ערכין כא ע"ב

אם נעשה הדבר לדעת החייב — יצא החייב ידי חובתו, ואם נעשה שלא לדעת החייב — לא יצא ידי חובתו, ואילו האומר:

"עולתו ושלמיו של פלוני עלי" — בין לדעת בין שלא לדעת יצא, בניגוד לדברי שמואל שאמר שעולה צריכה דעת!

ומשיבים, אמר [יכול לומר] לך שמואל: כי תניא ההיא [כאשר שנויה אותה ברייתא] שיצא ידי חובת עולתו בלא דעת — מדובר בשעת כפרה (הקרבה), ומטעם דאירצי [שכבר התרצה] בשעת ההפרשה של הקרבן, כי קאמינא אנא [כאשר אומר אני] שדעת החייב מעכבת, מדובר בשעת הפרשה.

ומעירים: ופליגא [וחלוקה דעת שמואל] על דעת עולא, שאמר עולא: לא חילקו בין חטאת (ואשם) לבין עולה (ושלמים), אלא שחטאת צריכה דעת החייב בשעת הפרשה על ידי אחרים, ועולה אין צריכה דעת בשעת הפרשה, אבל בשעת כפרה — אידי ואידי [זה וזה], בין חטאת ובין עולה, אם הקריב לדעת החייב — יצא החייב ידי חובתו, שלא לדעת — לא יצא.

מיתיבי [מקשים] על שמואל ועל עולא ממה ששנינו בברייתא: האומר "חטאתו ואשמו עולתו ושלמיו של פלוני עלי", אם היה הדבר לדעת החייב — יצא החייב ידי חובתו, ואם שלא לדעת — לא יצא. לשמואל קשה — שהרי הוא סבור שעולה אינה צריכה דעת בשעת כפרה, ולעולא קשה — שהרי הוא סבור שעולה אינה צריכה דעת בשעת הפרשה!

ומשיבים: שמואל מוקי לה [מעמיד אותה], את הברייתא שמצריכה דעת, בשעת הפרשה, ואילו עולא מוקי לה [מעמיד אותה] בשעת כפרה. אמר רב פפא בסיכום הדעות שהובאו בסוגיה זו: מתנייתא אהדדי לא קשיין [הברייתות זו על זו אינן קשות], הא [זו] מדברת בשעת כפרה, הא [זו] — בשעת הפרשה,

ואמוראי נמי לא קשיא [ועל דברי האמוראים גם כן לא קשה מהברייתות]: שמואל מוקי קמייתא [מעמיד את הברייתא הראשונה], שאינה מצריכה דעת לעולה ושלמים — בשעת כפרה, ואילו בתרייתא [האחרונה], המצריכה דעת גם בהם — בשעת הפרשה, ואילו עולא מוקי איפכא [מעמיד את הברייתות להיפך], את הראשונה שאינה מצריכה דעת לעולה ושלמים — בשעת הפרשה, ואילו את האחרונה, המצריכה דעת גם בהם — בשעת כפרה. אבל אמוראי [האמוראים], שמואל ועולא עצמם, ודאי פליגי [חלוקים] זה על זה. ותמהים: פשיטא [פשוט הדבר] שכך הם הדברים, ומדוע הוצרך לאומרם?

ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר]: מאי [מה פירוש] בשעת הפרשה דקאמר [שאומר] שמואל — שצריך את דעת החייב לא רק בשעת כפרה, אלא אף בשעת הפרשה. ואף על גב דהך קמייתא תיובתיה [ואף על פי שזו, הברייתא הראשונה קשה לו], שהרי נאמר בה שעולה ושלמים אינם צריכים דעת, אינו חש לכך, על כן קא משמע לן [משמיע לנו] רב פפא כי הברייתות אינן קשות לשמואל ולא לעולא, ומכאן אתה למד שלדעת שמואל, עולה ושלמים צריכים דעת רק בשעת הפרשה ולא בשעת כפרה.

א שנינו במשנה: וכן אתה אומר בגיטי נשים כי מי שחייבוהו חכמים לגרש את אשתו, הרי אף שהגט צריך להינתן מרצונו — כופין אותו עד שיאמר "רוצה אני". ובענין זה מביאים מה שאמר רב ששת: האי מאן דמסר מודעא אגיטא [מי שמוסר מודעה על הגט], שמודיע מראש שהגט שיתן לאשתו נעשה מתוך כפיה, ולא ברצונו — מודעיה מודעא [מודעתו מודעה], כלומר, בעלת תוקף, ומתוך כך בטל הגט. ותוהים: פשיטא [פשוט] שכך הוא!

ומשיבים: לא צריכא [לא נצרכה] הלכה זו אלא במקרה דעשאוה ואירצי [שכפוהו ואחר כך התרצה], ונתן את הגט, בלא לחזור בו בפירוש מן המודעה שמסר; מהו דתימא [שתאמר] שעל ידי נתינת הגט בטולי בטליה [ביטל את המודעה], קא משמע לן [משמיע לנו] רב ששת, שהמודעה עומדת בעינה, והגט בטל.

שאם כן, שנתבטלה המודעה — ליתני [שישנה במשנתנו]: כופין אותו עד שיתן מרצונו, מאי [מהו] שנאמר: עד שיאמר "רוצה אני" — עד דמבטל ליה למודעיה [עד שיבטל את המודעה שלו בפירוש].

א משנה שום היתומים, כלומר, כאשר בית הדין עושה שומא (אומדן) של נכסי יתומים קטנים שירשו מאביהם, ומציע אותם למכירה על מנת לפרוע חוב אביהם — מכריזים על הדבר שלשים יום על מנת לקבל את המחיר הטוב ביותר עבורם, ושום ההקדש, כשמוכרים נכסי הקדש — ששים יום, ומכריזין זאת בבקר ובערב.

ב גמרא שואלים: מאי שנא [מה שונה], מדוע מכריזים בבקר ובערב? אמר רב יהודה אמר רב: בשעת הוצאת פועלים לעבודתם בשדה, ובשעת הכנסת פועלים בחזרה לעיר. ומסבירים: בשעת הוצאת פועלים — דאיכא דניחא למיזבן [שאם יש אדם שנוח לו, שרוצה לקנות], אמר להו [אומר להם] לפועלים: איזילו סיירו לה ניהלי [לכו לשדה ובדקו אותה בשבילי], ומכריזים גם בשעת הכנסת פועלים — דנידכר דאמר להו [כדי שייזכר שאמר להם], ניזיל נישיילינהו [וילך וישאל אותם] מה דעתם על השדה.

ומביאים, תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: שום היתומים שלשים יום, ושום ההקדש ששים יום. ומכריזין בבקר ובערב, בשעת הוצאת פועלים ובשעת הכנסת פועלים.

וכך אומר המכריז: שדה פלוני המזוהה בסימניה ובמצריה (גבולותיה) כך היא יפה, מניבה כך וכך תבואה בשנה, וכך היא שומא בכסף, כל הרוצה ליקח (לקנות) יבא ויקח, ומכריז שהיא נמכרת על מנת ליתן את התמורה לאשה בכתובתה, או על מנת ליתן לבעל חוב בחובו.

ושואלים: למה לי למימר [לומר] "על מנת ליתן לאשה כתובתה ולבעל חוב חובו"? ומשיבים: דאיכא דניחא ליה [שיש קונה שנוח לו] בבעל חוב, דמיקל בזוזי [שהוא מקל בנטילת הזוזים], ונוטל אף פגומים, ואיכא דניחא ליה [ויש שנוח לו] באשה, דשקלה על יד על יד [שמוכנה לקבל את דמי המכירה מעט מעט, בתשלומים].

if he does so with the consent of the one obligated to bring the offering he has fulfilled his obligation, but if he does so without the consent of the one obligated to bring the offering he has not fulfilled his obligation.

With regard to one who says: It is incumbent upon me to bring the burnt offering or the peace offering of so-and-so, whether he does so with the latter’s consent or without his consent, the one obligated to bring the offering has fulfilled his obligation. This apparently contradicts the statement of Shmuel, who said the bringing of a burnt offering requires the consent of the one obligated to bring the offering.

Shmuel could have said to you: When that baraita is taught, and states that one fulfills his obligation for his burnt offering without his consent, it is referring to the time of atonement, i.e., the sacrifice. At that stage, his consent is not necessary, as he already consented at the time of separating the animal as an offering. When I said the consent of the one receiving atonement is required, I was speaking of the time of separating the animal as an offering.

And Shmuel disagrees with the opinion of Ulla, as Ulla says: The Sages distinguish between the consent required for a sin offering or a guilt offering and the consent required for a burnt offering or a peace offering only in that a sin offering and a guilt offering require the consent of the one obligated to bring the offering at the time the other person separates the animal for an offering on his behalf, and a burnt offering and a peace offering do not require his consent at the time of separating the animal. But with regard to both this pair of offerings and that pair of offerings at the time of atonement, the requisite consent is the same for all offerings: If the offering was sacrificed with his consent he has fulfilled his obligation; if it was not sacrificed with his consent he has not fulfilled his obligation.

The Gemara raises an objection to the opinions of both Shmuel and Ulla from a baraita: One who says: It is incumbent upon me to bring the sin offering or the guilt offering or the burnt offering or the peace offering of so-and-so, if he does this with the consent of the one who is obligated to bring the offering, then that individual has fulfilled his obligation. If he does so without the consent of the one who is obligated to bring the offering, that person has not fulfilled his obligation. This baraita is difficult for the opinion of Shmuel, who holds that one who brings a burnt offering on behalf of another does not require consent at the time of atonement, and it is also difficult according to the opinion of Ulla, who maintains that one who brings a burnt offering on behalf of another does not need consent when the animal is set aside as an offering.

The Gemara answers: Shmuel establishes the baraita, which requires consent, as referring to the time of separating the animal, and Ulla establishes the baraita as dealing with the required consent at the time of atonement. Rav Pappa says, in summary: The baraitot are not difficult, as they do not contradict each other. This one is referring to consent at the time of atonement, and that one is referring to consent at the time of separating the animal.

And Rav Pappa adds that the baraitot also are not difficult for the opinions of the amora’im. Shmuel establishes the first baraita, which does not require consent for a burnt offering and a peace offering, as referring to the time of atonement, and the last baraita, which requires consent for those offerings, as speaking of the time of separating the animal. Ulla establishes the baraitot in the reverse manner: The first baraita, which does not require consent for a burnt offering and a peace offering, is dealing with the time of separating the animal, whereas the second baraita is referring to the time of atonement. But the amora’im themselves, Shmuel and Ulla, certainly disagree with each other. The Gemara asks: Isn’t this summary of the opinions of Shmuel and Ulla obvious?

The Gemara answers: Rav Pappa’s summary is necessary, lest you say: What is the meaning of that which Shmuel says, that the consent of the one obligated to bring the offering is required at the time of separating the animal? Shmuel means that consent is required not only at the stage of atonement but even at the time of separating the animal. And even though according to this interpretation the first baraita, which says that consent is not required for a burnt offering and for a peace offering, would be a refutation of the opinion of Shmuel, that difficulty would not deter him from holding such an opinion. Therefore, Rav Pappa teaches us that the baraitot do not contradict the opinions of Shmuel and Ulla, which indicates that Shmuel holds that consent is required only when the animal is separated, but not at the time of atonement.

§ The mishna teaches: And likewise, you say the same with regard to women’s bills of divorce. Although one can divorce his wife only of his own volition, in any case where the Sages obligated a husband to divorce his wife, the court coerces him until he says: I want to do so. Rav Sheshet says: Concerning one who delivered a declaration preemptively invalidating a bill of divorce by announcing before giving the bill of divorce that he is not doing so of his own free will, his declaration is a valid declaration that cancels the bill of divorce. The Gemara asks: Isn’t that obvious?

The Gemara answers: No, the statement of Rav Sheshet is necessary in a case where they coerced him to give a bill of divorce and he declared that he was not giving it of his own free will, but later he agreed to give the bill of divorce of his own volition without explicitly retracting his original declaration that he was coerced. Lest you say: Merely by giving the bill of divorce he has canceled his earlier declaration that he was coerced, Rav Sheshet therefore teaches us that his original declaration that he was coerced is still in effect and the bill of divorce is canceled.

The Gemara explains how Rav Sheshet derives his conclusion from the mishna. The reason is that if it were so, i.e., if his original declaration is canceled even without an explicit retraction, let the mishna teach: The court coerces him until he gives the bill of divorce of his own volition. What is the significance of the clause: The court coerces him until he says: I want to do so? This indicates that the court coerces him until he explicitly cancels his original declaration.

MISHNA: One proclaims, i.e., publicly announces, the appraisal of the property inherited by minor orphans, which is being sold to repay their father’s debt, for thirty days, in order to receive the maximal price. And one proclaims the appraisal of consecrated property that is being sold by the Temple treasury for sixty days, and one proclaims it in the morning and in the evening.

GEMARA: The Gemara asks: What is different about those times that one proclaims the appraisal of the property specifically in the morning and in the evening? Rav Yehuda says that Rav says: One proclaims during the time that workers leave to work in the fields and during the time that workers enter the city after completing their workday. Rav Yehuda elaborates: One proclaims during the time that workers leave to work in the fields, so that if there is a person who is amenable to purchasing the property, he may say to the workers: Go and examine the property for me. And one proclaims during the time that workers enter the city so that that individual will be reminded that he said to the workers that they should inspect the property, and he will go and ask them for their opinion of it.

The Gemara notes: That explanation is also taught in a baraita: One proclaims the appraisal of the property inherited by minor orphans for thirty days, and one proclaims the appraisal of consecrated property for sixty days. And one proclaims it in the morning and in the evening, during the time that workers leave to work in the fields and during the time that workers enter the city after completing their workday.

The baraita adds that the one who proclaims states: The field of so-and-so that is identifiable by its markers and by its borders, such is its quality, i.e., it produces such-and-such quantities of grain annually, and such is its appraisal; anyone who wishes to purchase the field let him come and purchase it. He adds that the field is being sold in order to give the proceeds to a wife as payment of her marriage contract, or in order to give a creditor payment of a deceased man’s debt.

The Gemara asks: Why do I need the one making the proclamation to say that the field is being sold in order to give the proceeds to a wife as payment of her marriage contract or in order to give a creditor payment of his debt? The Gemara responds: This declaration is necessary as there are individuals for whom it is preferable to do business with a creditor, as he is lenient with dinars and will accept even damaged coins, and there are others for whom it is preferable to deal with a wife, as she takes her money bit by bit, i.e., in incremental payments.