דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 223ימים לסיום הש״ס
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף יז - ב

ומשנינן: מה שאמר התנא: אבל בקרבנות "אינו כן", לא הולך על שתי הדוגמאות ששנה התנא במצורע: א. "היה מצורע עני, מביא קרבן עני". ב. "היה מצורע עשיר מביא קרבן עשיר", אלא (חדא אמצורע עני ומדירו עני וחדא למעוטי - רש"י לא גרס כן)

אחדא: אמצורע עשיר ומדירו עני, שהיא הדוגמא השניה, ולהשמיענו: שבקרבנות אף כשמדירו עני מביא קרבן עשיר. ודוגמא זו חלוקה מערכין, שבערכין כיון שהמעריך עני דנים אותו בהשג יד ומביא רק ערך עני, אבל בדוגמה הראשונה שוים ערכין וקרבנות.

והחידוש בדין זה שאם היה מצורע עשיר ומדירו עני מביא קרבן עשיר: סלקא דעתך אמינא שיביא המדיר קרבן עני כיון שהוא עני, שהואיל ואיתרבי המדיר לדון בו הישג יד, וחסה התורה עליו להביא קרבן עני כשהוא עני והמצורע עני, וכמו שדרשנו לעיל מ"ואין ידו משגת", איתרבי המדיר לדונו בהישג יד גם כשהמצורע עשיר! קא משמע לן שלא נתרבה המדיר לדונו בהשג יד, אלא כשהמצורע אף הוא עני, ולא כשהמצורע עשיר.

וטעמא: כדתניא: לפי שמצינו בערכין, שעני שהעריך את העשיר, כגון שאמר העשיר "ערכי עלי", ושמע העני ואמר: "מה שאמר זה עלי" נותן ערך עני, יכול אף זה שאמר: "קרבנו של מצורע זה עלי", יהיה הדין כן, שיביא המדיר העני קרבן עני, אף שהמצורע עשיר [6]? תלמוד לומר: אם דל "הוא", למעוטי מדיר [רבינו גרשום].

ומקשינן: ולרבי, כלומר: אמנם לרבנן צריך את הדרשה "הוא" למעט מדיר עני ומצורע עשיר, וללמד: שיביא המדיר קרבן עשיר, כיון שסוברים שבערכין כשאמר העשיר: "ערכי עלי", ואמר העני: "מה שאמר זה עלי" מביא העני ערך עני, והייתי אומר שאף במצורע כן, על כן צריך "הוא" למעט. אך לרבי דאמר: אומר אני אף בערכין כן הדין, בעשיר שאמר: "ערכי עלי" ואמר העני: "מה שאמר זה עלי" מביא העני ערך עשיר, אלמא שבמקום שהראשון [העשיר] גם חייב, בתר חיובא דגברא הראשון אזלינן, ונותן העני כחיובו של ראשון, והא - כלומר: ואם כן - לא צריכא קרא במצורע למעוטי שנלך אחרי חיובו של הראשון [המצורע] שהרי אף בערכין הדין כך, ואם כן יקשה לרבי "הוא" הכתוב במצורע למעוטי מאי?!

ומשנינן: שלרבי, בא "הוא" למעוטי מצורע עני ומדירו עשיר, שלא נדמהו לערכין באופן דומה לזה, דהיינו כשאמר העני: "ערכי עלי", ואמר העשיר: "מה שאמר זה עלי", וסלקא דעתך אמינא, הואיל ואמר רבי שבערכין בתר חיובא דגברא הראשון אזלינן, [וכמו שמבואר במשנה, שאם אמר עני על עשיר שהעריך עצמו ונתחייב: "מה שאמר זה עלי", חייב העני ערך עשיר כחיובו של ראשון. ובכלל זה, עשיר שאמר כן על עני שהעריך עצמו ונתחייב, חייב השני רק כחיובו של ראשון, ונותן ערך עני], ואם כן הכא נמי במצורע ניזול בתר חיובא דגברא ונאמר ויביא המדיר העשיר, קרבן עני, כחיובו של המצורע, קא משמע לן מהפסוק "הוא", שבמצורע מביא המדיר קרבן עשיר, כיון שהוא עצמו עשיר. אבל לרבנן לא צריך פסוק לזה, כיון שלדעתם גם בערכין הולכים אחרי הנודר ולא אחרי החיוב של הראשון [7].

מתניתין:

היה המעריך עני בשעה שהעריך [זבח תודה בדעת רש"י], והעשיר קודם [8] נתינה, או שהיה עשיר בשעה שהעריך, והעני קודם נתינה נותן ערך עשיר. רבי יהודה אומר: אפילו אם היה המעריך עני בשעה שהעריך, והעשיר, וחזר והעני עד שעת נתינה, נותן ערך עשיר, כיון שלא היה עני מתחלתו ועד סופו.

אבל בקרבנות שיש בהם חילוק בין קרבן עשיר לקרבן עני אינו כן! שאם היה מצורע עשיר והעני, או עני והעשיר הכל הולך אחר שעת הבאת [9] קרבנותיו. [ולקמן בברייתא שבגמרא מתבאר, באיזה קרבנות הדבר תלוי].

אפילו מת אביו של מעריך, והניח לו ריבוא (דינרים), או ספינתו של מעריך בים, ובאה לו ברבואות [ועליה סחורה ברבואות דינרים], אין להקדש בה כלום, [כך פשוטו, ואינו מובן טעם הדין, ומתבאר בגמרא].

גמרא:

כתיב בפרשת ערכין: "ואם מך הוא מערכך [שאין ידו משגת ליתן את הערך הזה שקצבה תורה] והעמידו [לנערך] לפני הכהן והעריך אתו הכהן על פי אשר תשיג יד הנודר יעריכנו הכהן".

ומפסוק זה דורשים את הדינים שנאמרו במשנה: עני והעשיר, נותן ערך עשיר, מהכתוב: אשר תשיג "יד" הנודר, שמשמע ששעת נתינת יד קובעת - רבינו גרשום, והרי ידו משגת בשעת נתינה.

ואת הדין השני שבמשנה: עשיר והעני נותן ערך עשיר, מהכתוב: על פי אשר תשיג יד "הנודר", שמשמע שהולכים אחרי שעת הנדר.

שנינו במשנה: רבי יהודה אומר: אפילו עני והעשיר וחזר והעני נותן ערך עשיר.

מאי טעמא דרבי יהודה? אמר קרא: ואם "מך הוא" מערכך וגו' על פי אשר תשיג וגו', ודורשים: עד "שיהא במכותו" [בעניותו] מתחלתו בשעת הנדר ועד סופו בשעת נתינה, אז יביא כאשר תשיג ידו, ללמד: שאם העשיר בינתיים נותן כל ערכו.

ומקשינן: אלא מעתה שדורשים "מך הוא" שיהא במכותו מתחלתו ועד סופו, זה שכתוב בפרשת המצורע, בקרבנות שמביא המצורע ביום השמיני לטהרתו: ואם "דל הוא" ואין ידו משגת, מביא קרבן עני, הכי נמי נימא דאינו מביא קרבן עני, אלא עד "שיהא בדלותו" מתחלתו [משעה שהתחיל להביא קרבנותיו. או הכוונה משעה שנתחייב להביא קרבנותיו] ועד סופו, כשהביא קרבנו קרבן עני?!

והתנן לא כן: מצורע שהביא מקצת קרבנותיו שעליו להביא [שהם: אשם, חטאת בהמה ועולת בהמה לעשיר וחטאת עוף ועולת עוף לעני, ומנחה ולוג שמן], כשהיה עני, והעשיר קודם שהביא קרבנותיו כעני, או שהיה עשיר בתחלת הבאת קרבנותיו, והעני קודם שהביא כל קרבנותיו כעשיר, הכל הולך אחר הבאת החטאת [10] [11], שאם היה עשיר כשהביא חטאתו, והביאה מן הבהמה, מביא גם את עולתו בהמה, כעשיר, ואף שהעני בין החטאת לעולה. ואם בשעת הבאת חטאתו היה עני, והביאה מן העוף, כעני, אף את עולתו יביא מן העוף, אף שהעשיר בין חטאת לעולה, דברי רבי שמעון.

רבי יהודה אומר: הכל הולך אחר הבאת האשם, שאם הביא אשמו כשהוא עני יביא חטאתו ועולתו מן העוף כעני, ואם היה עשיר בשעת הבאת אשמו, יביא חטאתו ועולתו מן הבהמה, כעשיר.

ותניא עוד שיטה שלישית: רבי אליעזר בן יעקב אומר: אין העניות והעשירות לענין הבאת קרבנותיו נקבעים לפי מה שהוא בשעת הבאת קרבנות, אלא הכל הולך אחר שעת הזאה של צפרים חיות שמביא המצורע קודם תגלחת הראשונה של מצורע [קודם שסופר שבעת ימים], שאם בשעה שהזו עליו הוי עני, מביא קרבן עני! ואם היה עשיר בשעה שהזו עליו, מביא קרבן עשיר!

ומעתה קשה, שמוכח שלא דורשים ואם "דל הוא", שיהא בדלותו מתחלתו ועד סופו, ואף שבמקצתו [12] היה עשיר, מביא קרבן עני. ואילו לגבי ערכין דרשנו: ואם "מך הוא". עד שיהא במכותו מתחלתו ועד סופו?

ומשנינן: לגבי מצורע גזירת הכתוב היא, שלא צריך מתחלתו ועד סופו, דהא אתמר עלה, אמר רב יהודה אמר רב: ושלשתן [רבי שמעון שהולך אחרי חטאת, ורבי יהודה שהולך אחרי אשם, ורבי אליעזר בן יעקב שהולך אחרי צפרים] מקרא אחד דרשו - ולמדו את שיטתם, שכתוב בפרשת מצורע אחרי דיני קרבן מצורע עני: "זאת תורת נגע צרעת אשר לא תשיג ידו בטהרתו".

רבי שמעון סבר: כיון שכתוב: "וכפר הכהן על המטהר לפני ד'. זאת תורת נגע צרעת אשר לא תשיג ידו בטהרתו", וסמך הכתוב "וכפר הכהן" ל"זאת תורת וגו' אשר לא תשיג וגו'", ללמד בא: שיביא הקרבן האמור לעיל, מצורע אשר לא תשיג ידו "בשעת כפרה", והכל הולך אחר דבר המכפר [13], על חטא - רבינו גרשום ומאי ניהו? חטאת! שבעוון ח' דברים הנגעים באין, וחטאת מכפרת. - רבינו גרשום, ע"ש. [נתבאר עפ"י רש"י כאן, אבל בנדה ע. וכריתות ט: פירש רש"י באופן אחר, ע"ש].

ורבי יהודה סבר: כיון שכתוב: אשר לא תשיג ידו "בטהרתו" ללמד בא: שאשר לא תשיג ידו "בשעת טהרה" תהא לו תורת עניות, ושעת טהרה, משמע: דבר המכשיר, ומאי ניהו? אשם! שטהרה זהו אשם, המכשירו לבא במקדש ולאכול בקדשים [שהיה אסור המצורע בהם], שמדם האשם נותן הכהן על בהונות ותנוך אזנו של מצורע.

ורבי אליעזר בן יעקב סבר: ששעת טהרה שתלה הכתוב בו, משמע: דבר הגורם לו טהרה, ומאי ניהו? צפרים! שכל זמן שאינו מביא צפרים אינו יכול לגלח.

ומקשינן: ואלא מכיון שלא דורשים "הוא" ללמד, שיהא בדלותו מתחלתו ועד סופו, ואם דל "הוא" למה לי?

ומשנינן: שבא ללמד לרבי [שבמשנה הקודמת]: כדאית ליה [כפי שנתבאר לעיל בגמרא], שבא "הוא" למעט מצורע עני, ומדירו - שאמר: "קרבנות מצורע זה עלי"

- עשיר, שאין מביא המדיר קרבן מצורע עני, אלא קרבן מצורע עשיר.

ולרבנן [שבמשנה הקודמת]: כדאית להו [כפי שנתבאר לעיל בגמרא], שבא "הוא" למעט מצורע עשיר ומדירו עני, שלא נפטר המדיר בקרבן מצורע עני, אלא מביא קרבן עשיר.

עוד מקשים על זה שדורשים מ"מך הוא", שיהא כך מתחלתו ועד סופו: אלא מעתה, זה שכתוב לגבי עדות: "והוא עד" או ראה או ידע אם לא יגיד ונשא עוונו, האם גם שם נדרוש עד שיהא כשר לעדות מתחלתו בשעת ראית העדות ועד סופו בשעת הגדת העדות, ויפסל לעדות מי שהיה כשר לעדות בשעת ראיה ובשעת הגדה, ובין זה לזה פסול היה [כגון שנתקרב לבעל דין בינתיים, ואחר כן נתרחק]?!

וכי תימא אין הכי נמי שפסול הוא לעדות! והא תניא שכשר הוא: היה יודע לו [לבעל דין] בעדות שראה את העדות עד שלא נעשה חתנו, ונעשה חתנו [שפסול הוא לעדות מטעם קרוב], או שהיה פקח בשעת ראית העדות ונתחרש מחמת חולי, והוא שוטה [רשב"ם ב"ב קכח.], או שהיה פתוח שעיניו פקוחות ורואה יפה [שם], ונסתמא ונפסל לעדות שצריך: והוא עד "או ראה", או שהיה שפוי, ונשתטה, הרי זה פסול לעדות, כיון שבשעת הגדה פסול הוא.

אבל היה יודע לו עדות על ידי שראה את העדות עד שלא נעשה חתנו, ונעשה בינתיים חתנו של בעל דין,

הערות

[6] תמה הגרי"ז, בזה איך יתכן שיהיה העשיר נפטר בקרבן עני שיביאו עליו, וביאר הגרי"ז, שכל הנידון הוא רק שהמדיר יפטר בקרבן עני אבל העשיר ודאי יצטרך להשלים לקרבן עשיר. ובאמת לדעת הראב"ד פשוט כך, שהרי כל הצד בגמרא הוא ללמוד מערכין שעני שקיבל ערך עשיר נותן ערך עני, וגם שם הרי לדעת הראב"ד חייב העשיר להשלים לערך עשיר, והוא הדין בקרבן כל הצד בגמרא הוא רק שהמדיר העני יפטר בקרבן עני והמצורע העשיר ישלים לקרבן עשיר.

[7] בביאור הסוגיא כתב החזו"א שלדעת רבנן יש חילוק בין ערכין לקרבן, שבערכין כיון שיכול המדיר גם כן להעריך לכן גם כשמקבל על עצמו את ערך חבירו זה כערך שלו ונקבע לפי השג ידו. אך בקרבן שאי אפשר להביאו בנדבה בזה הכל תלוי בראשון, וכשהראשון עשיר והמדיר עני פשוט שחייב קרבן עשיר כפי חיובו של הראשון. וכשהראשון עני והמדיר עשיר חייב קרבן עשיר כיון שאם היה הראשון העני מעשיר לפני ההבאה הרי היה חייב קרבן עשיר, ולכן גם המדיר כשהוא עשיר חייב בקרבן עשיר. ורבי סובר שגם בערכין זה נקבע לפי הראשון ולכן עני שקיבל על עצמו את ערך העשיר חייב בערך עשיר, אבל עשיר שקיבל ערך עני חייב בערך עשיר כיון שגם הראשון העני אם היה מעשיר היה חייב ערך עשיר והוא הדין לעשיר שקיבל עליו את ערכו שחייב בערך עשיר וכמו לרבנן לגבי קרבן במצורע עני ומדירו עשיר. והתוספות מקשים לרבי, מדוע בקרבנות צריך לימוד למצורע עני ומדירו עשיר שמביא קרבן עשיר, ואילו בערכין יודעים זאת בלי פסוק שעשיר שקיבל עליו ערך עני חייב בערך עשיר? ותירצו התוספות ובחזו"א ביאר את הדברים שבקרבנות שהמדיר לא יכול להתחייב קרבן בעצמו והכל רק מכח חיובו של הראשון בזה צריך פסוק למדירו עשיר שיביא קרבן עשיר. אך בערכין שיכול השני להעריך בעצמו בזה פשוט מסברא שעשיר שקיבל על עצמו לשלם את ערכו של עני שהוא חייב בערך עשיר.

[8] כך פירש רש"י, והיינו שאם העשיר לפני הנתינה חייב בערך עשיר. אך התוספות יום טוב מפרש שזה לאו דוקא אלא כוונת רש"י שהעשיר לפני שהעריכוהו ואז נותן ערך עשיר, אבל אם כשהעריכוהו היה עני אף שאחר כך העשיר הרי הוא נפטר בערך עני כשעה שהעריכוהו. וכתב הגרע"א שכך מפורש ברש"י לקמן [כד א ד"ה שלא ישהה] שאם העשיר אחרי שהעריכו אותו איננו צריך לתת ערך עשיר. והרש"ש מקשה על התוספות יום טוב מהמשנה בתחילת פרק שני שאומרת פחות מסלע והעשיר נותן חמישים סלע, והיינו שאם לא הספיק לתת את מה שהעריכוהו בהשג יד עד שנהיה עשיר חייב לתת כעשיר, הרי שאם העשיר בשעת הנתינה חייב כשעת הנתינה. ותירץ הרש"ש, ששם מדובר שנהיה עשיר גמור בשעת הנתינה ויש לו לתת את כל הערך ובזה חייב כפי העושר שבשעת הנתינה. אך כוונת התוספות יום טוב היא באופן שהוא עדיין עני בשעת נתינה רק שיש לו יותר כסף מאשר קודם וידו משגת יותר אך עדיין אין לו לתת את כל הערך, ובזה דעת התוספות יום טוב שלא עושים השג יד חדש בשעת הנתינה. אך הליקוטי הלכות נקט בדעת רש"י שגם באופן כזה שידו משגת יותר בשעת הנתינה חייב כשעת הנתינה. וכל זה בדעת רש"י. אך דעת התוספות בתחילת פרק שני שעשיר והעני עני והעשיר הזמנים הקובעים הם השעה שהעריכוהו ושעת הנתינה, ואם באחד מהם היה עשיר חייב בערך עשיר.

[9] כתב הרמב"ם בפירוש המשנה שבקרבנות הכל תלוי בשעה שהתחייב בקרבן אם היה עשיר או עני, ותמה הרש"ש שהרי בגמרא מבואר שתלוי בשעת הבאת הקרבנות ונחלקו התנאים איזה קרבן קובע. אך שעת התחייבות בקרבן לפי כולם אינה קובעת.

[10] לשון הר"ש בנגעים הוא שצריך שתהיה העולה ממין החטאת, והגרי"ז תמה עליו, שהרי משמע כאן בגמרא שלא זה הטעם, וכמו למאן דאמר הכל הולך אחר אשם או ציפרים הביאור שזוהי השעה הקובעת כמו כן למאן דאמר הכל הולך אחר החטאת שעת הבאת החטאת היא שקובעת את דינו לעשיר. וכתב הגרי"ז, שאם הפריש בעניות חטאת עשיר איננו חייב להביא עולת עשיר, שלא החטאת קובעת אלא שעת הבאת החטאת היא שקובעת ואז הוא היה עני ומביא עולת עני.

[11] ואם בשעת הקרבן הקובע היה המצורע עני, ואחר כך בא עשיר וקיבל עליו את שאר קרבנותיו הסתפק הגרי"ז, אם חייב המדיר בקרבן עשיר או שמספיק קרבן עני. ולפי המובא למעלה מהחזו"א הרי כל הטעם שעשיר שקיבל על עצמו את קרבנותיו של העני מביא קרבן עשיר זה מכיון שגם העני אם היה מעשיר היה חייב בקרבן עשיר, ואם כן, באופן כזה שהעני כבר נקבע בעניות ואפילו אם יעשיר יהיה קרבנו קרבן עני הוא הדין המדירו עשיר יביא קרבן עני.

[12] צריך ביאור מה קושיית הגמרא, אולי נאמר באמת שצריך שיהיה עני כל הזמן משעה שנרפא מהצרעת ועד שעת הבאת הקרבן והוא במכותו מתחילתו ועד סופו. וביאר השפת אמת שהלשון הכל הולך אחר החטאת או האשם וכו' משמע ששעת הקרבן בלבד קובעת ואם אז הוא עני דינו כעני ולא משנה שהיה עשיר קודם.

[13] תמה הגרי"ז, שלכאורה רבי שמעון, האומר דבר המכפר, הוא לומד זאת מהפסוק "וכיפר" ולא מהפסוק "בטהרתו" ומדוע אומרת הגמרא שכולם מקרא אחד דרשו אשר לא תשיג ידו בטה רתו. וביאר הגרי"ז שהחטאת כיון שהיא המכפרת הרי כל זמן שלא הקריב אותה הוא מחוסר כפורים שדינו כטמא, ואם כן, נמצא שהחטאת שמכפרת עליו היא באמת מטהרת אותו, ובזה נחלקו התנאים שלדעת רבי שמעון הכוונה על טהרה של כפרת הקרבנות והיינו החטאת, ולדעת רבי יהודה על המעשה המטהר אותו מטומאתו שזה האשם שמתן הדם על המצורע מטהרו.

ומשיבים, שני אופנים של נודר קרבנות למצורע נאמרו במשנתנו: חדא [האחד] מצורע עני ומדירו עני, שהוא מביא קרבן עני, בדומה לערכין, וחדא [והאופן האחד], עליו נאמר "אבל בקרבנות אינו כן", ובא התנא למעוטי [למעט] מצורע עשיר ומדירו עני, שמביא הנודר העני קרבנות של מצורע עשיר.

ואף שפשוט הדבר לכאורה, שכן קיבל עליו העני לספק את הקרבנות שהעשיר נתחייב בהם, סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]: הואיל ואיתרבו [והתרבו] מן הכתוב עני שקיבל על עצמו לספק קרבן מצורע עני, ללמד שמביא קרבן עני, אם כן יש לומר כי איתרבו [התרבו] בכל אופן, וגם במקרה שקיבל על עצמו לספק קרבן מצורע עשיר יביא קרבן עני, על כן קא משמע לן [משמיע לנו] התנא שאין אומרים כן.

וכן שנינו בברייתא: לפי שמצינו בערכין, עני שהעריך את העשיר נותן ערך עני, יכול אף זה כן, כלומר, אף עני שנדר לספק קרבנותיו של מצורע עשיר, יספק קרבנות עני? תלמוד לומר לגבי קרבנות מצורע: "ו אם דל הוא" (שם יד, כא) להדגיש: דווקא אם המצורע עני הדין כן, אבל אם המצורע עשיר — צריך הנודר להביא קרבנות עשיר.

ושואלים, ולדעת רבי שאמר במשנתנו: אומר אני אף בערכין כן, שעשיר שאמר: "ערכי עלי", ושמע העני ואמר: "מה שאמר זה עלי" — נותן ערך עשיר, אלמא אמר [מכאן שרבי אומר]: בתר חיובא דגברא אזלינן [אחר חיובו המקורי של האיש שנודרים עבורו אנו הולכים] גם בערכין, והא לא צריכא קרא למעוטי [ולפי זה, הרי לא צריך מקרא למעט] שגם עני שנדר לספק קרבנותיו של מצורע עשיר יביא בעשירות, אם כן מה שנאמר: "ואם דל הוא" למעוטי מאי [למעט את מה] הוא בא?

ומשיבים: למעוטי [למעט] מצורע עני ומדירו עשיר, שכן סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר], הואיל ואמר רבי: בתר חיובא דגברא אזלינן [אחר חיובו של האיש שנודרים עבורו אנו הולכים], ומכיוון שהמצורע הוא עני יביא מדירו קרבן עני, על כן קא משמע לן [משמיע לנו] המיעוט שיתן מדירו קרבנות עשיר.

א משנה היה עני כשנדר נדר ערכין, והעשיר אחר כך, או עשיר כשהעריך, והעני אחר כך — נותן ערך עשיר, כלומר, את מלוא הערך. ר' יהודה אומר: לא רק כשהיה עשיר בשעת הנדר או בשעת הנתינה, אלא אפילו היה עני כשנדר והעשיר וחזר והעני — גם הוא נותן ערך עשיר.

אבל בקרבנות של מצורע, שיש בהם הבדל בין עני לעשיר, אינו כן, שאם היה המצורע עני והעשיר, או להיפך, בכל מקרה הוא נידון אחר שעת הבאת הקרבנות. אפילו ידוע שמת אביו והניח לו ריבוא (עשרת אלפים דינר), או שידוע שספינתו בים ובאה לו בתוכה סחורה ברבואות — אין להקדש בה כלום, ונידון לפי מה שבידו כעת.

ב גמרא ומביאים מקור לדין המשנה. מה ששנינו: נדר כשהוא עני והעשיר נותן ערך עשיר, נלמד ממה שנאמר: "אשר תשיג יד הנדר יעריכנו הכהן" (ויקרא כז, ח), ומכיוון שכעת ידו משגת יתן כעשיר. ומה ששנינו: נדר כשהוא עשיר והעני נותן ערך עשיר — ממה שנאמר בתחילת הפסוק שם: "והעריך אותו הכהן על פי אשר תשיג", ו"על פי" מלמד שנידון לפי השעה שהוציא בפיו את הנדר.

ועוד שנינו, ר' יהודה אומר: אפילו נדר כשהוא עני והעשיר וחזר והעני — נותן ערך עשיר. ומבארים, מאי טעמא [מה טעמו] של ר' יהודה? אמר קרא [הכתוב]: "ואם מך הוא מערכך" (שם), והמילה "הוא" מלמדת: עד שיהא במכותו (בעניותו) מתחלתו ועד סופו.

ושואלים: אלא מעתה, מה שנאמר בקרבנות מצורע "ואם דל הוא" (ויקרא יד, כא), הכי נמי [כך גם כן] נפרש לשיטת ר' יהודה: עד שיהא בדלותו מתחלתו ועד סופו, משעה שנתחייב בקרבנותיו ועד שמביאם, אבל אם היה עשיר, למרות שהוא עכשיו עני — לא יביא קרבנות עני!

וכי תימא הכי נמי [ואם תאמר, כך הוא גם כן] — והתנן [והרי שנינו במשנה]: מצורע שהביא קרבנותיו, היה עני והעשיר, או עשיר והעני — הכל הולך אחר חטאת, כלומר, לפי מצבו בזמן הבאת קרבן חטאת. שאם הביא חטאתו מן הבהמה — יביא גם עולתו מן הבהמה, למרות שהעני בינתיים. ואם הביא חטאתו מן העוף, כעני — יביא גם עולתו מן העוף, למרות שהעשיר בינתיים, אלו דברי ר' שמעון.

ר' יהודה אומר: הכל הולך אחר מצבו בזמן הבאת האשם, ואם היה עני באותה שעה יביא חטאת ועולה מן העוף, למרות שנעשה עשיר. ותניא [ושנויה ברייתא], ר' אליעזר בן יעקב אומר: הכל הולך אחר מצבו בזמן הבאת הצפרים לטהרתו, שבעה ימים קודם לכן. ומבואר שכל התנאים, ובכללם רבי יהודה, אינם מצריכים שיהא עני מתחילה ועד סוף!

ומשיבים: הא אתמר עלה [הרי כבר נאמר עליה]: אמר רב יהודה אמר רב, ושלשתן מקרא אחד דרשו, כלומר גזירת הכתוב היא, שנאמר לגבי מצורע עני: "זאת תורת אשר בו נגע צרעת אשר לא תשיג ידו בטהרתו" (שם יד, לב), ר' שמעון סבר [סבור]: דינו של מי שלא השיגה ידו תלוי בדבר המכפר ומטהר מן החטא, מאי ניהו [מה הוא] — חטאת, ולכן שעת הבאת חטאת קובעת.

ור' יהודה סבר [סבור]: ממה שנאמר "אשר לא תשיג ידו בטהרתו" יש ללמוד כי עיקר דינו נקבע בדבר המטהר ומכשיר אותו להיכנס למקדש ולאכול מן הקדשים, ומאי ניהו [ומה הוא] — אשם, שלאחר שהוזה עליו מדם האשם הוכשר לכך. ואילו ר' אליעזר בן יעקב סבר [סבור] שהכוונה היא לדבר הגורם לו טהרה, ומאי ניהו [ומה הוא] — ציפרים, שלאחר שנטהר על ידן באופן חלקי הריהו ראוי להביא קרבנותיו למקדש ולהשלים טהרתו.

ושואלים: ואלא המיעוט "ואם דל הוא", אם אין למדים ממנו שצריך שיהא דל מתחילתו ועד סופו, למה לי? ומשיבים: לרבי כדאית ליה [כמו שיש לו, לשיטתו] בתחילת עמוד זה — למעט מצורע עני ומדירו עשיר, ללמד שיביא קרבן עשיר, ולרבנן כדאית להו [כמו שיש להם], למעט מצורע עשיר ומדירו עני, שמביא קרבן עשיר.

וחוזרים ושואלים: אלא מעתה, שר' יהודה למד מ"ואם מך הוא" שיהא במכותו מתחילה ועד סוף, מה שנאמר בדיני עדות: "והוא עד או ראה או ידע אם לא יגיד ונשא עוונו" (ויקרא ה, א), גם שם יש לדרוש כן: עד שיהא העד כשר מתחלתו ועד סופו, ואם אינו כזה עדותו פסולה!

וכי תימא הכי נמי [ואם תאמר כך הוא גם כן] — והא תניא [והרי שנויה ברייתא]: היה העד יודע לו בעדות עד שלא נעשה חתנו, ואחר כך נעשה חתנו, ופסול להעיד לו, או שהיה מתחילה פקח (שומע) ונתחרש, או שהיה פתוח בעיניו ונסתמא (נהיה עיור), או היה שפוי בדעתו ונשתטה — הרי זה פסול לעדות. אבל היה העד יודע לו עדות עד שלא נעשה חתנו, ונעשה אחר כך חתנו,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The Gemara explains: The mishna states two different principles with regard to one who vows to provide the offering of a leper on behalf of another. One principle applies to a destitute leper for whom another destitute person takes a vow to provide his offering. In that case, he provides the offering of the destitute. And the one other principle, i.e., the statement that the halakha is different in the case of offerings, serves to exclude the case of a wealthy leper for whom a destitute person takes a vow to provide his offering. In that situation, although the one who took the vow is destitute, he must provide the offering of a wealthy person.

The Gemara explains why this last ruling is necessary. It might enter your mind to say: Since the destitute were included in the verse: “And his means do not suffice,” with regard to the leniency which allows them to bring the offering of the destitute when taking vows to provide for destitute lepers, they should likewise be included in this leniency when providing for all lepers, even wealthy ones. Consequently, the tanna teaches us that this leniency does not apply when the lepers are wealthy.

Similarly, it is taught in a baraita: Since we find with regard to valuations that a destitute person who valuated a wealthy person gives the valuation in accordance with the means of a destitute person, one might have thought that in this case, where one takes a vow to provide the offering of a wealthy leper, the halakha is also so. Consequently, the verse states: “And if he is poor,” from which it is derived that the offering of the destitute leper is brought only when the leper himself is destitute.

The Gemara objects: But according to the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi, this is difficult. As he says in the mishna: I say even with regard to valuations it is so, i.e., that if a wealthy person said: It is incumbent upon me to donate my valuation, and a destitute person heard him and said: It is incumbent upon me to donate that which he said, then the destitute person gives the valuation of a wealthy person. Evidently, Rabbi Yehuda HaNasi says: We follow the obligation of the original person valuated, even with regard to valuations. And if so, then the reasoning stated in the aforementioned baraita does not apply, and therefore a verse is not necessary to exclude a destitute person who takes a vow to provide a wealthy leper’s offering from having the leniency of bringing the offering of a destitute leper. Consequently, when the verse specifies: “And if he is poor,” this serves to exclude what?

The Gemara explains: The verse serves to exclude the case of a destitute leper for whom a wealthy person takes a vow. In that case, it might enter your mind to say that since Rabbi Yehuda HaNasi says: We follow the obligation of the original person specified as the subject of the vow, therefore the wealthy person brings only the offering of the destitute leper. Consequently, the exclusion from the verse: “And if he is poor,” teaches us that in this case he brings the offering of a wealthy individual, not that of the destitute leper.

MISHNA: If when one took a vow of valuation he was destitute and he became wealthy, or if he was wealthy and became destitute, he gives the valuation in accordance with the means of a wealthy person. Rabbi Yehuda says: This is the halakha not only in a case where one was wealthy either at the time he took the vow or at the time of payment; even if when one took a vow of valuation he was destitute and he became wealthy and again became destitute, he gives the valuation in accordance with the means of a wealthy person.

But with regard to the offerings of a leper that is not so, as the offerings that one brings are determined by his status at the time he brings them. Even if it is common knowledge that his father died and left him an inheritance of ten thousand dinars, or that his ship is at sea and merchandise valued at ten thousand dinars is coming into his possession, the Temple treasury has no share in it. His payment is determined solely by his present situation.

GEMARA: The mishna teaches: If he was destitute when he took the oath and he became wealthy, he gives the valuation appropriate for a wealthy individual. The Gemara explains that this is derived from the verse: “According to the means of him who vowed shall the priest valuate him” (Leviticus 27:8), and in this case he had the means of a wealthy individual when he was ready to give the donation. The mishna further teaches that one who was wealthy and became destitute also gives the valuation as though he was wealthy. The Gemara explains that this is derived from the beginning of the same verse: “According to [al pi] the means of him who vowed shall the priest valuate him.” The phrase al pi serves to emphasize the moment when the person uttered the vow with his mouth [peh], and at that moment he was wealthy.

§ The mishna teaches that Rabbi Yehuda says: Even if one made a valuation when he was destitute and he became wealthy and again became destitute, he gives the valuation according to the means of a wealthy person. The Gemara asks: What is the reasoning of Rabbi Yehuda? The verse states: “But if he is too poor for your valuation” (Leviticus 27:8). The word order serves to emphasize “he,” which indicates that he is considered poor only if he remains in his state of poverty from his beginning until his end of involvement with the vow.

The Gemara objects: If that is so, then when the verse similarly states with regard to a destitute leper: “And if he is poor” (Leviticus 14:21), so too, Rabbi Yehuda should maintain that he is considered poor only if he is in his state of poverty from his beginning until his end of bringing the leper’s offering, but if he was wealthy in between he should be obligated to bring the offering of a wealthy individual, even if he is now poor.

And if you would say that indeed, this is the halakha, but didn’t we learn in a mishna (Nega’im 14:11): With regard to a leper who brought his offerings when he was destitute, and subsequently became wealthy, or he brought his offerings when he was wealthy and then became destitute, everything follows the sin offering that the leper brings. If he was wealthy when he brought the sin offering he brings the burnt offering of a wealthy individual; if he was destitute when he brought the sin offering he brings the burnt offering of a destitute individual. This is the statement of Rabbi Shimon.

Rabbi Yehuda says: Everything, i.e., the sin offering and the burnt offering, follows his status at the time the leper’s guilt offering is brought. And it is taught in a baraita that Rabbi Eliezer ben Ya’akov says: Everything follows the offering of the birds, which are brought by the leper seven days earlier as part of his purification process. Clearly, everyone agrees that one brings the offerings of the destitute even if he is not destitute from the beginning until the end of the process.

The Gemara explains: It was stated with regard to this dispute that Rav Yehuda says that Rav says: And all three of these tanna’im derived their opinions from one verse, which deals with the destitute leper: “This is the law of him in whom is the mark of leprosy, whose means do not suffice for that which pertains to his purification” (Leviticus 14:32). Rabbi Shimon holds: The individual’s status depends on an item that atones, and what is it? The sin offering.

And Rabbi Yehuda holds: His status depends on an item that renders him fit to enter the Temple and eat consecrated food, and what is it? The guilt offering. Rabbi Eliezer ben Ya’akov holds: His status depends on that which causes him ritual purity, and what is it? The sacrificial birds, as the rite of the birds partially purifies him and enables him to bring the rest of his offerings and to complete his purification process. If so, in the particular case of a leper bringing his own offerings, it is a Torah edict that one does not need to be destitute throughout the entire process, which is why, with regard to one who takes a vow to bring the offerings of a leper, Rabbi Yehuda does not derive from the verse: “And if he is poor,” that he is considered poor only if he is in a state of poverty from the beginning, i.e., when he takes the vow, until the end, i.e., when he fulfills it.

But in that case why do I need the exclusion in the verse: “And if he is poor”? The Gemara answers: According to Rabbi Yehuda HaNasi, it is necessary in accordance with his opinion stated earlier, that it serves to exclude a wealthy individual who vows to provide the offering of a destitute leper, i.e., he must bring the offering of a wealthy individual. And according to the Rabbis, it is necessary in accordance with their opinion, that it serves to exclude a destitute individual who vows to provide the offering of the wealthy leper, and he must bring the offering of a wealthy individual.

The Gemara objects: If that is so, that Rabbi Yehuda maintains that the phrase: “And if he is poor,” teaches that one is classified as destitute only if he is destitute from beginning to end, he should similarly derive from a verse that deals with testimony: “And he is a witness, whether he has seen or known, if he does not utter it, then he shall bear his iniquity” (Leviticus 5:1), that this applies only if the witness is fit to testify from his beginning, when he obtained the information about which he is testifying, until his end, when he testifies.

And if you would say that indeed, that is the halakha with regard to the qualification of a witness, but isn’t it taught in a baraita: If someone knew testimony about another before he, the one who knew the testimony, became the other’s son-in-law, and then he became his son-in-law; or when he was able to hear, and then he became a deaf-mute; or when he could see, and he subsequently became blind; or while he was halakhically competent, and he then became an imbecile; in all these cases, he is disqualified from testifying. But if someone knew testimony about another before he became his son-in-law, and he then became his son-in-law,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

לעולם בקרבנות אזלינן בתר נידר דהיינו מצורע וחדא אמצורע עני וכו' דתרי מעוטי כתיבי בקרא חדא ואין ידו משגת אתי אמצורע עני ומדירו עני דמייתי מדירו בדלות כדאמרינן ואין ידו משגת לרבות את הנודר ואכתי מהכא לא ילפינן אבל בקרבנות אינו כן דכיון דמדיר נמי עני הוא אף על גב דמייתי בדלות לא ידעינן אי אזלינן בתר נידר או בתר מדיר אלא מהכא ילפינן דבקרבנו' אינו כן [דחדא] דכתיב ואם דל הוא הוא המצורע מייתי בדלות למעוטי מצורע עשיר ומדירו עני דהמדיר לא מייתי בדלות אלאא)נראה דצ"ל אלא בעשירות ומזה ידעינן דאזלינן בתר נידר ולא בתר מדיר והיינו כו'. [ידעינן אי אזיל בתר נידר או בתר מדיר] בעשירות והיינו אבל בקרבנות אינו כן אלא תלינן השג יד בנידר במצורע. דסד"א הואיל ואיתרבי מדיר לקרבן מצורע עני מואין ידו משגת [לאייתויי בדלות הנודר] איתרבי נמי השתא ואע"ג דהמצורע הוא עשיר הואיל והמדיר הוי עני דלייתי [נמי] בדלות קמ"ל הוא דבדלות דמצורע תלינן כדתניא לפי שמצינו כו':

יכול אף זה כן. מי שאמר קרבנו של מצורע עשיר זה עלי והוא עני שיבא בדלות ת"ל אם דל הוא למעוטי מדיר:

ולר' דאמר [אומר אני אף בערכין כן] דומיא דהרי שאמר קרבנו [של מצורע זה עלי] דאזלינן בתר מצורע הכי נמי אמר ר' בערכין הרי שאמר [אחד] ערכי עלי ושמע זה ואמר מה שהעריך זה [על עצמו] עלי ליתנו בשבילו אם היה נודר עשיר צריך לתת ערך עשיר אע"פ שהמדיר עני אלמא אזלינן נמי בערכין בתר השג יד דנידר לטעמא דרבי:

הא מצורע עשיר ומדירו עני לא צריכא קרא הוא למעוטי שהרי (מעריכין) [ממתני'] למדנו דאזלינן בתר חיובא דגברא דנידר:

אלא הוא לרבי למעוטי מאי:

למעוטי מצורע עני ומדירו עשיר. דאזלינן בתר מדירו ומייתי בעשירות דהא כתיב הוא דעליה דידיה חס רחמנא ולא אמדירו:

דסד"א הואיל ואמר רבי בתר חיובא דגברא אזלינן. היכא דנידר בר חיובא כגון עשיר שאמר ערכי עלי דהנידר בר חיובא הוא [אזלינן בתר נידר]:

הכא נמי. כיון דמצורע בר חיובא הוא ליזול בתריה והרי הוא עני ולייתי מדירו בדלות:

קמ"ל הוא. הוא דמייתי בדלות אבל אי מדירו הוא עשיר מייתי בעשירות דכתיב כאשר תשיג יד הנודר והרי הוא משיג:

מתני' רבי אומר אומר אני אף בערכין כן. כמו בקרבנות דאזלינן בתר נידר:

וכי מפני מה כו'. כלומר [אם כן] מפני מה קתני רישא דמתני' עני שהעריך את העשיר נותן ערך עני דאזלינן בתר השג יד דנודר לפי שאין העשיר הנערך חייב כלום אבל עשיר שאמר [ערכי עלי שחייב בערכו ושמע עני] כו' אזלינן בתר השג יד דנידר דומיא דקרבנות:

היה עני [בשעה שהעריך ולא הספיק ליתן עד שהעשיר או עשיר והעני נותן ערך עשיר] ומפרש בגמ'ב)נראה דצ"ל ומפרש בגמרא טעמא דת"ק וטעמא דר"י נמי. האי וטעמא דר' יהודה נמי:

אשר תשיג ידו. משמע דבתר נתינת יד אזלינן [ולא בשעת נדר והשתא הוי עשיר]:

על פי אשר תשיג יד הנודר. משמע בתר פה אזלינן היינו כשעת הנדר:

עד שיהא במכותו [מתחלתו ועד סופו] אבל אם העשיר בינתים נותן ערך עשיר:

ואם דל הוא דכתיב במצורע:

שהביא קרבנותיו. אחד מקרבנותיו כשהוא עני והעשיר קודם שהביא האחרים:

[או הביא אחד כשהוא עשיר והעני הכל הולך אחר חטאת שאם הביא חטאת העוף בדלות אע"ג דהעשיר מייתי נמי עולת (חטאת) העוף בדלות או אם הביא חטאת בהמה בעשירות אע"ג דהעני יביא עולת בהמה:

הכל הולך אחר אשם. שאם הביא אשמו בעשירות אע"ג דהעני יביא הכל בעשירות. ואם הביא אשם כשהוא עני אע"ג דהעשיר הואיל ובעניותו התחיל להביא אשם יביא השאר בדלות:

וכן נמי הכל הולך אחר שתי צפרים אם הביאן בעניותו אע"ג דשוב העשיר יביא השאר בדלות אלמא דלא אמרינן עד שיהא בדלותו מתחלתו ועד סופו:

הא איתמר עלה. דמשום הכי פליגי בהא דמקרא אחד דרשו כו']:

דבר המכפר. על חטא והיינו חטאת דאמרינן לעיל בעון (ח') [שבעה] דברים נגעים באין וחטאת מכפרת היינו טהרתו והכל הולך אחריו:

דבר המכשירו. בקדשים ולחזור לאכלו היינו אשם:

הגורם לו טהרה ומאי ניהו צפרין. דכתיב ולקח למיטהר וגו':

ואלא הואיל דלא דרשינן [אם דל הוא] עד שיהא בדלות מתחלתו ועד סופו:

[אלא] הוא. דאם דל הוא במצורע למה לי:

לרבי כדאית ליה. כדאמרינן לעיל לרבי למעוטי מצורע עני ומדירו עשיר ולרבנן למעוטי מצורע עשיר ומדירו עני:

אלא מעתה לרבי יהודה דדריש ואם מך הוא עד שיהא במכותו כו' הכי נמי כו':

[והוא עד עד שיהא כשר:

שפוי. בן דעת:

רש"י ד"ה ולרבי (בסופו). דמערכין נפקא לן דמייתי בעשירות. ק"ל וכי יש לרבי קרא בערכין ע"ז. אדרבה נימא דדריש במצורע הוא למעוטי עני שאמר קרבן זה דעשיר עלי ויליף ערכין מיניה. והגמרא י"ל דס"ל דלא ילפי מהדדי וע"כ בערכין אית לי' לרבי מסברא. לכן אמר שפיר דגם במצורע י"ל כן מסברא ולא איצטרך הוא למעוטי:

תד"ה לפי (בסופו). דקרא ואין ידו משגת. כצ"ל:

במשנה רי"א אפי' עני והעשיר וחזר כו'. כצ"ל וכ"ה במשניות ובגמרא לקמן:

שם אבל בקרבנות אינו כן אפי' כו'. לשון הרמב"ם בפיה"מ אבל היה עני באותו הפרק שנתחייב בקרבן ה"ז יביא קרבן עני ואפי' אחר שהגיעו לרשותו הנכסים. ומשמע דבכל קרבן עולה ויורד הדין כן. ותימה דהלא משנה מפורשת בסוף כריתות הפריש לעשירית האיפה העשיר יביא עוף העשיר יביא כשבה כו'. הרי דאפי' כבר הפריש לקרבן עני אם העשיר אח"כ מחוייב להביא קרבן עשיר. וע"כ לא פליגי לקמן בגמרא במצורע אלא בתר איזה קרבן אזלינן אבל למיזל בתר חיוב ליכא למ"ד. ועמש"כ בתמורה (כ) בתד"ה הני:

גמרא עני והעשיר אשר תשיג עשיר והעני עפ"י אשר תשיג יד הנודר. כ"נ דצ"ל. או דצ"ל איפכא עשיר והעני אשר תשיג יד הנודר עני והעשיר עפ"י אשר תשיג וכ"נ מפרש"י. ועי' בלשון הרע"ב שכ' בתרוייהו יד הנודר. והתו"ח גמגם עליו מלשון הגמרא שלפנינו. וע"כ גירסת הרע"ב היה בגמרא כמו שהעתיק. ונ"ל משום דמשקל פועל לו שני מובנים. הא') לשמוש התואר כמו ראובן הכותב שתוכל לקראו כן אף בשעה שאינו כותב. והב') הוא לבינוני פועל שהוא כותב בשעה שמדברים עליו. וכאן מפרשינן ליה בהב' מובנים ולחומרא:

שם רש"ס דבר המכפרו כו' ורי"ס דבר המכשירו כו'. כ"ה בכריתות:

שם והא תניא כו' אבל היה יודע כו' ונעשה חתנו כו'. התוי"ט העתיק והא תנן היה קרוב ונתרחק ה"ז כשר כו'. ול"ד כלל במחכ"ת דמתניתין יל"פ דנתרחק קודם ראיית העדות וא"כ הי' כשר מתחלתו דהיינו משעת ראיית העדות עד סופו דהוא הגדתו בב"ד. דזה ודאי אין לומר דמקשה דליבעי שיהא כשר אף קודם ראיית העדות. דהא גם בערכין לא בעי ר"י שלא יהא עשיר קודם קבלת הערך עליו. אבל מברייתא פריך שפיר דמכשרת אף בנפסל ביני לביני:

ד"ה היה עני והעשיר. קודם נתינה. וכ"ה לשון הרע"ב. וכ"ע התוי"ט ונ"ל דר"ל קודם שיערכנו כו'. ונ"ל דל"ד בזה במחכ"ת דפשוט דאף שהיה עני בשעת הערכת הכהן אם העשיר קודם נתינה נותן ערך עשיר כדמוכח לעיל רפ"ב נתן סלע והעשיר כו' דודאי ר"ל עפ"י הערכת הכהן ואפ"ה תני סיפא פחות מסלע והעשיר נותן נו"ן סלע ומשמע אעפ"י שהעריכו הכהן כבר כדין השגת יד. וכ"מ שם בתד"ה בעידנא דפירשו היה עשיר היינו בשעת הערכת הכהן והעני היינו קודם נתינה. א"כ הי' עני פי' ג"כ בשעת הערכה והעשיר קודם נתינה. וכ"מ מפרש"י בב"מ (קיג ב) בד"ה ומפץ שכ' ואפי' העשיר לאחר שאמדוהו ונטל מה שבידו אך לכאורה מפרש"י לקמן בס"פ שום היתומים משמע כהתוי"ט שכ' ולפי דמים ששמאוה יתן שהרי בזמן שהעריכו כהן לא היה לו יותר. ומוכח דאעפ"י שלא נתן אז שהרי כתב מקודם וזה משהא אותה וימכרנה כו' יתן. אולם י"ל דדינא דהעשיר אינו אלא שהעשיר בכדי שיוכל לתת כל הערך שעליו משלם. וכה"ג כתב הלח"מ בפ"ג מהלכות ערכין לענין עשיר והעני ויישב בזה קושיית התוס' דלעיל (ל ב) ד"ה בעידנא לדעת הרמב"ם ע"ש:

רש"י ד"ה אבל. טעמא דאיקבע בקרבן למר כדא"ל כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה דבר המכפר. דהכי כתיב כו' וכפר הכהן על המטהר וסמיך ליה כו'. כצ"ל. ונ"ל דלפ"ז תיבת בטהרתו שבה על זאת תורת אשר בו נגע צרעת ופי' בטהרתו כשבא להטהר:

גמ' בתר חיובא דגברא אזלינן נמי קמ"ל כצ"ל:

שם ר"ש סבר דבר המכפר כצ"ל:

ומשני חדא אמצורע עני ומדירו עני וחדא למעוטי מצורע עשיר ומדירו עני. כלומר ודאי חדא מהנך מילי דמתני' דהיינו הך דקתני אם היה מצורע עני מביא קרבן עני ודאי במדירו עני קמיירי וכדאוקימנא ומאידך מילתא נפקא לן דבקרבנות אינו כן דקתני אם היה מצורע עשיר מביא קרבן עשיר ואע''ג דמדירו עני והיינו למעוטי מדיר מדין ערכין דלא אזלינן בתר נודר: ס''ד אמינא כו'. כלומר ואיצטריך לאשמועינן אבל בקרבנות אינו כן לאשמועינן דהיכא דמצורע עשיר ומדירו עני מביא קרבן עשיר דסד''א הואיל ואיתרבי נודר מואין ידו משגת דחס רחמנא עליה כי הוי איהו עני ומצורע עני אתרבי נמי אפילו היכא דמצורע עשיר הואיל והוא עני קמ''ל לי נראה ועיקר דה''ג אם כן מאי אבל בקרבנות אינו כן אחדא אמצורע עשיר ומדירו עני סד''א כו' ואני שמעתיה כמות שהיא כתובה בספרים ופירושה כמו שפירשתיה ואין כן שיטת הש''ס: יכול אף זה כן. עני שאמר קרבן מצורע עשיר זה עלי: אם דל הוא. חס רחמנא עליה ולא על מדירו: ולרבי דאמר אף בערכין כן. דאי הוי עשיר מחוייב ערך ואמר עני מה שאמר זה עלי נותן ערך עשיר אלמא בתר חיובא דגברא דנערך אזלינן היכא דהוא חייב כלום דומיא דמצורע והא דמצורע עשיר ומדירו עני לא צריכא למעוטי דמערכין נפקא לן דמייתי בעשירות: למעוטי מצורע עני ומדירו עשיר. דמייתי בעשירות ולרבנן לא איצטריך למעוטי דהואיל דבערכין אזלינן בתר נודר במצורע נמי אזלינן בתר נודר אבל לרבי איצטריך להכי: מתני' היה עני והעשיר. קודם נתינה או עשיר והעני קודם נתינה נותן ערך עשיר: אבל בקרבנות אינו כן. שאם היה מצורע עשיר והעני או עני והעשיר הכל הולך אחר הבאת קרבנותיו כדאמר בברייתא בגמ' מצורע שהביא קרבנותיו כו' טעמא דאיקבע בקרא למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה אבל מדברי כולן נלמד דבתר הבאת קרבנותיו אזלינן: אפי' מת אביו כו'. אערכין קאי ומלתא באפי נפשיה היא אפי' מת אביו של מעריך זה בשעה שהכהן מעריכו והניח לו ריבוא מנה או ספינתו כו' ובגמ' מפרש לה: גמ' עשיר והעני אשר תשיג יד הנודר. דמשמע בתר שעת נדר אזלינן: שהביא קרבנותיו. קצת קרבנותיו: הכל הולך אחר חטאת. אם הביא חטאת בהמה בעשירות מביא נמי עולת בהמה ואם הביא חטאת העוף בעניות אע''פ שהעשיר מביא נמי עולה בעניות: אחר צפורין. שתי צפורין חיות שהוא מביא לצורך הזאה קודם תגלחת אם בשעה שהזו עליו הוי עני מביא בעניות קרבנותיו ואם באותה שעה היה עשיר מביא כל קרבנותיו בעשירות: מקרא אחד דרשו. דגזירת הכתוב היא: דבר המכפר. דהכי כתיב במצורע עני (ויקרא יד) וכפר עליו הכהן וסמיך ליה האי קרא דזאת תורת אשר בו נגע צרעת וגו' דמשמע אשר לא תשיג ידו בשעת כפרה יהא לו תורה זו של דלות ואף על פי שהשיגה ידו אחר כך. דבר המכשיר. דהכי משמע אשר לא תשיג ידו בשעת טהרה תהא לו תורת עניות וטהרה זהו אשם המכשירו לבא במקדש ולאכול בקדשים שמדם האשם הוא נותן על בהונות ותנוך אזנים: צפרין גורמין לו טהרה שכל זמן שאינו מביא צפרין אינו יכול לגלח: לרבי כדאית ליה כו'. כדדרשינן לעיל: סומא פסול לעדות. דבעינן או ראה:

לפי שמצינו בערכין. תימה בלאו הני טעמא דמצינו בערכין הל''ל גבי מצורע דעני שאמר קרבן מצורע עלי נותן ערך עני מריבויא דאין ידו משגת לרבות את הנודר כדדריש לעיל ויש לומר דמכל מקום אי לא אשכחן בערכין כה''ג לא הוה לן למידרש עני שהעריך את העשיר מריבויא דקרא אם אין ידו משגת: הכא נמי בתר חיובא דגברא [אזלינן] קמ''ל. והקשה רבינו אלחנן כיון דאמרי' נמי אליבא דרבי מצורע עני שמדירו עשיר אזלינן בתר חיובא דגברא אי לאו מיעוטא דקרא אם כן בערכין נמי נימא כן דאם אמר עני ערכי עלי ושמע עשיר ואמר מה שאמר זה עלי נותן ערך עני כיון דאין לנו מקרא למעט דלא אזלינן בתר חיובא דגברא התם ותירץ רבינו אלחנן דשאני גבי מצורע דאית לן למימר דאזלינן בתר חיובא דגברא אי לאו קרא דממעט ליה כיון שאינו נודר אלא קרבן המצורע דוקא אבל גבי ערכין דאמר העשיר מה שאמר זה העני עלי פשיטא [דלא] אזלינן בתר חיובא דגברא שהרי אם לא היה העני חייב כלום אלא שאמר העשיר ערך פלוני עלי היה נותן ערך עשיר וכל שכן אם נתחייב (קרבן) אין לנו לגרעו לעשיר ליתן ערך עני: רבי יהודה סבר דבר המכשירו ומאי ניהו אשם. וא''ת האמר לקמן פר' האומר משקלי עלי (דף כא.) (ובפרק שלישי דנזיר) (דף יט) כשם שחטאתו ואשמו מעכבת כך עולתו מעכבת חטאת ועולה הא לא מכשיר כי אם אשם וי''ל דהא ודאי כולהו מעכבי לאכול בקדשים דהא בחטאת שייכא ביה כפרה יותר מאשם שהרי אשם אין כל עיקרו אלא להכשיר את המצורע שהוא מזין עליו [ועל] הבהונות מדם האשם לכך קרי ליה דבר המכשירו: אבל בקרבנות [כו'] אפי' מת. אין לפרש הא בערכין אם מעריכו הכהן כשהוא עני ימתין עד שימות אביו שהיה עשיר ויתן ערך עשיר דהא אמר בתוספתא דערכין עני שהעריך עצמו אין אומרים לו יעשה מלאכה ויביא ערך עשיר אלא מוטב שיביא ערך עני ואל יביא ערך עשיר לאחר זמן אלמא משמע שאין ממתינין אלא הכי פירושו אפילו מת אביו שהיה גוסס כדמוקי לה בגמ' דקרבן מצורע אם היה אביו גוסס בשעת הבאת חטאת וקודם שהספיק להביא קרבנות מת אביו אין להקדש בהן כלום [אבל בערכין אינו כן] כיון שלא מעריכו הכהן בעניו לתת סלע ועד לא גמר לתת סלע מת אביו והעשיר נותן ערך עשיר אך קשה מאי האי דפריך בגמ' פשיטא והא הרבה אתא לאשמועינן שאם מת אביו קודם שהספיק להביא קרבנותיו והעשיר אין להקדש בהם כלום ויש לומר דקאי אמילתיה דרבי יהודה דאמר עני והעשיר וחזר והעני נותן ערך עשיר אבל בקרבנות מת אביו כגון שהיה גוסס כדמוקי ליה כגון שהיה מתחלה עשיר והעני ועתה קרוב הוא להיות עשיר מירושת

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד