתרא כיון דהחוב טפי מפלגא לא חל הקדש עליו ולא שייך שמא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון: