ערכין כ ע"א

בחד זימנא אמדינן ליה [בפעם אחת אנו אומדים אותו], ויתן פעמיים, או דלמא [שמא] כיון שבזה אחר זה נדר — תרי זימני אמדינן ליה [שתי פעמים אנו אומדים אותו]?

ואם תמצא לומר: כיון שבמקרה שבזה אחר זה נדר תרי זימני אמדינן ליה [שתי פעמים אנו אומדים אותו], אם אמר: "שני דמי עלי", ונמצא שהתחייב בשני דמיו בבת אחת, מהו? הכא [כאן] ודאי מכיוון שבבת אחת נדר, לכן גם בבת אחת אמדינן ליה [אומדים אנו אותו], וישלם פי שנים, או דלמא [שמא] כיון דקאמר [שאומר] "שני דמי עלי" — כשני נדרים זה אחר זה דמי [נחשב], וצריך לאומדו שתי פעמים?

אם תימצי לומר: כיון דקאמר [שאומר] "שני דמי עלי" כזה אחר זה דמי [נחשב], אם אמדוהו מאליו, עשרה אנשים, שלא לשם תשלום להקדש, מהו? מי אמרינן [האם אנו אומרים]: הא אמיד מאליו וקאי [הריהו כבר אמוד מאליו ועומד לפנינו], או דלמא בעינן [שמא צריכים אנו] כוונה לאומדנא [לאומדן לשם הקדש]?

ומציעים: פשוט מהא חדא [פתור מזו ששנינו שאלה אחת], דתנן [ששנינו במשנה] להלן: האומר "דמי עלי" ומת — לא יתנו יורשין, מפני שאין דמים (שווי) למתים, ואין אנו יודעים כמה היה שווה מתחילה כדי לשומו כשעת נדרו.

ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך] כי אם אמדוהו מאליו הוי אומדנא [הרי זה אומדן], מדוע לא נחייב את היורשים? הא אמיד וקאי [הרי הוא אמוד ועומד], שהרי מי איכא גברא דלא שוי ארבעה זוזי [האם יש אדם שלא שווה ארבעה זוזים]? ומכאן שצריך כוונה לאומדן של הקדש, ולא די באומדן מאליו!

ודוחים: אין להוכיח מכאן, שהרי זה שאמדוהו מאליו הרי נחית לאומדנא [ירד לאומדן], שאמדוהו בפועל, אבל האומר "דמי עלי" ומת לפני שאמדוהו — לא נחית לאומדנא [לא ירד כלל לאומדן], ולכן אין ללמוד משם.

א משנה חומר בערכין מבנדרים (נדרי דמים), כיצד? האומר: "ערכי עלי" ומת — יתנו היורשים, אבל אם אמר: "דמי עלי" ומת — לא יתנו היורשים, מפני שאין דמים (שווי) למתים. ועוד בדיני ערכין.

האומר: "ערך ידי עלי", וכן האומר: "ערך רגלי עלי" — לא אמר כלום, שהרי יש ערך בתורה רק לאדם שלם. אבל האומר: "ערך ראשי עלי", וכן האומר: "ערך כבידי עלי" — הרי זה נותן ערך כולו. זה הכלל: הנודר ערך של דבר שהנשמה תלויה בו, שבלעדיו ימות האדם — נותן ערך כולו.

האומר: "חצי ערכי עלי" — נותן חצי ערכו, האומר: "ערך חציי עלי" — נותן ערך כולו, שהרי העריך דבר שהנשמה תלויה בו. האומר "חצי דמי עלי" — נותן חצי דמיו, האומר "דמי חציי עלי" — נותן דמי כולו. זה הכלל: הנודר דמיו של דבר שהנשמה תלויה בו — נותן דמי כולו.

האומר: "ערכו של פלוני עלי", אפילו מת הנודר ומת הנודר — יתנו היורשין. אבל האומר: "דמיו של פלוני עלי", ומת הנידר — יתנו היורשין, מת הנידר — לא יתנו היורשין, שאין דמים למתים.

ב גמרא תנו רבנן [שנו חכמים בברייתא]: חומר בנדרים מבערכין, שהנדרים חלין על בהמה חיה ועוף, כגון שאמר: "דמי בהמה זו עלי", ואין נדונים בהם העניים בהשג יד, ליפטר במה שמשיגה ידו באותה שעה. מה שאין כן בערכין, שאין ערך קצוב בתורה אלא לאנשים, ונידונים בהשג יד.

חומר בערכין מבנדרים, כיצד? אמר: "ערכי עלי" ומת — יתנו יורשין, אבל אמר: "דמי עלי" ומת — לא יתנו יורשין, שאין דמים למתים.

שנינו בברייתא: אמר "ערכי עלי" ומת — יתנו יורשין. ושואלים: שמע מינה [האם תלמד מכאן] שמלוה (חוב) על פה גובה מן היורשין? שהרי לא נכתב שטר חוב להקדש על הערך! ודוחים: שאני הכא [שונה כאן] הדין מסתם מילוה על פה, מפני שמלוה שכתובה בתורה היא, שכיון שאמר: "ערכי עלי" — כבר כתוב בתורה כמה עליו לתת, לפי גילו ומינו.

ושואלים, אם כך, האם שמע מינה [תלמד מכאן] שמלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא [נחשבת]? ודוחים באופן אחר: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — כשעמד בדין, וחייבוהו לתת את ערכו קודם שמת, ופסק דין נחשב ככתוב בשטר, ולכן יתנו היורשים.

ואומרים: אם כן, דכוותה [כיוצא בה] גבי "דמי עלי", שמוזכר בהמשך, מדובר גם כן כשעמד בדין, אם כן, אמאי [מדוע] לא יתנו יורשין? ומשיבים: אם אמר "דמי עלי", גם אם עמד בדין וחייבוהו לשלם — עדיין הוא מחוסר אומדנא [אומדן], כמה עליו לשלם, אבל אמר: "ערכי עלי" ועמד בדין — לא מחוסר ולא כלום, שהרי ערכו כבר קצוב בתורה.

ג שנינו במשנה: מי שנדר "ערך ידי עלי" או "ערך רגלי עלי" — לא אמר כלום. אמר רב גידל אמר רב: ולמרות זאת נותן דמיה של היד או הרגל.

ומקשים: והא [והרי] "לא אמר כלום" קתני [הוא שונה]! ומשיבים: לא אמר כלום לדעת רבנן [חכמים], ונותן דמיה לדעת ר' מאיר, הסבור שאין אדם מוציא דבריו לבטלה, וכוונתו היתה לתת דמים.

ושואלים: הא [הרי] כבר אמרה רב גידל חדא זימנא [פעם אחת], שאמר רב גידל אמר רב: האומר "ערך כלי זה עלי", למרות שאין ערך לכלי — נותן דמיו, לדעת ר' מאיר!

ומשיבים, מהו דתימא [שתאמר]: התם [שם] הוא שאדם יודע שאין ערך לכלי ולכן גמר בליבו ואמר לשם דמים, אבל הכא [כאן] יש להניח כי מיטעא קטעי [טועה הוא], דסבר [שהוא סבור] כי היכי דאיכא [כמו שיש] "ערך ראשי" ו"ערך כבידי", המחייבו, כפי ששנינו במשנה — איכא נמי [יש גם כן] ערך ידי וערך רגלי, ועל דעת כן נדר, ופטור. אבל דמי לא קאמר [אבל לתת דמים לא אמר בליבו], על כן קא משמע לן [משמיע לנו] רב גידל שגם כאן אין לחשוש לטעות, אלא כוונתו לתת דמים.

שנינו במשנה: "ערך ראשי" ו"ערך כבידי" — נותן ערך כולו. ואומרים: מאי טעמא [מה טעם הדבר]? "בערכך נפשת" (ויקרא כז, ב) קאמר רחמנא [אמרה התורה], ולמדים משם שהמעריך דבר שהנפש תלויה בו נותן את כל הערך.

שנינו במשנה: זה הכלל דבר שהנשמה תלויה בו נותן ערך כולו. ואומרים: "זה הכלל" נאמר כאן כדי לאתויי [להביא] מי שהעריך את רגלו מן הארכובה (הברך) ולמעלה, שהואיל ואם נקטעה במקום זה אינו יכול לחיות, הרי זה דבר שהנשמה תלויה בו.

שנינו במשנה: אמר "חצי ערכי עלי" — נותן חצי ערכו. ובענין זה תנו רבנן [שנו חכמים בברייתא]: האומר "חצי ערכי עלי" — נותן חצי ערכו. ר' יוסי בר' יהודה אומר: לוקה ונותן ערך שלם.

ותוהים: לוקה? אמאי [מדוע]? והרי לא חטא! אמר רב פפא: לוקה בכך שנותן ערך שלם, ומאי טעמא [מה טעם הדבר]? גזירה באומר "חצי ערכי עלי" אטו [משום] האומר שערך חציו עליו, שהיא לשון דומה, והרי ערך חציו הוי [הוא] דבר שהנשמה תלויה בו, וצריך לתת ערך כולו.

עוד שנינו במשנה: אמר "חצי דמי עלי" — נותן חצי דמיו, "דמי חציי עלי" — נותן דמי כולו, שנדר דמי דבר שהנשמה תלויה בו. ושואלים: מאי טעמא [מה טעם הדבר]? והלא דין זה נלמד מן הכתוב "נפשות" האמור בנדרי ערכין, ולא בנדרי דמים!

ומשיבים: "איש כי יפליא נדר בערכך נפשת" (שם) כתיב [נאמר], ובכך הוקשו נדרי דמים לערכין לדין זה.

ועוד שנינו במשנה: זה הכלל, הנודר דמי דבר שהנשמה תלויה בו — נותן דמי כולו. ואומרים: לשון "זה הכלל" לאתויי [להביא] שהנודר דמי הרגל מן הארכובה ולמעלה, שיתן דמי כולו, כפי שהסברנו לענין ערכין.

ד תנו רבנן [שנו חכמים בברייתא]: המעריך חצי ערך כלי, שאמר: "חצי ערך כלי זה עלי" — ר' מאיר אומר: נותן חצי דמיו של הכלי, וחכמים אומרים: לא אמר כלום. מסופר, רבא חלש [חלה], עול לגביה [נכנסו אצלו] לבקרו אביי ורבנן [וחכמים], ויתבי וקאמרי [והיו יושבים ואומרים]: בשלמא [נניח, מובן הדבר לשיטת] ר' מאיר, קסבר [שהוא סבור]: אין אדם מוציא דבריו לבטלה, ולכן לא שנא [לא שונה] דין המעריך כולו (כל הכלי), ולא שנא [ולא שונה] דין המעריך חציו, ובכל מקרה התכוון לתת את דמיו.

אלא רבנן מאי קסברי [חכמים מה הם סבורים]? אי [אם] סבורים הם שאדם מוציא דבריו לבטלה — אפילו אם נדר ערך כולו נמי [גם כן] יהיה פטור, ולאו דווקא במקרה שנחלקו בו, של המעריך חצי כלי, ואי [ואם] סבורים הם כר' מאיר שאין אדם מוציא דבריו לבטלה — אפילו נדר ערך חציו נמי [גם כן] יתחייב לתת חצי דמיו!

אמר להו [להם] רבא ואביי: רבנן דהכא [חכמים של כאן, של ברייתא זו] כר' מאיר סברי לה [סבורים הם], וסברי לה [וסבורים הם] גם כשיטת ר' שמעון. ומפרטים: סברי לה [סבורים הם] כדעת ר' מאיר, שאמר: אין אדם מוציא דבריו לבטלה, ולכן אם היה נודר ערך כל הכלי כוונתו היתה לדמיו, ויתן דמי כולו,

וסברי לה [ואולם סבורים הם] גם כר' שמעון, שאמר כי האומר: "הרי עלי מנחה מן השעורים" (ואין מתנדבים מנחה של שעורים) — פטור מלהביא מנחה של חיטים, מפני שלא התנדב כדרך המתנדבים; ואף לענייננו, כוליה אורחיה לאיתנדובי [כולו, כלי שלם, דרכו של אדם להתנדב], ולכן מתחייב בדמיו, פלגיה לאו אורחיה לאיתנדובי [חציו של כלי אין דרכו של אדם להתנדב], ולכן פטור לגמרי.

ה שנינו במשנה: האומר "ערכו של פלוני עלי", ומת הנודר והנידר — יתנו היורשין. ושואלים: מאי ניהו [מה הוא, באיזה מקרה מדובר] — שעמד בדין, כפי שהעמדנו את תחילת המשנה, שהאומר "ערכי עלי ומת" — יתנו היורשים, מפני שההעמדה בדין מטילה שעבוד על נכסיו.

ואולם אם כן, היינו הך [הרי הוא אותו דבר], ולמה הוצרך התנא לחזור על דבריו? ומשיבים: סיפא איצטריך ליה [סופה של ההלכה הזו הוצרך לו], ששנינו כי האומר: "דמיו של פלוני עליו (עלי)"ומת הנודר — יתנו היורשים.

we assess him once and he donates twice the value of that single assessment, or perhaps since he vowed sequentially we assess him twice?

And if you say in that case that since he vowed sequentially we assess him twice, if he says at the same time: My assessment is twice incumbent upon me, what is the halakha? Do we say that here certainly he vowed at the same time, and therefore we assess him once, or perhaps since he says the word: Twice, it is considered as though he vowed sequentially and therefore he must be assessed twice?

Finally, if you say that since he says the word: Twice, it is considered as though he vowed sequentially and he must be assessed twice, if a court of ten assessed him on its own,i.e., not for the purpose of assessing a vow, what is the halakha? Do we say that he has already been assessed on his own and now stands before us, and therefore there is no need for another assessment, or perhaps we require an assessment to be performed with intent for the sake of consecration to the Temple treasury.

The Gemara suggests: Resolve at least one of these dilemmas, as we learned in the mishna below: In the case of one who says: It is incumbent upon me to donate my assessment, and then dies, his heirs need not give his assessment to the Temple treasury, as there is no monetary value for the dead, and his assessment at the time of his vow is unknown.

The Gemara explains the resolution: And if it enters your mind that in a case where a court of ten assessed him on its own it is a valid assessment with regard to his vow, why does the mishna state that his heirs do not have to donate to the Temple treasury? Isn’t he considered as standing assessed from the outset, as is there a person who is not worth at least four zuz? This proves that an assessment is required to be performed with intent for the sake of consecration to the Temple treasury.

The Gemara rejects this resolution: In a case where a court of ten assessed him on its own before he took his vow, he has entered into an assessment, i.e., an assessment has actually been performed. By contrast, in the case of one who says: It is incumbent upon me to donate my assessment, and then dies, he has not entered into an assessment, i.e., no actual assessment has been conducted at all.

MISHNA: There are halakhot that are more stringent with regard to valuations than with regard to vows of assessment. How so? In the case of one who says: It is incumbent upon me to donate my valuation, and then dies, his heirs must give his valuation to the Temple treasury. But one who says: It is incumbent upon me to donate my assessment, and then dies, his heirs need not give his assessment to the Temple treasury, as there is no monetary value for the dead.

One who says: It is incumbent upon me to donate the valuation of my forearm, or: The valuation of my leg, has not said anything, as there are valuations in the Torah only for a complete person. But if one says: It is incumbent upon me to donate the valuation of my head, or: The valuation of my liver, he gives the valuation of his entire self. This is the principle: One who valuates an item upon which the soul is dependent, i.e., without which one will die, gives the valuation of his entire self.

One who says: It is incumbent upon me to donate half of my valuation, gives half of his valuation. But one who says: It is incumbent upon me to donate the valuation of half of me, gives the valuation of his entire self. Likewise, one who says: It is incumbent upon me to donate half of my assessment, gives half of his assessment; one who says: It is incumbent upon me to donate the assessment of half of me, gives the assessment of his entire self. This is the principle: One who takes a vow with regard to an item upon which the soul is dependent gives the assessment of his entire self.

With regard to one who says: It is incumbent upon me to donate the valuation of so-and-so, and both the one who vowed and the object of the vow die, the heirs of the one who vowed must give the valuation of the object of the vow to the Temple treasury. With regard to one who says: It is incumbent upon me to donate the assessment of so-and-so, and the one who vowed dies, his heirs must give his assessment to the Temple treasury. If the object of the vow dies, the heirs of the one who vowed need not give his assessment to the Temple treasury, as there is no monetary value for the dead.

GEMARA: The Sages taught in a baraita: There are halakhot that are more stringent with regard to vows of assessment than with regard to valuations, as vows of assessment take effect with regard to a domesticated animal, an undomesticated animal, and a bird. If one says: It is incumbent upon me to donate the assessment of this bird, he must donate that assessment. This is not the case with regard to valuations, as they do not take effect with regard to animals and birds. And another halakha that is more stringent with regard to vows of assessment than with regard to valuations is that the destitute who take vows of assessment are not assessed based on affordability. This is not the case with regard to valuations, which are assessed based on whether the one who vows can afford to pay what they vowed.

There is a halakha that is more stringent with regard to valuations than with regard to vows of assessment. How so? In the case of one who said: It is incumbent upon me to donate my valuation, and dies, his heirs must give his valuation to the Temple treasury. But one who says: It is incumbent upon me to donate my assessment, and dies, his heirs need not give his assessment to the Temple treasury, as there is no monetary value for the dead.

The baraita taught with regard to a person who said: It is incumbent upon me to donate my valuation, and dies, that his heirs must give his valuation to the Temple treasury. The Gemara suggests one can conclude from this ruling that one collects a loan by oral agreement from the heirs, as no promissory note was written with regard to this obligation. The Gemara rejects this conclusion: Here the heirs’ obligation to pay the valuation of the deceased is different, i.e., it is not the same as a loan by oral agreement, as a valuation is considered a loan, i.e., debt, written in the Torah, in accordance with the deceased’s age and sex at the time of the vow.

The Gemara objects: If so, can one conclude from the baraita that a loan that is written in the Torah, i.e., any financial obligation that applies by Torah law, is considered as though it were written in a document? The Gemara rejects this conclusion: Here we are dealing with a case where he stood in judgment before he died, and the court obligated him to donate his valuation. The court’s ruling is considered like a financial obligation written in a document, and therefore the heirs are required to pay his valuation.

The Gemara asks: If so, then in the corresponding situation, with regard to one who said: It is incumbent upon me to donate my assessment, the baraita must also be referring to one who stood in judgment. But in that case, why don’t the heirs have to donate his assessment? The Gemara answers that in the case of one who said: It is incumbent upon me to donate my assessment, even if he stood in judgment and the court obligated him to pay, the assessment of the precise amount he must pay is still lacking, as that amount is determined only through the assessment of a court. By contrast, with regard to one who said: It is incumbent upon me to donate my valuation, if he stood in judgment and the court obligated him to pay, nothing is lacking, as the amount he pays is fixed by the Torah.

§ The mishna teaches that one who says: It is incumbent upon me to donate the valuation of my forearm, or of my leg, has not said anything, as there are valuations in the Torah only for a complete person. Rav Giddel says that Rav says: And although he is exempt from donating the valuation, he must give the assessment of the forearm or leg.

The Gemara asks: But isn’t it taught in the mishna that he has not said anything? The Gemara answers: The ruling of the mishna that he has not said anything applies according to the opinion of the Rabbis, but he must give the assessment according to the opinion of Rabbi Meir. Rabbi Meir maintains that a person does not utter a statement for naught, and therefore he must have intended to vow to donate the assessment of the limb, as there is no valuation for limbs.

The Gemara asks: But didn’t Rav Giddel already say it once, as Rav Giddel says that Rav says: In the case of one who says: It is incumbent upon me to donate the valuation of this vessel, although he is exempt from donating the valuation of the vessel, according to the opinion of Rabbi Meir he must give the assessment of the vessel.

The Gemara answers: It was necessary for Rav Giddel to repeat that halakha with regard to one who vowed the valuation of his forearm or leg, lest you say this ruling is applicable only there, with regard to a vessel, as a person knows that there is no valuation for a vessel, and he therefore intended and said his vow for the sake of assessments. But here, with regard to his forearm or leg, he erred, as he thought that just as there is an obligation to donate the valuation in a case where one said: It is incumbent upon me to donate the valuation of my head, or: The valuation of my liver, so too, there is an obligation to donate the valuation if one said: It is incumbent upon me to donate the valuation of my forearm or the valuation of my leg. But he did not intend to say a vow of assessments. Therefore, Rav Giddel teaches us that even in the case of one who vowed to donate the valuation of his forearm or leg, he did not speak in error but intended to donate the assessment.

§ The mishna teaches that if one says: It is incumbent upon me to donate the valuation of my head, or: The valuation of my liver, he gives the valuation of his entire self. The Gemara asks: What is the reason? The Gemara answers that the Merciful One states: “A valuation of living people” (Leviticus 27:2), which indicates that in the case of one who valuates an item upon which the soul is dependent and without which one will die, he must give the valuation of his entire self.

The mishna further teaches that this is the principle: One who valuates an item upon which the soul is dependent and without which one will die gives the valuation of his entire self. The Gemara explains that the phrase: This is the principle, serves to include one who vowed to donate the valuation of his leg from the knee and above. Since one would die if his leg were severed above the knee, this is considered an item upon which the soul is dependent, and therefore he gives the valuation of his entire self.

The mishna teaches that one who says: It is incumbent upon me to donate half of my valuation, gives half of his valuation. The Sages taught in a baraita (Tosefta 3:3): One who says: It is incumbent upon me to donate half of my valuation, gives half of his valuation. Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda, says: He is flogged and must give his full valuation.

The Gemara asks: Since he did not commit a sin, why is he flogged? Rav Pappa said in response: He is flogged, i.e., punished, in that he must donate his full valuation. What is the reason he needs to give his full valuation? A rabbinic decree was issued that one who says: It is incumbent upon me to donate half of my valuation, must give the value of his entire self, due to a concern that this case might become confused with the similar one of a person who vows to donate the valuation of half of himself. And the halakha in such a case is that he must give the value of his entire self, as the valuation of half of him is an item upon which the soul is dependent.

The mishna further teaches that one who says: It is incumbent upon me to donate half of my assessment, gives half of his assessment. But one who says: It is incumbent upon me to donate the assessment of half of me, gives the assessment of his entire self, as one who takes a vow of assessment with regard to an item upon which the soul depends must give the assessment of his entire self. The Gemara asks: What is the reason? After all, it is only with regard to valuations that the Torah states: “A valuation of living people” (Leviticus 27:2), indicating that one who valuates an item upon which the soul depends must give the valuation of his entire self; but this is not stated with regard to assessments.

The Gemara answers that it is written: “When a man shall clearly utter a vow [neder] with regard to a valuation [be’erkekha] of living people” (Leviticus 27:2). The verse juxtaposes vows of assessment [neder] and valuations [erekh], thereby teaching that just as one who takes a vow of valuation with regard to an item upon which the soul depends must give the valuation of his entire self, so too, one who takes a vow of assessment with regard to an item upon which the soul is dependent must give the assessment of his entire self.

The mishna further teaches that this is the principle: One who takes a vow of assessment with regard to an item upon which the soul is dependent gives the assessment of his entire self. The Gemara explains that the phrase: This is the principle, serves to include one who vowed to donate the assessment of his leg from the knee and above. Since one would die if his leg were severed above the knee, this is an item upon which the soul depends, and therefore he gives the assessment of his entire self.

§ The Sages taught in a baraita: With regard to one who valuates in order to donate half the valuation of a vessel, Rabbi Meir says: He gives half the assessment of the vessel, and the Rabbis say: He has not said anything. The Gemara relates: Rava became sick, and Abaye and other Sages came to visit him. As they were sitting and talking, they said: Granted that Rabbi Meir holds that a person does not utter a statement for naught, and therefore there is no difference whether one vowed to donate the entire valuation of a vessel, and there is no difference whether one vowed to donate half its valuation; in either case he must have intended to donate the assessment, as there is no valuation with regard to vessels.

But with regard to the Rabbis in the baraita, what do they hold? If they maintain that a person utters a statement for naught, then even if one vowed to donate the entire valuation of a vessel, he should be exempt and the Rabbis should disagree with regard to that case. And if the Rabbis maintain that a person does not utter a statement for naught, then even one who vowed to donate half the valuation of a vessel should be obligated to give half of the assessment.

Rava and Abaye said to the Sages in response: The Rabbis here in the baraita hold in accordance with the opinion of Rabbi Meir, but they also hold in accordance with the opinion of Rabbi Shimon. Rava and Abaye elaborated: They hold in accordance with the opinion of Rabbi Meir, who says that a person does not utter a statement for naught, and therefore one who vows to donate the valuation of a vessel must give its assessment.

And they also hold in accordance with the opinion of Rabbi Shimon with regard to one who consecrated an item for a purpose for which it was unsuited, e.g., if one sought to bring a barley meal offering even though meal offerings may be brought only from wheat (see Menaḥot 103a). Rabbi Shimon says he is exempt from any obligation, as this person did not donate in the manner typical of donors. So too, with regard to one who vows to donate the valuation of a vessel, it is the typical manner for one to donate an entire vessel, and therefore one who does so is obligated to donate the assessment of the vessel. But it is not the typical manner for one to donate half a vessel, and therefore one who vows in this manner has not said anything and is exempt.

§ The mishna teaches that if one said: It is incumbent upon me to donate the valuation of so-and-so, and both the one who vowed and the object of the vow die, the heirs of the one who vowed must give his valuation to the Temple treasury. The Gemara asks: What is the specific case to which the mishna is referring? It must be referring to a case where he stood in judgment, and the court obligated him to donate his valuation before he died. The court’s ruling is considered like a financial obligation written in a document, and therefore the heirs of the one who vowed are required to pay his valuation.

If so, this clause in the mishna is identical to that previous clause in the mishna, which states that if one said: It is incumbent upon me to donate my valuation, and he dies, his heirs must give his valuation to the Temple treasury. Since it was explained that the earlier clause is also dealing with a case where he stood in judgment, for what purpose was this halakha repeated in the mishna? The Gemara answers: It was necessary to repeat this halakha in order to teach the latter clause of the mishna: With regard to one who says it is incumbent upon him to donate the assessment of so-and-so, and the one who vowed dies, his heirs must give his assessment to the Temple treasury.