דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 223ימים לסיום הש״ס

ערכין טז ע"א - פירוש שטיינזלץ

רבה בר רב הונא: כל מילתא דמיתאמרא באפי תלתא לית בה משום לישנא בישא [כל דבר שנאמר מתחילה בפני שלושה אין בו משום לשון הרע] אם חוזרים ואומרים אותו. מאי טעמא [מה טעם הדבר]? כי חברך חברא אית ליה [חברך, חבר יש לו], וחברא דחברך חברא אית ליה [וחבר של חברך, חבר יש לו], וכל אחד מהם מספר לחברו, וכשנאמר הדבר בפני שלושה יש להניח שסופו להתפרסם.

ועוד בעניינים של דיבורים טובים ורעים, מסופר: כי אתא [כאשר בא] רב דימי מארץ ישראל אמר, מאי דכתיב [מהו שנאמר]: "מברך רעהו בקול גדול בבוקר השכם, קללה תחשב לו" (משלי כז, יד)? כגון דמיקלע לאושפיזא וטרחו קמיה שפיר [שאדם מזדמן אצל מי שמארח אותו, וטורחים לפניו יפה], למחר נפיק יתיב בשוקא ואמר [הוא יוצא ויושב בשוק ואומר]: רחמנא ניברכיה לפלניא דהכי טרח קמאי [הקב"ה יברך את פלוני שכך טרח לפני]! ושמעין אינשי ואזלין ואנסין ליה [ושומעים אנשים והולכים ומכריחים אותו] לארח אותם, ומכלים את ממונו, ונמצא שעל ידי דבורי הברכה שלו הביא קללה למארחו.

ועוד בענין זה, תני [שנה] רב דימי אחוה [אחיו] של רב ספרא: לעולם אל יספר אדם בטובתו של חבירו בפני אחרים, שמתוך טובתו בא לידי רעתו.

איכא דאמרי [יש שאומרים] ששמועה זו נאמרה באופן אחר: רב דימי אחוה [אחיו] של רב ספרא חלש [חלה], על [נכנס] רב ספרא לשיולי ביה [לשאול בו] בשלומו, אמר להו [להם] רב דימי לנוכחים שם: תיתי לי דקיימי כל דאמר רבנן [תבוא לי ברכה, תעמוד לי זכותי על שקיימתי כל מה שאמרו חכמים לעשות]. אמר ליה [לו] רב ספרא לרב דימי: הא מי מקיימת [דבר זה האם קיימת] — לעולם אל יספר אדם בטובתו של חבירו, שמתוך טובתו בא לידי גנותו? אמר להו [להם] רב דימי לנוכחים: לא שמיעא לי [לא שמעתי אותה] את האמירה הזו, ואי הוה שמיעא לי קיימתה [ואם הייתי שומע אותה הייתי מקיים אותה].

א אמר ר' שמואל בר נחמני אמר ר' יוחנן, על שבעה דברים נגעים של צרעת באין: על לשון הרע, ועל שפיכות דמים, ועל שבועת שוא, ועל גילוי עריות, ועל גסות הרוח (גאוה), ועל הגזל, ועל צרות העין.

ומפרטים: על לשון הרע — דכתיב [שנאמר]: "מלשני בסתר רעהו אותו אצמית" (תהלים קא, ה), והתבאר בעמוד הקודם (טו,ב) ש"אצמית" מרמז לצרעת.

על שפיכות דמים — דכתיב [שנאמר] ביואב על שהרג את אבנר: "ואל יכרת מבית יואב זב ומצרע" וגו' (שמואל ב ג, כט).

ועל שבועת שוא — דכתיב [שנאמר]: "ויאמר נעמן הואל קח ככרים" (מלכים ב ה, כג) ופירשו חכמים כי "הואל" היא שבועה, שנעמן השביע את גיחזי שאלישע שלחו לקבל ממנו מתנה, וכשנודע הדבר לאלישע וקיללו, כתיב [נאמר]: "וצרעת נעמן תדבק בך ובזרעך לעולם" (שם כז).

ועל גילוי עריות — דכתיב [שנאמר]: "וינגע ה' את פרעה נגעים גדולים ואת ביתו על דבר שרי אשת אברם" (בראשית יב, יז), שרצה לשכב עם אשת איש.

ועל גסות הרוח — דכתיב [שנאמר] בעוזיהו: "ובחזקתו גבה לבו עד להשחית וימעול בה' אלהיו... והצרעת זרחה במצחו" (דברי הימים ב כו, ט—יט).

ועל הגזל — דכתיב [שנאמר] לגבי נגעי הבתים: "וצוה הכהן ופנו את הבית בטרם יבא הכהן לראות את הנגע" (ויקרא יד, לו), ותנא [שנה החכם בברייתא] בסיבת ביאת הנגע: הוא כונס (אוסף) ממון שאינו שלו, יבא הכהן ויפזר ממונו.

ועל צרות העין — דכתיב [שנאמר] בנגעי בתים: "ובא אשר לו הבית והגיד לכהן לאמר כנגע נראה לי בבית" (שם יד, לה), ותנא דבי [ושנה החכם מבית מדרשו] של ר' ישמעאל: מי שמיוחד ביתו לו, כלומר, מי שהוא צר עין, ואינו מהנה אנשים ממה שיש לו, סופו שנידון בנגעים.

ושואלים: איני [כן הוא] שלשון הרע אין לו כפרה, אלא נגעים באים עליו? והא [והרי] אמר ר' ענני בר ששון:

למה נסמכה פרשת בגדי כהונה (שמות פרק כח) לפרשת קרבנות (שם פרק כט)? לומר לך: מה קרבנות מכפרין — אף בגדי כהונה מכפרין. ומפרטים, כיצד: כתונת מכפרת על עוון שפיכות דמים — דכתיב [שנאמר] באחי יוסף, לאחר שביקשו להמיתו: "ויטבלו את הכתנת בדם" (בראשית לז, לא). מכנסים מכפרים על גילוי עריות — דכתיב [שנאמר]: "ועשה להם מכנסי בד לכסות בשר ערוה" (שמות כח, מב), רמז הוא שמכנסים מכסים ומכפרים על עוון ערווה.

מצנפת מכפרת על גסי הרוח, וטעם הדבר — כמו שאמר ר' חנינא, שאמר ר' חנינא: יבא דבר שבגובה, כלומר, המצנפת, ויכפר על מעשה גובה, גאוה. אבנט מכפרת על הרהור הלב — אהיכא דאיתיה [על מקום שהוא נמצא], דכתיב "והיה על לב אהרן" (שם ל), שהאבנט היה חגור, כנגד המרפקים, בגובה הלב.

חושן מכפר על עיוות ועינוי הדינין, דכתיב [שנאמר]: "ועשית חשן משפט" (שם טו), ומשפט הוא דין. אפוד מכפר על עבודה זרה — דכתיב [שנאמר]: "ו אין אפוד ותרפים" (הושע ג, ד), ויש בכך רמז שכאשר אין אפוד — נענשים על עוון התרפים, פסלים של עבודה זרה. מעיל של כהן גדול מכפר על לשון הרע — שאמר הקדוש ברוך הוא: יבא דבר שבקול, המעיל שיש בו פעמונים, ויכפר על מעשה הקול של לשון הרע.

ציץ של הכהן הגדול מכפר על מעשה עזי פנים (חוסר בושה) — כתיב הכא [נאמר כאן] בציץ: "והיה על מצח אהרן" (שמות כח, לח), וכתיב התם [ונאמר שם]: "ומצח אשה זונה היה לך מאנת הכלם" (ירמיה ג, ג). הרי שהמעיל מכפר על לשון הרע, ומדוע נאמר כי נגעים באים על כך!

ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה]: הא — דאהנו מעשיו, הא — דלא אהנו מעשיו [זה — במקרה שהועילו מעשיו, זה — שלא הועילו מעשיו]. ומבארים: אי אהנו [אם הועילו] מעשיו וגרמו לנזק או למריבה — אתו נגעים עליה [באים נגעים עליו], אי לא אהנו [אם לא הועילו] מעשיו — מעיל מכפר.

וביחס למה שנאמר שבגדי כהונה מכפרים על כל אותן עבירות, שואלים: והאמר [והרי אמר] ר' סימון אמר ר' יהושע בן לוי: שני דברים לא מצינו שתהיה להם בקרבנות אפשרות כפרה, אבל בדבר אחר מצינו להם כפרה, והם: שפיכות דמים ולשון הרע, שפיכות דמים מתכפרת בעגלה ערופה, כמו שנאמר: "ונכפר להם הדם" (דברים כא, ח),

ולשון הרע מתכפרת בקטרת, דתניא [ששנויה ברייתא], שאמר ר' חנינא: למדנו לקטרת שמכפרת, דכתיב [שנאמר]: "ויתן את הקטרת ויכפר על העם" (במדבר יז, יב), ותנא דבי [ושנה החכם מבית מדרשו] של ר' ישמעאל: על מה קטרת מכפרת — על לשון הרע, ומדוע? אמר הקדוש ברוך הוא: יבא דבר שבחשאי, כלומר, הקטורת שהקטרתה נעשית בתוך ההיכל, ואין קול נשמע בעבודתה, ויכפר על מעשה חשאי, כלומר, על לשון הרע, הנאמרת בסתר, מאחורי גבו של האדם.

ואם כן, קשיא [קשה] מענין שפיכות דמים על ענין שפיכות דמים, שלדברי ר' יהושע בן לוי עגלה ערופה מכפרת עליה, ואילו לעיל נאמר שכתונת מכפרת, וכן קשיא [קשה] מענין לשון הרע על ענין לשון הרע, שלפי תנא דבי ר' ישמעאל קטורת מכפרת עליה, ואילו לעיל נאמר שהמעיל מכפר עליה!

ומשיבים: מענין שפיכות דמים על ענין שפיכות דמים לא קשיא [לא קשה], הא [זה] שהכתונת מכפרת — דידיע מאן קטליה [שידוע מי הרג אותו], הא [זה] שעגלה ערופה מכפרת — דלא ידיע מאן קטליה [כשלא ידוע מי הרג אותו].

ושואלים: דידיע מאן קטליה בר קטלא [כשידוע מי הרג אותו הרי בן מות] הוא, והריגת הרוצח היא הכפרה, ומדוע נאמר שהכתונת מכפרת? ומשיבים: מדובר פה שהרג אדם במזיד ולא אתרו ביה [ולא התרו בו], כך שאי אפשר לדון אותו למיתה.

וכן מענין לשון הרע על ענין לשון הרע לא קשיא [לא קשה]: הא [זה] — כשדיבר לשון הרע בצינעא, ואז הקטורת הנעשית בצינעא מכפרת,

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף טז - א

אמר  רבה בר רב הונא: כל מילתא דמיתאמרא באפי תלתא שהבעלים אמרוה בפני ג' אנשים, המגלה אותה לית בה משום לישנא [55] בישא! מאי טעמא? שהבעלים שאמרוה גילו דעתם, שאם מגלה אותו אינו חושש, כי יודע הבעלים כשאמר אותה בפני שלשה, שסופה להתגלות, כי חברך ששמע את הדברים חברא אית ליה ומגלה לחבירו, וחברא דחברך לכשישמע, גם כן חברא אית ליה ומגלה לו, עד שיוודע הדבר. [וגם אם האחד לא יגלה, השנים יעידו עליו ולא יוכל לכפור - מהרש"א].

כי אתא רב דימי, אמר: מאי דכתיב: "מברך רעהו בקול גדול בבוקר השכם [אותה ברכה] קללה תחשב לו" לרעהו? באיזה אופן: כגון דמיקלע לאושפיזא [נתארח באכסניא], וטרחו קמיה שפיר [וטרחו לפניו יפה], למחר נפיק יתיב בשוקא [ויוצא למחר ויושב בשוק] ואמר: רחמנא ניברכיה לפלניא [56] דהכי טרח קמאי [יברך ד' את פלוני המארח, שכך טרח לפני], ושמעין אינשי אלימים שפלוני עשיר, ואזלין ואנסין ליה הולכים ואונסים את ממונו. פירוש נוסף - יתארחו אצלו עד שיגמר ממונו.

תני רב דימי אחוה דרב ספרא: לעולם אל יספר אדם בטובתו של חבירו יותר [57] מדאי שמתוך טובתו [58] בא לידי רעתו, שכשהוא מספר בטובתו יותר מדאי, הוא עצמו אומר: חוץ ממדה רעה זו שיש בו, או אחרים שומעים שזה משבחו, ואומרים: הלא מדה רעה זו בידו.

איכא דאמרי: לא רב דימי אמר זאת, אלא כך היה המעשה: רב דימי, אחוה דרב ספרא חלש [חלה], על רב ספרא לשיולי ביה [נכנס רב ספרא אחיו לבקרו] אמר ליה רב דימי לרב ספרא: תיתי [59] לי דקיימי כל דאמור רבנן [שקיימתי כל דברי חכמים]! אמר ליה רב ספרא הא מי, [האף זו] קיימת: לעולם אל יספר אדם בטובתו של חבירו, שמתוך טובתו בא לידי רעתו?! אמר ליה רב דימי: לא הוה שמיע לי הך מילתא, ואי הוה שמיעא לי - קיימתה [הייתי מקיימה]!

אמר רב שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: על שבעה [60] דברים נגעים באין: על לשון הרע, ועל שפיכות דמים, ועל שבועת שוא, ועל גילוי עריות, ועל גסות הרוח, ועל הגזל, ועל צרות העין.

על לשון הרע, דכתיב: מלשני [61] בסתר רעהו אותו "אצמית", וכמבואר לעיל שמשמע צרעת.

על שפיכות דמים, דכתיב: "וישב אבנר חברון ויטהו יואב אל תוך השער לדבר אתו בשלי ויכהו שם החומש וימת וגו'. וישמע דוד מאחרי כן ויאמר וגו' ואל יכרת מבית יואב זב ומצורע וגו'".

ועל שבועת שוא, דכתיב: "וישב [נעמן] אל איש האלקים [אלישע] וגו' ויאמר הנה נא ידעתי כי אין אלקים בכל הארץ כי אם בישראל ועתה קח נא ברכה מאת עבדך. ויאמר [אלישע] חי ד' אשר עמדתי לפניו אם אקח וגו' ויפצר בו וימאן. ויאמר גיחזי נער אלישע איש האלקים הנה חשך אדוני את נעמן הארמי הזה מקחת מידו את אשר הביא חי ד' כי אם רצתי אחריו ולקחתי מאתו מאומה. וירדוף גיחזי וגו' ויאמר [לנעמן] שלום אדוני שלחני לאמר וגו' תנה נא לחם ככר כסף וגו'. ויאמר נעמן הואל [השבע ששלחך אלישע!] קח ככרים וגו'. וכתיב: ויאמר [אלישע] אליו [אל גיחזי] וגו' העת לקחת את הכסף וגו'. וצרעת נעמן תדבק בך ובזרעך לעולם וגו'.

ועל גילוי עריות, דכתיב [כשלקח פרעה את שרה]: "וינגע ד' את פרעה נגעים גדולים וגו '".

ועל גסות הרוח, דכתיב: "ובחזקתו [של עוזיהו] גבה לבו עד להשחית וימעול בד' אלקיו ויבא אל היכל ד' להקטיר על מזבח הקטורת. ויבא אחר עזריהו הכהן ועמו כהנים וגו'. ויעמדו על עוזיהו המלך ויאמרו לו לא לך עוזיהו להקטיר וגו'. ויזעף עוזיהו ובידו מקטרת להקטיר ובזעפו עם הכהנים והצרעת זרחה במצחו".

ועל הגזל, דכתיב [לגבי נגעי בתים]: "וצוה הכהן ופנו את הבית", ותנא: הוא [בעל הבית המנוגע] כנס ממון שאינו שלו אלא מגזל, יבוא הכהן ויפזר ממונו!

ועל צרות העין, דכתיב [לגבי נגעי בתים]: ובא "אשר לו הבית" והגיד לכהן לאמר כנגע נראה לי בבית, ותנא דבי רבי ישמעאל: מי שמיוחד ביתו כלי תשמישו לו, שלא השאילם לאחרים!

ומקשינן: איני?! איך אמרת שנגעים באים על לשון הרע, והא אמר ר' ענני בר ששון שבגדי כהונה מכפרים עליו, שאמר: למה נסמכה פרשת בגדי כהונה בפרשת תצוה לפרשת קרבנות המילואים? לומר לך: מה קרבנות מכפרין אף בגדי כהונה מכפרין, [וכמו שמפורש בהמשך, שלשון הרע מתכפרת במעיל]:

כתונת מכפרת על כלל הציבור שנענשים על ידי שפיכות דמים של היחיד שהרג [ככתוב: "כי הדם הוא יחניף את הארץ וגו'"], דכתיב: "ויטבלו [אחי יוסף] את הכתונת בדם", ורמז הוא לעתיד, שכפרת שפיכות דמים על ידי כתונת, שטבילה הייינו כפרה [רש"י זבחים פח:].

מכנסים מכפרים על כלל הציבור שנענשים על גילוי עריות של היחיד [ככתוב: "ותטמא הארץ [בעריות] ואפקוד עוונה עליה"], דכתיב: "ועשה להם [לכהנים] מכנסי בד לכסות בשר ערוה", לחפות על גילוי עריות [רש"י שם].

מצנפת מכפרת על גסי הרוח, כדרבי חנינא, דאמר רבי חנינא: אמר הקב"ה, יבוא דבר שבגובה על הראש ויכפר על מעשה גובה שהוא גסות הרוח וגבהות הלב.

אבנט מכפר על הרהור הלב - שמכפר אהיכא דאיתיה [על מקום שנמצא האבנט], שהיו הכהנים חוגרין האבנט כנגד אצילי ידיהן, דהיינו כנגד הלב, וכמו שלמדו בזבחים יט. מ"ולא יחגרו ביזע" [רש"י שם].

חושן מכפר על הדינין, דכתיב: "ועשית חושן משפט".

אפוד מכפר על עבודה זרה, דכתיב: "אין אפוד - ותרפים", בזמן שאין אפוד יש עוון תרפים.

מעיל מכפר על לשון הרע: אמר הקב"ה, יבוא דבר שבקול שפעמוני המעיל משמיעים קול, ויכפר על מעשה הקול שהוא לשון הרע.

ציץ מכפר על מעשה עזי פנים, - כתיב הכא בציץ: והיה על "מצח" אהרן, וכתיב התם: "ומצח" אשה זונה היה לך, דהיינו עזות פנים כזונה.

ועתה קשה שכאן משמע שהמעיל מכפר על לשון הרע, ולמעלה אמרנו שנגעים באים על מספר לשון הרע?

ומשנינן: לא קשיא, הא מדובר דאהנו מעשיו [שהועילו מעשיו] בלשונו הרעה, שנתקוטטו על ידו. והא דלא אהנו מעשיו. אי אהנו מעשיו אתו נגעים עליה, אי לא אהנו מעשיו מעיל מכפר [62]. ועתה מקשים על המימרא של ר' ענני בר ששון, שבגדי כהונה מכפרים על האחרים שנענשים על שפיכות דמים של אחר, ועל לשון הרע: והא אמר ר' סימון, אמר רבי יהושע בן לוי: שני דברים לא מצינו להם בקרבנות, כפרה, (בדבר אחר) ומצינו להם כפרה בדבר אחר ואלו הם: שפיכות דמים, ולשון הרע.

ומפרש לה: שפיכות דמים מצינו לו כפרה לאחרים [ולא להורג] בעגלה ערופה, שהיא באה על מעשה שפיכות דמים.

ולשון הרע מצינו לו כפרה בקטורת, דתני ר' חנינא: למדנו לקטורת שמכפרת, דכתיב [במגיפה שהיתה במדבר, אחר מעשה קורח]: "ויתן [אהרן] את הקטורת ויכפר על העם", ותנא דבי רבי ישמעאל: על מה קטורת מכפרת, על לשון הרע! אמר הקב"ה, יבוא דבר שבחשאי קטורת שמקטירין אותה בחשאי, [שהכהנים יוצאים משם בשעת ההקטרה, כמבואר במסכת יומא] ויכפר על מעשה חשאי לשון הרע שאומרים אותה בחשאי.

ועתה קשיא שפיכות דמים שאמרנו לעיל שבגדי כהונה מכפרים על האחרים שנענשים על ידי השופך דמים, אשפיכות דמים שנאמר כאן שעגלה ערופה מכפרת עליהם.

וקשיא לשון הרע שאמרנו לעיל שבגדי כהונה מכפרים עליו, אלשון הרע שנאמר כאן שקטורת מכפר עליו?

ומשנינן:

שפיכות דמים אשפיכות דמים לא קשיא, הא זה שאמרנו שבגדי כהונה מכפרים על שפיכות דמים דידיע מאן קטליה [שידוע מי ההורג], והא שנאמר כאן שעגלה ערופה מכפרת על שפיכות דמים, דלא ידיע מאן קטליה, שבאופן זה מביאים עגלה ערופה.

ותמהו על יישוב זה וביארוהו: איך אפשר לומר שבגדי כהונה מכפרים כאשר ידוע מי ההורג, והרי באופן דידיע מאן קטליה?! - בר קטלא הוא! [חייב מיתה ההורג]! ועד שלא נהרג אין מתכפר אפילו לאחרים, ככתוב: "ולארץ לא יכופר לדם אשר שופך בה כי אם בדם שופכו"!

ומפרשינן לה: בגדי כהונה מכפרים על אחרים, זה כאשר הרג במזיד ולא אתרו ביה. שאינו חייב מיתה.

וחוזרים לתרץ את הסתירה:

לשון הרע אלשון הרע לא קשיא, הא שהקטורת מכפרת על לשון הרע, מדובר באומרו בצינעא, שהוא בחשאי בדומה לקטורת.

הערות

[55] בביאור דברי הגמרא האלו הביא החפץ חיים [כלל ב] ארבע שיטות בראשונים. דעת רש"י כאן שמדובר באדם שגילה את סודותיו או דברי גנאי על עצמו שאסור לשומע לגלות זאת בלי רשותו, אבל אם היה הסיפור לפני שלשה אנשים מותר להם לספר לאחרים, כי מזה שסיפר לשלשה מוכח שלא איכפת לו שיתפרסם. התוספות כאן מפרשים שמדובר כשאדם מספר על חבירו דבר יש לו שתי משמעויות לטוב ולרע, ולפי הצורה והניגון שמספר מבינים למה הוא מתכוון, וכזה דבר מותר לספר בפני שלשה כי יודע שבודאי יגיעו הדברים לזה שסיפר עליו ונזהר לומר בצורה שאין בה גנאי. דעת הרשב"ם בבבא בתרא שמדובר כשאדם עבר וסיפר לשון הרע גמורה בפני שלשה, ואמנם הוא ודאי עבר באיסור לשון הרע, אבל לשומעים מותר לספר את הסיפור לאחרים כי זה כבר נהיה דבר מפורסם, ויש הרבה תנאים להיתר זה כמו שביאר בחפץ חיים, והרבה ראשונים חולקים על עיקר ההיתר כי יש להם פירוש אחר בגמרא. ודעת התוספות בבבא בתרא שמותר לספר לשון הרע בפני שלשה אנשים, כיון שזה נהיה מפורסם הרי זה כמו שמספר בפניו, ובפניו אין איסור לשון הרע. אך החפץ חיים הקשה על שיטה זו קושיות רבות ולכן נטה לפרש את דבריהם באופן אחר.

[56] הקשה הרא"ש [הובא בשטמ"ק] מהגמרא בברכות שמבואר אורח טוב אומר כל מה שטרח בעל הבית וכו' כמה בשר הביא לפני? ותירץ הרא"ש, ששם מדובר שאומר זאת בין אנשים טובים שאין חשש שאזלין ואנסין ליה.

[57] כך פירש רש"י, וביאר הרש"ש שהוקשה לרש"י ממה שמצאנו בש"ס הרבה פעמים שדיברו בשבח החכמים, ולכן פירש רש"י שהאיסור רק לשבח יותר מדי שזה מביא לידי גנות, והרמב"ם מפרש שהאיסור הוא לספר בשבחו בפני שונאיו שאינם יכולים לסבול את שבחו ויספרו בגנותו אבל בפני אוהביו מותר.

[58] הרמב"ם [פ"ז מדעות ה"ד] אומר שזה אבק לשון הרע בזה שגורם ללשון הרע, וסיים שעל זה אמר הכתוב "מברך רעהו בקול גדול בבוקר השכם קללה תחשב לו", והיינו ששם אינו אומר דבר רע אלא להיפך משבח אותו ועל ידי השבח נגרם לו נזק שאנסין ליה, והוא הדין כאן שעל ידי שמשבח אותו יבואו לספר בגנותו, ומובן מאד שהסמיכה הגמרא את שני הדינים זה לזה כי יסודם אחד.

[59] הביא הגרי"ז, שבתוספות בבכורות [ב ב] מבואר שהלשון "תיתי לי" שייך על דבר שלא חייבים מעיקר הדין וזו מעלה יתירה מי שנוהג בו. ותמה הגרי"ז, שהרי לקיים דברי חכמים זה חיוב גמור ואיך שייך על זה תיתי לי.

[60] ביאר המהרש"א שיש שבעה סוגי נגעים כמובא במשנה בנגעים, ושבעה דברים אלו כל אחד לפי חומרתו כך הוא הנגע שבא עליו.

[61] הקשה הרא"ש [הובא בשטמ"ק] שהרי זה פסוק בתורה "זכור את אשר עשה ה' א-להיך למרים" והיינו שנענשה בצרעת על זה שדיברה לשון הרע. ותירץ, שבמרגלים מצאנו שדיברו לשון הרע ונענשו בעונש אחר, ולכן מביאים את הפסוק "אותו אצמית" שמבואר בו שהעונש המיוחד ללשון הרע הוא בנגעים.

[62] וכתבו התוספות, שזה גם התירוץ על הסתירה בשפיכות דמים וגילוי עריות, שבשפיכות דמים כשאהנו מעשיו והרג דינו בנגעים, ואם רק הלבין את פניו אז כפרתו על ידי כתונת. ובגילוי עריות אם עשה גופו של איסור דינו בנגעים, ואם עשה דבר שמעין גילוי עריות כמו שנאמר על בני עלי שמתוך שהשהו את קיני הנשים כאילו שכבום, דבר זה כפרתו במכנסים. והרא"ש [מובא בשטמ"ק] הוסיף שגם לענין גסות הרוח זה החילוק, שאם עשה מעשה מתוך גבהות לבו כמו עוזיהו שבא לעבוד בבית המקדש הוא נידון על זה בנגעים. אך אם לא עשה מעשה ורק חטא בלבו כפרתו במצנפת.

רבה בר רב הונא: כל מילתא דמיתאמרא באפי תלתא לית בה משום לישנא בישא [כל דבר שנאמר מתחילה בפני שלושה אין בו משום לשון הרע] אם חוזרים ואומרים אותו. מאי טעמא [מה טעם הדבר]? כי חברך חברא אית ליה [חברך, חבר יש לו], וחברא דחברך חברא אית ליה [וחבר של חברך, חבר יש לו], וכל אחד מהם מספר לחברו, וכשנאמר הדבר בפני שלושה יש להניח שסופו להתפרסם.

ועוד בעניינים של דיבורים טובים ורעים, מסופר: כי אתא [כאשר בא] רב דימי מארץ ישראל אמר, מאי דכתיב [מהו שנאמר]: "מברך רעהו בקול גדול בבוקר השכם, קללה תחשב לו" (משלי כז, יד)? כגון דמיקלע לאושפיזא וטרחו קמיה שפיר [שאדם מזדמן אצל מי שמארח אותו, וטורחים לפניו יפה], למחר נפיק יתיב בשוקא ואמר [הוא יוצא ויושב בשוק ואומר]: רחמנא ניברכיה לפלניא דהכי טרח קמאי [הקב"ה יברך את פלוני שכך טרח לפני]! ושמעין אינשי ואזלין ואנסין ליה [ושומעים אנשים והולכים ומכריחים אותו] לארח אותם, ומכלים את ממונו, ונמצא שעל ידי דבורי הברכה שלו הביא קללה למארחו.

ועוד בענין זה, תני [שנה] רב דימי אחוה [אחיו] של רב ספרא: לעולם אל יספר אדם בטובתו של חבירו בפני אחרים, שמתוך טובתו בא לידי רעתו.

איכא דאמרי [יש שאומרים] ששמועה זו נאמרה באופן אחר: רב דימי אחוה [אחיו] של רב ספרא חלש [חלה], על [נכנס] רב ספרא לשיולי ביה [לשאול בו] בשלומו, אמר להו [להם] רב דימי לנוכחים שם: תיתי לי דקיימי כל דאמר רבנן [תבוא לי ברכה, תעמוד לי זכותי על שקיימתי כל מה שאמרו חכמים לעשות]. אמר ליה [לו] רב ספרא לרב דימי: הא מי מקיימת [דבר זה האם קיימת] — לעולם אל יספר אדם בטובתו של חבירו, שמתוך טובתו בא לידי גנותו? אמר להו [להם] רב דימי לנוכחים: לא שמיעא לי [לא שמעתי אותה] את האמירה הזו, ואי הוה שמיעא לי קיימתה [ואם הייתי שומע אותה הייתי מקיים אותה].

א אמר ר' שמואל בר נחמני אמר ר' יוחנן, על שבעה דברים נגעים של צרעת באין: על לשון הרע, ועל שפיכות דמים, ועל שבועת שוא, ועל גילוי עריות, ועל גסות הרוח (גאוה), ועל הגזל, ועל צרות העין.

ומפרטים: על לשון הרע — דכתיב [שנאמר]: "מלשני בסתר רעהו אותו אצמית" (תהלים קא, ה), והתבאר בעמוד הקודם (טו,ב) ש"אצמית" מרמז לצרעת.

על שפיכות דמים — דכתיב [שנאמר] ביואב על שהרג את אבנר: "ואל יכרת מבית יואב זב ומצרע" וגו' (שמואל ב ג, כט).

ועל שבועת שוא — דכתיב [שנאמר]: "ויאמר נעמן הואל קח ככרים" (מלכים ב ה, כג) ופירשו חכמים כי "הואל" היא שבועה, שנעמן השביע את גיחזי שאלישע שלחו לקבל ממנו מתנה, וכשנודע הדבר לאלישע וקיללו, כתיב [נאמר]: "וצרעת נעמן תדבק בך ובזרעך לעולם" (שם כז).

ועל גילוי עריות — דכתיב [שנאמר]: "וינגע ה' את פרעה נגעים גדולים ואת ביתו על דבר שרי אשת אברם" (בראשית יב, יז), שרצה לשכב עם אשת איש.

ועל גסות הרוח — דכתיב [שנאמר] בעוזיהו: "ובחזקתו גבה לבו עד להשחית וימעול בה' אלהיו... והצרעת זרחה במצחו" (דברי הימים ב כו, ט—יט).

ועל הגזל — דכתיב [שנאמר] לגבי נגעי הבתים: "וצוה הכהן ופנו את הבית בטרם יבא הכהן לראות את הנגע" (ויקרא יד, לו), ותנא [שנה החכם בברייתא] בסיבת ביאת הנגע: הוא כונס (אוסף) ממון שאינו שלו, יבא הכהן ויפזר ממונו.

ועל צרות העין — דכתיב [שנאמר] בנגעי בתים: "ובא אשר לו הבית והגיד לכהן לאמר כנגע נראה לי בבית" (שם יד, לה), ותנא דבי [ושנה החכם מבית מדרשו] של ר' ישמעאל: מי שמיוחד ביתו לו, כלומר, מי שהוא צר עין, ואינו מהנה אנשים ממה שיש לו, סופו שנידון בנגעים.

ושואלים: איני [כן הוא] שלשון הרע אין לו כפרה, אלא נגעים באים עליו? והא [והרי] אמר ר' ענני בר ששון:

למה נסמכה פרשת בגדי כהונה (שמות פרק כח) לפרשת קרבנות (שם פרק כט)? לומר לך: מה קרבנות מכפרין — אף בגדי כהונה מכפרין. ומפרטים, כיצד: כתונת מכפרת על עוון שפיכות דמים — דכתיב [שנאמר] באחי יוסף, לאחר שביקשו להמיתו: "ויטבלו את הכתנת בדם" (בראשית לז, לא). מכנסים מכפרים על גילוי עריות — דכתיב [שנאמר]: "ועשה להם מכנסי בד לכסות בשר ערוה" (שמות כח, מב), רמז הוא שמכנסים מכסים ומכפרים על עוון ערווה.

מצנפת מכפרת על גסי הרוח, וטעם הדבר — כמו שאמר ר' חנינא, שאמר ר' חנינא: יבא דבר שבגובה, כלומר, המצנפת, ויכפר על מעשה גובה, גאוה. אבנט מכפרת על הרהור הלב — אהיכא דאיתיה [על מקום שהוא נמצא], דכתיב "והיה על לב אהרן" (שם ל), שהאבנט היה חגור, כנגד המרפקים, בגובה הלב.

חושן מכפר על עיוות ועינוי הדינין, דכתיב [שנאמר]: "ועשית חשן משפט" (שם טו), ומשפט הוא דין. אפוד מכפר על עבודה זרה — דכתיב [שנאמר]: "ו אין אפוד ותרפים" (הושע ג, ד), ויש בכך רמז שכאשר אין אפוד — נענשים על עוון התרפים, פסלים של עבודה זרה. מעיל של כהן גדול מכפר על לשון הרע — שאמר הקדוש ברוך הוא: יבא דבר שבקול, המעיל שיש בו פעמונים, ויכפר על מעשה הקול של לשון הרע.

ציץ של הכהן הגדול מכפר על מעשה עזי פנים (חוסר בושה) — כתיב הכא [נאמר כאן] בציץ: "והיה על מצח אהרן" (שמות כח, לח), וכתיב התם [ונאמר שם]: "ומצח אשה זונה היה לך מאנת הכלם" (ירמיה ג, ג). הרי שהמעיל מכפר על לשון הרע, ומדוע נאמר כי נגעים באים על כך!

ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה]: הא — דאהנו מעשיו, הא — דלא אהנו מעשיו [זה — במקרה שהועילו מעשיו, זה — שלא הועילו מעשיו]. ומבארים: אי אהנו [אם הועילו] מעשיו וגרמו לנזק או למריבה — אתו נגעים עליה [באים נגעים עליו], אי לא אהנו [אם לא הועילו] מעשיו — מעיל מכפר.

וביחס למה שנאמר שבגדי כהונה מכפרים על כל אותן עבירות, שואלים: והאמר [והרי אמר] ר' סימון אמר ר' יהושע בן לוי: שני דברים לא מצינו שתהיה להם בקרבנות אפשרות כפרה, אבל בדבר אחר מצינו להם כפרה, והם: שפיכות דמים ולשון הרע, שפיכות דמים מתכפרת בעגלה ערופה, כמו שנאמר: "ונכפר להם הדם" (דברים כא, ח),

ולשון הרע מתכפרת בקטרת, דתניא [ששנויה ברייתא], שאמר ר' חנינא: למדנו לקטרת שמכפרת, דכתיב [שנאמר]: "ויתן את הקטרת ויכפר על העם" (במדבר יז, יב), ותנא דבי [ושנה החכם מבית מדרשו] של ר' ישמעאל: על מה קטרת מכפרת — על לשון הרע, ומדוע? אמר הקדוש ברוך הוא: יבא דבר שבחשאי, כלומר, הקטורת שהקטרתה נעשית בתוך ההיכל, ואין קול נשמע בעבודתה, ויכפר על מעשה חשאי, כלומר, על לשון הרע, הנאמרת בסתר, מאחורי גבו של האדם.

ואם כן, קשיא [קשה] מענין שפיכות דמים על ענין שפיכות דמים, שלדברי ר' יהושע בן לוי עגלה ערופה מכפרת עליה, ואילו לעיל נאמר שכתונת מכפרת, וכן קשיא [קשה] מענין לשון הרע על ענין לשון הרע, שלפי תנא דבי ר' ישמעאל קטורת מכפרת עליה, ואילו לעיל נאמר שהמעיל מכפר עליה!

ומשיבים: מענין שפיכות דמים על ענין שפיכות דמים לא קשיא [לא קשה], הא [זה] שהכתונת מכפרת — דידיע מאן קטליה [שידוע מי הרג אותו], הא [זה] שעגלה ערופה מכפרת — דלא ידיע מאן קטליה [כשלא ידוע מי הרג אותו].

ושואלים: דידיע מאן קטליה בר קטלא [כשידוע מי הרג אותו הרי בן מות] הוא, והריגת הרוצח היא הכפרה, ומדוע נאמר שהכתונת מכפרת? ומשיבים: מדובר פה שהרג אדם במזיד ולא אתרו ביה [ולא התרו בו], כך שאי אפשר לדון אותו למיתה.

וכן מענין לשון הרע על ענין לשון הרע לא קשיא [לא קשה]: הא [זה] — כשדיבר לשון הרע בצינעא, ואז הקטורת הנעשית בצינעא מכפרת,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

i.e., Rabba bar Rav Huna says: Any matter that was said in the presence of three people does not have the status of malicious speech if one subsequently repeats it. What is the reason? The reason is that your friend has a friend, and your friend’s friend has a friend. Once the information has been stated in the presence of three people, it can be assumed that it will spread and become public knowledge, as each person will tell someone else.

The Gemara continues its discussion of good and bad speech. When Rav Dimi came from Eretz Yisrael to Babylonia he said: What is the meaning of that which is written: “He that blesses his friend with a loud voice, rising early in the morning, it shall be counted a curse to him” (Proverbs 27:14)? For example, when one is invited to a host, and they look after him very well. The following day the guest goes out and sits in the marketplace and says: May the Merciful One bless so-and-so, as this is how well he looked after me. And all the people in the marketplace hear and go to this host and afflict him by expecting him to look after all of them in the same way, and he is compelled to spend his money on them. It turns out that the praise and blessing the guest lavished upon his host brought a curse upon him.

Similarly, Rav Dimi, the brother of Rav Safra, teaches: A person should never speak about the goodness of another in the presence of others, as through speaking about his goodness he will come to speak about him in a derogatory manner, as he will eventually note the exceptions to his goodness, or his listeners will temper his praise by mentioning that individual’s bad qualities.

There are those who say that Rav Dimi did not actually make this statement himself. Rather, the following incident occurred: Rav Dimi, the brother of Rav Safra, was ill. Rav Safra went in to inquire about his condition. Rav Dimi said to those present: I have blessing and merit coming to me, as I have fulfilled all of the statements that the Sages say. Rav Safra said to him: But have you fulfilled the instruction of the Sages that a person should never speak about the goodness of another in the presence of others, as through speaking about his goodness he will come to speak about him in a derogatory manner? Rav Dimi said to them: I never heard this statement of the Sages, but had I heard it, I would have fulfilled it.

§ Rabbi Shmuel bar Naḥmani says that Rabbi Yoḥanan says: Leprous marks come and afflict a person for seven sinful matters: For malicious speech, for bloodshed, for an oath taken in vain, for forbidden sexual relations, for arrogance, for theft, and for stinginess.

The Gemara explains the source for the claim that each of these seven sins is punishable with leprosy. For malicious speech one is punished, as it is written: “Whoever defames his neighbor in secret, I will destroy him; whoever is haughty of eye and proud of heart, I will not suffer him” (Psalms 101:5). The Gemara explained above (15b) that this is referring to leprosy.

For bloodshed, as it is written about Joab, as punishment for murdering Abner: “And let there not fail from the house of Joab a zav, or a leper, or that leans on a staff, or that falls by the sword, or that lacks bread” (II Samuel 3:29).

And for an oath taken in vain, as it is written: “And Naaman said: Be content [ho’el], take two talents. And he urged him, and bound two talents of silver in two bags, with two changes of garment, and laid them upon two of his servants; and they bore them before him” (II Kings 5:23). The Sages maintain that the term ho’el indicates an oath, and that Naaman requested of Gehazi, to whom this was stated, to take an oath that Elisha had sent him to accept gifts, which Elisha had not done, and Gehazi took the oath. When Elisha found out what Gehazi had done he cursed him, and so it is written: “The leprosy of Naaman shall stick to you and to your children forever. And he went out from his presence a leper as white as snow” (II Kings 5:27).

And for forbidden sexual relations, as it is written: “And the Lord afflicted Pharaoh and his house with great afflictions because of Sarai, Abram’s wife” (Genesis 12:17).

And for arrogance, as it is written with regard to King Uzziah: “But when he was strong his heart became arrogant so that he did corruptly, and he trespassed against the Lord his God; for he went into the temple of the Lord to burn incense upon the altar of incense” (II Chronicles 26:16). And it states: “Then Uzziah was angry; and he had a censer in his hand to burn incense; and while he was angry with the priests, the leprosy broke forth in his forehead” (II Chronicles 26:19).

And for theft, as it is written: “And the priest shall command that they empty the house, before the priest go in to see the mark, that all that is in the house not become impure; and afterward the priest shall go in to see the house” (Leviticus 14:36). In explanation of this verse, the Sages taught: He gathered property that is not his, therefore let the priest come and scatter his property.

And for stinginess, as it is written: “Then he that owns the house shall come and tell the priest, saying: There seems to me to be as it were a mark in the house” (Leviticus 14:35). And the school of Rabbi Yishmael taught: The verse calls him the one who owns the house because it is referring to one who was stingy and treated his house as being exclusively his, and did not allow others to share his property.

The Gemara asks: Is that so? Doesn’t Rabbi Anani bar Sason say: Why was the passage in the Torah that discusses the priestly vestments (Leviticus 8) juxtaposed to the passage that discusses offerings (Leviticus, chapters 1–7)? To tell you that just as offerings atone, so too the priestly vestments atone. For what does each garment atone? The tunic [ketonet] atones for bloodshed, as it is written with regard to Joseph’s brothers after they plotted to kill him: “And they killed a goat, and dipped the coat [ketonet] in the blood” (Genesis 37:31). The trousers atone for forbidden sexual relations, as it is written with regard to the priestly vestments: “And you shall make them linen trousers to cover the flesh of their nakedness” (Exodus 28:42).

The mitre atones for the arrogant, in accordance with the opinion of Rabbi Ḥanina, as Rabbi Ḥanina says: It is logical that an item placed at an elevation, i.e., on the head of a priest, shall come and atone for the matter of an elevated heart. The belt atones for thought of the heart. The Gemara elaborates: The belt atones for the sins occurring where it is situated, i.e., over the heart, as it is written: “And you shall put in the breastplate of judgment the Urim and the Tummim; and it shall be upon Aaron’s heart, when he goes in before the Lord; and Aaron shall bear the judgment of the children of Israel upon his heart before the Lord continually” (Exodus 28:30).

The breastplate of the High Priest atones for improper judgments, as it is written: “And you shall make a breastplate of judgment” (Exodus 28:15). The ephod of the High Priest atones for idol worship, as it is written: “And without ephod or teraphim” (Hosea 3:4), that is to say, when there is no ephod, the sin of teraphim, i.e., idol worship, is found. This indicates that if there is an ephod, there is no sin of idol worship. The robe of the High Priest atones for malicious speech, as the Holy One, Blessed be He says: Let an item that produces sound, i.e., the bells of the robe, come and atone for an act of malicious sound, i.e., malicious speech.

Finally, the frontplate of the High Priest atones for an act of brazenness. From where is this derived? Here, with regard to the frontplate, it is written: “And it shall be upon Aaron’s forehead” (Exodus 28:38), and there, with regard to brazenness, it is written: “And you had a prostitute’s forehead” (Jeremiah 3:3). The statement of Rabbi Anani bar Sason indicates that the robe worn by the High Priest atones for malicious speech, which means that one is not punished by leprosy, as claimed by Rabbi Shmuel bar Naḥmani.

The Gemara answers: This is not difficult. Here, the statement of Rabbi Shmuel bar Naḥmani is referring to a case where his actions were effective and caused damage. There, Rabbi Anani bar Sason is referring to a case where his actions were not effective. If his actions were effective and caused harm or quarrels, leprous marks come upon him as punishment. If his actions were not effective and did not cause any damage, the robe atones for his sin.

The Gemara asks: But doesn’t Rabbi Simon say that Rabbi Yehoshua ben Levi says: There are two matters for which we do not find atonement through offerings, but we find atonement for them through another matter, and they are: Bloodshed and malicious speech. With regard to bloodshed, its atonement comes from the heifer whose neck is broken. This is referring to a case where a murdered body is found but the murderer is unknown. In such an instance, the Torah mandates that the town nearest the body must break the neck of a heifer as atonement for the transgression (see Deuteronomy 21:1–9).

And malicious speech is atoned for through incense, as Rabbi Ḥanina taught in a baraita: We have learned that incense atones, as it is written in the incident when the Israelites were afflicted with a plague for speaking slanderously against Moses and Aaron: “And he put on the incense, and made atonement for the people” (Numbers 17:12). And similarly, the school of Rabbi Yishmael taught: For what does incense atone? For malicious speech. It is as though the Holy One, Blessed be He, says: Let an item that is sacrificed in private, i.e., the incense, which is burnt inside the Sanctuary, come and atone for an action generally performed in private, i.e., malicious speech.

The Gemara notes the apparent contradictions: One statement concerning bloodshed is difficult, as it is contradicted by the other statement about bloodshed: According to Rabbi Anani bar Sason the tunic atones for bloodshed, whereas the baraita states that the heifer whose neck is broken atones for this sin. Furthermore, one statement concerning malicious speech is difficult, as it is contradicted by the other statement about malicious speech: Rabbi Anani bar Sason maintains that the robe atones for malicious speech, whereas according to the baraita it is the incense that atones for this transgression.

The Gemara answers: The apparent contradiction between one statement about bloodshed and the other statement about bloodshed is not difficult, as this, the tunic, atones for bloodshed in a case where it is known who killed him, and that, the heifer, atones in a case where it is not known who killed him.

The Gemara asks: If it is known who killed him, the murderer is deserving of death, and there is no atonement for the community until he is put to death, as the verse states: “And no atonement can be made for the land for the blood that is shed within it, but by the blood of him that shed it” (Numbers 35:33). The Gemara responds: There are certain instances where it is impossible to put him to death, e.g., if he murdered intentionally but witnesses did not warn him beforehand of the consequences of committing murder. In such a case, the court may not put the murderer to death, as there is no punishment without prior warning.

The Gemara continues: With regard to the apparent contradiction between one statement dealing with malicious speech and the other statement about malicious speech, it is also not difficult, as this, the incense, atones for malicious speech spoken in private,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

כל מילתא דמיתאמרא באפי תלתא. שהאחד הראשון אומרה בפני ג' אם חזר וסיפרה אחד מהם אין בו משום לשון הרע שלדעת כן אומרו בפני ג' שאינו חושש אם יתפרסם הדבר דחברך וכו']:

ושמעי אנסי. שילטונין:

ואנסי ליה. שאומרים ודאי עשיר הוא הואיל והוא מוציא כ"כ:

שמתוך טובתו בא לידי רעתו. שמדקדקין אחריו ואומרים לו אותו שאתה משבח [כ"כ] הלא שמענו שעשה כך וכך:

איכא דאמרי. לאו מימרא איתמר אלא כי ההיא גוונא [הוא.א)נראה דצריך לציין הואל קח ככרים ופי' ע"ז דהואל היינו שבועה. להשבע]:

מי שמיוחד ביתו לו. שרוצה להנות יחידי מכל טוב שיש לו בביתו ואינו רוצה שיהנו אחרים עמו:

[ויטבלו את הכתנת בדם. סימן יבא כתנת ויכפר על מעשה דם:

יבא דבר שבגובה. מצנפת שהי' על הראש]:

אהיכא דאיתיה. שכנגד לבו היה חוגרו דכתיב ולא יחגרו ביזע במקום שמזיעין כגון תחת שחיו אלא כנגד לבו שאינו מזיע שם:

אין אפוד [ותרפים]. כלומר אין אפוד שמכפר על עון תרפים:

דבר שבקול. דכתיב ונשמע קולו בבואו אלמא אית ליה כפרה לאומר לשה"ר ע"י מעיל ולא לקי בצרעת:

יבא דבר שבחשאי. קטורת שהיה עושה לפנים בהיכל (כל) שאין אדם רשאי ליכנס לשם לראותו [ויכפר על] מעשה חשאי לשה"ר שאומרים אותו [בחשאי] ובחדרי חדרים:

קשיא שפיכות דמים אשפיכות דמים. דהתם אמרת כתונת מכפר והכא אמרת עגלה ערופה מכפרת:

[דידיע מאן קטליה. כתונת מכפר:

במזיד ולא אתרו ביה. דלא הוה בר קטלא כתונת מכפר:

הא בצנעא הא בפרהסיא. לשה"ר הנאמר בצנעא קטרת מכפרת דומיא דחשאיב)נראה דצ"ל הא דלא אהני מעשיו וכו' ופי' רבינו דקאי התירוץ גם אש"ר וכן כתבו התוספות כאן בשם ועוד יש מפרשים. אי] דלא אהני מעשיו ממש אלא דעבד שום מילתא כגון שהלבין פני חבירו דאמרינן [מעלין עליו] כאילו הרגו או דבר ערוה כדאמרינן בבני עלי העלה הכתוב עליהן כאילו [בעלו] על כיוצא בהן מעיל מכפר:

[והא (הכא) בפרהסיא. מעיל מכפר דומיא דנשמע קולו:

כל מלתא דמתאמרא באפי ג' כו' מ"ט חברך כו'. תרי נמי מפקי לקלא לענין עדות היינו במלתא דלאו טמירתא אבל כי האי מלתא טמירתא היא אבל בפני ג' ודאי מיפרסמא מלתא גם אם האחד לא יגלה השנים יעידו עליו ולא יוכל לכפור וק"ל:

שם מברך רעהו בקול גדול כו'. דהיינו ברבים שמא ישמעו בני אדם שאינם מהוגנים ויתאכסנו גם הם אצלו ואנסין ליה ויגנבו ממנו בביתו ורש"י פי' בע"א וק"ל:

שם אספר אדם בטובתו של חבירו כו'. עי' בפ' גט פשוט:

שם על ז' דברים נגעים באים כו'. יש לעיין על ז' דברים אלו דהא ודאי אין גודל עונם שוה והוא נתן עונשם שוה בנגעים והקדים לה"ר לכולם ונראה כמ"ש פ' במה בהמה ואין יסורין בלא עון שנאמר ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עונם אמר נגעים בלשון רבים לפי שיש ז' מיני נגעים בכתוב כמו ששנוים בתחלת מסכת נגעים האחד הבהרת עזה כשלג כו' הב' השאת כקרום הביצה ויש לכ"א ספחת הג' שחין ומכוה יש להן דין א' ד' נתק בראש או בזקן ה' הקרחת והגבחת ו' נגעי בגדים ז' נגעי בתים ושם מפורש לכ"א דין טומאתו וסימניו וז"ש בכאן נגעים באים בלשון רבים ולא אמר נגע או צרעת בא כי ז' מינין הם כמ"ש ויבאו על האדם כפי עונשו בז' עבירות אלו אם בגופו אם בממונו ונקדים בזה מאמר דבמ"ר שש הנה שנא ה' ושבע תועבת נפשו וגו' ר"מ אומר שש ושבע הרי י"ג רבנן אמרי שבע ומה מקיימין רבנן ושבע שביעית שקשה מכולן ואיזה משלח מדנים וגו' אר"י וכולן לקו בצרעת כו' לפיכך משה מזהיר זאת תהיה תורת המצורע המוציא שם רע ע"כ ויש לדקדק לר"מ דקאמר י"ג והכתוב לא חשיב רק ז' ומאי קאמר לפיכך משה מזהיר כו' ולא מייתי רק ממוציא ש"ר ונראה לדעת ר"מ שש אשר שנא ה' לא הוזכרו והיא ע"ז האחד ששקולה ככל התורה דכתיב בה אשר שנא ה' וקרי לה שש ע"ש שש לאוין שנכתבו בה ורבנן פליגי וסברי דהנך ו' הם בעצמם בכלל הז' דחשיב ולא קרי לה בלשון שבע אלא משום ששקולה ככל הז' הגם שכולן לקו בצרעת כדמייתי שם היא קשה מכולן ולפיכך משה מזהיר על השביעית שהוא משלח מדנים וגו' יותר מעל כולן שנאמר המצורע ולא כתיב צרוע ע"ש המוציא ש"ר וכתיב בההוא קרא בלה"ר ושבע תועבת נפשו כי הוא תועבת נפשו של אותו איש דאין זה אלא תכונה רעה שאין לו הנאה בדבר כמ"ש אם ישוך הנחש בלא לחש וגו' כדלעיל משא"כ שש עבירות שזכר שיש לו הנאה מהם וע"כ אמר כאן דז' מיני נגעים הנאמרים יבואו כפי עונש עבירה מז' עבירות והתחיל בקשה שבכולן שהיא לה"ר מדכתיב אוחו אצמית שיבא לידי מצורע מוחלט ובעי לכפרה תגלחת וצפרים הב' על ש"ד דכתיב אל יכרת מבית יואב זב ומצורע וגו' והוא נגע הנתק שהוא בראש או בזקן דכתיב ברישא דהאי קרא יחולו על ראש יואב הג' ועל שבועת שוא שנאמר ויאמר נעמן הואל וגו' דמשום גזל לא הוה דא"כ לא הוה בצרעת בגופו ובגוף בניו לפי המדה אלא בממונו כדלקמן מוצוה הכהן ופנו וגו' אבל בשביל השבועה באה בגופו ובגוף בניו והיינו נגע הבהרת כדכתיב ויצא מלפניו מצורע כשלג והוא סימן לבהרת עזה כשלג הד' על ג"ע דכתיב וינגע ה' את בית פרעה וגו' הוא נגע שאת ונקט לה בלשון רבים שיש לה תולדות שע"כ כתיב בה ספחת הה' על גסות הרוח דכתיב ובחזקתו גבה לבו עד להשחית כדאמרי' בפ"ק דסוטה כל המתגאה כאילו עובד ע"ז דכתיב פן תשחיתון והוא נגע הגבחת שזרחה במצחו ואמר לשון זרחה כמ"ש כחמה עמוקה מן הצל הו' על הגזל דטומאת בגדים יבואו בשביל גזילה שבאו לו שגם הבית יטמא בנגע אם בנה בגזילתו והוצרך להוציא כליו ובגדיו מבחוץ שלא יטמאו כדכתיב ופנו את הבית גו' ואמר הוא כנס כו' יבא הכהן כו' דלא הל"ל וצוה הכהן ופנו גו' אלא ופנו הבית בטרם יבא הכהן לראות גו' הז' על צרת עין באה נגעי בתים דהיינו מי שמיחד ביתו לו ואינו מניח העני לבא לביתו רק שמייחד ביתו לעצמו ודו"ק:

שם מה קרבנות מכפרים אף בגדי כהונה כו'. מפורש כל הסוגיא בזבחים פרק תשיעי:


ע"ב מה נשתנה מצורע שאמרה תורה בדד ישב גו'. ר"ל דשאר טמאים כגון זב וטמא מת לא נשתלחו חוץ לג' מחנות כמו המצורע וק"ל:

שם שאמרה תורה שתי צפרים כו'. גם בכאן ר"ל הזב וזבה מביאים קרבן לטהרתן מה נשתנה המצורע דבלאו קרבנו ב' כבשים מביא ב' צפרים א' לשחיטה וא' לשילוח וקאמר אמר הקב"ה כו' לפיכך יביא קרבן פטפוט כמ"ש לעיל מות וחיים ביד לשון דבעי חיי בלישניה דבעי מיית בלישני' וע"כ ב' צפרים צפור א' השחוטה לרמוז על פטפוט לשון הרע שיבטלו וצפור החיה רמז על פטפוט התורה שזו תקנתו והוא ענין עץ ארז ואזוב כדאמרינן לעיל אם ע"ה הוא ישפיל דעתו שנאמר וסלף בה שבר ברוח וק"ל:

שם לא תשנא גו' יכול לא יכנו כו'. איסור הכאה וקללה לחבירו מפורש בתורה אלא דהכא לענין תוכחה קאמר והאי קרא לא תשנא גו' גבי תוכחה כתיב ולכך קאמר יכול לא יכנו ולא יקללנו אפי' גבי תוכחה דבכלל לא תשנא גו' הוא וקאמר ת"ל בלבבך כו' שנאה שבלב כו' ודרך תוכחה אין זה שנאה בלב כמ"ש הוכח לחכם ויאהבך וק"ל:

שם יכול אפי' פניו משתנים ת"ל ולא תשא עליו חטא. לכאורה לפי פשוטו יש לפרש בהיפך הוכח תוכיח גם בהכאה וקללה כדמסיק הכא ולא תשא עליו חטא על הכאתו וקללתו אלא דכיון דכתיב הוכח תוכיח ומצוה להוכיחו לא אצטריך למכתב שלא ישא עליו חטא אלא לאשמועינן שלא ילבין פניו ברבים והיינו בדברים שבין אדם לחבירו אבל במילי דשמיא מוכיחו גם ברבים כמו שעשו הנביאים לכל ישראל והכי מפורש בת"כ ע"ש וק"ל:

שם א"ל טול קיסם מבין עיניך א"ל טול כו'. מפורש פ"ק דב"ב ע"ש:

שם אם יש בדור הזה מי שיודע להוכיח. פרש"י שיודע להוכיח דרך כבוד שלא כו' ע"ש. ולפי זה הך דאר"י כו' שהרבה פעמים לקה רבי עקיבא כו' וכ"ש שהוסיף בי אהבה כו' אינה ראיה לכאן כלל אלא אדלעיל קאי אמקבל תוכחה כמו ר' עקיבא שקיבל תוכחה ועי"ל דה"פ מי שיודע להוכיח דהיינו שיודע שאין להוכיח אלא את המקבל תוכחה ולא הלץ שאינו מקבל תוכחה ולפי זה שפיר מייתי ראיה מר' עקיבא ומהאי קרא דאל תוכח גו' וכה"ג מייתי לה מהאי קרא ביבמות ס"פ הבע"י ועיין בחדושינו שם:

שם תוכחה לשמה וענוה שלא לשמה. פירש"י שלא רצה להוכיחו שלא ישנאנו עכ"ל והתוספות פירשו ענוה שלא לשמה פי' משום גאוה כו' שלא לש"ש אלא לקנות שם עכ"ל ולא שייך זה לתוכחה לשמה גם עובדא דמייתי מרב הונא וחייא בר רב לא שייך לזה כלל דרב הונא ודאי לא עשה כן משום גאוה גם לפרש"י ק"ק הא דלא א"ל בפניו לאו משום שלא ישנאנו הוא דהא הכה אותו אלא שהיה חש עליו דלא ליכסף בפני שמואל ונ"ל לפרש דה"פ דאיזה עדיפא אם תוכחה לשמה שיוכיח חבירו גם אם מביישו או ענוה שלא לשמה עדיפא דהיינו שלא יוכיחו כדי שלא יתבייש והשתא מייתי שפיר מרב הונא שלא רצה לאומרו בתוכחה לחייא בר רב בפני שמואל כדי שלא ליכסף דהיינו ענוה שלא לשמה וק"ל:

שם למ"ד עד הכאה דכתיב להכותו ולמ"ד עד קללה כו'. צ"ע למ"ד עד הכאה ניחא דמצינו שהוכיח יונתן את אביו קודם שבא להכותו כדכתיב ויען יהונתן גו' ולמה יומת מה עשה אבל קודם נזיפה דהיינו ויחר שאול ביהונתן וקודם קללה נמי שא"ל לבשתך ולבושת ערות אמך לא מצינו שהוכיחו יונתן וי"ל דמשמע להו דאי לא הוה מוכיחו מקודם לא היה בא עליו בנזיפה ובקללה וק"ל:

שם ולמ"ד עד נזיפה הא כחיב הכאה וקללה כו'. ר"ל בתר הכי כתיב קללה והכאה ומשני שאני התם דאגב חביבותי' כו' מסר נפשיה טפי ויש לדקדק דא"כ עד נזיפה נמי ליכא למילף מיני' מה"ט דהא אגב חביבותי' מסר נפשיה כ"כ גם עד הכאה וי"ל כיון דיהונתן מסר נפשיה עד הכאה מסברא אית לן למימר באיש אחר לכל הפחות עד נזיפה. ובתוס' ולמ"ד עד נזיפה כו' וא"ת למ"ד נמי עד קללה הכתיב הכאה כו' עכ"ל כצ"ל ר"ל נמי דבתר קללה כתיב הכאה ותירוצם שני שכתבו בזה וי"ל דלא דריש לי' קרא דויטל שאול את החנית גו' כו' אינו מובן לי גם אם איתי' בהאי קרא אמאי לא דריש ליה ועוד דא"כ אמאי לא משני חלמודא הכי אהא דפריך ולמ"ד עד נזיפה הכתיב הכאה כו' ויש לעיין בזה גבי קללה דמייתי סיפא דקרא לבשתך ולבושת ערות אמך גו' אמאי לא מייתי הקרא שהביא כבר שא"ל בן נעות המרדות וי"ל דאין זה אלא זלזול מה שנעשה כבר וקללה דקאמר ממש הוא שקללו שיהיה זה לבשתך ולבושת כו' וק"ל:

שם כי פליגי בהנאה דדביתהו כו' מנ"ל מינה כו'. צ"ע היאך לא יחוש על צער וביוש אשתו כצער דידי' הא אמרי' דחייב אדם לכבד אשתו יותר מגופו וק"ל:

שם ריב"ח אמר מהכא וילך למסעיו כו' רש"י הביא זה הדרש בחומש וכתב הרא"ם וקרא חניותיו בשם מסעיו לפי שאין חניי' בלא מסע כו' ע"ש ואין צורך אלא כדקאמר הכא דלמסעיו משמע אפילו באקראי ולא כן חניי' דמשמע קבועה ואולי נעלם ממנו סוגיא דשמעתין:

שם ומאומנות אבותיו כו' ואמר מר אימי' מבית דן כו'. דמשמע ליה מדמייחסו אחר אמו בן אשה אלמנה הוא לאשמועינן דבאומנתי' דאבותיו מצד אם הוה קאי דמצד אב מפורש בקרא ממטה נפתלי ואבותיו דנקט מצד אם דהיינו אהליאב וק"ל:

שם וכ"כ למה דתניא כו' כל שעברו עליו מ' יום כו'. נראה דה"פ וכ"כ במעט צער כי הני למה נחשב יסורין וקאמר כל שעברו מ' יום בלא יסורים כו' וביסורים גדולים לא היה יכול האדם לעמוד והיה מחסד אלהים למרק עונות מעט במעט יסורין כאלו בכל מ' יום ובשעה שיבואו עליו גם יסורין כאלו יפשפש במעשיו בכל מ' יום כדאמרי' פ"ק דברכות אם רואה אדם יסורים באים יפשפש במעשיו ושיעור המ' יום ע"ד שנאמר הן בעון חוללתי גו' דעיקר יצירת האדם הוא בעון וימי יצירה שהן מ' יום גם הם צריכים מירוק עונות וק"ל:

גמרא באפי תלתא כו' מ"ט חברך חברא א"ל כו'. קשה דלטע"ז אפי' באפי תרי וחד נמי. ועוד אדרבה נאמר דגם באפי ג' איכא לישנא בישא וממילא לא יאמר חד לחברי'. ונלע"ד לפרש דרבר"ה מביא ראיה דהיכא דידעי ג' שוב אין בו סוד מלישנא דברייתא שאומרין על איזה דבר שודאי יתגלה חברך כו' ואינן חושבין רק ג' אנשים מוכח מזה דכיון דידעי כבר ג' תו אין בו ספק שיתגלה הדבר לפני כל:

שם לעולם אל יספר אדם בטובתו ש"ח כו' בא לידי רעתו. מפרש"י נראה דטובתו פי' שבחו. ולפי שמצינו בש"ס הרבה שדברו בשבחן של חכמים וגם בר"פ עושין פסין איתא מקצת שבחו ש"א אומרין בפניו וכולו שלא בפניו לכן הוסיף רש"י לפרש יותר מדאי. והרמב"ם בפ"ז מהל' דעות ה"ד הוסיף לומר בפני שונאיו. והא דלא פירשו כפשוטו דטובתו ר"ל בטובה שהשפיע לו השי"ת כגון בעשרו וכיוצא. או בטובה שעושה עם הבריות כמו שפי' ר"ד לעיל בסמוך קרא דמברך רעהו. הוא משום דבב"ב (קסד ב) מוכח דבשבחו קאמר גבי עובדא דרבי ור"ש ברי' ויהודה חייטא. וכ"מ כאן בא"ד דנקיט בא לידי גנותו. אך מהא דב"ב לכאורה נדחו תירוצם דרש"י והרמב"ם דשם לא הרבה בשבחו וגם לא הוזכר שהי' שם שונאיו. אח"ז מצאתי להמ"א בסי' קנ"ו שהרגיש בזה. ופי' הרמב"ם י"ל קצת דשם בעובדא קמא אמרינן דחרה לרבי על כתיבת יהודה חייטא הגט מקושר וה"ל כעין שונא:

שם מה קרבנות מכפרות. כצ"ל:

תד"ה הא. ועוד י"מ כו' הא דאהני מעשיו כו' קאי נמי אש"ד וג"ע כו'. הצ"ק הקשה בגסי הרוח מא"ל. ואולי י"ל דבגה"ר נמי מ"ל אהני מעשיו כמו גבי עוזיה שבא מפני זה להיכל להקטיר קטורת:

גמ' על רב ספרא לשיולי כצ"ל:

שם והאמר ר' ענני בר ששון וכו' מה קרבנות מכפרין כצ"ל:

שם וימעול מעל בה' אלהי' וגו' והצרעת כצ"ל:

שם אבנט מכפר כצ"ל:

שם דתני ר' חנינא כצ"ל:

רש"י ד"ה ויטבלו כו' רמז היה להם שמכפרת דמים עולה כצ"ל ותי' טבילה נמחק:

כָּל מִלְּתָא דְּמִתְאַמְרָה בְּאַפֵּי תְּלָתָא לֵית בָּהּ מִשּׁוּם לִישְׁנָא בִּישָׁא. מַאי טַעְמָא? חַבְרָךְ, חַבְרָא אִית לֵיהּ, וְחַבְרָא דְּחַבְרָךְ, חַבְרָא אִית לֵיהּ. קשא לפי האי טעמא אפילו אם אמרה בפני שנים נמי דינא הכי? ונראה לי בס"ד דאם אמר ראובן דבר על שמעון בפני שלשה שהם לוי ויהודה ויששכר, אמרינן ודאי לא קפיד ראובן אם ידע שמעון דבר זה יען כי אפשר שיששכר יאמר לפני זבולון דכך אמר ראובן על שמעון בפני ובפני לוי ויהודה ואם אחר כך זבולון יספר דברים אלו בפני חבירו וחבירו לחבירו מוכרח ראובן להודות על דברים אלו דכך וכך דבא על שמעון יען כי זה יתברר בעדים כי יששכר כאשר גילה הדברים האלה לזבולון אמר שאמר ראובן כן בפניו ובפני לוי ויהודה ואם יששכר חשוד מחמת שסיפר לשון הרע ילך שמעון אצל לוי ויהודה ומוכרחים שיעידו על האמת ויברר דכך וכך אמר עליו ראובן ויתבע ממנו בדין, ועל כן מוכרח לומר דראובן לא חש לזאת ולא קפיד מחמת תביעה של שמעון דאדרבה הוא רוצה שיוודע הדבר הזה והוא מברר דברים רעים אלו שדבר בעד שמעון.
אבל אם ראובן לא אמר באפי תלתא יש לומר דראובן שקר דבר בשמעון וחושש ממנו פן יתבע ממנו בדין אך הוא לא חשש מתביעה של שמעון שאם יתבענו יכחיש יען כי הוא לא סיפר אלא בפני שנים ואם אחד מאלו השנים הלך וסיפר דברים אלו לאדם אחר וחברך חברא אית ליה והגיעו הדברים לאוזן שמעון שאומר יהודה על ראובן שכך וכך סיפר על שמעון בפני ובפני לוי הנה זה יהודה המספר אין בדבריו כלום ואינו נאמן כיון דסיפר לשון הרע ונשאר לוי לבדו אם ישאלהו שמעון האמת יכחיש ויאמר שאין לו ידיעה מזה כי כלל ידוע הוא אין היחיד לבדו נאמן בפני עצמו וכנודע מהך עובדא דטוביה חטא וזנגוד מנגד (פסחים קיג:) ועל כן יוכל ראובן להכחיש וכיון דיכול להכחיש לפיכך לא קפיד ולא חושש על ספור שלו ולהכי אין לדון מזה דאם אמרה באפי תלתא לית בה משום לישנא בישא.

אָמְרוּ לֵיהּ: הַאי, מִי מִקַיְמַת? לְעוֹלָם אַל יְסַפֵּר אָדָם בְּטוֹבָתוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ וְכוּ'. יש להקשות למה הביאו לו מאמר זה בההיא שעתא? ועוד קשה מה ראה לשבח עצמו באותה שעה?
ונראה לי בס"ד הוא רמז להם דהמבקר את החולה צריך שיזכיר זכיותיו כדי לעורר עליו מליצי יושר ומדת רחמים דכיון שראה שבאו לבקרו ושתקו רצה לעורר אותם בדבר ועל כן שבח עצמו לרמוז להם גם אתם עשו כמוני להזכיר שבחים שלי ולמה אתם שותקים? הלא זה הוא עיקר הביקור שיש ממנו תועלת לחולה! והשיבו לו ברמז טעם על אשר שתקו ולא דברו בשבחו מחשש המקטרגים כי כיון שהוא חולה על מטתו ויבא אדם להזכיר שבחו יתקנאו המקטרגים נמצא כונת הענין הזה דומה לכונת המאמר שאמרו 'אַל יְסַפֵּר אָדָם בְּטוֹבָתוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ' והיינו טעמא כדי שלא יתעוררו המקטרגים לקטרג עליו על דרך שאמרו רבותינו ז"ל בקיר נטוי דסבירא ליה לרבנן שראוי להזכיר שבחו בלחש ובדרך רמז בתפלה ולא בפומבי ולזה אמר ולא שמיע לך מאמר זה כי מזה המאמר תבין למה שתקנו ולא דברנו בשבחך.
אי נמי כיון שראו שדבר בשבח עצמו אמרו בודאי עדיין לא שמיע ליה מאמר דאל יספר דהשתא ומה אחרים מוזהרים בכך הוא עצמו לא כל שכן ומחמת כן דנו בדעתם דלא שמע עדיין מאמר זה ולהכי הזכירו מאמר זה ולא אחר, ונראה כוונו לטובתו כי יש סגולה לחולה לקבל עליו מדת חסידות בדבר אחד לעשותו ואז בזכות זה יתרפא ולכן כוונו לומר תקבל עליך לשמור חסידות זו כדי שתתרפא.

עַל שִׁבְעָה דְּבָרִים נְגָעִים בָּאִים. נראה נקיט לשון הרע ברישא כי אמרינן לעיל 'הַמְּסַפֵּר לָשׁוֹן הָרָע כּוֹפֵר בָּעִקָּר' ומצינו בעשרת הדברות נקיט הצווי על עבודה זרה ברישא ואחרי זה נקיט שפיכות דמים כי נזק לשון הרע בזה קרוב יותר וכמו שאמרו 'קְטִיל תְּלָתָא' ואחר כך נקיט שאר דברים כסדרן בעשרת הדברות.
והא דנקיט גזל אחר גסות הרוח משום דכלהו איירי בנגעים הבאים על גוף האדם עצמו אבל גזל וצרות עין איירי בנגעים הבאים על הבתים וכדיליף מקראי ולהכי נקטנהו לבסוף.

רש"י ד"ה בא וכו' יותר מדאי. וכ"ה ברי"ף פ"ב דשבת לעולם אל יספר אדם בטובתו של חבירו יותר מדאי וברמב"ם פ"ז מהלכות דיעות אל יספר בפני שונאיו. וכ"כ בסמ"ג:

ד"ה למה נסמכה כו' בפ' ואתה תצוה. עיין פירוש רש"י זבחים דף פח ע"ב ד"ה למה נסמכה:

תני רב דימי אחוה דרב ספרא לעולם אל יספר אדם בטובתו של חבירו וכו'. עמ"ש אני בעניי בספרי הקטן ראש דוד פרשת תבא בס"ד ועיין מה שרמזתי בקונטריס זה לעיל בבתרא דף קס"ד בס"ד:

(טז רע"א) כל מילתא דמיתאמרא באפי תלתא לית בה משום לישנא בישא.—לפי' רש"י זה מוסב על הבעלים. אבל תוס' (לעיל טו ב ד"ה כל) הוא מוסב על המספר דבר על חבירו באופן מגונה, אבל דבר קנטור אפי' בפניו הוא לשון הרע, וטעמו שבספרי תצא פיס' רעה איתא: "ומה מרים שלא דברה אלא בפניו של משה וכו' כך נענשה וכו'". והרי משמע משם דבפניו קשה יותר משלא בפניו.

דמיתאמרא באפי תלתא. שהבעלים אמרוה בפני ג' המגלה אותה אינו לשון הרע שזה גילה תחלה דעתו שאם מגלה אותו אינו חושש דמידע ידע דסופה להגלות דחברך חברא אית ליה וזה מגלה לחבירו וזה לחבירו עד שיודע: מברך רעהו בקול גדול וגו' קללה תחשב לו. אותה ברכה קללה היא לו לחבירו: ושמעין אינשי. אלמי שהוא עשיר ואזלי ואנסי ליה לממוניה ל''א אנסי ליה שמתאכסנין אצלו אורחין עד שמכלין ממונו: בא לידי רעתו. שכשהוא מספר בטובתו יותר מדאי הוא עצמו אומר חוץ ממדה רעה זו שבו או אחרים שומעין שזה משבחו ואומרים הלא מדת כך וכך בידו: צרות העין. שצרה עינו באחרים ואינו מהנה שכיניו מכליו ע''י שאלה: אותו אצמית. ואוקימנא לעיל דהיינו נגעים: אל יכרת מבית יואב. מפני שהרג את אבנר: הואל. השבע ששלחך אלישע וקח ככרים: ובחזקתו גבה לבו וגו'. בעוזיהו משתעי: שייחד ביתו. כלי תשמישו שלא השאילם לאחרים: למה נסמכה כו'. בפרשת ואתה תצוה נסמכה ענין המילואים לבגדי כהונה: ויטבלו את הכתנת בדם. רמז היה להם שטבילת כפרת דמים עולה ע''י כתנת: אין אפוד ותרפים. בזמן שאין אפוד הוי עון תרפים: שבקול. פעמוני המעיל נשמעין על מעשה קול לשון הרע ואת אמרת נגעים אתו עליה: אהנו מעשיו. שנתקוטטו על ידו ואי קשיא אמאי לא מותיב ליה משפיכות דמים וגילוי עריות דקאמר לעיל נגעים באין עליהם והכא תניא דבגדי כהונה מכפרין תריץ דהא דתני בגדי כהונה מכפרין לאו עליה דידיה אלא על האחרים שעל ידו נענשין דבשפיכות דמים כתיב (במדבר לה) כי הדם הוא יחניף וגו' ובגילוי עריות כתיב (ויקרא יח) ותטמא הארץ ואפקוד עונה עליה אבל לשון הרע לא אשכחן דמיענשי ביה אחריני: שבחשאי. קטורת נעשית בהיכל בחשאי כדתניא בפרק הוציאו לו במסכת יומא (דף מד.) פורשין מבין האולם ולמזבח בשעת הקטרה לשון הרע בחשאי הוא: קשיא שפיכות דמים וכו'. דקאמרינן לעיל בגדי כהונה מכפרין על אחרים וקא חזינן דעגלה ערופה מכפרת על אחרים דעל ההורג אינה מכפרת דקיימא לן בסוטה (דף מו:) שאם נתערפה העגלה ואח''כ נמצא ההורג מנין שהוא נהרג תלמוד לומר ולארץ לא יכופר וגו': קשיא לשון הרע. דלעיל דקתני דבגדי כהונה מכפרין: לא ידיע מאן קטליה. עגלה מכפרת: בר קטלא הוא. וכל כמה דלא מיקטל לא מיכפרי אחריני דכתיב (במדבר לה) ולארץ לא יכופר וגו': בצינעא. דמעשה חשאי קטרת מכפרת:
ובחזקתו גבה לבו וגו'. גבי עוזיה כתוב. בדברי הימים כתיב (ד''ה א ה) ויוחנן הוליד [את] עזריה (הכהן) [הוא] אשר כיהן (בתוך) בבית אשר בנה (המלך) שלמה [בירושלים] וצ''ע למה כתיב עליו אשר כיהן יותר מן האחרים שהוא מונה שם כל כהנים גדולים אשר שמשו בבית ראשון והרי מונה לפניו כמה כהנים ולמה כתיב אשר כיהן גבי (עוזיה) [עזרי'] יותר מן האחרים וי''ל לפי שהוא הכניס עצמו להתווכח על הכהונה כשבא עוזיה יותר מן האחרים: הא דאהנו מעשיו. פירש רש''י שנתקוטטו על ידו ואי קשיא אמאי לא מותיב ליה משפיכות דמים וגילוי עריות דקאמר לעיל נגעים באין עליהם והכא תניא דבגדי כהונה מכפרים תריץ דהא דתני בגדי כהונה מכפרי' לאו עליה דידיה אלא על אחרים דע''י שפיכות דמים נענשים העולם דכתיב (במדבר לה) כי הדם הוא יחניף ובגילוי עריות כתיב ותטמא הארץ ואפקוד עונה עליה אבל לשון הרע לא אשכחן דאיענשי ביה אחריני לשון רש''י ולא נהירא שהרי במסכת שבועות (דף לט.) אומר דעל כל העבירות אחרים נענשים עליהם אם יש בידם למחות ואי אין בידם למחות אפי' ג''ע וש''ד נמי לא ואור''י דמשפיכות דמים לא קשיא מידי לפי שיש עליה מיתת ב''ד ובגדי כהונ' מכפרין על המיתה אבל נגעים מיהא באין עליו ועוד יש מפרש דהאי דמשני הש''ס הא דאהנו מעשיו הא דלא אהנו מעשיו קאי נמי אשפיכות דמים וגילוי עריות וה''פ אהנו מעשיו היינו כשהרג ממש ועליו אין בגדי כהונה מכפרים אלא נגעים באין עליו לא אהנו מעשיו כגון שלא הרג ממש אלא שהלבין פני חבירו ברבים דקיימא לן (ב''מ דף נח:) כל המלבין פני חבירו ברבים כאילו שופך דמים ועל זה בגדי כהונה מכפרים וכן גילוי עריות ממש אהנו מעשיו ולא אהנו מעשיו זהו כי הא דאמרי' (שבת דף נה:) מתוך ששהו קיניהן מעלה עליהם כאילו שכבום: חס ליה דליכסוף זרעיה דרב על ידאי. וזהו ענוה שלא לשמה שהניחו לביישו משום כבוד אביו:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד