דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 223ימים לסיום הש״ס

ערכין יח ע"א - Steinsaltz

and afterward his wife, who was the daughter of the father-in-law, died, which means that the witness is no longer related to the party involved; or when he was able to hear, and then became a deaf-mute, and again became able to hear; or when he could see, and subsequently became blind, and afterward could see again; or when he was halakhically competent, and then became an imbecile, and again became halakhically competent; in all these cases he is fit to testify.This is the principle: Any individual whose beginning and end is in a state of qualification to serve as a witness is qualified to testify, even if he was unfit in the interim. Evidently, it is not derived from the verse: “And he is a witness,” that the witness must be fit from the beginning to the end.

The Gemara explains: The halakha is different there, with regard to testimony, as the verse states: “He is a witness, whether he has seen…if he does not utter” (Leviticus 5:1). This formulation indicates that the Merciful One renders the matter of testimony dependent on seeing and recounting the content of his testimony. And in this instance there is both valid seeing and valid recounting, despite the fact that the witness was disqualified in the interim. The Gemara asks: But if so, why do I need the exclusion of the verse: “And he is a witness”?

The Gemara answers: The limiting clause is necessary for that which is taught in a baraita: If someone saw a crowd of people standing, and his witnesses were among them, and he said: I hereby administer an oath to you, if you know any testimony relating to me, that you will come and testify for me, one might have thought that this form of address suffices to single out the witnesses. This would mean that if the witnesses take a false oath that they do not know testimony with regard to the person who addressed them, they would be obligated to bring an offering of an oath of testimony. Therefore, the verse states: “And he is a witness,” to emphasize that the offering applies only to one who is singled out as a witness, and in this case the individual did not single out his witnesses, as he addressed a whole crowd of people. Consequently, the witnesses are exempt.

The baraita continues: One might have thought that even if this individual said to the crowd: I adjure whoever knows testimony relating to me that he will come and testify for me, that even in the case of this more specific address the witnesses are likewise exempt from the offering of an oath of testimony. Therefore, the verse states: “And he is a witness,” and by clarifying his appeal the individual did single out his witnesses. Consequently, in this situation the witnesses would be obligated to bring the offering.

§ The mishna teaches: But with regard to the offerings of a leper that is not so. If the leper is destitute, even if his father died and left him ten thousand dinars, the Temple treasury has no share in it. The Gemara raises a difficulty: If his father already died and left him ten thousand dinars, he is wealthy. How could he be considered destitute at all? Rabbi Abbahu said that one should say instead: His father is dying and leaving him ten thousand dinars, but he has not yet died.

The Gemara raises a further difficulty: If so, it is obvious that with regard to the Temple treasury he remains destitute, as at the time he is in fact destitute. The Gemara answers: The halakha was stated with regard to a case where his father is moribund. Lest you say that as the majority of moribund people proceed to die the son should be considered wealthy even before the father dies, the mishna therefore teaches us that the son retains his status as destitute until the father actually dies.

The mishna likewise teaches: If his ship is at sea and merchandise valued at ten thousand dinars is coming into his possession, this money is not taken into consideration by the Temple treasury. The Gemara asks: But isn’t he wealthy? Rav Ḥisda said: The mishna is referring to a case where his ship was leased or rented to others, and therefore the merchandise it contains belongs to someone else. The Gemara asks: But isn’t there the rent money that will be paid to the leper? The Gemara answers: Rent is paid only at the end of the rental period, which means that the owner is destitute in the meantime.

The Gemara raises another difficulty: But let the mishna derive and determine that the leper is wealthy due to the fact that he owns a ship. The Gemara answers: In accordance with whose opinion is this statement in the mishna? It is in accordance with the opinion of Rabbi Eliezer, who maintains that with regard to determining one’s obligation to bring an offering as a wealthy or destitute individual, the property that he uses for business is not taken into account. As we learned in a mishna (23b): When someone’s property is repossessed in order to pay his debt to the Temple treasury, Rabbi Eliezer says: If he was a farmer, the treasurer gives him permission to keep his pair of oxen with which he plows the field. If he was a donkey driver, the treasurer gives him permission to keep his donkey.

MISHNA: The sum fixed by the Torah based on the years of age is in accordance with the age of the subject of the vow; how so? A youth who valuated an elder gives the valuation of an elder, and an elder who valuated a youth gives the valuation of a youth. And the distinction based on sex that is written in the halakhot of valuations is stated with regard to the one valuated; how so? A man who valuated a woman gives the valuation of a woman, and a woman who valuated a man gives the valuation of a man.

And the different valuation based on the age of the one valuated is determined at the time one takes the vow of valuation; how so? If one valuated another when he was less than five years old, when his valuation is five shekels, and before payment to the Temple treasury the subject of the vow became more than five years old, when his valuation is ten shekels; or if one valuated another when he was less than twenty years old, when his valuation is ten shekels, and before payment to the Temple treasury the subject of the vow became more than twenty years old, when his valuation is fifty shekels, in all these cases he gives payment according to the age of the subject of the valuation at the time of the valuation.

GEMARA: With regard to the statement of the mishna: And the valuation is determined at the time one takes the vow of valuation, the Sages taught in a baraita: You have compared pledges of assessments for the Temple treasury, i.e., one who takes a vow to donate a certain person’s assessment, to vows of valuations. This comparison applies with regard to a pearl belonging to light people, i.e., the poor. In other words, just as the assessment of a pearl is determined by the pearl’s location in a village of the poor rather than by the potential price of the pearl in the city market, so too, the valuation of a person is determined at the time of the valuation. And similarly, the comparison teaches that the court is required to assess the value of the limb by its significance, i.e., in the case of a limb that is vital to one’s survival, the valuation of the limb is equivalent to the valuation of the whole person.

One might have thought that we should compare valuations to assessments in that the one pledging must give a person’s valuation not corresponding to his value at the time of the pledge but in accordance with his value at the time of giving, as is the case with regard to vows of assessments. To counter this suggestion the verse states: “According to your valuation it shall stand” (Leviticus 27:17), which teaches that the one making the valuation gives his donation only according to the valuation of the person at the time of the valuation, as stated in the mishna.

MISHNA: The Torah provides three age categories that determine the amount of the valuation: From the age of one month until age five, from age five until age twenty, and from age twenty until age sixty. For anyone less than one month old there is no valuation. The halakhic status of the thirtieth day is like that of the period preceding thirty days, and therefore the one who took the vow is exempt. Likewise, the halakhic status of the fifth year and the twentieth year is like that of the period preceding them. As it is stated: “And if it is from sixty years old and upward” (Leviticus 27:7), and we derive all the other age categories from the sixtieth year: Just as the halakhic status of the sixtieth year, where upward is written, is like that of the period preceding it, so too, the halakhic status of the fifth year and the twentieth year is like that of the period preceding them.

The mishna asks: Is that so? Can one derive a halakha in this manner? If the Torah rendered the halakhic status of the sixtieth year like that of the period preceding it in order to be stringent and require one who valuated a sixty-year-old person to pay his valuation to the Temple treasury, shall we render the halakhic status of the fifth year and the twentieth year like that of the period preceding them in order to be lenient and pay a lower sum?

Therefore, the verse states “year” with regard to the fifth and twentieth years (see Leviticus 27:3–6), and “year” with regard to the sixtieth year (Leviticus 27:7), for a verbal analogy. Just as the halakhic status of the year stated with regard to the sixtieth year is like that of the period preceding it, so too, the halakhic status of the year stated with regard to the fifth year and the twentieth year is like that of the period preceding them, both in order to be lenient and in order to be stringent. Rabbi Eliezer says: Their halakhic status remains like that of the period preceding it, until they will be aged one month and one day beyond the fifth, twentieth, and sixtieth years.

GEMARA: The Gemara notes: Evidently, the verbal analogy in the mishna is free, i.e., in each verse the word “year” is superfluous, and therefore can be used in the verbal analogy. This means that the halakha derived from the verbal analogy is considered as though it is written explicitly in the Torah. The significance of this fact is that if a verbal analogy is not free, it can be refuted by logical reasoning. In this case the refutation would be as we refuted it in the mishna, that if the fifth year and the twentieth year are considered the same as the respective periods preceding them, this generates a leniency. The Gemara confirms: The verbal analogy is free, as both the first written mention of “year” and the second written mention of “year” are superfluous.

The Gemara suggests: Let us say that the mishna is not in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi, as, if it is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi, doesn’t he say that the word “until” means until and including? With regard to valuations, the Torah states: “From twenty years old until sixty years old…And if it is from five years old until twenty years old…And if it is from one month old until five years old” (Leviticus 27:3–6). Accordingly, in the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi there should be no need for a verbal analogy to include the fifth year and the twentieth year in the periods preceding them.

The Gemara provides the source of Rabbi Yehuda HaNasi’s opinion. As it is taught in a baraita concerning the festival of Passover: The verse states: “For whoever eats leavened bread from the first day until the seventh day” (Exodus 12:15). One might have thought that the prohibition against eating leaven applies from the first day and onward but the first day is not included, and likewise that the prohibition continues until the seventh day but the seventh day is not included.

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף יח - א

ואחר כך קודם הגדת העדות מתה בתו של בעל דין ואשתו של העד, ובשעת הגדת העדות רחוק הוא, או שהיה פקח בשעת ראיה, ונתחרש בינתיים, וחזר קודם הגדה ונתפקח, או שהיה פתוח ונסתמא, ואחר כך נתפתח, או שהיה שפוי, ונשתטה, וחזר ונשתפה, כשר להעיד. זה הכלל: כל שתחלתו [14] בשעת ראיה וסופו בשעת הגדה בכשרות - כשר!

הרי מוכח מהסיפא של הברייתא, שלא דורשים "והוא עד" שיהא כשר מתחלתו ועד סופו, ואילו בערכין דרשנו "ואם מך הוא" שיהיה במכותו מתחלתו ועד סופו?

ומשנינן: שאני התם לגבי עדות, דאמר קרא: והוא עד "או ראה" או ידע "אם לא יגיד" [עדותו בבית דין] ונשא עוונו, בראיה והגדה תלא רחמנא מילתא בלבד, שיהא ראוי בשעת ראיה ובשעת הגדה, אף על גב שנפסל בינתיים - רבינו גרשום, והא איכא!

ומקשינן: ואלא מעתה שלא דורשים "והוא עד" שיהא כשר לעדות מתחלתו ועד סופו, "והוא" עד למה לי?

ומשנינן: כתוב: "ונפש כי תחטא ושמעה קול אלה והוא עד [שהשביעוהו שבועה שאם יודע לו עדות שיעיד לו] או ראה או ידע אם לא יגיד ונשא עוונו. והביא את אשמו לד' וגו'". ובא "והוא עד" לכדתניא: ראה הבעל דין שנצרך לעדות, סיאה [סיעה] של בני אדם [קבוצת אנשים] עומדין, ועידיו שיודעים וראויים להעיד לו ביניהן, ואמר לכולם כאחד: משביעני עליכם, אם יודעים אתם לי עדות שתבואו ותעידוני! יכול יהו חייבין בקרבן, תלמוד לומר: ושמעה קול אלה "והוא עד", עד שישמע העד ביחוד קול אלה, ולא שישתפנו עם אחרים - רבינו גרשום, והרי כשהשביע את כל הסיעה לא ייחד עדיו.

יכול אפילו אמר הבעל דין המשביע: כל מי שיודע עדות אני משביע! ואמר כן לכל הסיעה, לא יהא חייב? תלמוד לומר: "והוא עד", והרי כשהשביע רק את מי שיודע עדות ייחד עדיו שהרי לא השביע אלא את עדיו! [ובשבועות לב. הגירסא: "יכול אפילו אמר: כל העומדים כאן, תלמוד לומר וכו', " וראה פירוש רש"י שם].

שנינו במשנה: (אבל בקרבנות אינו כן) אפילו מת אביו והניח לו ריבוא או ספינתו בים ובאה לו בריבואות, אין להקדש בה כלום [עפ"י לקוטי הלכות].

ותמהינן: "אביו מת והניח לו ריבוא" למה אמרת שאין להקדש בה כלום, ומשמע לפי פשוטו שאף שירש ריבוא נותן המעריך כפי הישג ידו בלא ריבוא זה, והרי עשיר הוא?!

ומשנינן: אמר רבי אבהו, אימא [כך תשנה]: "אפילו [אם היה] מת אביו [היה] מניח לו ריבוא", שאביו עשיר, ועתיד הוא להניח למעריך ירושת ריבוא, אין להקדש בה כלום, כיון שעדיין לא ירש כלום.

ותמהינן: אם כך תשנה, פשיטא?!

ומשנינן: המשנה מדברת כשהיה אביו כבר גוסס בשעה שהכהן מעריכו [15]. וחידוש הוא: שמהו דתימא כיון שרוב גוססין למיתה, נחשיב אותו עשיר כבר מעכשיו, או יש לפרש שנמתין לו עד שימות מורישנו - עפ"י זבח תודה, קא משמע לן, שלא!

עוד מקשים על מה שנאמר במשנה "או ספינתו בים ובאה לו בריבואות, אין להקדש בה כלום"! ומשמע לפי פשוטו, שספינתו של מעריך טעונה סחורה שלו, בריבואות, ואם כן מדוע אין להקדש בה כלום, ואינו נותן אלא כפי אשר תשיג ידו בלא ריבואות אלו, והלא עשיר הוא?!

ומשנינן: אין כוונת המשנה שהיתה ספינתו טעונה סחורה שלו, בריבואות, אלא מדובר: כשהיתה הספינה מוחכרת ומושכרת [או מושכרת] ביד אחרים, "ובאה לו בריבואות", הכוונה: שקצבו את שכר החכירה או השכירות בריבואות.

ומקשינן: והאיכא שכירות ריבואות, שצריך השוכר לשלם למעריך, ונחשבנו עשיר משום חוב השכירות?

ומשנינן: אף שכבר התחייב השוכר בעיקר חוב השכירות בכל רגע ורגע שמשתמש בה מכל מקום, שכירות אינה משתלמת [16] למשכיר אלא לבסוף זמן השכירות, ועל כן עכשיו עדיין עני הוא. [תירוץ הגמ' בספינה, נתבאר על פי הזבח תודה. אבל עיין בלחם משנה פ"ג מנחלות ה"א, ובספר הפלאה שבערכין].

ומקשינן: ותיפוק ליה שעשיר הוא, משום ספינה [17] עצמה, שהיא של המעריך?

ומשנינן: הדין של ספינה שייך למבואר לקמן בפרק שום היתומים, שמשאירים לחייבי ערכין כשבא הגזבר למשכנו כדי חייו, וכלי אומנותו כגון מעצד ומגירה לחרש עצים. והא מני המשנה כאן שאין מביאים את הספינה בחשבון רבי אליעזר היא, דתנן שם במשנה: רבי אליעזר אומר, שאף אם היה איכר, נותן [משאיר] לו הגיזבר למעריך [18] צמדו [צמד בקר], וחמר, נותן לו חמורו, שהם כלי אומנותו, והוא הדין שלדעת רבי אליעזר נותן לו את ספינתו שמשכירה לאחרים. אבל לחכמים שם שחולקים וסוברים שצמד בקר וחמור לא משאירים לו, ומשום שהם נכסים ולא כלי אומנות, הוא הדין שספינה לא משאירים לו.

מתניתין:

זה שאמרנו בתחילת הפרק ש"השנים שחילקה תורה בערכין בנידר" הם תלויים ולא במעריך, כיצד: ילד [צעיר] מבן עשרים ועד בן ששים, שערכו שקצבה לו תורה חמשים שקלים, שהעריך את הזקן מבן ששים, נותן ערך זקן שהוא חמשה עשר שקל, ואין אומרים שיתן הילד שהעריך, ערך ילד, שבנידר תלוי הדבר. וזקן שהעריך את הילד נותן ערך ילד, ולא ערך זקן, שבנידר תלוי הדבר.

זה שאמרנו בתחילת הפרק: "הערכין בנערך" הם תלויים, ולא במעריך, כיצד: איש שערכו שקצבה לו תורה גדול משל אשה, שהעריך את האשה נותן ערך אשה. ואשה שהעריכה את האיש, נותנת ערך איש. שזה שחילקה התורה בקיצבת הערכין בין איש לאשה, בנערך תלוי הדבר.

זה שאמרנו בתחילת הפרק: "והערך שקצבה תורה לפי הגיל בזמן הערך" הוא נקבע, ולא בזמן הנתינה, כיצד: העריכו כשהיה הנערך פחות מבן חמש שערכו לזכר חמשה שקלים, ונעשה לפני הנתינה יתר על בן חמש, שערכו לזכר עשרים שקלים. או שהעריכו כשהיה פחות מבן עשרים שערכו עשרים שקלים, ונעשה עד שעת נתינה יתר על בן עשרים, שערכו חמשים שקלים, נותן כזמן הערך ולא כזמן הנתינה.

גמרא:

תנו רבנן: כתוב "איש כי יפלא נדר בערכך נפשות לד'", "נדר" היינו דמים, שאמר: "דמי עלי", "בערכך" היינו ערכין, שאמר: "ערך פלוני עלי", אתה הקשתה [לעיל בפרק ראשון] דמים לערכין, [למדת ממה שהוקשו בתורה דמים וערכין, שיהיה בדמים אותו דין הכתוב בערכין], לענין שני דברים:

א. מרגלית לקלים, שהולכין בשומת ערך מרגלית אחר המקח הקל [הזול] - [מוצל מאש], ולא אחר מקח היוקר.

והיוצא מזה לערכין: שעני שהעריך את עצמו, ובא כהן להעריכו אם השיגה ידו כדי ערכו, ויש לו מרגלית ששוה בכפרו שלשים סלעים בלבד, ואין לו כדי ערכו שהוא חמשים סלעים, אין אומרים: אם משהים אותה עד שיעלוה לכרך שיש שם עשירים והם יקנוה בחמשים סלעים הילכך חמשים סלעים יש לו, ויתן ערך שלם! אין אומרים כך, ואין להקדש אלא מקומו ושעתו, ולמדים זאת מהכתוב [בחוקותי כז - כג]: ונתן את הערכך "ביום ההוא".

ולמדים מזה לדמים: שאם אמר: "דמי מרגלית זו עלי", אין שמים אותה לפי מכר הכרכים הגבוה, אלא לפי מכר אותה שעה ואותו מקום.

ב. ולידון בכבודו, שנידון כולו אחר אבר אחד שכבודו תלוי בו - רש"י לעיל ד:, כלומר: אבר שהנשמה תלויה בו.

והיוצא מזה לערכין: שהאומר: "ערך ראשי [שהוא דבר שהנשמה תלויה בו, וכן שאר אברים שהנשמה תלויה בהם] עלי" נותן ערך שלם, ולמדים זאת מהכתוב לגבי ערכין: איש כי יפלא נדר "בערכך נפשות" ומשמע שהולכים אחרי נפש.

ולמדים מזה לדמים: שהאומר "דמי ראשי [או שאר אברים שהנשמה תלויה בהם] עלי" נותן דמי כולו [רש"י לעיל ד:] כמו שהוא נמכר בשוק.

יכול שאף נקיש ערכין לדמים [נלמד בהיקש הזה, שיהיה בערכין אותו דין שכתוב בדמים, ונאמר:] שיתן בערכין כפי גילו בשעת נתינה, כשם שבדמים אם אמר "דמי עלי" שמים את הדמים לפי שעת הנתינה ולא לפי שעת הנדר, [ובדמים פשוט שנותן כשעת הנתינה ולא כשעת הנדר, שהרי כעבד הנמכר בשוק שמים אותו, ואם אמר "דמי עלי" ובניסן בא לבית דין, מי יודע כמה היה שוה בשעת [19] הנדר [20], ושעת נתינה היינו השעה שהוא בא לבית דין [21]]?

תלמוד לומר: "כערכך יקום" [בפרשת מקדיש שדה אחוזה, ואם אינו ענין למקדיש שדה אחוזה תנהו ענין לערכין - תויו"ט], ומשמע שהערכין כשעת הערך, [שאם העריך עצמו בן ששים ונעשה יותר על ששים נותן ערך של גדול, ולא של זקן], ללמד: שאינו נותן אלא כזמן הערך.

מתניתין:

כתוב בפרשת ערכין [בחוקותי כ"ז] "איש כי יפליא נדר בערכך נפשות לד'.

והיה ערכך הזכר מבן עשרים שנה ועד בן ששים שנה והיה ערכך חמשים שקל וגו'.

ואם מבן חמש שנים ועד בן עשרים שנה והיה ערכך הזכר עשרים שקלים וגו'.

ואם מבן חדש ועד בן חמש שנים והיה ערכך הזכר חמשה שקלים וגו'.

ואם מבן ששים שנה ומעלה אם זכר והיה ערכך חמשה עשר שקל וגו'.

ולמדו חז"ל ממה שנאמר: מבן ששים שנה "ומעלה", שאין אנו דנים את הנערך כזקן יותר מבן ששים אלא כששלמה שנת הששים ללידתו, אבל בשנת הששים עצמה הרי הוא נידון כפחות מבן ששים.

וממה שלימדתנו תורה בשנת ששים, אנו למדים [עפ"י רש"י בכורות מט. וזבח תודה כאן]:

שאף יום שלשים [22] כלמטה הימנה, ואם אמר: "ערך פלוני קטן עלי", ואותו קטן היה באותו יום בן ל' יום, דינו כמעריך מי שהוא פחות מבן חדש, ולא אמר כלום.

שנת חמש עצמה [שלאחריה ערכו גדול משל קטן פחות מבן חמש], ושנת עשרים עצמה [שלאחריה ערכו גדול משל ילד פחות מבן עשרים], כלמטה הימנו הם נידונים, שהמעריך את מי שהוא בשנים אלו עצמן, כאילו העריך את מי שהוא פחות משנים אלו.

שנאמר: ואם מבן ששים שנה "ומעלה" וגו' והיה ערכך חמשה עשר שקל, ומשמע ששלמה שנת ששים, ואז הוא נידון כזקן ליתן רק חמשה עשר שקל, אבל בשנת ששים, נידון כילד. הרי אנו למדים בכולן משנת ששים! מה שנת ששים כלמטה הימנו, אף שנת חמש ושנת עשרים, כלמטה הימנו.

ומתמה אנפשיה: הן, כלומר: וכי כך הוא שנוכל ללמוד לאלו, מבן ששים?! והרי יש לחלק שנת חמש ושנת עשרים, משנת ששים: אם (עשה) עשינו [רש"י] שנת ששים כלמטה ממנה לדון בו כפחות מבן ששים, להחמיר ולתת יותר [שהרי ערך אדם פחות מבן ששים, גדול משל זקן], נעשה אף שנת חמש ושנת עשרים כלמטה ממנה, לדון בשנים אלו להקל ולתת פחות?! [שהרי ערך הפחות מבן חמש, קטן משל יותר מבן חמש, וערך פחות מבן עשרים, קטן משל יותר מבן עשרים]

ומפרש: תלמוד לומר: כתוב כאן: ועד בן עשרים "שנה", וכתוב כאן: ועד בן ששים "שנה", לגזירה שוה: מה שנה האמורה בשנת ששים כלמטה, אף שנה האמורה בשנת חמש ובשנת עשרים, כלמטה ממנה.

רבי אליעזר אומר: לעולם דינו כלמטה בין בבן ששים בין בבן עשרים ובין בבן חמש, עד שיהו יתירות ימיו על השנים [ששים, עשרים, חמש] בחודש ויום אחד! שתשלם כל השנה, ועוד חודש, ויום אחד [שכבר נכנס בה חודש האחר רש"י לקמן], משנה האחרת.

גמרא:

ומפרשינן: ה"שנה שנה" האמור במשנתנו שאנו למדים אותו בגזירה שוה מופנה הוא, שאינו צריך לגופו, אלא ללמוד בגזירה שוה! דאי לא מופנה, הרי הכלל הוא שאם אפשר לפרוך פירכא על הגזירה שוה - פורכים, וכאן גם איכא למיפרך על הגזירה שוה כדפרכינן במשנה [כשבאנו ללמוד זה מזה, במה מצינו]: שאין ללמוד שנת חמש ושנת עשרים משנת ששים, שבשנת ששים החמירה התורה ליתן יותר, ואין ללמוד להקל שיהיו שנת חמש ושנת עשרים כלמטה מהם, ויתנו פחות! וכן הדבר שמופנה הוא, ש"שנה" "שנה" יתירי כתיבי, שהיה לתורה לכתוב: "ואם מבן חמש שנים ועד בן עשרים", ולא לכתוב "שנה", והיינו יודעים שעשרים אלו "בשנים" דיבר הכתוב כמו חמש "שנים". וכן היה יכול לכתוב "והיה ערכך הזכר מבן עשרים שנה ועד בן ששים", ולא לכתוב "שנה".

ומקשינן: לימא מתניתין שהוצרכה לדרשה ללמד שתהיה שנת עשרים כלמטה דלא כרבי, דאי מתניתין כרבי, האמר: "עד ועד בכלל", וכיון שכתוב: ואם מבן חמש שנים "ועד" בן עשרים שנה והיה ערכך הזכר עשרים שקלים, ממילא יודעים ששנת עשרים עצמה בכלל, ודינה כלמטה מבן עשרים. וכן לא צריך פסוק לשנת ששים, שכתוב: "ועד" בן ששים שנה, ובשנת חמש, שכתוב: "ועד" בן חמש שנים.

דתניא, שסובר רבי "עד ועד בכלל: כתוב: "כי כל אוכל חמץ ונכרתה הנפש ההיא מישראל מיום הראשון (ו) עד יום השביעי", יכול "מיום הראשון" שאמרה תורה שיהא האוכל חמץ בכרת [תוס'], ולא ראשון עצמו בכלל חיוב כרת, וכן מה שאמרה תורה "עד יום השביעי" ולא שביעי בכלל חיוב כרת, שהרי כתוב "מיום" הראשון, וכתוב "עד" יום השביעי,

הערות

[14] אבל אם בתחילתו, דהיינו, בשעת ראיית העדות היה פסול שוב אף אם ירד הפסול איננו כשר להעיד, והקשו הראשונים מהגמרא בבבא בתרא [מג א] שמקשה בעד שהוא נוגע ופסול לעדות שיסתלק מהנגיעה שלו ויהיה כשר לעדות, ואיך מועיל מה שיסתלק והרי זה תחילתו בפסול בשעת ראיה. והביא הרשב"א שהראב"ד תירץ, שנוגע איננו פסול עדות רק חשש שישקר ולכן כשמסתלק החשש הוא כשר לעדות, עוד תירץ הראב"ד, שנוגע יש לו דין בעל דבר, וכל הדין של פסול מתחילתו היינו במי שיש לו שם עד אלא שהוא פסול. אך נוגע שהוא בעל דבר אין לו כלל שם עד ואינו נחשב שתחילת עדותו בפסול. והרמב"ן תירץ, שכל הדין שתחילתו בפסול פסול זה רק לענין קורבה שמי שהיה קרוב שלו בתחילה הוא פסול לו לעולם, אבל בשאר פסולי עדות כשמסתלק הפסול הוא כשר לעדות.

[15] כך פירש רש"י במשנה שמדובר לגבי השג יד בערכין. אך הרמב"ם בפירוש המשנה וביד [פ"י משגגות ה"י] הביא את הדין הזה לגבי קרבנות שמי שאביו גוסס נחשב עני. אך לגבי ערכין לא הביא זאת. והתוספות כאן הביאו מרש"י [אמנם ברש"י לפנינו מפורש לא כך] שבערכין אם רואה הכהן שאביו גוסס איננו מעריך אותו אלא ממתין עד שיירש את אביו, והתוספות חולקים על זה כי הדין הוא שאין להקדש אלא מקומו ושעתו, ואולי הרמב"ם סובר כמו הרש"י שהביאו התוספות ולכן הביא את הדין רק בקרבנות.

[16] דייק בליקוטי הלכות שלא הזכירה כאן הגמרא את הדעה שאינה לשכירות אלא לבסוף אלא את הדין ששכירות אינה משתלמת אלא לבסוף, והיינו שאפילו שחיוב השכירות חל בכל רגע ורגע שמשתמש מכל מקום כיון שזמן התשלום הוא בסוף הרי זה נחשב שאין ידו משגת. ולפי זה הוא הדין אם מישהוא חייב לו כסף ועדיין לא הגיע זמן הפרעון הרי הוא נחשב לעני שאין ידו משגת וכמו ששכירות שלא הגיע זמן הפרעון אינה עושה אותו לעשיר. והשפת אמת מסתפק במי שגובים ממנו את הערכין שהדין הוא שמסדרים לו ומשאירים לו מזונות לשלשים יום ואת שאר צרכיו, ואם בתוך השלשים יום יגיע זמן הפרעון של חוב שחייבים לו האם גם בזה ישאירו לו מזונות לשלשים יום, או שבזה ישאירו לו רק עד לזמן שיפרעו לו את החוב ומשם ואילך שיאכל מפרעון החוב.

[17] הקשה בספר הפלאה שבערכין והרי הספינה מושכרת ושכירות היא קנין פירות וקנין פירות להלכה הוא כקנין הגוף ואם כן, נמצא שאין כעת למשכיר כלום בספינתו המושכרת ומה קושיית הגמרא שיחשב עשיר מחמת הספינה. ותירץ בעולת שלמה, שכל זה לגבי השוכר שהקנין פירות שיש לו נחשב כקנין הגוף אבל ודאי שקנין הגוף של המשכיר לא פקע על ידי קנין הגוף של השוכר. וכל הקושיא היא לשיטות הראשונים שגם בשכירות קנין פירות כקנין הגוף. אך רוב הראשונים סוברים שקנין השכירות איננו כקנין הגוף.

[18] כתב הגרי"ז, שדעת רבי אליעזר שמשאירים לו את חמורו זה רק בערכין אבל בקרבנות ודאי שנחשב בזה עשיר, ואם כן, מה שכתוב במשנה אפילו ספינתו בים שנחשב עני זה ודאי רק בערכין ולא בקרבנות. אך החזו"א [נגעים יג] נקט שלדעת רבי אליעזר גם בקרבנות הדין כך שלא מחשבים את החמור.

[19] זוהי דעת רש"י שדמים כשעת נתינה זה סברא כי מי יודע כמה היה שווה בשעת הנדר, ולהלן [כ א] הוסיף רש"י שכך כוונת הנודר שיעריכו את הדמים לפי שעת הנתינה. והתוספות הקשו על רש"י מהמשנה לקמן שאומרת דמי עלי ומת פטור שאין דמים למתים, ואף על פי שברור שהיה שווה לחייו לכל הפחות סלע. [והגרי"ז תמה על קושייתם, שלכאורה זוהי קושיית הגמרא לקמן בפרק רביעי כ. ומתרצת הגמרא שפטור כי מכל מקום אין אומדנא] ולכן פירשו התוספות, שדמים כשעת נתינה זה דרשה מפסוק, ובליקוטי הלכות הביא שברגמ"ה מבואר שזה נלמד. מהפסוק "ונתן את הערכך ביום ההוא". ובליקוטי הלכות הסתפק במי שאומר דמי עלי כשעת הנדר אם בזה יתחייב כפי הדמים של עכשיו או שיהיה כשעת נתינה. וכתב, שבין לרש"י שדמים כשעת נתינה זה מסברא ובין לתוספות שזה מדרשה מסתבר שבאופן כזה יהיו הדמים כשעת הנדר. והרמב"ם לא הביא כלל את הדין שדמים כשעת נתינה. וכתבו הליקוטי הלכות והשפת אמת שזה נכלל בדין דמי עלי ומת פטור שאין דמים למתים, והיינו משום שדמים כשעת נתינה.

[20] בשיטה מקובצת הקשה על רש"י שאומר שדמים כשעת נתינה זה סברא, מהתוספתא שאומרת שאם אמר דמי בהמה עלי ומתה חייב, ולרש"י מדוע חייב והרי כעת אי אפשר להעריך את שוויה. והרא"ש פירש באמת כתוספות, שדמים כשעת נתינה זה מדרשה והדרשה היא רק בדמי אדם ולא בדמי בהמה. וכתב הגרי"ז שמבואר מדברי הרא"ש שדמי אדם זה דין מיוחד ששייך לפרשת ערכין ואינו כשאר התחייבות דמים לבדק הבית, ולכן כיון שדמים כשעת נתינה זה דרשה פשוט לרא"ש שהדרשה שנאמרה בדמי אדם אינה שייכת לדמי בהמה שהם התחייבות ממונית פשוטה לבדק הבית. וכן הוכיח הגרי"ז מדברי הרמב"ם בכמה מקומות שדמי אדם זה דין מיוחד ששייך לפרשת ערכין. א. דעת הרמב"ם שדמי אדם חייב הנודר באחריותם כמו שהוא חייב באחריות הערכין. ב. מכך שהוצרך הרמב"ם לתת טעם מדוע דמי אדם לא נידונים בהשג יד כמו בערכין, והיינו שהם מפרשת ערכין ולכן היה מקום לדון בהישג יד, אלא שפירש הרמב"ם שזה כמו שפירשו את הנדר ובזה גם בערכין אינו נידון בהשג יד. ג. גוסס הדין שאין לו דמים וכתב הרמב"ם שהטעם, כיון שרוב גוססים למיתה הרי הוא כמת, ולא כתב הרמב"ם כפשוטו מחמת שאינו שווה כלום, והיינו שזה לא מספיק לפטור כיון שזה מפרשת ערכין ולכן הוצרך הרמב"ם לטעם שהוא כמת. אך מדברי התוספות בפרק ראשון משמע שדמי אדם ודמי קרקע זה אותו דין והיינו שגם דמי אדם זה התחייבות דמים סתם לבדק הבית. והקושיא על רש"י מהתוספתא שדמי בהמה ומתה חייב, תירץ בשיטה מקובצת בשם הר"י, שחייב באמת רק דמי נבילה כשעת נתינה, ובאדם כיון שמת אסור בהנאה לא שייך דמי גופו כשמת ולכן דמי עלי ומת פטור, עוד תירץ השיטה מקובצת, שבהמה דמיה ידועים ולא צריך לשום אותה ולכן בהמה ומתה חייב.

[21] השפת אמת והגרי"ז הוכיחו שדמים כשעת נתינה הכוונה כשעת האומדנא, ותמה הגרי"ז, אם כן, מה הנידון בגמרא שנקיש ערכין לדמים שיהיו ערכין כשעת נתינה, והלא בערכין אין כלל אומדנה. וכתב הגרי"ז, שלדעת הרמב"ם מובן הנידון שהרי לדעת הרמב"ם גם בערכין צריך הנערך לעמוד לדין, [להלן בפרק רביעי הובא מהליקוטי הלכות שהדין בנערך זה שישומו ויחליטו כמה הן שניו].

[22] בשנות אדם לענין גדלות נחלקו הפוסקים אם הם תלויות רק בימים או שצריך גם שעות, ולדעה השניה אם נולד באמצע היום אינו נעשה גדול עד שיהיה בן י"ג שנה ותגיע אותה שעה שבה נולד. וכתב הגרע"א [שו"ת תנינא כב] שכל זה רק לענין הדברים שתלויים בשנים, אבל דברים שתלויים בחודש בזה ודאי שקובע רק היום ולא השעות, והוכיח כך מדברי הרמב"ם [פ"א מערכין ה"ד] שהביא את המשנה כאן וסיים שכל השנים האלו הן מעת לעת, ולא כתב סתם שכל הזמנים הם מעת לעת, ומבואר מזה שרק בשנים יש דין שעות [אם זה הביאור במעת לעת] אבל בחודש אין דין שעות וחודש לענין ערכין תלוי רק בימים ולא בשעות. ולמד מזה הגרע"א שהוא הדין לפדיון הבן שהוא בבן חודש שזה תלוי רק בימים ולא בשעות, ואם נולד שעה לפני סוף היום זה נחשב ליום.

ואחר כך מתה בתו, ולפיכך עתה אינם קרובים, או היה העד פקח בשעה שראה ונתחרש וחזר ונתפקח, או היה פתוח ונסתמא ואחר כך נתפתח, או היה שפוי ונשתטה וחזר ונשתפה — הרי העד כשר. זה הכלל, כל שתחילתו וסופו בכשרות — כשר, ומדוע אין אנו לומדים מהמילה "הוא" שצריך שיהיה העד כשר מתחילתו עד סופו?

ומשיבים: שאני התם [שונה שם], דאמר קרא [שאמר הכתוב]: "והוא עד או ראה... אם לא יגיד" (ויקרא ה, א), ללמד כי בראייה והגדה תלא רחמנא מילתא [תלה הכתוב את הדבר], והא איכא [והרי ישנו], שבזמן הראיה ובזמן ההגדה הוא כשר. ושואלים: ואלא המיעוט "והוא עד" למה לי?

ומשיבים: לכדתניא [לכמו ששנויה בברייתא]: ראה סיאה (סיעה, חבורה) של בני אדם עומדין ועידיו היו ביניהן, ואמר "משביעני עליכם אם יודעים אתם לי עדות שתבואו ותעידוני", ונשבעו לשקר שאינם יודעים לו עדות, יכול יהו חייבין בקרבן שבועת העדות? תלמוד לומר: "והוא עד" (שם), להדגיש שאין חייב קרבן אלא מי שנתייחד כעד, והרי לא ייחד עידיו, שהרי השביע את כולם.

יכול אפילו אמר לאותה חבורה: "משביע אני כל מי שיודע לי עדות שיבוא ויעידני", שגם אז יהיו עדיו פטורים? תלמוד לומר: "והוא עד", והרי ייחד עידיו, שהשביע רק את היודעים.

א שנינו במשנה: אבל בקרבנות אינו כן, שאם היה מצורע עני, אפילו מת אביו והניח לו ריבוא — אין להקדש בהם כלום. ושואלים: אם אביו מת והניח לו ריבוא, אם כן עשיר הוא! אמר ר' אבהו, אימא [אמור]: אביו מת (עומד למות) ומניח לו ריבוא, אבל עדיין לא מת.

ואומרים: אם כן פשיטא [פשוט הדבר] שאין להקדש כלום, שהרי בינתיים הוא עני! ומשיבים: מדובר כשהיה אביו גוסס. והוצרך התנא לומר כן, שכן מהו דתימא [שתאמר]: רוב גוססין למיתה, ונחשיבנו כמת וכאילו ירש כבר, על כן קא משמע לן [משמיע לנו] שכל עוד לא מת אביו ממש, נחשב הבן עני.

ועוד שואלים: מה ששנינו ספינתו בים ובאה לו בריבואות, מדוע אין להקדש בהם כלום? הלוא עשיר הוא! אמר רב חסדא: כשהיתה ספינתו מוחכרת או ומושכרת ביד אחרים, והסחורה שבתוכה שלהם היא, ואין לו אלא דמי החכירה או השכירות. ומקשים: והאיכא [והרי יש] דמי שכירות מספינה זו! ומשיבים: שכירות אינה משתלמת אלא לבסוף, ובינתיים עני הוא.

ואומרים: ותיפוק ליה [ושתצא לו] שהוא עשיר משום הספינה, ששייכת לו! ומשיבים: הא מני [משנה זו כדעת מי היא]? כדעת ר' אליעזר היא, הסבור כי בהגדרת עשיר לגבי החוב להקדש, אין לוקחים בחשבון את רכושו המשמש לפרנסה. דתנן [שכך שנינו במשנה], ר' אליעזר אומר: כאשר ממשכנים את נכסיו של מקדיש לטובת ההקדש, הרי אם היה איכר, עובד אדמה — נותן לו צמדו, צמד הבקר המשמש לחרישה, ואם היה חמר (מוביל סחורה בחמורו) — נותן לו חמורו.

ב משנה מה ששנינו בתחילת פרק זה: השנים בנידר, כיצד? ילד (צעיר) שהעריך זקן — נותן ערך זקן, וזקן שהעריך את הילד — נותן ערך ילד. ומה ששנינו: הערכין בנערך, כיצד? איש שהעריך האשה — נותן ערך אשה, למרות שערכה הקצוב הוא פחות מערך איש, ואשה שהעריכה איש — נותנת ערך איש.

ומה ששנינו: והערך בזמן הערך, כיצד? אם העריכו כשהיה הנערך פחות מבן חמש, שערכו חמישה שקלים, ולפני שנתן להקדש נעשה הנערך יתר על בן חמש, שערכו עשרים שקלים, או שהיה הנערך פחות מבן עשרים בשעת הנדר, ולפני שנתן להקדש נעשה הנערך יתר על בן עשרים שערכו חמישים שקלים — נותן המעריך להקדש לפי מה שהיה שווה הנערך בזמן הערך.

ג גמרא ביחס למה ששנינו במשנתנו: והערך בזמן הערך, תנו רבנן [שנו חכמים בברייתא]: אתה הקשית (היקשת, השווית) את נדרי הקדש דמים (נדר הקדש רגיל, כגון שנודר דמיו של אדם) לנדרי ערכין,

לענין מרגלית לקלים (לעניים), שאם נדר דמי מרגלית, שבמקום אחר נותנים עליה הרבה, ואילו במקומו, בין האנשים הקלים (הפשוטים) היא שווה מעט, מחשיבים את שווייה לפי מקומו, ולא לפי דמיה במקום אחר, כשם שנוהגים בחייבי ערכין, שהוא נידון כעני לפי שווייה במקומו, וכן לידון בכבודו, שהנודר דמיו של איבר שהנשמה תלויה בו, כגון ראשו, נותן דמי אותו אדם, כשם שהמעריך איבר כזה נותן ערך של אדם שלם,

יכול נקיש מן הצד השני ערכין לדמים לענין שיתן את ערכו של האדם כשעת נתינה, כפי שהוא בנדרי דמים? תלמוד לומר: "כערכך כן יקום" (ראה ויקרא כז, יז), ללמדנו שהמעריך אינו נותן אלא לפי מה שהיה שווה הנערך בזמן הערך.

ד משנה בתורה נאמרו ערכים שונים למי שהוא מבן חודש עד חמש שנים, למי שהוא מבן חמש ועד עשרים, ולמבן עשרים ועד ששים. ועל כן נאמר כי תינוק כשהוא ביום השלשים להיוולדו נחשב כלמטה הימנה, כפחות מבן חודש, ומכיון שאין ערך בתורה לפחות מבן חודש הריהו פטור. וכן שנת החמש עצמה ושנת עשרים דינם כלמטה מהם. שנאמר בהמשך הפרשה: "ואם מבן ששים שנה ומעלה" (ויקרא כז, ז), הרי אנו למדים בכולן משנת ששים שנאמר בה "ומעלה", מה שנת ששים עצמה היא כלמטה הימנה, ואין משתנה ערכו אלא לאחר שנת הששים, אף שנת חמש ושנת עשרים כלמטה הימנה.

ויש להקשות: הן? וכי יכול אתה ללמוד מכאן? וכי אם עשה שנת ששים עצמה כלמטה ממנה להחמיר, לשלם יותר להקדש, שהרי ערכו של מי שהוא צעיר מבן ששים גבוה יותר, נעשה שנת חמש ושנת עשרים כלמטה ממנו להקל? שהרי ערכם של הקטנים מחמש ומעשרים פחות מערכם של הגדולים מהם!

תלמוד לומר: "שנה" "שנה" שנאמרה בכל אחד מהם לגזירה שוה, מה שנה האמורה בשנת ששים נחשבת כלמטה ממנה, אף שנה האמורה משנת חמש ושנת עשרים כלמטה ממנו, בין להקל ובין להחמיר. ר' אליעזר אומר יותר מכך: יש להמתין עד שיהו יתירות על השנים האמורות בתורה חדש ויום אחד, ולדוגמה, רק ילד שהוא בן חמש שנים וחודש ויום אחד (כלומר, לאחר חודש) נערך בעשרים שקלים, ופחות מכך נערך בחמישה שקלים.

ה גמרא ומעירים: גזירה שווה שנזכרה במשנה הריהי מופנה, שהמילה "שנה" בכל אחד מן הכתובים היא מיותרת, ופנויה לגזירה שווה זו, כאילו נאמר דין זה במפורש בתורה. דאי [שאם] לא מופנה — איכא למיפרך כדפרכינן [יש לפרוך אותה כפי שהקשינו במשנה], שאם אנו דנים את שנת חמש ושנת עשרים כלמטה מהן נמצאנו מקילים. ומשיבים: אמנם מופנה הוא, שכן "שנה" "שנה" יתירי כתיבי [יתירים כתובים שם].

ושואלים: לימא מתניתין [האם נאמר שמשנתנו] שלא כשיטת רבי היא דאי [שאם] כשיטת רבי — לא הוצרכנו ללמוד מגזירה שווה זו, שכן האמר [הרי אמר] שכל מקום שנאמר "ו עד" — הרי זה כולל הכל, "ועד" בכלל. ואף כאן, הואיל ונאמר: "ועד בן חמש שנים", "ועד בן עשרים שנה" — גם שנת חמש ושנת עשרים בכלל זה. ומנין שכך היא שיטתו?

דתניא [ששנויה ברייתא]: "כי כל אוכל חמץ ונכרתה הנפש ההיא מישראל מיום הראשן ועד יום השבעי" (שמות יב, טו), יכול מיום הראשון והלאה, ולא יום ראשון עצמו בכלל זה, וכן עד יום השביעי ולא יום שביעי עצמו בכלל זה,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

and afterward his wife, who was the daughter of the father-in-law, died, which means that the witness is no longer related to the party involved; or when he was able to hear, and then became a deaf-mute, and again became able to hear; or when he could see, and subsequently became blind, and afterward could see again; or when he was halakhically competent, and then became an imbecile, and again became halakhically competent; in all these cases he is fit to testify.This is the principle: Any individual whose beginning and end is in a state of qualification to serve as a witness is qualified to testify, even if he was unfit in the interim. Evidently, it is not derived from the verse: “And he is a witness,” that the witness must be fit from the beginning to the end.

The Gemara explains: The halakha is different there, with regard to testimony, as the verse states: “He is a witness, whether he has seen…if he does not utter” (Leviticus 5:1). This formulation indicates that the Merciful One renders the matter of testimony dependent on seeing and recounting the content of his testimony. And in this instance there is both valid seeing and valid recounting, despite the fact that the witness was disqualified in the interim. The Gemara asks: But if so, why do I need the exclusion of the verse: “And he is a witness”?

The Gemara answers: The limiting clause is necessary for that which is taught in a baraita: If someone saw a crowd of people standing, and his witnesses were among them, and he said: I hereby administer an oath to you, if you know any testimony relating to me, that you will come and testify for me, one might have thought that this form of address suffices to single out the witnesses. This would mean that if the witnesses take a false oath that they do not know testimony with regard to the person who addressed them, they would be obligated to bring an offering of an oath of testimony. Therefore, the verse states: “And he is a witness,” to emphasize that the offering applies only to one who is singled out as a witness, and in this case the individual did not single out his witnesses, as he addressed a whole crowd of people. Consequently, the witnesses are exempt.

The baraita continues: One might have thought that even if this individual said to the crowd: I adjure whoever knows testimony relating to me that he will come and testify for me, that even in the case of this more specific address the witnesses are likewise exempt from the offering of an oath of testimony. Therefore, the verse states: “And he is a witness,” and by clarifying his appeal the individual did single out his witnesses. Consequently, in this situation the witnesses would be obligated to bring the offering.

§ The mishna teaches: But with regard to the offerings of a leper that is not so. If the leper is destitute, even if his father died and left him ten thousand dinars, the Temple treasury has no share in it. The Gemara raises a difficulty: If his father already died and left him ten thousand dinars, he is wealthy. How could he be considered destitute at all? Rabbi Abbahu said that one should say instead: His father is dying and leaving him ten thousand dinars, but he has not yet died.

The Gemara raises a further difficulty: If so, it is obvious that with regard to the Temple treasury he remains destitute, as at the time he is in fact destitute. The Gemara answers: The halakha was stated with regard to a case where his father is moribund. Lest you say that as the majority of moribund people proceed to die the son should be considered wealthy even before the father dies, the mishna therefore teaches us that the son retains his status as destitute until the father actually dies.

The mishna likewise teaches: If his ship is at sea and merchandise valued at ten thousand dinars is coming into his possession, this money is not taken into consideration by the Temple treasury. The Gemara asks: But isn’t he wealthy? Rav Ḥisda said: The mishna is referring to a case where his ship was leased or rented to others, and therefore the merchandise it contains belongs to someone else. The Gemara asks: But isn’t there the rent money that will be paid to the leper? The Gemara answers: Rent is paid only at the end of the rental period, which means that the owner is destitute in the meantime.

The Gemara raises another difficulty: But let the mishna derive and determine that the leper is wealthy due to the fact that he owns a ship. The Gemara answers: In accordance with whose opinion is this statement in the mishna? It is in accordance with the opinion of Rabbi Eliezer, who maintains that with regard to determining one’s obligation to bring an offering as a wealthy or destitute individual, the property that he uses for business is not taken into account. As we learned in a mishna (23b): When someone’s property is repossessed in order to pay his debt to the Temple treasury, Rabbi Eliezer says: If he was a farmer, the treasurer gives him permission to keep his pair of oxen with which he plows the field. If he was a donkey driver, the treasurer gives him permission to keep his donkey.

MISHNA: The sum fixed by the Torah based on the years of age is in accordance with the age of the subject of the vow; how so? A youth who valuated an elder gives the valuation of an elder, and an elder who valuated a youth gives the valuation of a youth. And the distinction based on sex that is written in the halakhot of valuations is stated with regard to the one valuated; how so? A man who valuated a woman gives the valuation of a woman, and a woman who valuated a man gives the valuation of a man.

And the different valuation based on the age of the one valuated is determined at the time one takes the vow of valuation; how so? If one valuated another when he was less than five years old, when his valuation is five shekels, and before payment to the Temple treasury the subject of the vow became more than five years old, when his valuation is ten shekels; or if one valuated another when he was less than twenty years old, when his valuation is ten shekels, and before payment to the Temple treasury the subject of the vow became more than twenty years old, when his valuation is fifty shekels, in all these cases he gives payment according to the age of the subject of the valuation at the time of the valuation.

GEMARA: With regard to the statement of the mishna: And the valuation is determined at the time one takes the vow of valuation, the Sages taught in a baraita: You have compared pledges of assessments for the Temple treasury, i.e., one who takes a vow to donate a certain person’s assessment, to vows of valuations. This comparison applies with regard to a pearl belonging to light people, i.e., the poor. In other words, just as the assessment of a pearl is determined by the pearl’s location in a village of the poor rather than by the potential price of the pearl in the city market, so too, the valuation of a person is determined at the time of the valuation. And similarly, the comparison teaches that the court is required to assess the value of the limb by its significance, i.e., in the case of a limb that is vital to one’s survival, the valuation of the limb is equivalent to the valuation of the whole person.

One might have thought that we should compare valuations to assessments in that the one pledging must give a person’s valuation not corresponding to his value at the time of the pledge but in accordance with his value at the time of giving, as is the case with regard to vows of assessments. To counter this suggestion the verse states: “According to your valuation it shall stand” (Leviticus 27:17), which teaches that the one making the valuation gives his donation only according to the valuation of the person at the time of the valuation, as stated in the mishna.

MISHNA: The Torah provides three age categories that determine the amount of the valuation: From the age of one month until age five, from age five until age twenty, and from age twenty until age sixty. For anyone less than one month old there is no valuation. The halakhic status of the thirtieth day is like that of the period preceding thirty days, and therefore the one who took the vow is exempt. Likewise, the halakhic status of the fifth year and the twentieth year is like that of the period preceding them. As it is stated: “And if it is from sixty years old and upward” (Leviticus 27:7), and we derive all the other age categories from the sixtieth year: Just as the halakhic status of the sixtieth year, where upward is written, is like that of the period preceding it, so too, the halakhic status of the fifth year and the twentieth year is like that of the period preceding them.

The mishna asks: Is that so? Can one derive a halakha in this manner? If the Torah rendered the halakhic status of the sixtieth year like that of the period preceding it in order to be stringent and require one who valuated a sixty-year-old person to pay his valuation to the Temple treasury, shall we render the halakhic status of the fifth year and the twentieth year like that of the period preceding them in order to be lenient and pay a lower sum?

Therefore, the verse states “year” with regard to the fifth and twentieth years (see Leviticus 27:3–6), and “year” with regard to the sixtieth year (Leviticus 27:7), for a verbal analogy. Just as the halakhic status of the year stated with regard to the sixtieth year is like that of the period preceding it, so too, the halakhic status of the year stated with regard to the fifth year and the twentieth year is like that of the period preceding them, both in order to be lenient and in order to be stringent. Rabbi Eliezer says: Their halakhic status remains like that of the period preceding it, until they will be aged one month and one day beyond the fifth, twentieth, and sixtieth years.

GEMARA: The Gemara notes: Evidently, the verbal analogy in the mishna is free, i.e., in each verse the word “year” is superfluous, and therefore can be used in the verbal analogy. This means that the halakha derived from the verbal analogy is considered as though it is written explicitly in the Torah. The significance of this fact is that if a verbal analogy is not free, it can be refuted by logical reasoning. In this case the refutation would be as we refuted it in the mishna, that if the fifth year and the twentieth year are considered the same as the respective periods preceding them, this generates a leniency. The Gemara confirms: The verbal analogy is free, as both the first written mention of “year” and the second written mention of “year” are superfluous.

The Gemara suggests: Let us say that the mishna is not in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi, as, if it is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi, doesn’t he say that the word “until” means until and including? With regard to valuations, the Torah states: “From twenty years old until sixty years old…And if it is from five years old until twenty years old…And if it is from one month old until five years old” (Leviticus 27:3–6). Accordingly, in the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi there should be no need for a verbal analogy to include the fifth year and the twentieth year in the periods preceding them.

The Gemara provides the source of Rabbi Yehuda HaNasi’s opinion. As it is taught in a baraita concerning the festival of Passover: The verse states: “For whoever eats leavened bread from the first day until the seventh day” (Exodus 12:15). One might have thought that the prohibition against eating leaven applies from the first day and onward but the first day is not included, and likewise that the prohibition continues until the seventh day but the seventh day is not included.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ומתה בתו. שנתרחק:

כל שתחלתו וסופו בכשרות כשר אע"פ שבנתיים היה פסול]:

בראייה והגדה תלא רחמנא. בלבד שיהא ראוי בשעת ראיה ובשעת הגדה אע"ג דאיפסל בנתיים לא איכפת לן. [והא איכא. ראוי]:

והוא. עד למה לי:

ת"ל והוא עד. [עד] שישמע העד ביחוד קול אלה ולא שישתתפנו עם אחרים:

יכול אפי' אמר כל מי. כל מי מכם שיודע העדות יהא מושבע:

ת"ל והוא עד. והרי ייחד עדיו שהרי עדיו השביע ולא אחרים:

אבל בקרבנות אינו כן. שאם היה עני והעשיר אינו מביא קרבן עשיר:

אלא אפילו מת אביו בשעה שהוא חייב להביא קרבן והניח לו ריבוא ליטרא או ספינתו בים ובאה לו בריבואות שכירות אין להקדש [בהן] כלום ומביא קרבן עני:

מאי שנא בקרבנות דאין להקדש בהן כלום ומ"ש בערכין עני והעשיר דנותן ערך עשיר משום דבקרבנות כתיב אשר לא תשיג ידו בטהרתו אי משיג בזמן טהרה אין אי לא לא אבל בערכין כתיב כפי אשר תשיג יד הנודר יעריכנו הכהן אימתי שמשיג יתן ערך עשיר והא דאמרינן לקמן (דף כד.) שלא ישהא (אפילו) מרגליות לקלים כו' הני מילי כי לית ליה אבל כי אית ליה מידי ימתין ויתן ערך עשיר:

אביו מת בשעת הבאת קרבן עשיר הוא. אמאי מביא קרבן עני:

אימא מניח לו. כלומר לא תימא מת והניח לו שכבר באו לידו אלא מניח אביו [לו]:

פשיטא. שאין להקדש כלום שעדיין לא הגיעו לידו:

[מהו דתימא] רוב גוססין למיתה. וכמי דמת דמי שהגיע כבר לידו ועשיר הוא קמ"ל:

[כשהיתה] מוחכרת. [חכירות] למחצית שכר או לשליש:

שכירות אינה [משתלמת אלא לבסוף]. ועדיין לא הגיע לידו ולא הוי עשיר:

[ותיפוק ליה משום ספינה. גופה שהיא שלו והוי עשיר]:

הא מני. דלא חשבינן ליה:

ר' אלעזר היא. דאמר לקמן במקדיש נכסיו אם היה איכר [נותנין לו צמדו] אף הכא אם היה ספן נותן לו ספינתו:

[השנים בנידר שתולין זמן השנים בנידר ולא במדיר כדמפרש כיצד ילד שהעריך את הזקן כו':

הערך בזמן הערך תולין את הערך בזמן שהעריך. כיצד העריך פחות מבן חמש ולא הספיק ליתן הערך עד שנעשה יותר מבן חמש (אינו נותן אלא ערך כו'. ולא הספיק ליתן הערך עד שנעשה יותר על בן חמש) או פחות מעשרים כו' אינו נותן אלא כמה שהיה חייב ליתן בזמן שהעריך:

אתה הקשית אותה דכתיב בבהמה טמאה דכתיב והעריך אותה הכהן ואין ערכין לבהמה אלא דמים דכתיב כערכך כן יקום אלא מ"ט מפיק ליה בלשון ערכין להקיש דמים לערכין לאלו הדינין דמרגלית לקלים כדאמר בפרק שום היתומים ונתן את הערכך ביום ההוא שלא ישהא]:

מרגלית לקלים. כלומר אדם קל עני שהקדיש נכסיו והיתה לו מרגלית משובחת אין שמין אותה כן אילו היתה ביד עשיר שיכול להמתין היתה שוה כך וכך או מי שהיה מעלה אותה לכרך פלוני היה מוכרה ביוקר אלא אין להקדש אלא כמה שהיא שוה במקומו של מקדיש ושעתו שאין ממתינין עד לשוק שתמכר ביוקר. [וכן פרה אין ממתינין אותה לאטליז אלא להכי איתקש דמים לערכין דאין לו אלא בזמן הערך:

ולנידון בכבודו. שאם אמר דמי ראשי או כבדי עלי נידון בכבודו של אבר כמו בערכין ונותן דמי כולו מפני שהנשמה תלויה בו]:

יכול נקיש ערכין לדמים. שיתן כשעת נתינה כדכתיב ונתן את ערכך ביום ההוא. והאי ערכך היינו דמים כדאמרן לעיל:

ת"ל כערכך כן יקום. כשעת הערך יקום:

[יום שלשים כלמטה הימנו. שאם העריך ביום שלשים כאילו העריך פחות מבן חדש ואינו נותן כלום:

שנת חמש ושנת עשרים כלמטה הימנה. שאם העריך בשנת חמש נותן ערך בן שלשים כאילו בשלש או בארבע שנה העריך כדכתיב ואם מבן חדש ועד בן חמש שנה וכן שנת עשרים כלמטה הימנה שנותן ערך בן חמש שנאמר] ואם מבן ששים שנה ומעלה דכיון דכתיב בן ששים ואיצטריך למיכתב ומעלה ש"מ דמה שיעריך מבן ששים ואילך הוי כלמעלה הא שנת ששים גופה כלמטה הימנה:

[והרי אנו למידין לכולם משנת ששים כו'. הין אם עושה שנת ששים כלמטה היינו להחמיר שמעשרים ועד ששים ערכין נ' שקל ומס' ומעלה אינו אלא ט"ו שקל. נעשה שנת חמש ושנת עשרים כלמטה הימנה להקל שפחות מחמש אין ערכו גדול כשל חמש וכן פחות מכ' ערכו ממועט משל למעלה מעשרים]:

ת"ל שנה שנה. נאמר בששים שנה [ונאמר] בחמש ובעשרים שנה לג"ש כלומר היקישא הוא ואין משיבין על היקישא בין להקל בין להחמיר:

[ר' אלעזר אומר עד שיהו יתירות על השנים חודש ויום אחד. שלעולם אינו נותן ערך בן חמש עד שיהא בן חמש ויותר על החמש חודש ויום אחד. וכן נמי לעולם אינו נותן ערך בן עשרים עד שיהא בן עשרים וחדש ויום אחד]:

מופנה. האי שנה שנה דאין צריך לגופו אלא לידון בג"ש דאל"כ איכא למיפרך כדפרכינן במתני' הין אם עשה שנת ששים כלמטה כו':

[שנה שנה יתירי כתיב כלומר למה] לי למיכתב שנה בשנת עשרים ושנת (עשרים) [ששים] ליגמר מבן חמש שנים אלא להקיש:

ואי' דמפרשי שנהא)וכן פירש"י בד"ה שנה יתירי שנה יתירא דמצי למימר ואם מבן חמש שנים עד בן כ' ולא איצטריך למיכתב שנים בתרא וכל כולה שנה בתראי:

דאי ר' היא הא אמר לקמן עד ועד בכלל כלומר כיון דכתב עד בן חמש שנים ועד בן עשרים שנה ממילא שמעינן דכלמטה הימנה דעד ועד בכלל ולא צריכא ג"ש:

ראשו ולא ראשו בכלל עד רגלו ולא רגלו בכלל משום דכתיב לכל מראה עיני הכהן וראשו ורגליו אינן נסקרין ביחד בסקירה אחת:

תד"ה עד. אם יש לו בנים הימנה. כצ"ל:

תד"ה ואלא. וקשיא לר' מאי דרשי רבנן כו' ושמא יש כו'. התוי"ט העיר ע"ד דהלא מצינו לקמן (ר"ד כד) ב' דרשות מהאי והוא. ול"נ ליישב דהרי ר"י לא פליג על הנך דרשות דלקמן. ואפ"ה דריש ליה להך דהכא ג"כ וע"כ צ"ל דיש במשמעו עוד דרשה אחרת לבד הנך דלקמן. ולכן שפיר הקשו מאי דרשי בי' רבנן. אבל עדיין צ"ע מגמרא דב"מ (קיד) דאיתא שם הוא ולא ב"ח ואידך עד שיהא במכותו מתחילתו ועד סופו וע"ש בתד"ה במכותו ובד"ה מהו:

תד"ה ל"צ. וסוף מילתא דר"י היא. לכאורה יל"פ דסתם מתניתין היא ואליבא דכ"ע וכדמשמע מפרש"י במשנה. ועי' בדבריהם לעיל בד"ה אבל:

גמרא ת"ל כערכך יקום. כצ"ל. וכמו שהעתיק רש"י וכ"ה בהרע"ב. ותמה התוי"ט דהאי קרא לא כתיב בערכין אלא במקדיש שדה אחוזה ושם אין דין השגת יד. (השגת יד מאי בעי הכא) ותירץ דאם א"ע למקדיש שדה אחוזה כו' תנהו ענין למעריך. כה"ג דריש בחולין (קלט) קרא דונתן את הערכך הכתוב בשדה מקנה לענין ערכין ע"ש בפרש"י:

שם (בסה"ע) דתניא מיום הראשון עד יום השביעי. כצ"ל:

רש"י ד"ה שנה יתירא (בסופו). וכן ועד בן ששים שנה. כצ"ל. וגבי בן חמש שנים דלכאורה שנים איצטרך דל"ת דה' חדשים קאמר. י"ל כיון דכתיב קודם ואם מבן חמש שנים ממילא הוה ידעינן דועד בן חמש פירושו שנים דא"ת חדשים א"כ לא כתבה תורה דין ערך מה' חדשים עד ה' שנים. ועוד דחמש הוא ל"נ ואם הוה פירושו חדשים הל"ל בל"ז חמשה. גם י"ל דשנת חמש ילפינן משנת עשרים בבמה מצינו דתרוייהו הוו להקל ועמש"כ בבכורות (מט) בס"ד:

תד"ה יכול. דכתיב כי כל אוכל חמץ כו'. כצ"ל:

בסה"ד דסמוך להאי קרא כרת נמי כתיב ביה. כצ"ל:

רש"י ד"ה ילד מבן עשרים. נ"ב לרבותי' נקטי' וה"ה מבן י"ג ולמעלה דאיתי' בנדרי':

ד"ה שנה יתרי וכו' למ"ל ובן ששים. נ"ב נ"ל דכצ"ל למה לי גבי בן עשרים ובן ששים ור"ל דבתרווייהו איכא שנה יתרא זיל קרי בי רב ותדע וקבעי לפרושי דהו"ל מופנה משני צדדים דלמדין ואין משיבין. וא"ת אכתי גבי בן חמש מנ"ל דהא לא מייתר בי' קרא. י"ל דהשתא דגלי לן קרא דלהקל ג"כ נעשה שנת עשרים א"כ נלמד במ"מ ובהקישיא משנת עשרים כדס"ד במתני' למילף משנת ששים אי לאו דהוי להחמיר. ואפשר דכי דייקינן משכיחינן נמי יתורא גבי שנת חמש וק"ל:

תוס' ד"ה לא צריכא וכו' עני שהאריך עצמו ויש לו מרגליות כצ"ל:

ואח"ך מתה בתו וכו'. עמ"ש התוס' ד"ה עד שלא נעשה חתנו ועמ"ש רשב"ם בבתרא דף קכ"ח ומ"ש אני בעניי בספרי הקטן ברכי יוסף ח"מ סוף סימן ל"ג בס"ד:

אתה הקשת דמים לערכין וכו'. הנה נא הואלתי להעתיק כאן ענין אחד הכתוב בקונטריס חיים שאל מתשובותי בס"ד:
נשאל נשאל דוד הוא הקטן מרחימא דנפשאי חמיד לבאי החכם השלם והכולל סוה"ר ר"ב חסד"א נקיט בידיה תורה וגדולה כמה"ר יצחק ארדיטי נר"ו ממתא איזמיר יע"א. והלא כה דברו:
הרב הגדול מהר"ר לוי בן חביב זלה"ה בתשובותיו סימן ג' עלה ונסתפ"ק במי שנדר ואמר דמי עלי וכיוצא כיצד שמין אותו אם כפי דמיו בעת שנדר וכן יחייב השכל. או כפי דמיו בעת השומא. יסע קדי"ם להביא ראיה שיתן כפי מה ששוה בעת השומא ממתניתין דערכין דף ך' ע"א ושוב דחאה וכתב וז"ל ובר מן דין השכל יחייב שהדין כן וכמעט אין לספק שהרי כיון שאני צריכין בשומא עשרה וכו' והם לא ראו וכו' יעש"ב והנה מלבד מה שיש לדקדק עליו מיניה וביה כי בתחילת דבריו כתב דהשכל יחייב שיתן כשעת הנדר ובסוף דבריו כתב כל בתר איפכא שהשכל יחייב שיתן כשעת נתינה. איברא דכל כי האי מילתא אחרי ההשקפה הרי הוא כמבוא"ר כי אין נסת"ר מחמת"ו. כאשר יראה הרואה. ברם זו היא שקשה דספיקו של הרב ז"ל הוא בריתא מפורשת שם פרק השג יד דף ח"י ע"א דאיתא התם ת"ר אתה הקשת דמים לערכין יכול נקיש ערכין לדמים שיתן כשעת נתינה ת"ל וכו' הרי להדיא דקתני דבדמים צריך שיתן כשעת השומא דהיינו שעת הנתינה וכמ"ש רש"י ז"ל שם. הן אמת שכעת לא מצאתי להרמב"ם שפסק לבריתא זו. ולא ידעתי למה. ומ"ש הרב ז"ל שהשכל יחייב שהדין כן שהרי כיון שאנו צריכין עשרה לשומא וכו' עיין בסוגית דף ח"י דפליגי בה רש"י ותוס' אם הוא מסברא או מקרא. גם בדברי התוס' דדף ח"י חזות קשה הוגד לי במ"ש שם בד"ה שיתן וז"ל ועוד דתנן לקמן מת הנידר לא יתנו היורשין ואם היה הטעם מסברא וכו' התם לא שייך למימר הך סברא שהרי ידענו שהיה שוה בחייו סלע לכל הפחות וכו' ולכאורה איכא למידק אמאי לא הקשו מרישא דמתניתין דקתני דמי עלי ומת לא יתנו היורשין דבהכי איירי רש"י. ותו ת"ם אני טובא על עיקר קושיתם שהרי שם לקמן דף ך' ריש ע"א בעי תלמודא אמדוהו מאיליו מהו וקאמר פשוט מיהא חדא דתנן דמי עלי ומת לא יתנו היורשים ואי ס"ד אמדוהו מאיליו הוי אמדנא הא אמיד וקאי מי איכא גברא דלא שוי ד' זוזי ומשני אמדוהו מאיליו נחית לאמדנא דמי עלי לא נחית לאמדנא הרי מוכח מסוגיא זו דשאני ההיא דדמי עלי ומת דאע"ג דאמיד וקאי מ"מ כיון שלא נאמד מעולם מפי ב"ד פטור מכל וכל ואע"ג דידעינן דגברא שוה ד' זוזי אפ"ה פטור משום דאנן אמדנא בעינן וא"כ מאי ק"ל לדעת רש"י ולעת כזאת שתים הנה נפלאו ממני ולדברו הוחלתי ויבא שכמ"ה:

וזאת תשובתי בס"ד לדידי חזי לי אר"ש זבת חלב ודבש מגילה נתנה מרגל"א בפומא טיפי מרגליות סנדלכין טבין. עמד ושתלן בשורו"ת יאורי"ם בספר נכתביה ובשגם לא הונח לנו למשקל ולמטרי כי אם פנים בפנים את פני מבין זאת ועוד אחרת משום אפסוקי באמצע פרק והיה אם בי"ן. וזמנין כבשנא לשטראי משום לא תענה על רב ששרשיו מרובין. זאת היתה לי ק"ן סתומה בדברים שבכתב דרך ויכוח ואנכי תרגלתי אין למדין ואין משיבין. ואולם אדמוקדאי יקיד וקיד"ה חמש מאות כי בע"ר אנכי ברשפי אהבת רחימו דנפשין שהיו מחבבין מכדי פריצת"א הויא פורץ גדר משום עשה דכבוד תורה וגדולה ונציב אחד אשר בארץ דאת בנציבי"ן. וכמה דידאון נשריא לקינהו"ן אומר עם קנ"י עט"י המדבר"ה בכל ע"ט אל הקדש אתוה"י כמה רברבין. צופה הייתי אמרות טהורות קבא דקשית"א תשעה קבין. דרך קסתו כאוהב נצב ימינו כש"ר ביום הלחמו מלחמתה של תורה נדבות קריבי"ן. ערבים עלי דברי דודי שאני טועם טעם כעיקר דאוריתא אנכי אערבנ"ו בכל מערבי"ן. כי אלך במו אש דת כמעט קסתי הוסג אחור מעומק המושג וקוצר המשיג וכשהגיע צעי"ר למדב"ר היה הלשון מלבי"ן. קלמרין של יוסף האי סתומת"א דלא מציא פסיא קני"א באין מבין. ומה גם דלא צילא דעתאי אגב טרדאי מ"מ די"ו לכתוב שתי אותיות אגב רהטאי כי אין מסרבין. וזה החלי בס"ד:
משתכל הוית מאי דרמי מקשה חד"ד ותימ"א על דברי התוס' פרק השג יד (ערכין דף י"ח.) בראשית מאמר דייק דהתוס' מייתי סוף משנה דקתני מת הנידר לא יתנו היורשים ואמאי לא מייתי מרישא דקתני דמי עלי ומת לא יתנו היורשים וכו' ואיברא דדוקיא מעליא הוי. והגם דכתבו התוס' בשבת דף מ"ו ע"ב ד"ה כבתה דארחיה דתלמודא דהגם דמצי לאתויי רישא דקתני בהדיא מייתי סיפא ודייק מינה מ"מ אם אמרו בש"ס אין זה דרך התוס'. ותו דאפשר דלא אמרוה התוס' אלא דרישא קתני בהדיא וסיפא אתיא מדיוקא ניחא לש"ס לאתויי סיפא ולדיוקי מינה דרישא בפירושא אתמר וכל אדם חזו. וזמנין דמשכחת דרישא אתיא מדיוקא וסיפא בהדיא ומייתי סיפא משום דאתמר בהדיא. ותו דאשכחן להר"ן בחידושי חולין על דף מ"ג שכתב דארחא דתלמודא הוא בכמה דוכתי למידק מרישא אע"ג דבסיפא מתפרש להדיא וחדא מינייהו נקט לראיה ע"ש. ואיברא דאיתא להא ואיתא להא. אשר הן חליפות למו לפום ארחיה דמקשן. וכל כי הני מילי הן הן הדברים אמורים בסוגית הש"ס. ומיהו היכא דרישא וסיפא כי הדדי דתרוייהו אתינן עלייהו מדיוקא אפשר דגם בש"ס מיהוו הוו בה מ"ט שביק רישא ממד"בר קדמו"ת ובא עד קיצו קול אפסי אר"ש וטעמא בעי:
ואפשר ליישב קצת דטעמייהו דהתוס' דמייתו סיפא היינו דמשמע להו דמהש"ס התם בסיפא מוכח דמיירי כשעמד בדין וכדקאמר עלה בש"ס מאי ניהו שעמד בדין היינו הך סיפא איצטריכא ליה דקתני דמיו של פלוני עלי ומת הנודר יתנו היורשים דמהו דתימא כיון דלא אמדוהו לא אשתעבוד נכסי קמ"ל כיון דעמד בדין אשתעבודי אשתעבוד נכסי ואמדנא גלויי מילתא בעלמא הוא ואהא גמר אומר תנא תונא מת הנידר לא יתנו היורשים והיינו אף שעמד בדין והא אצטריכא להו להתוס' כדבעינן למימר קמן ואמטו להכי מייתו מסיפא דמשמע להו דמהש"ס התם מוכח דמיירי כשעמד בדין דאלו מרישא יש מקום לומר דלא מוקי לה בש"ס התם כשעמד בדין אלא למ"ד מלוה על פה אינו גובה מן היורשים וכמ"ש מרן בכ"מ פ"א דערכין לישב השגות הראב"ד והגם דתהו עליה רבנן בתראי איש איש ממקומו הלא בספרתם. כבר מורינו הרב חזון נחום תריץ יתיב דברי מרן דמוכח לה מלישנא דתלמודא דנקיט לה דרך פשיטות דלכ"ע מוקמינן לה כשעמד בדין עש"ב ולכן התוס' מייתו סיפא דמתניתין דממאי דאתמר עלה בש"ס מוכח דמשנתנו מיירי כשעמד בדין וסיפא אצטריכא לאשמעינן דאמדנא גלויי מילתא בעלמא. ומשו"ה מת הנודר יתנו היורשין אבל מת הנידר לא יתנו היורשין ושתים זו שמענו מסיפא דמיירי כשעמד בדין ואמדנא גלויי מילתא בעלמא כדתרגמה הש"ס. וזה מתקף רחב לב רבותנו בעלי התוס' דבשינוי כל דהו השמיעונו כזאת והרשב"א כתב בתשובה דהתלמוד בסדור הדברים לבד אשמועינן בשתיקה הלכתא גברוואתא. ובדברי התוס' עין רואה לרבוואתא בתראי כמה דרכים נאמרים באמת דלשון התוס' כונ"ס ומוציא ברמיז"א:
ומתוך הדברים אפשר לישב מה דקשיתיה למר על התוס' דמאי קשיא והרי מהש"ס בבעיא דאמדוהו מאליו מוכח דאמדגא בעינן הגם דאמיד וקאי וכו'. דהתוס' הכי קשיא להו דאי כדסבר רש"י דהא דבדמים אזול כשעת נתינה היינו מסברא א"כ נימא התם דעמד בדין דיתן סלע דודאי שוה דאמדנא גלויי מילתא הוא כדקאמר עלה הש"ס. ובשלמא אי הא דכשעת נתינה נפקא מקרא אתי שפיר מאי דקאמר הש"ס גבי בעיית אמדוהו מאיליו דשאני מתניתין דלא נחית לאמדנא ולא סגי מאי דאמיד וקאי דבעינן אמדנא בשעת נתינה ולא נחית לאמדנא בדמי עלי ומת. וכן אתמר עלה בש"ס דמחסר אמדנא. אלא אי אמרת דמסברא לחוד אמרינן כשעת נתינה תסגי מה שעמד בדין ותהני מאי דאמיד וקאי כי אין נגרע מסלע:
ועוד יראה דיש לישב קצת דברי התוס' דהנה כתב רש"י דף ך' וז"ל שאין דמים למתים והא דתניא בקמא ונתן פדיון נפשו דמי ניזק התם הוא טעמא ומשום דמשעתא דאזיק רמי עליה לשלומי כשעת ההיזק וההיא שעתא דאזקיה חי הוא אבל דמי עלי שאינו נודר אלא מה שישומוהו ב"ד והרי לא בא לידי כך שהרי מת לא יתנו היורשין עכ"ל וכן כתבו התוס' וז"ל והא דתניא בב"ק ונתן פדיון נפשו דמי ניזק פירוש ששמין אותו אחר מיתה כמה היה שוה מחיים גזרת הכתוב היא אבל הכא אינו נודר אלא דמי שישומוהו בב"ד והוא לא בא לידי שומא וכו' עכ"ל והשתא אפשר דהיינו דקשיתנהו להתוס' דאי כדברי רש"י דהא דדמים כשעת נתינה היינו מסברא דמי יודע שיוויו בשעת הנדר א"כ כיון דאשכחן דיש שומא לאחר מיתה בנזיקין נימא דה"ה דאמר דמי עלי ומת או מת הנידר דבעמד בדין עסיקינן ומשעמד בדין הן בעודנו חי אשתעבידו נכסי וא"כ עתה בעשרה יעשו אמדנא דודאי כשעמד בדין בחייו היה שוה סלע לפחות ובשלמא אי אמרת דמקרא יליף דהדמים כשעת נתינה א"כ הנודר הוא על ערך מה שישומוהו ב"ד דאית לן קרא להכי וא"כ הוא לא בא לידי שומא דהא דאמרינן לאחר מיתה דלכל הפחות סלע היה שוה לאו שומא הוא אלא מילי בעלמא ובאמת ליכא שומא וסברי התוס' דכי איכא קרא אלימא הך סברא. אבל אי אמרת דדמים בשעת נתינה ליכא קרא אלא סברא בעלמא יש מקום לומר דיעשו אמדנא עשרה לאחר מיתה בנזיקין ויסכימו לפחות שוה סלע וכיוצא ועיין בתחילת דברי מהרלנ"ח. והא דהתוס' לא הזכירו בדף ך' הא דאית לן קרא לשומו כשעת נתינה סמכו אדבריהם דלעיל דדף י"ח. ומ"ש התוס' דף ך' גזרת הכתוב בנזיקין לאו דוקא. זה כתבתי להראות פנים דיש לצדד שליש י"שוב לכאורה לדברי התוספות:
איכו השתא הגיע ע"ט לדבר במאי דקשיא ליה למר על מהרלנ"ח. ושר"י בארש יכתבו דאין דרך למשכוני נפשין בעד רבוואתא בתראי כי עין בעין יראו שדרכם לפרש ולהרחיב הדברים וארו"כה עלתה להם והיתה לבא"ר אי איכא לאקשויי עלייהו עונים ואומרים אורך היריעה ולכן אמינא דשפיר קמותיב דלא זכר הרב בריתא דדף ח"י. והגם דהאי הקשא דבריתא דמקיש דמים מרגלית לקלים ולידון בכבודו היה צד לומר דלא קי"ל הכי לדעת ר' יוחנן פרק המקבל (בבא מציעא דף קי"ד) דמקיש מיניה מה ערכין מסדרין אף הקדש מסדרין וכמו שכתב רבינו אליעזר מטוך בגליון תוספות שהביא בשיטה מקובצת שם דרבי יוחנן נדון בכבודו יליף מדרשא אחריתי וכן מרגלית לקלים ולא אצטריך הקשא אלא למסדרין עכ"ד. מ"מ מדברי התוס' שם פרק המקבל ובערכין דף ך' ד"ה ואין נדונים בהשג יד וכן מדברי קצת רבוואתא קמאי נראה דהאי הקשא דמקיש תנא דהך בריתא להני מילי מוסכם ותו דמאי דפשיטא ליה לתנא דדמים יתן כשעת נתינה הוא מוסכם לכל הדברות ולכל האמירות כדמוכח מלשון הברייתא בא"ר לחי רואי וקושטא קאי:
וזוהי שקשה על הרב מרכבת המשנה ח"ג פ"ב דערכין דין ג' שכתב בנותן טעם להרמב"ם ז"ל דשמוט"י שמי"ט הנך בעיי דבעי דף י"ט ודף ך' תמה הרב לחם משנה עלה וז"ל כל שאמר שני דמי עלי בזה אחר זה ואיפשיטא באת"ל דבעי אומד שני דהאומדנא לפי זמן הנדר ולא כפי שעת העמדה בדין עיין פ"ג דערכין דין א' ושמא השביח בזמן הנדר השני וזה פשוט עכ"ל הרב מרכבת המשנה. ומאי דפשיטא ליה למר איפכא שמעינן בבריתא זאת אומרת דרך פשיטות דהדמים כשעת נתינה. והדבר קשה עליו דמייתי מהרמב"ם פ"ג דערכין דין א' והוא דין ערכין כדתנן הערך בזמן העריכה ועלה דהך מתניתין מייתי תלמודא האי בריתא דדמים כשעת נתינה ולא מקשינן ערכין לדמים ויליף לה מקרא הפך דבריו דמשוה דמים לערכין דהאמדנא לפי זמן הנדר ולא כשעת העמדה לדין. ואיהו בדמים קאי. ומה דמות י"ערוך הדמי"ן יתעביד. ומאי דאמרו סוף דף י"ט או"ד שבח ביני וביני היינו מעת שומ"א היתה בראשונה לזמן שני באשר הוא ש"ם ותרוייהו בשעת שומא:
שוב אשוב אליך השר בתמיהתו על הרב מהרל"נח. ואני בעניי אומר כי כת"ר אשכח רברבי שקיל ודעת שפתיו ברור מללו והניחו יתרם המורם מהם מיני קטני"ות הערות דיש לעורר עוד על דברי מהרלנ"ח וכדי לקצר לא אעלה על אר"ש אלא שתים הנה דיש להרגיש בראית הרב מהרל"נח דמאי דמייתי ממאי דבעי אמר דמי עלי ולא אמדוהו וחזר ואמר דמי עלי מהו הוא הצ"ד בצדדי הבעיא הכא ודאי בחד זמנא אמדינן ליה ומהכא מייתי ראיה דקאמר דאמדינן בחד זמנא למאי דקאמר דמי עלי זה שנה וכו' דהא סתמא בעי וכו' ע"ש ויד הדוחה נטויה דאימור דפשיטא ליה לש"ס דאם עבר זמן לא תבעי לך דאיכא למיחש דבזמן הנדר הראשון היה מושבח ועומד טפי מהשתא ובעי שתי אמדנות אחת לפי מהותו זו כחו בזמן הנדר הראשון ואחת כי השתא והא פשיטא ליה אך בעייתו היא כי אמר תרי זמני בתוך זמן מועט ולעולם דהשומא כשעת הנדר:
ומ"ש הרב עוד דהשכל מחייב דהא בעי עשרה ופשיטא דנשום כשעת שומא וכו' יש להשיב דעדיין אין מופת חותך דודאי כיון דהכתוב הצריך עשרה נשום כשעת שומא משום דלא אפשר' בענין אחר אבל כאשר יהיה האופן דאמר דמי עלי ואמדוהו עשרה ובו ביום חזר ואמר דמי עלי דדינא הוא דאמדי ליה זמנא אחורי תנינא דהכי נקיט באת"ל דתרי זמני אמדינן ליה ואתרמי דעבר זמן עד שנתקבצו לאמדו שנית והמה ראו כי הן נגרע משומא ראשונה דזאת לפנים השבח השביח והשתא יוצא בגרעון משום אכחושי מרובים בחושי"ם בהא נימא דאומדין אותו כזמן הנדר אשר כבר אמדוהו בנדר הראשון אשר בו ביום חזר ואמר דמי עלי. ונמצא דאין הקפידא דאומדנא בשעת השומא רק דהשומא תהיה בעשרה וכל שבו ביום אמדוהו בעשרה סגי. אמנם מהבריתא שמעינן דהאמדנא בשעת שומא ובכל אופן הרי זה בכי יותן בשעת נתינה. וגם לרש"י דהוי מסברא אשמועינן תנא דהשומא כשעת נתינה וזו היא הסברא האמיתית ולדעת התוס' דיליף מקרא ניחא טפי:
הגם הלום ראיתי אחרי רואי להרב מהרלנ"ח שם דכתב דמצד השכל והסברא דוקא להקדש בדק הבית צריך ט' וכהן אבל בזמן הזה בהקדש עניים ומצוה אחרת סגי בשלשה אלא דאם בא מעשה לידו מאחר שלא מצא ראיה היה מחמיר להצריך עשרה בשומת קרקע או אדם כמי שאינו יודע עכ"ד. ומלבד שהדעת נותן כסברת הרב דדוקא בהקדש בדק הבית בעי עשרה והוי גזרת הכתוב מקראי דכתיבי התם. הכי משמע מסתמות פ"ג דמגילה בענין מכירת קרקע הקדש וכן מסתמות הפוסקים ומתשובת הרשב"א בראשונות סימן תרי"ז ועמ"ש מהרשד"ם בתשובות י"ד סימן קע"ה וכבר יש כמה חילוקים מהקדש בדק הבית להקדש עניים וכיוצא כאשר עלו חומה בספרן של צדיקים אין צורך להאריך. וגם הרב לחומרא דוקא היה מצריך עשרה מצד שלא מצא הדבר מפורש כמבואר בדבריו. וקצת יש להרגיש על הרב כנה"ג בי"ד סימן רנ"ט הגהת בית יוסף אות כ"ד דקפסיק ותני משם מהרל"נח דאפילו בזה"ז אין שמין אלא בט' וכהן ונראין דבריו דמדינא קאמר. ואינו אלא חומרא שהיה רוצה להחמיר על עצמו. גם מה שהרב כנסת הגדולה כתב כן משם הרדב"ז המעיין ראה יראה כי תשובת הרדב"ז הלזו שרומז עליה הרב ז"ל ישנה בידינו והיא לו נדפ"סה בתשובות הרדב"ז דפוס ויניציא סימן תקי"ג. ועין אדם עפעפיו יבחנו דהרדב"ז בהקדש בדק הבית קאמר דאגב כתב הרב שם כמה דינים אחרים דשייכי לזמן הבית ולא כיוין הרדב"ז על נדון שלו דהוה פשיטא ליה דשנא ושנא:
שוב ראיתי להרב כנסת הגדולה עצמו בהגהותיו להרמב"ם פ"ח דערכין דמייתי התם דברי מהרלנ"ח הנזכרים דברים ככתבן. ואיפכא הו"ל להרב ז"ל למעבד דבספר כנסת הגדולה דעיילוהו למערתא דדייני הו"ל לבאר ובהגהות הרמב"ם דהוי לפלפולא בעלמא לא אכפת לן. ושם בהגהות הרמב"ם לא זכר מתשובת הרדב"ז:
הנה ארש"י לפניך לא נצרכא אלא לעורר אהבה ופקודתך שמרה רוחי הנה כי כן אל ישת עלינו חטאת דהאיכא צדדים בדברים אמורים ציצין המעכבין. גמירי אין להקדש אלא מקומו ושעתו הנה מקום המקום צר מי יאמין לשמועת"נו ארש קשה מתקף תקיפא ארש נגב אוכלין נגובין. ולפי שעתא טרדא אגב דוחקא עצ"ב מזריע מיני עצב"י בשמי"ם רוש ולענה הן מעציבין. והתויתי תיו והיו תוצאותיו מילי מילי קטנ"י דאית בהו קרטופני שאין מקרבין. ואתה אנוש אלוף לראש ישים מר למתוק כי חפץ חסד וחני"נה בי"ני די לו בקב של חרובין. ומהדר"א לה מפלפוליה הוד והדר תשוה אתריגו לפחמין ארקיעו לזהבין. אמר יאמר העבד אנוש מזעיר חסף די פחר קל מסובין. שש ושמח באהבת תורתו הבריק ברקאי. חדא"י נפשאי:

ואח''כ מתה בתו. קודם שבא לב''ד להעיד: סיאה. סיעה: יכול יהו חייבין. העדים קרבן שבועת העדות אם לא העידוהו: והרי לא ייחד עדיו. שהרי השביע את כולן: יכול אפי' אמר כל מי. שיודע עדות אני משביע לא יהו חייבין: ת''ל והוא עד והרי ייחד עדיו. שהרי לא השביע אלא עדיו: עשיר הוא. ואמאי אין להקדש כלום בהן: מניח. שעדיין לא מת אביו אבל עתיד הוא להניח לו: פשיטא. דהא לית ליה: כשהיה אביו גוסס. בשעה שהכהן מעריכו: כשהיתה ספינתו מוחכרת ביד אחרים. ואין לו בתוכה כלום אלא שכרה והיינו ריבוא דקתני במתני': הא מני ר''א היא. דאמר לקמן בפ' שום היתומים (דף כג:) גבי ערכין אם היה חמר נותן לו הכהן חמורו ואינו נוטלה להקדש: צמדו. צמד בקר דהיא פרנסתו: מתני' ילד. מבן כ' ועד בן ששים דהוי ערכו נ' שקלים: הערכין בנערך. ולא אזלינן בקצב הערך בתר מעריך: גמ' אתה היקשתה דמים לערכין. בפ''ק (לעיל דף ד:) דאמרינן נדר בערכך נפשות נדר היינו דמים בערכך היינו ערכין היקישן הכתוב להני תרי מילי: מרגלית לקלים. דאזלינן במרגלית בתר קלים דכתיב בערכין ונתן את הערכך ביום ההוא ודרשינן לקמן (דף כד.) שלא ישהה מרגלית לקלים עני שהעריך עצמו ובא כהן להעריכו ויש לו מרגלית שוה ל' סלעים אין אומרים אם משהין אותה עד שיעלוה לכרך שיש שם עשיר והוא יקננה בנ' סלעים הילכך נ' סלעים יש לו ויתן ערך שלם אין אומרים כן ואין להקדש אלא מקומו ושעתו וה''נ בדמים אם אמר דמי מרגלית זו עלי אין שמין אותה לפי מכר הכרכים אלא לפי מכר אותה שעה ואותו מקום: ולידון בכבודו. שאם העריך דבר שהנשמה תלויה בו כגון שאמר ערך ראשי עלי נותן ערך שלם דכתיב גבי ערכין בערכך נפשות דבתר נפש אזלינן: שיתן כשעת נתינה. דבדמים. פשיטא לן דיהיב כשעת נתינה ולא כשעת נדר דהא כעבד בשוק שמין אותו ואם אמר דמי עלי בתשרי ובניסן בא לב''ד מי יודע מה היה שוה בשעת נדר ושעת נתינה היינו שעה שהוא בא לב''ד: ת''ל כערכך יקום. דמשמע ערכין בשעת ערך שאם העריך עצמו בן ששים ונעשה יותר על ששים נותן ערך גדול ולא ערך זקן: מתני' יום שלשים כלמטה. ואם אמר ערך פלוני קטן עלי ואותו קטן היה באותו יום בן ל' הוי כלמטה ולא אמר כלום ואין ערך לפחות מבן חדש דהכי כתיב ואם מבן חדש וגו': ומעלה. משמע ששלמה שנת ששים ואז הוא נידון כזקן אבל בשנת ששים נידון כילד: הן אם עשינו. בתמיה כלומר וכי כן הוא אם עשינו שנת ששים כלמטה להחמיר דערך גדול יש לו לפחות מבן ששים נ' סלעים וליותר על בן ששים אין ערך אלא ט''ו סלעים: להקל. דערך [יותר] על בן כ' יותר גדול הוא מפחות מבן עשרים וכן בבן חמש כדכתיב בקראי: ר''א אומר. לעולם שנת חמש ושנת עשרים ושנת ששים כלמטה עד שתשלם כל השנה וחדש ויום א' משנה האחרת: גמ' איכא למפרך. כדפרכינן במתניתין: שנה יתירי כתיבי. דמצי למכתב ואם מבן ה' שנים ועד בן כ' ואנא ידענא דעשרים נמי (כ') בשנים משתעי שנה ל''ל ובן ששים: לימא מתני'. דמצריך קרא למילף שנת עשרים כלמטה דלא כרבי דאי כרבי האמר עד ועד בכלל וכיון דכתיב מבן חמש שנים ועד בן עשרים ממילא ידענא דשנת עשרים בכלל והיינו כלמטה: יכול מיום הראשון ואילך. יהא מוזהר על חמץ ולא ראשון בכלל:

אביו אפי' הכי אין להקדש בהן כלום ופריך בגמ' פשיטא דאין להקדש בהן כלום כיון שלא היה לו אותו ממון מעולם: עד שלא נעשה חתנו ונעשה חתנו (ונעשה חתנו) ואח''כ מתה בתו כשר. מיירי בשאין בנים לבתו כיון דמוקמי' ליה הכא כר''י דאית ליה לר''י (סנהדרין כז:) היה חתנו ומתה בתו אם יש לה בנים הימנו הרי זה קרוב אבל אם אין לו בנים אין זה קרוב: ואלא והוא ל''ל לרבי כדאית ליה ולרבנן כדאית להו. וקשיא לרבי מאי דרשי רבנן (הכא הוא) ואם מך הוא מערכך ושמא יש דרשא בשום מקום מהאי הוא דהכא ודרשי' ליה: לא צריכא שהיה אביו גוסס כו'. פירש בקונט' אבל בערכין בדעת הכהן תליא רחמנא ואי חזי דאביו גוסס אינו מעריכו עד שימות אביו ולא נהירא דלקמן אמרינן אין בהקדש אלא מקומו ושעתו ובסמוך נמי מייתי לה אתה הקשת דמים לערכין ומרגלית לקלים פירוש עני שהעריך עצמו ויש לו מרגלית שאינה שוה עכשיו כי אם כ' סלעים אין אומרים נמתין עד שיבא יום השוק ותעלה לנ' סלעים אלא שמין אותה כמו שהיא עכשיו ולא יתן כ''א כ' סלעים וא''כ למה אנו צריכין להמתין עד שימות אביו לכן נראה לר''י דלא קאי אבל בקרבנות אינו כן אמת אביו אלא אהא דלעיל קאי וסוף מילתא דר' יהודה היא והא דמפרש אח''כ אפי' מת אביו והניח לו כו' מילתא באפי נפשה היא וקרבנות וערכין שוין בו: שיתן כשעת נתינה. פי' רש''י דבדמים פשיטא ליה דיהיב כשעת נתינה ולא כשעת הנדר דהא כעבד בשוק שמין אותו ואם אמר דמי עלי בתשרי ובניסן בא לב''ד מי יודע מה היה שוה בשעת הנדר ושעת נתינה היינו [שעה] שהוא בא לב''ד לשון רש''י ותימה מאי סברא הוא זה דלמה יש לנו לומר שהיה שוה יותר מעכשיו ואם אנו רואים שהוא חלש עכשיו ואז היה גבור אז ידענו בודאי שהיה שוה יותר ונפסיד ההקדש מאחר שאנו רואים שהיה שוה יותר סלע לכל הפחות לכך אור''י דאין זו סברא אלא שום ראיה מקרא יש בו ועוד דתנן לקמן פרק האומר משקלי (דף כ. ושם) מת הנידר לא יתנו היורשים לפי שאין דמים למתים ואם היה הטעם מסברא דאזלינן בתר נתינה התם לא שייך למימר הך סברא שהרי ידענו שהיה שוה בחייו סלע לכל הפחות וא''כ מפני מה אנו פוטרים היורשים מכל וכל אלא ודאי שום קרא יש בו: יכול ראשון ולא ראשון בכלל שביעי ולא שביעי בכלל. וא''ת היאך אפשר לומר כן והכתיב (שמות יג) שבעת ימים תאכל מצות וי''ל דלחיוב כרת קאמר דכרת בהאי קרא כתיב דכתיב כי כל אוכל מחמצת ונכרתה מיום הראשון עד יום השביעי מש''ה מייתי ת''ל עד יום האחד ועשרים בערב והאי קרא כרת נמי כתיב ביה:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד