ערכין יז ע"א

ערכין יז ע"א - Steinsaltz

A calamity awaits him.

§ The Gemara returns to the topic of rebuke. It is taught in a baraita that Rabbi Eliezer the Great says: Were the Holy One, Blessed be He, to have entered into judgment with Abraham, Isaac and Jacob, they would not have been able to stand before the rebuke. As it is stated: “Now therefore stand still, that I may plead with you before the Lord concerning all the righteous acts of the Lord, which He did to you and to your fathers” (I Samuel 12:7). This indicates that God acted towards the patriarchs with righteousness, i.e., mercy, not as they deserved according to the strict letter of the law.

§ The verse states: “This is the generation of them that seek after Him, that seek Your face, Jacob. Selah” (Psalms 24:6). This verse teaches that the level of the generation and those who lead them, i.e., those who seek after Him, are the same. Rabbi Yehuda Nesia and the Rabbis disagree about this. One says: The level of the generation follows the level of the leader, and one says: The level of the leader follows the level of his generation.

The Gemara asks: With regard to what halakha, i.e., matter, is this stated? If we say for good, that one Sage holds that if the generation is good then their leader will be good, and one Sage holds that if the leader is good then his generation will be good, this cannot be correct, as there is the case of King Zedekiah, who was good, but his generation was not good. And conversely, there is the case of Jehoiakim who was not good, but his generation was good.

The Gemara cites proof for these claims. As Rabbi Yoḥanan says in the name of Rabbi Shimon ben Yoḥai: What is the meaning of that which is written: “In the beginning of the reign of Jehoiakim, son of Josiah, king of Judah, came this word from the Lord, saying” (Jeremiah 26:1), and similarly with regard to Zedekiah the verse states: “And it came to pass the same year, in the beginning of the reign of Zedekiah, king of Judah, in the fourth year, in the fifth month, that Hananiah, son of Azzur, the prophet, who was of Gibeon, spoke to me in the house of the Lord, in the presence of the priests and of all the people, saying” (Jeremiah 28:1). Why did the prophet use the term “in the beginning” exclusively with regard to these two kings, as opposed to: During the first year of his reign, or a similar formulation?

This term teaches that the Holy One, Blessed be He, sought to revert the world to chaos and void, as it was in the beginning before Creation (Genesis 1:1–2), on account of Jehoiakim, who did evil in the eyes of God. Once He observed the people of his generation, His mind was settled. Likewise, the Holy One, Blessed be He, sought to revert the world to chaos and void, on account of the generation of Zedekiah, but once He observed Zedekiah, His mind was settled. This shows that the leader and his generation are not necessarily on the same level in terms of righteousness.

The Gemara answers: Rather, we are speaking in terms of harshness and gentleness. One Sage holds that if the leader is harsh, then the generation will be harsh. If the leader is gentle and kind, the generation will be the same. The other Sage holds that if the people of a certain generation are harsh, they will have a harsh leader; if the generation is gentle and kind, the leader will be similar.

MISHNA: Affordability, which is written in the Torah: “According to the means of him who vowed shall the priest valuate him” (Leviticus 27:8), is determined in accordance with the means of the one taking the vow, and the sum fixed by the Torah based on the years of age is in accordance with the age of the subject of the vow. And the distinction based on sex that is written in the halakhot of valuations is stated with regard to the one valuated, and the different valuation based on the age of the one valuated is determined at the time one takes the vow of valuation.

The mishna elaborates: Affordability is in accordance with the means of the one taking the vow; how so? A destitute person who valuated a wealthy person gives the valuation in accordance with the means of a destitute person, as determined by the priest. And a wealthy person who valuated a destitute person gives the valuation in accordance with the means of a wealthy person, the sum of which is fixed in the Torah.

But with regard to offerings that is not so, as one who took a vow and said: It is incumbent upon me to provide the offering of this leper, to a leper who requires it for his purification; if the one undergoing purification was a destitute leper, the one who took the vow brings the offering of a destitute leper, which is one male sheep, a tenth of an ephah of fine flour, and two doves or two pigeons (see Leviticus 14:21–22). If the one undergoing purification was a wealthy leper, the one who took the vow brings the offering of a wealthy leper, which is two male sheep, a ewe, and three-tenths of a ephah of fine flour (see Leviticus 14:10).

Rabbi Yehuda HaNasi says: I say: Even with regard to valuations it is so. He explains: For what reason does a destitute person who valuated a wealthy person give the valuation in accordance with the means of a destitute person? It is due to the fact that the wealthy person is not obligated to pay anything, as the debt was generated by the destitute person who vowed to donate the valuation of a wealthy individual. But in a case similar to that of the offerings of a leper, in the case of a wealthy person who said: It is incumbent upon me to donate my valuation, and a destitute person heard him and said: It is incumbent upon me to donate that which he said, the destitute person gives the valuation of a wealthy person.

GEMARA: The mishna teaches that affordability is determined in accordance with the means of the one taking the vow. The Gemara asks: The halakha of affordability is written in the Torah with regard to the case of one who valuates, i.e., one who says he will give the Temple treasury the set sum assigned to a particular individual’s age and sex. Why, then, is the mishna referring to affordability in the context of one pledging another’s worth by taking a vow, in which the obligation is calculated individually rather than by predetermined assigned values? The Gemara answers: The mishna employs the language of the verse, which uses the word “vow,” as it is written: “According to the means of him who vowed shall the priest valuate him” (Leviticus 27:8).

Similarly, the Gemara asks: Is the mishna’s wording accurate when it states that the sum of the obligation based on the years of age is in accordance with the age of the subject of the vow? The mishna should state that the sum based on years is determined in accordance with the age of the subject of the valuation, not the vow. The Gemara answers: Although it is discussing valuations, since the mishna uses the term vow when it says: Affordability is determined in accordance with the means of the one taking the vow, the mishna also deploys the same term when it says: The sum of the obligation based on the years of age is in accordance with the age of the subject of the vow.

The mishna further teaches: Affordability is in accordance with the one taking the vow; how so? A destitute person who valuated a wealthy person gives the valuation in accordance with the means of the destitute person. The Gemara asks: What is the reason? As the verse states: “According to the means of him who vowed,” which teaches that the Merciful One renders the matter dependent on the one who vows, not upon the subject of the vow.

§ The mishna teaches: But with regard to offerings that is not so, as in the case of one who vowed and said: It is incumbent upon me to provide the offering of this leper, if the one undergoing purification was a destitute leper, the one who vowed brings the offering of a destitute leper. The Gemara asks: And is this the halakha even though it was a wealthy person who takes the vow to provide the offerings for him? But the Merciful One states: “And if he is poor, and his means do not suffice, then he shall take one sheep” (Leviticus 14:21). This indicates that the specified offering is only for the poor, and in this instance the one taking the vow is not poor.

Rabbi Yitzḥak said: The mishna is referring specifically to a case where it was a poor person who was taking the vow to provide the offerings for the leper. The Gemara asks: But what is the basis for this ruling? Perhaps the Merciful One had compassion on him, i.e., the leper, and not on the one taking the vow to provide the offerings for him. As isn’t it written: “And if he is poor”? If so, the leniency that a destitute leper brings less expensive offerings should apply only to an actual leper, and not to one who vows to bring the leper’s offerings, even if he too is poor.

Rav Adda bar Ahava said: The next clause in the verse: “And his means do not suffice,” serves to include the one taking the vow to provide the offering, i.e., if he too is poor he provides the offering mandated for a destitute leper.

The Gemara raises a difficulty with the answer of Rabbi Yitzḥak: But according to this answer, when a wealthy person takes the vow to provide the offering for him, so too, the halakha is that he brings the offering of the leper brought in a situation of wealth.

If so, what is the meaning of the mishna’s statement that valuations are determined based on the means of the one making the commitment, but with regard to offerings, that is not so? This clause seems to indicate that unlike the previous ruling, where a wealthy person who valuated a destitute individual gives the valuation in accordance with the means of a wealthy person, here it all depends on the means of the one undergoing purification. Therefore, in this case a wealthy person brings the offerings of one who is destitute, contrary to the statement of Rabbi Yitzḥak.

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף יז - א

סימן הוא שפורענות מזדמנת לו! ולענין זה אמרו שדברים אלו הם יסורים, שכל שעבר אחד מאלו עליו, לא נחשב שעברו עליו מ' יום בלי יסורים.

תניא, רבי אליעזר הגדול אומר: אלמלי [אילו היה] בא הקב"ה עם אברהם יצחק ויעקב בדין, אין ^[75] יכולין הם לעמוד מפני תוכחה שהיה מוכיחם! שנאמר: ועתה התיצבו ואשפטה אתכם לפני ד' את כל צדקות ד' אשר עשה אתכם "ואת אבותיכם", שאף עמהם עשה צדקה, שלא נתוכח עמהם בדין - רש"י שבעין יעקב. [ורבינו גרשום ומהרש"א פירשו: שכל מה שעשה ד' לאבותיכם, "צדקות ד'" הוא, ולא מן הדין].

מאי דכתיב [רש"י]: זה "דור דורשיו" מבקשי פניך יעקב סלה, ומקיש דור לדורשיו, [כלומר: לפי הדור כך דורשיו, דהיינו מנהיגיו - רבינו גרשום]?

פליגי בה רבי יהודה נשיאה ורבנן בהיקש זה. חד אמר: דור לפי פרנס, וחד אמר פרנס לפי דורו, כמבואר בהמשך.

למאי הלכתא נאמר שכדור כן דורשיו: אילימא למעליותא ולענין חסידות, וחולקים בזה: דמר שאמר פרנס לפי דורו, סבר: אי מעלי דרא [אם הדור חסיד] מעלי פרנס [אף הפרנס חסיד]. ומר שאמר דור לפי פרנס, סבר: אי מעלי פרנס [אם הפרנס חסיד] מעלי דרא?! אי אפשר לומר כך, דהא איכא צדקיה דהוה מעלי [שהיה פרנס חסיד] ודריה לא הוה מעלי, הרי שאין הדור לפי הפרנס. והא מצאנו גם את יהויקים, דלא הוה מעלי, ודריה הוי מעלי, הרי שאין הפרנס לפי הדור, וקשה על שניהם!

והמקור לזה שאמרנו שצדקיהו חסיד היה ודורו לא, ויהויקים היה דורו חסיד והוא לא: דאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: מאי שנא דכתיב ביהויקים וצדקיהו לשון "בראשית", דכתיב: "בראשית" ממלכות יהויקים בן יאשיהו מלך יהודה, וכתיב: "בראשית" ממלכת צדקיהו מלך יהודה [רש"ש]? ביקש הקב"ה להחזיר את העולם לתוהו ובוהו בימי יהויקים בשביל יהויקים, כיון שנסתכל בדורו של יהויקים נתיישבה דעתו. וביקש הקב"ה להחזיר את העולם לתוהו ובוהו בימי צדקיהו מפני דורו של צדקיהו, כיון שנסתכל בצדקיהו נתיישבה דעתו, ומאחר שביקש הקב"ה להפוך מעשה בראשית בימיהם, לכן כתוב בהם "בראשית".

ואם כן אי אפשר לפרש "כדור כן דורשיו", לשבח.

ומפרשינן לה: אלא לענין תוקפא [כעס] וניחותא [נוח לרצות] הוא דקאמרינן שכדור כן ^[76] דורשיו.

הדרן עלך פרק יש בערכין

הערות

^[75] השפת אמת מבאר שייכות מאמר זה למאמר הקודם, שלכאורה קשה מדוע צריך האדם לסבול יסורים כל ארבעים יום, וכי אין צדיקים שנקיים מחטא. ועל זה הביאו את דברי רבי אליעזר הגדול שאפילו האבות לא היו יכולים לעמוד בדין, ולכן כל אדם צריך להזדכך ביסורים.

^[76] פירש המהרש"א שבדור שהאנשים קשים זה לזה מעמיד להם הקב"ה פרנס עז וקשה, ואם הם נוחים זה לזה מעמיד להם פרנס נוח. ולפי המאן דאמר דור לפי פרנס זה להיפך, שהכל תלוי בפרנס שאם הוא קשה נעשה גם הדור קשה, ואם הוא נוח גם הדור נעשה נוח.

פרק רביעי - השג יד

מתניתין:

זה שאמרה תורה בפרשת ערכין [בחוקותי כ"ז] לדון במי שהעריך אדם בהשג יד, שאם אין ידו משגת לשלם כל הערך שקצבה תורה, אין הוא חייב לשלם להקדש יותר מכפי הישג ידו - בנודר [במעריך] הדברים אמורים, ששיעור החיוב תלוי בהישג ידו של המעריך, ומתבאר בהמשך המשנה.

והשנים [הגיל] שבהם תלתה תורה שיעור הערכין - בנידר [בנערך] הדברים אמורים, ולא במעריך! שמשתנה שיעור החיוב לפי גילו של הנערך, ולא של מעריך.

והערכין מה שחילקה תורה בין קיצבת ערך זכר לערך נקבה - בנערך הדברים אמורים ולא במעריך! ומשתנה שיעור החיוב לפי מינו של נערך, ולא לפי מינו של מעריך.

והערך שקצבה תורה לפי גילו של הנערך - בזמן הערך הדברים אמורים, ולא בזמן הנתינה! וכגון שהיה הנערך פחות מבן עשרים כשהעריכוהו [שערכו קצוב בתורה לזכר, עשרים שקלים], ובזמן הנתינה כבר נעשה יותר מבן עשרים [שערכו קצוב בתורה לזכר, חמשים שקלים] שחייבים ליתן קיצבת ערכו כשל פחות מבן עשרים.

השג יד בנודר - כיצד?

עני שהעריך את העשיר שאמר העני על העשיר "ערכך עלי". [וכן הדין גם אם מתחלה אמר העשיר "ערכי עלי", ושמע העני ואמר: "מה שאמר זה עלי"] - נותן העני ערך עני ככל אשר תשיג ידו, שבנודר הדין תלוי, והרי עני הוא, ולא בנערך, העשיר.

ועשיר שהעריך את העני, שאמר העשיר על העני "ערכך עלי". [וכן הדין גם אם מתחלה אמר העני "ערכי עלי", ושמע העשיר ואמר: "מה שאמר זה עלי"] - נותן העשיר ערך עשיר, ומשלם כל מה שקצבה תורה לתת למי שהעריך אדם בגילו של העני, שבנודר הדבר תלוי והרי עשיר הוא, ולא בנערך, העני.

[בבא זו נתפרשה עפ"י משמעות רש"י, ועיין תוס' וזבח תודה].

אבל דין הישג יד האמור בקרבנות שהעני שאין ידו משגת הרי הוא מביא קרבן אחר מן העשיר, אינו כן, שאין הולכים אחר הישג ידו של הנודר, אלא כפי שהמשנה מפרשת [רבינו גרשום]:

הרי שאמר הנודר: "קרבנו של מצורע זה [שעליו להביא ביום השמיני לטהרתו] עלי"

- אם היה המצורע עני, מביא זה הנודר שקיבל על עצמו להביא קרבנותיו, קרבן עני, [שחטאתו ועולתו באים מן העוף]. ואם היה המצורע עשיר - מביא הנודר קרבן עשיר, [שחטאתו ועולתו מן הבהמה], ואף על פי שהנודר הוא עני.

רבי חולק ^[1] ואומר: אומר אני: אף בערכין כשהם דומים לקרבנות, [וכמו שמפרשת המשנה בהמשך, שתחלה אמר העשיר "ערכי עלי", ושמע העני ואמר: "מה שאמר זה עלי"], הדין כן כמו בקרבנות, ולא כתנא קמא שחילק אף בזה בין ערכין לקרבנות.

והטעם: וכי מפני מה הדין בערכין הוא שעני שהעריך את העשיר, שאמר העני על העשיר "ערכך עלי", נותן ערך עני ולא ערך עשיר, ואילו בקרבנות, כשאמר עני "קרבן מצורע זה [העשיר] עלי" מביא העני קרבן עשיר? מפני שאינו דומה לקרבנות. שאין העשיר שאותו העריך העני חייב בעצמו כלום, ועל כן אין כוונת העני במה שאמר לעשיר "ערכך עלי", אלא שיהיה לפי מדת שנותיו של העשיר שפחותות או יתירות על שנותיו שלו, וכיון שלא פירש כלום, ורק קיבל על עצמו ערך מדת שנותיו של העשיר, הרי דין ה"ערך" שנידון בהשג יד. מה שאין כן בקרבנות, שהרי המצורע עצמו חייב בהם, וזה שנודר להביא קרבן כמוהו הרי הוא כאילו מפרש שיביא מה שחייב בו המצורע העשיר, ועל כן מביא קרבן עשיר, אף שהנודר הוא עני.

וכיון שזה עיקר טעם החילוק, אין לך לחלק אלא באופן הראשון שאמרנו, שאם אמר העני על העשיר: "ערכך עלי", רק באופן זה הוא שנותן העני ערך עני. אבל באופן השני: בעשיר שאמר: "ערכי עלי", ושמע עני ואמר: "מה שאמר ^[2] זה עלי" - נותן העני ערך עשיר ^[3]. שבאופן הזה חייב העשיר אף הוא - שהרי העריך את עצמו - ודומה לקרבנות, ועל כן דינו כקרבנות.

גמרא:

והוינן בלשון המשנה שנקטה השג יד ב"נודר": והרי דין השג יד במעריך הוא ולא בנודר. שהנודר הוא מי שאמר: "דמי עלי", שאינו נידון בהשג יד אלא צריך ליתן את הכל כשיוכל לתת, אף על פי שעכשיו אין ידו משגת. ואם כן היה לו לתנא לומר את דין השג יד במעריך?!

ומשנינן: מה שנקט התנא בלשון "נודר", זה כדכתיב בתורה לשון זה לענין ערכין בדין השג יד. וכך כתוב: על פי אשר תשיג יד "הנודר" יעריכנו הכהן.

ותו מתמהינן אלישנא דמתניתין: וכי "השנים - בנידר" הן תלויות? והרי חילוק השנים ב"נערך" הוא ולא ב"נידר", שהאומר "דמי פלוני עלי" אין הוא נידון לפי מדת השנים של אותו פלוני אלא כפי שוויו של אותו פלוני להיות נמכר בשוק. ואם כן היה לתנא לשנות: "והשנים - בנערך"?!

ומשנינן: איידי דאמר התנא: השג יד ב"נודר" וכמו שפירשנו, אמר נמי: "השנים - בנידר".

שנינו במשנה: השג יד בנודר כיצד? עני שהעריך את העשיר נותן ערך עני.

מאי טעמא? דאמר קרא: אשר תשיג יד ה"נודר" - בנודר תלה רחמנא ולא בנערך! [ונכלל בזה גם האופן השני שבמשנה, בנודר שאמר "מה שאמר זה עלי", שזהו גם נודר - עפ"י ראב"ד בתו"כ, ועיין תוס'].

שנינו במשנה: אבל בקרבנות אינו כן, הרי שאמר: "קרבנו של מצורע זה עלי", היה מצורע עני מביא קרבן עני! ותמהינן על זה שמשמע לפי פשוטו, שכשהמצורע עני מביא המדיר קרבן עני אף שהוא עשיר: וכי אף על גב דמדירו [היינו הנודר] עשיר הוא מביא קרבן עני?! והרי אין הדין ^[4] כן. שהרי: "ואם דל הוא" [מביא הקרבן - רבינו גרשום] אמר רחמנא שיביא קרבן עני, ולא דל הוא זה שמביא את הקרבן, שהרי המדיר העשיר הוא זה שמביא את הקרבן.

ומשנינן: אמר רבי יצחק: אין כוונת המשנה לומר שבקרבנות דנים בהישג יד רק לפי הישג ידו של מצורע, ואם אין יד המצורע משגת מביא מדירו קרבן עני אף שידו של המדיר משגת להביא קרבן עשיר! אלא: זה ששנינו במשנה שאם היה המצורע עני מביא המדיר קרבן עני, מדובר כשהיה אף מדירו ^[5] עני. ובאופן זה מחלקת המשנה בין אם היה גם המצורע עצמו עני, לבין אם היה המצורע עשיר.

ומקשינן: אפילו הכי מנא לן שיביא המדיר קרבן עני כשהוא עני [ואף שגם המצורע עני]? ודילמא עליה דידיה על המצורע, כשהוא עצמו מביא את קרבנותיו חס רחמנא [חמלה התורה] שאם דל הוא יביא קרבן עני, אבל אמדירו כשהוא עני לא חס רחמנא, ויביא קרבן עשיר אף שעני הוא? דהכתיב: ואם דל "הוא", כלומר: הוא, המצורע עצמו אם הוא דל, יביא קרבן עני, אבל לא מדירו [רבינו גרשום].

ומשנינן: אמר רב אדא בר אהבה: "ואם דל הוא ואין ידו משגת" כתוב, ולא היה צריך לכתוב "ואין ידו משגת", שהרי כבר כתוב "ואם דל הוא" [רבינו גרשום], והפסוק המיותר בא כדי לרבות את הנודר [המדיר], שאם אין ידו משגת, יביא קרבן עני [כשאף המצורע עני!].

ועכשיו מקשים על תירוצו של רבי יצחק, שאמר, שזה ששנינו במשנה: "אבל בקרבנות אינו כן וכו' היה מצורע עני מביא קרבן עני", מדובר רק כשגם מדירו עני: אבל מדירו עשיר והמצורע עני הכי נמי דמייתי בעשירות?! אם כן, מאי "אבל בקרבנות אינו כן"?! והרי התנא בא לחלק בין ערכין התלויים בנודר, לקרבנות התלויים במצורע, ואם הדוגמא שנתן התנא "היה מצורע עני מביא קרבן עני", מדובר כשגם מדירו עני, אין דוגמא זו חלוקה מערכין, שאף בערכין הדין כך, שאם היה הנודר עני מביא ערך עני.

הערות

^[1] דעת הרמב"ם בפירוש המשניות וביד [פ"ג מערכין ה"ו] שאין כאן מחלוקת וגם רבנן מודים לרבי שבאופן הזה חייב העני ערך עשיר, והראב"ד השיג עליו שרבנן חולקים על רבי בזה, ובהמשך הסוגיא משמע כהראב"ד שהרי הגמרא אומרת שלפי רבנן הולכים אחרי המדיר ולרבי הולכים אחרי חיובו של הראשון. וכתב התוספות יום טוב שהיתה לרמב"ם גירסא אחרת בגמרא.

^[2] התוספות ורגמ"ה והראב"ד בפירושו לתורת כהנים [פרשת מצורע] מפרשים שנדר העני הוא לפרוע להקדש את חיובו של העשיר, ובאמת צריך ביאור מה דעת רבנן שנידון העני בהשג יד והרי כל הערך הוא של העשיר והעני רק התחייב לפרוע את חובו ואין זה כלל מפרשת ערכין. וכתב הראב"ד, כיון שכתוב בתורה אשר תשיג יד "הנודר" גם זה בכלל השג יד, והיינו שחיובו של העני שקיבל על עצמו את פרעון חובו של העשיר גם הוא מפרשת ערכין ולכן נידון בהשג יד, וביאר בליקוטי הלכות שהסברא היא שמכיון שיכול המדיר לקבל בעצמו ערך, ממילא גם מה שמקבל על עצמו לפרוע את חוב חבירו זה מפרשת ערכין ושייך בזה השג יד. והוסיף הראב"ד שאפילו שהעני נידון בזה בהשג יד לרבנן אך העשיר ודאי יצטרך להשלים ולפרוע את כל חיובו כערך עשיר ואיננו נפטר בהשג ידו של העני. והתוספות הקשו, איך יש כאן בעני דין השג יד והרי כיון שאמר מה שאמר העשיר עלי הרי זה כמפרש חמישים סלעים ולא שייך השג יד, והגרי"ז תמה על דבריהם שהרי דעת התוספות בפרק שני שהדין שעשיר והעני נותן ערך עשיר הכוונה שהיה עשיר בשעה העריכוהו אך זה שהיה עשיר בשעת הנדר לא קובע כלום, ואם כן, עני שקיבל על עצמו את חיוב העשיר אין זה כמפרש שהרי יכול העשיר להיות עני ויהיה נידון בהשג יד. ואולי כוונת התוספות כדעת הראב"ד שהעשיר מכל מקום חייב להשלים לערך עשיר וזה שהקשו שהרי פירש שיפטור את העשיר מחיובו וכשנידון בהשג יד איננו פוטר את חיובו של העשיר. וכל זה דעת התוספות רגמ"ה והראב"ד. אך כתב בליקוטי הלכות שמדברי רש"י משמע שלא מדובר שקיבל על עצמו לפטור את חיובו של העשיר, אלא מדובר שקיבל על עצמו ערך חדש כמו הערך שקיבל על עצמו העשיר ובזה המחלוקת שלדעת רבנן זה חיוב בפני עצמו ונידון בהשג יד ולדעת רבי יש לזה דינים כמו של ערך העשיר ואיננו נידון בהשג יד. אך תמה הליקוטי הלכות שהרי הגמרא מדמה לזה את הדין של המקבל על עצמו קרבנות חבירו שלדעת רבנן מסברא צריך להיות החיוב כפי המדיר כמו בערכין, ולדעת רש"י הרי אין זה דומה כלל שדברי רבנן בערכין זה כשקיבל על עצמו חיוב חדש ובזה נידון כפי המדיר אך בקרבנות הרי קיבל לפטור את חוב חבירו ובזה יהיה נידון מסברא כפי חיובו של הראשון.

^[3] בעשיר שקיבל על עצמו ערך עני לא מבואר במשנה מה דעת רבי אם גם בזה קובע חיובו של הראשון שהוא עני, ובתוספות בהמשך [ד"ה הכא נמי] מפורש שבזה מודה רבי שחייב בערך עשיר כפי המדיר. והרמב"ם פסק את דינו של רבי באופן שעני שקיבל ערך עשיר נותן ערך עשיר. אך לא הביא את האופן ההפוך של עשיר שקיבל על עצמו ערך עני. וכתב השפת אמת שאם קיבל העשיר את חיובו לפני שהעריכו את העני חייב העשיר בערך עשיר. אך אם כבר העריכו את העני בהשג יד שוב חייב העשיר רק בשיעור ההשג יד של העני.

^[4] כתב החזו"א [נגעים יג] שכל זה רק כשקיבל העשיר על עצמו את קרבנות העני ואז חייב העשיר בקרבן עשיר, אבל ודאי שיכול העשיר להפריש קן עבור העני ונפטר העני בזה ולא צריך יותר. ומבואר בגמרא שבעל עשיר חייב להביא על אשתו קרבנות עשיר, ותמה החזו"א הרי לא קיבל הבעל על עצמו את קרבנותיה ומדוע חייב בקרבן עשיר, וביאר החזו"א שזה מדין שהאשה עולה עמו וכשהבעל עשיר מגיע לה את כל צרכיה בעשירות ולכן חייב לה הבעל חיוב ממונו של קרבן עשיר, ושוב כיון שיש לה ממי לתבוע קרבן עשיר זה נחשב שידה משגת קרבן עשיר ואיננה נפטרת בקרבן עני, והוא הדין בעשיר שקיבל על עצמו קרבנו של מצורע עני לא יפטר העני בקרבן עני, כיון שיכול לתבוע מהעשיר שהדירו שיביא עבורו קרבן עשיר שוב זה נחשב שידו משגת ואינו נפטר בקרבן עני.

^[5] ואם העשיר המדיר לפני שהביא את הקרבנות, כתב החזו"א שהוא חייב בקרבן עשיר וכמו המצורע עצמו שאם היה מעשיר לפני ההבאה היה חייב בקרבן עשיר.

פורענות מזדמנת לו, ואם יבואו עליו אפילו יסורים מועטים, ניצל מפורענות. ושבים לענין תוכחה.

תניא [שנויה ברייתא], ר' אליעזר הגדול אומר: אלמלא (אילו) היה בא הקדוש ברוך הוא עם אברהם יצחק ויעקב בדין, אין יכולין לעמוד מפני תוכחה, שנאמר: "ועתה התיצבו ואשפטה אתכם לפני ה' את כל צדקות ה' אשר עשה אתכם ואת אבותיכם" (שמואל א יב, ז), משמע שגם עם האבות עשה ה' צדקה, ולא כפי מה שראוי להם בדין.

נאמר: "זה דור דרשיו מבקשי פניך יעקב סלה" (תהלים כד, ו), ומפסוק זה עולה כי הדור ומנהיגיו ("דורשיו") אחד הם, ובמשמעות דבר זה פליגי בה [נחלקו בכך] ר' יהודה נשיאה [הנשיא] ורבנן [וחכמים שבדורו], חד [אחד מהם] אמר: מצבו של הדור הוא לפי פרנס (מנהיג) הדור, וחד [ואחד מהם] אמר להיפך: פרנס לפי דורו.

ושואלים: למאי הלכתא [לאיזו הלכה], לאיזה ענין נאמר הדבר? אילימא למעליותא [אם תאמר לטובה], דמר סבר [שחכם זה סבור]: אי מעלי דרא מעלי פרנס [אם מעולה הדור מעולה גם הפרנס], ומר סבר [וחכם זה סבור]: אי מעלי פרנס מעלי דרא [אם מעולה הפרנס מעולה גם הדור] — לא ניתן לומר זאת, הא איכא [הרי יש] את צדקיה מלך יהודה, דהוה מעלי ודריה לא הוה מעלי [שהיה מעולה ודורו לא היה מעולה], והא [ומצד אחר, הרי] יהויקים, דלא הוה מעלי ודריה הוה מעלי [שלא היה מעולה ודורו היה מעולה]!

שכך אמר ר' יוחנן משום ר' שמעון בן יוחי, מאי דכתיב [מהו שנאמר]: "בראשית ממלכות יהויקים בן יאשיהו מלך יהודה" (ירמיהו כו, א), וכיוצא בזה מה שנאמר: "בראשית ממלכת צדקיה מלך יהודה" (שם כח, א)? כלומר, מדוע הוזכרה אצל אותם מלכים המילה "בראשית", שלא נזכרה במקום אחר במקרא חוץ מבבריאת העולם?

ביקש הקדוש ברוך הוא להחזיר את העולם לתוהו ובהו כמו בראשית בריאת העולם (בראשית א, א—ב) בשביל (בגלל) יהויקים, שעשה הרע בעיני ה', כיון שנסתכל בדורו, שהיה הדור צדיק, נתיישבה דעתו. ומצד אחר, ביקש הקדוש ברוך הוא להחזיר את העולם לתוהו ובהו מפני דורו של צדקיהו, כיון שנסתכל בצדקיהו, שהיה צדיק, נתיישבה דעתו, ונמצא שהדור אינו בהכרח כמו הפרנס, וכן הפרנס אינו בהכרח כמו הדור!

אלא לענין תוקפא וניחותא קאמרינן [תקיפות ונוחות אנו אומרים], שלדעה אחת אם הפרנס תקיף — גם הדור תקיף, ואם הפרנס נוח לבריות בהתנהגותו — גם דורו כן, נוחים זה לזה, ולדעה השניה אם הדור תקיף גם הפרנס תקיף, ואם האנשים נוחים זה לזה — גם הפרנס נח לבריות.

א משנה השג יד שנאמר בתורה בדיני ערכין, שאם אין ידו משגת נותן כפי שיעריכנו הכהן (ויקרא כז, ח) — נאמר בנודר, והשנים, הערך הקצוב בתורה לפי מספר השנים — מדבר בשנותיו של הנידר (הנערך), והשינוי בערך בין זכר לנקבה שנאמר בדיני הערכין נידון בנערך, והערך השונה לפי גיל הנערך, נקבע בזמן שנדר את הערך.

ומפרטים: השג יד בנודר, כיצד? עני שהעריך את העשיר — נותן ערך עני, לפי מה שהכהן מעריך שידו משגת, ויוצא בכך ידי חובתו, ואלו עשיר שהעריך את העני — נותן ערך עשיר, את מלוא הסכום הקצוב לו בתורה.

אבל בקרבנות אינו כן, כיצד? הרי שאמר: "קרבנו של מצורע זה עלי", שנדר לספק למצורע את הקרבנות שהוא זקוק להם לטהרתו, אם היה המצורע עני — הרי הנודר מביא קרבן עני, כבש אחד ועשרון סלת, ושני תורים או שני בני יונה (שם יד, כא—כב), ואם היה המצורע עשיר — מביא הנודר קרבן עשיר, שני כבשים, כבשה ושלשה עשרונים סולת (שם י).

רבי אומר, אומר אני: אין זה הבדל מהותי, אלא אף בערכין כן, וכי מפני מה עני שהעריך את העשיר נותן ערך עני ולא ערך עשיר — מפני שאין העשיר עצמו חייב כלום, והחוב נוצר רק על ידי העני שנדר לתת את ערכו של העשיר. אבל במקרה הדומה לחיוב בקרבנות מצורע, וכגון עשיר שאמר מתחילה: "ערכי עלי", ושמע עני ואמר: "מה שאמר זה עלי לשלם" — הרי שהעני נותן ערך עשיר.

ב גמרא שנינו במשנה: השג יד בנודר. ושואלים: והרי דין השג יד במעריך הוא שנאמר בתורה, במי שמקבל על עצמו לתת להקדש את ערכו הקצוב בתורה של פלוני (לפי גילו ומינו), ולא בדיני נודר, שהוא האומר: "דמיו של פלוני עלי", וצריך לתת כפי דמיו כאילו היה נמכר כעבד בשוק! ומשיבים: המשנה משתמשת בלשון התורה בדין ערכין, כדכתיב [כמו שנאמר]: "על פי אשר תשיג יד הנודר יעריכנו הכהן" (ויקרא כז, ח).

ועל מה ששנינו במשנה: והשנים בנידר, שואלים: והרי השנים בנערך הוא שנאמרו, שהסכום קצוב לפי גילו של הנערך, אבל הנידר הרי נדון לפי ערכו בשוק! ומשיבים: איידי דאמר [מתוך שאמר] מתחילה "השג יד בנודר", למרות שמדובר בנערך — אמר נמי [גם כן] לשון "ו השנים בנידר".

שנינו במשנה: השג יד בנודר, כיצד? עני שהעריך את העשיר נותן ערך עני. ושואלים: מאי טעמא [מה טעם הדבר]? ומשיבים: דאמר קרא [שאמר הכתוב]: "על פי אשר תשיג יד הנדר" — בנודר תלה רחמנא [תלתה התורה] את הדבר.

ג שנינו במשנה: אבל בקרבנות אינו כן, הרי שאמר: "קרבנו של מצורע זה עלי", היה מצורע עני — מביא הנודר קרבן עני. ותמהים: ואף על גב דמדירו [ואף על פי שהאיש שנודר עבורו את הקרבנות] היה עשיר? והרי "ואם דל הוא ואין ידו משגת ולקח כבש" וכו' (ויקרא יד, כא) אמר רחמנא [אמרה התורה] בדין קרבן המצורע, ולא דל הוא זה שלוקח (מביא) את הקרבנות!

אמר ר' יצחק: משנתנו מדברת כשהיה גם מדירו של המצורע עני. ושואלים: ומניין למשנה דין זה? ודלמא עליה דידיה חס רחמנא [ושמא עליו עצמו, על המצורע, חסה התורה] שיביא קרבן פשוט יותר, אבל על מדירו לא חסה התורה, ואפילו הוא עני, דהכתיב [שהרי נאמר]: "ואם דל הוא", הוא ולא אחר!

אמר רב אדא בר אהבה: מה שנאמר מיד בהמשך: "ואין ידו משגת" — הרי זה בא לרבות גם את הנודר לספק את קרבנות חבירו, שאם גם הוא עני הריהו מביא קרבן עני.

ומקשים: לפי דבריך, אבל אם מדירו של המצורע העני היה עשיר, הכי נמי דמייתי [כך גם כן סבורה המשנה שמביא] בעשירות?

אם כן, מאי [מהו] ששנינו במשנה שדווקא בערכין הולכים אחר השג ידו של הנודר, אבל בקרבנות אינו כן? והלא גם בקרבנות, אם הנודר עני — מביא קרבן עני, ואם הוא עשיר — מביא קרבן עשיר!

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

A calamity awaits him.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

פורענות מזדמנות לו. ואם יארע לו אחת מאלו בתוך מ' יום נצול מאותו פורענות:

צדקות ה' אשר עשה [אתכם ואת אבותיכם]. מלמד שבצדקה עשה את אבותיכם ולא בדין:

זה דור דורשיו. כלומר כדור כן דורשיו היינו מנהיגיו:

לענין תוקפא וניחותא. כלומר שאם המנהיג קפדן כך כל הקהל וכן נמי אם הוא עניו אף כולן כן:

הדרן עלך יש בערכין

השג יד בנודר. [השג יד דכתיב על פי אשר תשיג יד הנודר יעריכנו בתר השג יד דמעריך אזלינן דהיינו נודר כדמפרש בגמרא ולא בתר נערך כדמפרש כיצד עני שהעריך כו':

והשנים בנידר. היינו כערך מה שכתוב [בתורה] אם מבן חדש שנים אם מבן עשרים בתר שנים דנערך אזלינן ולא בתר מעריך ומפרש כיצד כו' אכל חד וחד]:

אבל בקרבנות [אינו כן]. דלא אזלינן בתר השג יד דמדיר אלא [דנידר] כדמפרש הרי שאמר קרבנות של מצורע זה עלי^א)נראה דצ"ל אם זה שמביא תחתיו היה מצורע עני וכו'. יש שמביא תחתיו:

היה מצורע עני [מביא קרבן עני] כו':

[וקא בעי אמאי תני תנא השג יד בנודר הא בנדרים לא אזלינן בתר השג יד אלא בערכין במעריך ומתרץ דהאי נודר דקתני היינו מעריך ואמאי תני נודר בתר לישנא דקרא אזיל דכתיב על פי אשר תשיג יד הנודר יעריכנו^ב)צ"ל ואיידי דקא קרי למעריך נודר אמר נמי והשנים בנידר קא קרי למעריך נודר והשנים בנידר]:

בנודר תלה רחמנא השג יד דאי עני הוא נותן שקל ופטור אפילו יעשיר אח"כ ואם לא נתן שקל בעניותו אם יעשיר יתן ערך שלם:

אבל בקרבנות אינו כן. אלא תלינן השג יד בנידר:

ואע"ג דמדירו עשיר. יביא קרבן עני כשהנידר עני:

ואמאי אם דל הוא. המביא קרבן אמר רחמנא יביא קרבן עני והאי מדירו דחייב להביא קרבן עשיר הוא ואמאי מביא קרבן עני:

כשהיה מדירו [נמי] עני. הלכך מביא קרבן עני:

[ואמאי] ודלמא עליה דידיה. על מצורע עצמו כשהוא דל חס רחמנא עליה דלייתי בדלות אבל מדירו שאמר קרבנותיו עלי אף על גב דעני הוא לא חס רחמנא עליה אלא לייתי קרבן עשיר דהא כתיב הוא כלומר דהוא מצורע לייתי בדלות אבל לא מדירו:

(אמר רחמנא) [אמר רב אדא הדר כתיב] ואין ידו משגת. דלא צריך למכתב דהא כתיב ואם דל הוא אלא ואין ידו משגת לרבות את (הנודר) [המדיר] דכשהוא עני דמייתי נמי קרבן עני:

אבל מדירו עשיר [מאי] הכי נמי [דמייתי בעשירות] אע"ג (דהמודר) [דמצורע] הוי עני אלמא דבתר מדיר אזלינן מאי אבל בקרבנות אינו כן כלומר דאזיל בתר נידר הא קא חזינן מדוקיא דאזיל [נמי] בתר מדיר כמו בערכין:

אלמלי בא הקב"ה עם אברהם כו' שנאמר ועחה גו' ואת אבותיכם כו'. לפי פשטיה דקרא ואת אבותיכם לא קאי אאברהם יצחק ויעקב אלא איוצאי מצרים כמפורש בקרא דבתרי' ויזעקו אבותיכם אל ה' גו' ויוציאו את אבותיכם ממצרים גו' אבל מדסתם בהאי קרא אבותיכם דרשוהו גם אאברהם יצחק ויעקב שכל מה שעשה להם צדקות ה' הוא ולא מן הדין וק"ל:

שם וניחותא. פרש"י ענוה אם הדור עז הקב"ה מעמיד עליהם פרנס עז ואם הדור נוחין זה לזה הקב"ה מעמיד עליהם פרנס שמנהיגם בנחת ומ"ד דור לפי פרנס איפכא דאחר פרנס אימשכא ולא ניחא להו למימר דדורשיו קאי אדור שהם כולם דורשי ה' אלא אפרנסים טובים שהם ודאי דורשי ה' או שכינוי דורשיו קאי אפרנסים שהם דורשי טוב לדור כמ"ש דורש טוב לעמו וק"ל:

שם מ"ד בראשית ממלכת יהויקים ובראשית ממלכת צדקיה גו' עד האידנא לא הוו מלכי אלא בקש הקב"ה כו'. הכי איתא הסוגיא פ' חלק ושם מפורש:

גמרא אילמלי בא הקב"ה כו'. כצ"ל ביו"ד בסוף:

שם מאי דכתיב בראשית ממלכת יהויקים כו' ובראשית ממלכת צדקיה מלך יהודה (ירמיהו כ״ח:א׳) ביקש כו'. כצ"ל וכ"ה בע"י ובסנהדרין (קג):

רש"י ד"ה ואע"ג דמדירו עשיר. קרבן מצורע זה עלי. כצ"ל:

תוס' ד"ה השיג יד וכו' שאמר עשיר קרבנו של מצורע כצ"ל:

משנה השג יד בנודר והשנים בנידר והערכין בנערך והערך בזמן הערך. אפשר לומר דרך רמז מוסר מעי"ר כי הנה אם עשיר אחד נתן מטבע לצדקה ועני אחד נתן מטבע כמותו הגם דהנתינות שוות. ודאי צדקת העני היא העולה וחשובה יותר וזה רמז השג יד בנודר אלהים יראה לו הנודר וחשב עם קונה"ו כפי השג יד הנודר לפי עושרו והשגת ידו שאם הוא עני ונדר כמו העשיר בא בשכרו לפי שיעורו. והשנים בנידר. אפשר במ"ש המגיד למרן הקדוש דעד ארבעין שנין רתיחת היצר והיצר בוער באש מרתח קרתח ומה שחטא נקל לו להתכפר וזה פירשתי בעניותי פסוק אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו ומ"ש בב"ר פרשה כ"ב אשרי נשוי פשע אשריו לאדם שהוא גבוה מפשעיו וכו' ככתוב במקומו. וזה הרמז והשנים בנידר כי ה' רואה בכל מעשה אם לטוב אם למוטב במספר שנים אם יש לו רתיחת היצר לפי השנים וכבש יצרו והפריש צדקה או חטא נידון לפי השנים. והערכין בנערך. כלומר ערך החטא אם חכם הוא ויודע עד היכן מגיע החטא וכיוצא כל שבערכין נדון לפי כבודו בין חטא בין עשה מצוה נידון לפי ערכו. והערך בזמן הערך. כגון בעידן רתחא דענשי אעשה כמ"ש פרק התכלת. או אם היה העולם חציו זכאי וחציו חייב והכריע וכיוצא בזה דיש הפרש בין דורות ראשונים לזמן הזה שגברה הסט"א בכל וכמש"ל בסוף פ"ה דאבות ומשם באר"ה:

(יז רע"א) פליגי בה ר' יהודה נשיאה ורבנן חד אמר דור לפי פרנס וכו' לימא למעליותא וכו'.—פליאה דעת ממני למה לא ניחא להו לפרש כפשוטו: למעליותא, אלא שאין כלל בלא פרט, דודאי רובא דרובא הכי הוא, דור לפי פרנס או פרנס לפי הדור, ומ"מ יקרה פעם מי שיוצא מן הכלל. וכעין זה יש בפר"א פמ"ב: "ר' ראובן אומר הכל הולך אחר הראש ובזמן שהרועה טוב והולך בדרך ישרה הצאן הולכין אחריו". וגם בחולין (ד ב) אמרינן: "ודילמא גברי דאחאב הוו מעלי? לא ס"ד דכתיב מושל מקשיב על דבר שקר כל משרתיו רשעים; ודילמא גברי דיהושפט לא הוו מעלי וכו'? לא ס"ד מדמושל מקשיב על דבר שקר כל משרתיו רשעים הא לדבר אמת כל משרתיו צדיקים". ועוד אמרו בירוש' סנה' ספ"ב: "כדור כן הנשיא כנשיא כן הדור", ומשם משמע שאין מחלוקת בין ר' יהודה נשיאה ורבנן, דתרוייהו איתנהו, ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי.

פורענות מזדמנת לו. למי שעברו עליו ארבעים יום בלא יסורין: מפני התוכחה. שהיה מוכיח להם מעשיהם: מאי דכתיב זה דור דורשיו. דמקיש דור לדורשיו: למעליותא. לענין חסידות: מאי שנא דכתיב ביהויקים וצדקיהו בראשית לפי שביקש הקב''ה להפוך מעשה בראשית בימיהם: תוקפא. כעס: ניחותא. נוח לרצות: הדרן עלך יש בערכין מתני' השג יד בנודר. תורת דין השג יד שהעני נידון בערכין לפי השג ידו כדכתיב ואם מך הוא מערכך בתר נודר אזלינן ולא בתר נידר כדמפרש לקמן: והשנים בנידר. כדמפרש לקמן ילד שהעריך זקן נותן ערך זקן דלא אזלינן בתר שנים דידיה דנודר דהא לא אמר ערכי עלי אלא ערך פלוני עלי וערך זקן מבן ששים ומעלה פחות מערך ילד: והערכין בנערך. קצב הערך דזכר ונקבה בתר נערך אזיל ולא בתר מעריך כדמפרש לקמן איש שהעריך אשה דאמר ערך פלונית עלי נותן ערך הנערך: בזמן הערך. כדמפרש לקמן שאם העריך עצמו פחות מבן עשרים דהוי ערך קטן וקודם נתינתו נעשה בן עשרים אינו נותן אלא כשעה שהעריך תחילה: אומר אני אף בערכין כן. אילו מתרמי בערכין דומיא דקרבנות הוי כקרבנות דהא דאמרת דערכין אינן כקרבנות משום דלא דמו אהדדי דמפני מה עני שהעריך עשיר נותן ערך עני לפי השג ידו משום דאין העשיר חייב כלום ולא דמי למצורע וזה שאמר על העשיר לא נתכוון אלא לפי מדת שנותיו של העשיר שפחותין או יתירין על שנותיו שלו הלכך נידון בהשג יד דהא לא פירש כלום אלא ערך מדת [שנותיו של] העשיר קיבל עליו ודין ערך נידון בהשג יד: אבל עשיר שאמר ערכי עלי. דהוי חייב ערך שלם דומיא דמצורע עשיר ושמע עני וכו': גמ' וקפריך השג יד במעריך הוא. ולא בנודר שהאומר דמי עלי אין נידון בהשג יד אלא הכל יתן כשיוכל דאמרינן בפרק האומר משקלי עלי (לקמן כ.) חומר בנדרים מבערכין שהנדרים אין נידונים בהשג יד: ומשני כדכתיב על פי אשר תשיג וגו'. כלומר האי דקרי למעריך הכא נודר דלישנא דקרא נקט: השנים בנערך ולא בנידר. דהאומר דמי פלוני עלי אין נידון לפי מדת שנים אלא כפי שאותו פלוני נמכר בשוק: ואף על גב דמדירו עשיר. בתמיה מדירו היינו זה שאמר קרבן מצורע עלי: דלמא עליה דמצורע חס רחמנא. אדלות אבל אמדירו לא ואע''ג דהוי עני מאי אבל בקרבנות אינו כן. הא בקרבנות נמי אזלת בתר נודר:

מתני' השג יד בנודר והשנים בנידר והערכין בנערך. תימה אמאי לא ערבינהו בהדי הדדי וליתני השנים והערכין בנערך ועוד תימ' אמאי לא תני זכר נותן ערך נקבה ולא איצטריך לקמן לומר הערכי' בנערך כו': כיצד עני שהעריך את העשיר כו'. (פי' רש''י) לעיל (דף ז:) פרק אין נערכין פחות כו': השג יד בנודר במעריך הוא. פי' במעריך דוקא לא בנודר כדקאמרי' לקמן בהאומר משקלי (דף . כ.) חומר בנדרים מבערכין שהנדרים חלים על הבהמה ועוף ואין נידונין בהשג יד מה שאין כן בערכין (והוא למעוטי מצורע עשיר): השג יד בנודר כיצד עני שהעריך את העשיר נותן ערך עני. מפי הר''ר מנחם מיאונ''י כגון עשיר שאמר ערכי עלי ושמע עני ואמר זה עלי נותן ערך עני אבל בקרבנות אינו כן הרי שאמר קרבן של מצורע זה עלי כו' אהא פליג רבי ואומר עשיר שאמר ערכי עלי ושמע עני ואומר מה שאמר זה עלי נותן ערך עשיר כמו בקרבנות וכן משמע פי' דמתני': אבל מדירו עשיר מאי הכי נמי דמייתי בעשירות א''ה מאי אבל בקרבנות אינו כן. והלא בקרבנות כמו כן הדין שאם אמר עשיר קרבנות של מצורע עני זה עלי מביא קרבן עשיר וא''כ מאי חילוק יש בקרבנות לערכין ומשני אחדא פי' אמצורע עשיר ומדירו עני דאילו גבי מצורע אם אמר עני קרבן של מצורע עשיר זה עלי נותן ערך עשיר דלא אזלינן בתר הנודר ובערכין אזלינן בתר הנודר דאילו אמר עשיר ערכי עלי ושמע עני [ואמר] מה שאמר זה עלי נותן ערך עני דאזלינן בתר הנודר ומש''ה איצטריך הוא למעוטי גביה דלא אזלינן בתר נודר כמו בערכין ולרבי דאמר ערכין וקרבן שוין בדין זה אם כן לא איצטריך הוא למעוטי מצורע עשיר שמדירו עני דנותן. ערך עשיר שהרי גבי ערכין כן הדין אלא איצטריך הוא למעוטי מצורע עני ומדירו עשיר דס''ד הואיל ורבי בתר חיובא דגברא אזיל ה''נ ניזיל בתר חיובא דגברא ונייתי קרבן עני קמ''ל דלא אבל לרבנן לא איצטריך הוא למעוטי מצורע עני ומדירו עשיר דהואיל דבערכין אזלינן בתר נודר פשיטא דבמצורע נמי אזלינן בתר נודר ולא איצטריך הוא להכי כדפי' וכן פירש רש''י וכי דייקינן בסוגיא דשמעתין כן הוא אבל צריך עיון לרבי דמדמה אמר העשיר ערכי עלי לקרבנות דמצורע עשיר דעני הנודר בעי לאיתויי קרבן עשיר והיינו דוקא כשאמר העני הרי עלי קרבנות מצורע זה לפוטרו ואם אמר כן בערכין מאי טעמא דרבנן כיון שאמר הרי מה שאמר זה עלי לפוטרו אם כן נדר בהדיא חמשים סלעים ואיך נפטר בערך עני

ערכין יז ע"א