אם נעשה הדבר לדעת החייב — יצא החייב ידי חובתו, ואם נעשה שלא לדעת החייב — לא יצא ידי חובתו, ואילו האומר:

"עולתו ושלמיו של פלוני עלי" — בין לדעת בין שלא לדעת יצא, בניגוד לדברי שמואל שאמר שעולה צריכה דעת!

ומשיבים, אמר [יכול לומר] לך שמואל: כי תניא ההיא [כאשר שנויה אותה ברייתא] שיצא ידי חובת עולתו בלא דעת — מדובר בשעת כפרה (הקרבה), ומטעם דאירצי [שכבר התרצה] בשעת ההפרשה של הקרבן, כי קאמינא אנא [כאשר אומר אני] שדעת החייב מעכבת, מדובר בשעת הפרשה.

ומעירים: ופליגא [וחלוקה דעת שמואל] על דעת עולא, שאמר עולא: לא חילקו בין חטאת (ואשם) לבין עולה (ושלמים), אלא שחטאת צריכה דעת החייב בשעת הפרשה על ידי אחרים, ועולה אין צריכה דעת בשעת הפרשה, אבל בשעת כפרה — אידי ואידי [זה וזה], בין חטאת ובין עולה, אם הקריב לדעת החייב — יצא החייב ידי חובתו, שלא לדעת — לא יצא.

מיתיבי [מקשים] על שמואל ועל עולא ממה ששנינו בברייתא: האומר "חטאתו ואשמו עולתו ושלמיו של פלוני עלי", אם היה הדבר לדעת החייב — יצא החייב ידי חובתו, ואם שלא לדעת — לא יצא. לשמואל קשה — שהרי הוא סבור שעולה אינה צריכה דעת בשעת כפרה, ולעולא קשה — שהרי הוא סבור שעולה אינה צריכה דעת בשעת הפרשה!

ומשיבים: שמואל מוקי לה [מעמיד אותה], את הברייתא שמצריכה דעת, בשעת הפרשה, ואילו עולא מוקי לה [מעמיד אותה] בשעת כפרה. אמר רב פפא בסיכום הדעות שהובאו בסוגיה זו: מתנייתא אהדדי לא קשיין [הברייתות זו על זו אינן קשות], הא [זו] מדברת בשעת כפרה, הא [זו] — בשעת הפרשה,

ואמוראי נמי לא קשיא [ועל דברי האמוראים גם כן לא קשה מהברייתות]: שמואל מוקי קמייתא [מעמיד את הברייתא הראשונה], שאינה מצריכה דעת לעולה ושלמים — בשעת כפרה, ואילו בתרייתא [האחרונה], המצריכה דעת גם בהם — בשעת הפרשה, ואילו עולא מוקי איפכא [מעמיד את הברייתות להיפך], את הראשונה שאינה מצריכה דעת לעולה ושלמים — בשעת הפרשה, ואילו את האחרונה, המצריכה דעת גם בהם — בשעת כפרה. אבל אמוראי [האמוראים], שמואל ועולא עצמם, ודאי פליגי [חלוקים] זה על זה. ותמהים: פשיטא [פשוט הדבר] שכך הם הדברים, ומדוע הוצרך לאומרם?

ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר]: מאי [מה פירוש] בשעת הפרשה דקאמר [שאומר] שמואל — שצריך את דעת החייב לא רק בשעת כפרה, אלא אף בשעת הפרשה. ואף על גב דהך קמייתא תיובתיה [ואף על פי שזו, הברייתא הראשונה קשה לו], שהרי נאמר בה שעולה ושלמים אינם צריכים דעת, אינו חש לכך, על כן קא משמע לן [משמיע לנו] רב פפא כי הברייתות אינן קשות לשמואל ולא לעולא, ומכאן אתה למד שלדעת שמואל, עולה ושלמים צריכים דעת רק בשעת הפרשה ולא בשעת כפרה.

א שנינו במשנה: וכן אתה אומר בגיטי נשים כי מי שחייבוהו חכמים לגרש את אשתו, הרי אף שהגט צריך להינתן מרצונו — כופין אותו עד שיאמר "רוצה אני". ובענין זה מביאים מה שאמר רב ששת: האי מאן דמסר מודעא אגיטא [מי שמוסר מודעה על הגט], שמודיע מראש שהגט שיתן לאשתו נעשה מתוך כפיה, ולא ברצונו — מודעיה מודעא [מודעתו מודעה], כלומר, בעלת תוקף, ומתוך כך בטל הגט. ותוהים: פשיטא [פשוט] שכך הוא!

ומשיבים: לא צריכא [לא נצרכה] הלכה זו אלא במקרה דעשאוה ואירצי [שכפוהו ואחר כך התרצה], ונתן את הגט, בלא לחזור בו בפירוש מן המודעה שמסר; מהו דתימא [שתאמר] שעל ידי נתינת הגט בטולי בטליה [ביטל את המודעה], קא משמע לן [משמיע לנו] רב ששת, שהמודעה עומדת בעינה, והגט בטל.

שאם כן, שנתבטלה המודעה — ליתני [שישנה במשנתנו]: כופין אותו עד שיתן מרצונו, מאי [מהו] שנאמר: עד שיאמר "רוצה אני" — עד דמבטל ליה למודעיה [עד שיבטל את המודעה שלו בפירוש].

א משנה שום היתומים, כלומר, כאשר בית הדין עושה שומא (אומדן) של נכסי יתומים קטנים שירשו מאביהם, ומציע אותם למכירה על מנת לפרוע חוב אביהם — מכריזים על הדבר שלשים יום על מנת לקבל את המחיר הטוב ביותר עבורם, ושום ההקדש, כשמוכרים נכסי הקדש — ששים יום, ומכריזין זאת בבקר ובערב.

ב גמרא שואלים: מאי שנא [מה שונה], מדוע מכריזים בבקר ובערב? אמר רב יהודה אמר רב: בשעת הוצאת פועלים לעבודתם בשדה, ובשעת הכנסת פועלים בחזרה לעיר. ומסבירים: בשעת הוצאת פועלים — דאיכא דניחא למיזבן [שאם יש אדם שנוח לו, שרוצה לקנות], אמר להו [אומר להם] לפועלים: איזילו סיירו לה ניהלי [לכו לשדה ובדקו אותה בשבילי], ומכריזים גם בשעת הכנסת פועלים — דנידכר דאמר להו [כדי שייזכר שאמר להם], ניזיל נישיילינהו [וילך וישאל אותם] מה דעתם על השדה.

ומביאים, תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: שום היתומים שלשים יום, ושום ההקדש ששים יום. ומכריזין בבקר ובערב, בשעת הוצאת פועלים ובשעת הכנסת פועלים.

וכך אומר המכריז: שדה פלוני המזוהה בסימניה ובמצריה (גבולותיה) כך היא יפה, מניבה כך וכך תבואה בשנה, וכך היא שומא בכסף, כל הרוצה ליקח (לקנות) יבא ויקח, ומכריז שהיא נמכרת על מנת ליתן את התמורה לאשה בכתובתה, או על מנת ליתן לבעל חוב בחובו.

ושואלים: למה לי למימר [לומר] "על מנת ליתן לאשה כתובתה ולבעל חוב חובו"? ומשיבים: דאיכא דניחא ליה [שיש קונה שנוח לו] בבעל חוב, דמיקל בזוזי [שהוא מקל בנטילת הזוזים], ונוטל אף פגומים, ואיכא דניחא ליה [ויש שנוח לו] באשה, דשקלה על יד על יד [שמוכנה לקבל את דמי המכירה מעט מעט, בתשלומים].