ערכין טו ע"א

אילו באו עליה שנים, בתחילה אחד שלא כדרכה ונותרה בתולה, ואחריו אחד כדרכה, והשני מתחייב בחמישים שקלים הכתובים בתורה, יאמרו בתמיהה: זה השני שבעל פגומה נותן חמשים, כדין אדם אחר שבעל שלמה, שגם הוא נותן חמשים? אלא בוודאי יש הבדל ביניהן — בתשלום הבושת.

אמר ליה [לו] אביי: אי הכי [אם כך], לפי סברה זו, גבי [אצל] עבד נמי [גם כן] יאמרו: שור שהמית עבד בריא, שערכו מרובה, משלם שלשים, כדין שור שהמית עבד מוכה שחין שגם כן נותן שלשים, והרי אין התורה מחלקת ביניהם!

אלא אמר אביי, לא זה הטעם, אלא אמר קרא [הכתוב]: "ונתן האיש השוכב עמה וכו' חמשים כסף... תחת אשר ענה" (דברים כב, כט), מכלל הדברים אתה למד דאיכא [שיש] תשלומים נוספים, שהם בושת ופגם.

רבא אמר מכאן יש ללמוד, דאמר קרא [שאמר הכתוב]: "ונתן האיש השכב עמה... חמשים כסף" וגו' (שם), ומכאן יש לדייק — עבור הנאת שכיבה נותן חמשים, ומכלל הדברים אתה למד דאיכא מילתא אחריתי [שיש דבר אחר] שהוא משלם, ומאי ניהו [ומה הוא]? בושת ופגם.

א משנה מה ששנינו בראש פרק זה שיש במוציא שם רע על אשתו, שנשאה ולא מצא לה בתולים (דברים כב, יג—יט) צדדים להקל ולהחמיר, כיצד? אחד שהוציא שם רע על גדולה (חשובה) שבכהונה ואחד שהוציא שם רע על קטנה (פשוטה) שבישראל — נותן מאה סלע (שקל).

ומעירים: מגובה הקנס שהטילה התורה על מוציא שם רע, פי שנים ממה שהטילה על האונס או מפתה, נמצא כי האומר בפיו דבר רע, שטען שאין לה בתולים, חמור בעונשו מן העושה דבר זה במעשה, כשבעל בתולה. ומוסיפים: שכן גם מצינו שלא נתחתם גזר דין על אבותינו במדבר שלא ייכנסו לארץ, אלא על עוון לשון הרע, שהוציאו המרגלים דיבת הארץ רעה, שנאמר באותה שעה: "כי כל האנשים הרואים את כבודי וכו' וינסו אותי זה עשר פעמים... אם יראו את הארץ" (במדבר יד, כב—כג).

ב גמרא שנינו במשנה כי מעונשו של מוציא שם רע למדנו שחמור עונשו של האומר בפיו יותר מהעושה מעשה. ושואלים: ממאי [ממה, מניין] אתה מוכיח? דלמא [שמא עונשו חמור] משום דקא גרים לה קטלא [שהוא עומד לגרום לה מיתה] באמירה זו, דכתיב [שנאמר]: "ואם אמת היה הדבר וגו' והוציאו את הנערה אל פתח בית אביה וסקלוה" (דברים כב, כ—כא)!

אמר רבא, אמר קרא [הכתוב] בענין זה: "וענשו אתו מאה כסף... כי הוציא שם רע" (שם כב, יט), משמע שעל שם רע שהוציא עליה הוא נענש.

שנינו במשנה: וכן מצינו שלא נתחתם גזר דין על אבותינו במדבר אלא על לשון הרע. ושואלים: ממאי [ממה, מניין] שעוון זה כשלעצמו גרם עונש זה? דלמא דאכתי [שמא לא נענשו עד אז משום שעדיין] לא מלא סאתן כלומר, מידת העבירות הראויה להם לקבלת העונש. שאמר רב המנונא: אין הקדוש ברוך הוא נפרע מן האדם עד שתתמלא סאתו, שנאמר: "במלאת ספקו יצר לו" (איוב כ, כב), כלומר, כשתתמלא מידתו דיה ("ספקו") בעבירות — אז יצר לו!

אמר ריש לקיש, אמר קרא [הכתוב]: "וינסו אותי זה עשר פעמים" (במדבר יד, כב), והמלה "זה", המיותרת לכאורה, באה להדגיש: על זה, כלומר, על הוצאת דיבת הארץ, נתחתם גזר דין.

תניא [שנויה ברייתא], אמר ר' אלעזר בן פרטא: בוא וראה כמה גדול כח של לשון הרע, מנלן [מנין לנו]? מהעונש שבא על חטא מרגלים; ומה המוציא שם רע על עצים ואבנים של ארץ ישראל כך עונשו, המוציא שם רע על חבירו על אחת כמה וכמה!

ושואלים: ממאי [ממה, מנין] שזה הוא הטעם? דלמא [שמא] נענשו כך משום העוון שהוזכר בדברי ר' חנינא בר פפא, שאמר ר' חנינא בר פפא: דבר גדול, חמור במיוחד, דברו מרגלים באותה שעה, דכתיב [שנאמר]: "לא נוכל לעלות אל העם כי חזק הוא ממנו" (במדבר יג, לא), אל תיקרי (תקרא) "כי חזק הוא ממנו" במשמעות: חזק מאיתנו, אלא: ממנו, ורמזו לקדוש ברוך הוא, כביכול, בעל הבית אין יכול להוציא כליו משם, אינו יכול לשלוט בארץ זו. ואולי נענשו בחומרה על דברי הכפירה שדיברו!

אלא אמר רבה אמר ריש לקיש, אמר קרא [הכתוב]: "וימותו האנשים מוצאי דבת הארץ רעה" (שם יד, לז), משמע כי על דבת הארץ שהוציאו נענשו.

ג תניא [שנויה ברייתא]: אמר ר' יהודה, עשר נסיונות ניסו אבותינו להקדוש ברוך הוא: שנים בים (בים סוף), ושנים במים, שנים במן, שנים בשליו, אחת בעגל, ואחת במדבר פארן.

ומפרטים: שנים בים — פעם אחת בירידה ופעם אחת בעלייה. בירידה — דכתיב [שנאמר] קודם שנקרע להם הים: "המבלי אין קברים במצרים לקחתנו למות במדבר" (שמות יד, יא).

בעלייה — כמו שאמר רב הונא, שאמר רב הונא: ישראל שבאותו הדור מקטני אמנה היו, ולא האמינו שהם נגאלים, כדברי רבה בר מרי, שאמר רבה בר מרי, מאי דכתיב [מהו שנאמר]: "וימרו על ים בים סוף ויושיעם למען שמו" (תהלים קו, ז—ח)? מלמד שהיו ישראל ממרים באותה שעה, ולא האמינו במה שאמר להם ה' "לא תוסיפו לראותם עוד" (שמות יד, יג), והיו אומרים: כשם שאנו עולים מצד זה כך מצרים עולים מצד אחר.

אמר לו הקדוש ברוך הוא לשר (מלאך, ממונה) של ים: פלוט אותם את המצרים המתים ליבשה, כדי שיראו ישראל ויאמינו. אמר שר הים לפניו: רבונו של עולם, כלום יש עבד שנותן לו רבו מתנה (את המתים האלו) וחוזר ונוטלה הימנו? אמר לו: אני נותן לך תמורת המצרים פי אחד ומחצה שבהם, שכנגד שש מאות רכב של מצרים יקבל שר הים תשע מאות רכב של סיסרא (שופטים ד, יג).

אמר לפניו: רבונו של עולם, כלום יש עבד שתובע את רבו? וממי אתבע את חובי? אמר ללו הקדוש ברוך הוא: נחל קישון יהיה ערב, ותוכל לתבוע אותו. מיד פלטן ים סוף ליבשה, דכתיב [שנאמר]: "וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים" (שמות יד, ל), ורק אז נאמר: "ויאמינו בה' ובמשה עבדו" (שם לא).

שנים, שני נסיונות שניסו אבותינו את הקב"ה במים — אחד במרה ואחד ברפידים. אחד במרה — דכתיב [שנאמר]: "ויבואו מרתה ולא יכלו לשתות" (שם טו, כג), וכתיב [ונאמר] שם: "וילן העם על משה" (שם טו, כד).

אחד ברפידים — דכתיב [שנאמר]: "ויחנו ברפידים ואין מים לשתות" (שם יז, א), וכתיב [ונאמר] שם: "וירב העם עם משה" (שם יז, ב).

שנים במן: פעם אחת דכתיב [שנאמר]: בדברי משה אל העם:

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף טו - א

שהרי אילו באו עליה [על נערה בתולה] שנים, אחד שלא כדרכה [ועדיין בתולה היא וחייבים עליה קנס, ומכל מקום פגומה היא], ואחד בא עליה אחריו כדרכה, ואם תאמר שבכלל החמשים שמשלם השני נכלל הבושת, נמצא שלא די שלא חילקת בין בת מלכים לבת הדיוטות שגריעותה מחמת משפחה שהוא דבר חיצוני, וכמו בעושה מעשה מחט. אלא אף בזה שגריעותה מחמת גופה אין חילוק, ויאמרו: בעל פגומה - שנבעלה כבר שלא כדרכה - חמשים משלם, וגם מי שבעל בתולה שלמה ^[21] - שאף שלא כדרכה לא נבעלה - חמשים משלם! היכן הוא חילוק שביניהם?! ובהכרח שלענין בושת יש את החילוק ביניהם, ומשלם דמי בושת לשלימה יותר מלפגומה ^[22]. ואם כן מוכרח שבושת אינו בכלל, והוא הדין פגם.

ומקשינן: אמר ליה אביי לרב זעירא: אפילו על זה יש לפרוך, שהרי על הריגת עבד משלם בין בבריא בין במוכה שחין [שחסרונו בגופו וכמו בפגומה] שלשים, ואי הכי שהוא כדבריך, גבי עבד נמי יאמרו: על עבד בריא שלשים משלם, על עבד מוכה שחין שלשים משלם! היכן הוא חילוק שביניהם?! [שמועה זו נתבארה על פי שיטה מקובצת כתובות מ. בדעת רש"י, בביאור שני, ע"ש].

אלא אמר אביי מכאן למדים שמשלם בושת ופגם מלבד קנס חמשים: אמר קרא: כי ימצא איש נערה בתולה וגו' ותפשה וגו', ונתן האיש השוכב עמה לאבי הנערה חמשים כסף ולו תהיה לאשה "תחת אשר ענה" וגו', ומשמע שהני חמשים כסף יתן תחת אשר ענה בשביל קנס העינוי, ומזה שהוצרך הפסוק לומר כך, מכלל דאיכא גם דברים אחרים שחייב עליהם, כגון בושת ופגם שאינם עבור העינוי, שבלי עינוי גם יש בושת ופגם, [עי' רש"י כתובות מ:].

רבא אמר, מהכא ילפינן לה: דאמר קרא: ונתן האיש "השוכב עמה" לאבי הנערה חמשים כסף, ומשמע, הנאת ^[23] שכיבה, חמשים! מכלל דאיכא מילתא אחריתי שחייב עליו מלבד הנאת שכיבה, ומאי ניהו? בושת ופגם!

מתניתין:

זה ששנינו בראש הפרק יש במוציא שם רע להקל ולהחמיר, כיצד:

אחד שהוציא שם רע על אשתו, והיא גדולה שבכהונה, ואחד על קטנה שבישראל, נותן לאביה מאה סלע, ונמצינו מקילים בגדולה שבכהונה, ומחמירים בקטנה שבישראל.

נמצא ממה שאמרה תורה שהמוציא שם רע על אשתו שאינה ^[24] בתולה, נותן מאה סלע. ואילו האונס או המפתה את הבתולה אינם נותנים אלא חמשים ^[25] סלעים: שהאומר בפיו על אשה, שאינה בתולה [פיה"מ להרמב"ם] חמור ^[26] מן העושה בבתולה מעשה, ופוגמה.

(שכן) וכן מצינו שחמור ^[27] האומר בפיו מן העושה מעשה, שלא נתחתם גזר דין על אבותינו שבמדבר שלא יכנסו לארץ, אף שכמה פעמים לא בטחו בהקדוש ברוך הוא [רבינו גרשום], אלא על לשון ^[28] הרע שדיברו המרגלים על הארץ, שנאמר לגבי המרגלים: "וינסו אותי זה עשר פעמים [ומפרשת הגמרא מה הם, והעשירי הוא מעשה המרגלים], ולא שמעו בקולי. [ונגזר עליהם] אם יראו את הארץ וגו'".

גמרא:

ומקשים על מה שאמרנו במשנה נמצא האומר בפיו חמור וכו': שמשמע שמשום לשון הרע שאמר בפיו בלבד, חייב מוציא השם רע - קנס, ממאי שמשום כך הוא, דילמא משום כך הוא שחמור הלשון הרע הזה, דקא גרים לה [כלומר: שרצה לגרום לה] קטלא [מיתה] בלשון הרע שדיבר, דכתיב גבי מוציא שם רע: "ואם אמת היה הדבר הזה לא נמצאו בתולים לנערה. והוציאו את הנערה אל פתח בית אביה וסקלוה וגו'"?

ומשנינן: אמר רבא, אמר קרא: וענשו אותו מאה כסף ונתנו לאבי הנערה "כי הוציא שם רע" וגו', משמע, על שם ^[29] רע שהוציא! משום הלשון הרע בלבד הוא חייב, ולא על זה שרצה לגרום לה מיתה.

שנינו במשנה: וכן מצינו שלא נתחתם גזר דין על אבותינו במדבר אלא על לשון הרע, שנאמר: וינסו אותי זה עשר פעמים וגו'.

והוינן בה: שמשמע לפי פשוטו, שלומדים זאת מזה שלא נחתם גזר דינם בשאר הפעמים שעשו מעשה, אלא בחטא המרגלים שדיברו לשון הרע, הרי שלשון הרע חמור מהם. ועל זה מקשים: ממאי שהטעם שחמור הוא מהם, דילמא משום כך לא נענשו עד חטא מרגלים, דאכתי עד חטא מרגלים לא מלא סאתן [כלי המחזיק סאה] של ישראל בעוונות הרבה? דאמר רב המנונא: אין הקב"ה נפרע מן האדם עד שתתמלא סאתו, שנאמר: "במלאת ספקו [לשון די, רש"י באיוב] - כשתתמלא סאתו בעוונות הרבה - אז יצר לו" צרה תבא עליו!

ומשנינן: אלא אמר ריש לקיש: אמר קרא: וינסו אותי "זה" עשר פעמים ויתור הוא [מהרש"א], ללמד: על "זה" נתחתם גזר דין, ולא משום צירוף חטאים אחרים!

תניא, אמר רבי אליעזר בן פרטא: בא וראה כמה גדול כחו של לשון הרע! מנלן? ממרגלים! ומה המוציא שם רע על עצים ואבנים ^[30] כלומר: על ארץ ישראל, כך נענשו - שמתו במגפה, מוציא שם רע על חבירו על אחת כמה וכמה! ומקשינן: ממאי, שמשום שהוציאו דיבה על ארץ ישראל - נענשו, דילמא משום דרבי חנינא בר פפא?! דאמר רבי חנינא בר פפא: דבר גדול [חמור] דברו מרגלים באותה שעה, דכתיב: והאנשים [המרגלים] אשר עלו עמו אמרו לא נוכל לעלות אל העם כי חזק הוא "ממנו", (אל תיקרי כי חזק הוא ממנו אלא ממנו - רש"י סוטה לה. לא גרס לה) ומפרשים זאת כלפי מעלה, כביכול: אפילו בעל הבית אדון העולם [רש"י סוטה לה.] אין יכול להוציא ^[31] כליו משם אם הפקידם שם [רש"י שם].

ואם כן יקשה, אולי על חטא זה הוא שנענשו?

ומשנינן: אלא אמר רבה אמר ריש לקיש, יש להוכיח שעל דבת הארץ נענשו, - דאמר קרא: "וימותו האנשים מוציאי דבת הארץ רעה", ומשמע: על דבת הארץ שהוציאו - מתו!

תניא, אמר רבי יהודה: עשר ^[32] נסיונות ניסו [יש מפרשים כפשוטו - עין יעקב. ויש מפרשים: עשרה כעסים הכעיסו, שתרגום של והנם "זעפים": "נסיסין" - שיטמ"ק בשם הרא"ש] אבותינו את המקום במדבר ^[33], ואלו הן: שנים בים סוף, ושנים במים על עסקי מים, שנים במן שלא עשו כאשר נצטוו, ושנים בשליו, שנתאוו לבשר, והתלוננו פעמיים. אחד בעגל, ואחד במדבר פארן היינו מרגלים!

ומפרשינן לה:

שנים בים: אחת בירידה לים סוף, ואחת בעלייה מים סוף!

א. בירידה ניסו, דכתיב: "וירדפו מצרים אחריהם וישיגו אותם חונים על הים וגו'. ויאמרו אל משה המבלי אין קברים במצרים לקחתנו למות במדבר וגו'".

ב. בעלייה ניסו: כדרב הונא, דאמר רב הונא: ישראל שבאותו הדור מקטני אמנה היו, כדרבה בר מרי, דאמר רבה בר מרי: מאי דכתיב: "וימרו על ים בים סוף ויושיעם למען שמו", [שמשמע מהכתוב "וימרו על ים בים סוף" ולא אמר "וימרו על ים סוף", שאחרי שהיו בים סוף המרו עוד בקב"ה, מלבד מה שהמרו בירידתם לים - מהרש"א] מלמד: שהיו ישראל ממרים באותה שעה שעלו מן הים, ואומרים: כשם שאנו עולים מצד זה, כך מצרים עולים מצד אחר, שלא עברו ישראל את הים לרחבו מעברו האחד לעברו השני, אלא נכנסו לים ועברו בתוכו רצועה אחת לארכו, ויצאו מאותו צד שנכנסו ופנו למדבר מצד אחר. והיו אומרים: כשם שאנו עולים מצד זה ובאנו למדבר, כך מצרים עולים מצד אחר מן המדבר וירדפו אחרינו, - תוס', וזו היא המראתם.

אמר לו הקב"ה לשר של ים: פלוט אותם [את המצרים] ליבשה! אמר לפניו שרו של ים: רבונו של עולם, כלום יש עבד שנותן לו רבו מתנה את גויות המצרים שיהיו מזון לדגים, וחוזר רבו ונוטלה הימנו?! אמר לו הקב"ה לשרו של ים: אני נותן לך מתנה במקומם מצבאו של סיסרא פי אחד ומחצה שבהם! [שבמצרים כתוב: ויקח "שש מאות רכב" בחור וגו' וירדוף אחרי בני ישראל. ובמלחמת סיסרא כתוב: ויזעק סיסרא את כל רכבו "תשע מאות רכב" ברזל, ולבסוף נגרפו לים, ככתוב אחרי זה בשירת דבורה: "נחל קישון גרפם" והושלכו לים, כך נדרש בפסחים קיח:]. אמר לפניו שרו של ים: רבונו של עולם, כלום יש עבד תובע את רבו שיקיים הבטחתו?! אמר לו הקב"ה לשרו של ים: נחל קישון יהיה ערב קבלן ^[34], ותוכל לתובעו ^[35] מבלי לתבוע את החייב [מהרש"א פסחים קיח:].

מיד פלטן הים ליבשה, דכתיב: וירא ישראל את מצרים "מת על שפת הים", והיה לו לומר: וירא ישראל על שפת הים את מצרים מת, אלא מוכח שנפלטו מצרים על שפת הים. וכתוב אחר כך: "ויאמינו בד' ובמשה עבדו", ומשמע שמקודם לא האמינו, הרי שהיו ישראל מקטני אמנה! [מהרש"א שם].

שנים ניסו ישראל במים: במרה וברפידים.

א. במרה, דכתיב: "ויבאו מרתה ולא יכלו לשתות מים ממרה וגו'", וכתיב אחרי כן: (וילן) "וילנו העם על משה לאמר מה נשתה".

ב. ברפידים, דכתיב: "ויחנו ברפידים ואין מים לשתות העם". וכתיב אחרי כן: "וירב העם עם משה ויאמרו תנו לנו מים ונשתה".

שנים ניסו ישראל במן:

הערות

^[21] כך פירש רש"י שכוונת הגמרא על זה שבא על שלימה לעומת זה שבא עליה לאחר שנבעלה שלא כדרכה, ומשמע שזה שבא שלא כדרכה אינו חייב קנס, ותמהו התוספות, שהרי גם בשלא כדרכה יש קנס, והרא"ש פירש שגם רש"י מודה שיש קנס בשלא כדרכה, רק שאי אפשר לפרש שכוונת הגמרא כאן על הראשון שבא שלא כדרכה לעומת השני שבא כדרכה, שוודאי שהשני לא פחות חמור מהראשון כיון שהוציא את בתוליה, ולכן פירש רש"י שכוונת הגמרא על מי שבא על שלימה לעומת מי שבא עליה לאחר שנבעלה שלא כדרכה. אך התוספות הוכיחו מרש"י בסנהדרין שבשלא כדרכה אין קנס וכן גם דעת רגמ"ה והרמב" ם.

^[22] כך פירש רש"י שבפגומה יש פחות בושת, ותמה הגרי"ז, אם כן, מה הוסיפה הגמרא בזה יותר מהציור הקודם של בת מלכים ובת הדיוטות, והביא שברגמ"ה ובריטב"א [בכתובות] כתבו שבפגומה אין בכלל בושת, וזה שהוסיפה הגמרא בציור הזה יותר מהציור הקודם, ועל זה מקשה באמת הגמרא מעבד מוכה שחין שגם בו אין בכלל נזק.

^[23] תמה הגרי"ז, אם הקנס הוא רק הנאת שכיבה מה שייך בזה להקל ולהחמיר בגדולה שבכהונה וקטנה שבישראל, והלא בהנאת שכיבה באמת כולם שוות. ויש לבאר שהרי מבואר בתורה שהקנס הוא "כמוהר הבתולות" ושיעור כתובה של אשה חשובה הוא יותר מאשה פשוטה, ומכל מקום שיעור הקנס של כולן שווה וזה שאומרת המשנה להקל ולהחמיר.

^[24] הקשה בעולת שלמה, הרי אין טענתו רק שאיננה בתולה, אלא טוען שזינתה אחרי שהתקדשה וזה ודאי חמור יותר מאונס שבא עליה כשהיא פנויה, וכאן הרי אומר בפיו שזינתה כשהיא אשת איש. ותירץ הגרי"ז, שמבואר בפסוק שמוציא שם רק טוען "לא מצאתי לבתך בתולים", והביאור שלא מספיק שיביא עדים שזינתה, אלא עיקר חיובו הוא משום שאמר עליה בשקר שלא מצא לה בתולים, והרי בטענה זו איננו טוען שזינתה אחרי הקידושין אלא יתכן שזינתה כשהיא פנויה, ואם כן, זה שווה לאונס שבא על הפנויה ומוכח שאומר בפיו חמור מהעושה מעשה.

^[25] באונס יש גם חיוב בושת ופגם חוץ מהחמישים סלעים, ולדעת רבי עקיבא [ב"ק צ ב] כל ישראל נידונים כאנשים חשובים לגבי חיוב בושת ואנשים חשובים בושתם מרובה, ואם כן, בצירוף הבושת ופגם גם האונס משלם מאה סלעים וכמו מוציא שם רע. וביאר הגר"א שמשנה זו בנויה על המשנה הקודמת שאומרת שבבושת הכל לפי המבייש והמתבייש ואדם פשוט בושתו מועטת, ולפי זה שיעור הבושת ברוב הבתולות איננו מגיע לחמישים סלעים וממילא מוציא שם רע שמשלם מאה סלע חמור מאונס.

^[26] ביאר בזה המהר"ל [חידושי אגדות] שהאדם הרי מורכב מגוף ושכל, והדיבור תלוי בשכל ולכן רק האדם מדבר ולא הבעלי חיים מפני שאין בהם שכל. אך הדיבור בפועל נעשה על ידי הגוף, דהיינו, הפה והשפתיים וכו' ונמצא שהדיבור נעשה על ידי כל חלקי האדם. ולכן אונס שזה דבר שנעשה רק על ידי חציו של האדם והיינו על ידי גופו משלם חמישים סלעים. אך מוציא שם רע שזה בדיבור שהוא על ידי כל האדם משלם כפול ממנו שזה מאה סלעים.

^[27] ביאר העיון יעקב שאף על גב שלענין מלקות העושה מעשה חמור שהרי הדין הוא שרק לאו שיש בו מעשה לוקים עליו. אך בדיני שמים האומר בפיו חמור יותר, והטעם בזה הוא שעושה מעשה עושה להנאתו. אך המדבר לשון הרע אינו עושה להנאתו וכמבואר בפסוק "ומה יתרון לבעל הלשון" וכל כוונתו רק להזיק ולכן החמירו בעונשו.

^[28] כתב השפת אמת שגם על קבלת לשון הרע נתחתם הגזר דין, שהרי כל העם לא דיברו לשון הרע ונענשו רק על זה שקיבלו לשון הרע ועל נחתם דינם. וכן מבואר ברמב"ם [פ"ז מדעות ה"ו], שכתב: כל אלו הם בעלי לשון הרע שאסור לדור בשכונתם וכל שכן לישב עמהם ולשמוע דבריהם, ולא נחתם גזר דין על אבותינו במדבר אלא על לשון הרע בלבד, הרי שהביא ראיה מאבותינו במדבר לענין חומר שמיעת לשון הרע, והיינו משום שגם עונשם של אבותינו היה על השמיעה ששמעו.

^[29] בעולת שלמה ביאר, שכוונת הגמרא היא שחיובו הוא גם באופן שלא היתה מתחיייבת מיתה, כגון כשלא התרו בה, או באשת כהן שנאנסה שנאסרת לבעלה, אבל אינה חייבת על זה מיתה.

^[30] לכאורה קשה, הרי המרגלים שיבחו את הארץ שאמרו "ארץ זבת חלב ודבש היא", וביאר המהרש"א, שהגנאי על הארץ היה בזה שאמרו "ארץ אוכלת יושביה היא", וכן כשאמרו "וזה פריה" התכוונו לומר שגדלים בה רק פירות, אבל לא חטה ושאר הדברים שבהם תלויים חיי האדם.

^[31] וביאר המהר"ל שבזה שוב לא שייך איסור לשון הרע, שהרי הקב"ה מלא כל הארץ כבודו ואם כן, כל מה שאומרים עליו זה בפניו כביכול, ומבואר בגמרא להלן כל מילתא דמתאמרא באפי מרא לית בה משום לישנא בישא, והייינו שבפניו לא שייך איסור לשון הרע ואם כן, על הקב"ה שזה בפניו אין בזה איסור לשון הרע. [זוהי דעה אחת, שבפניו אין איסור לשון הרע. אך לרוב הראשונים הביאור בגמרא אחרת, ולעולם גם בפניו יש איסור לשון הרע, והוא אף חמור יותר].

^[32] ביאר המהר"ל שעשרה נסיונות אלו הם כנגד עשרת איברי האדם, שתי ידים שתי רגלים שתי עיניים שתי אזנים, הפה וראש הגויה, שהם ארבע זוגות ושנים בודדים, וכנגדם בנסיונות גם כן ארבע זוגות, שנים בים, שנים במים, שנים במן, ושנים בשלו, ושנים בודדים, העגל ומ רגלים.

^[33] ואף על פי שכבר במצרים ניסו ואמרו "ירא ה' עליכם וישפוט אשר הבאשתם את ריחנו" וכו' ביאר השפת אמת, כי לפני שראו את ניסי מצרים אין זה נחשב להם לחטא, ומנו כאן רק מה שניסו אחרי שראו את הניסים במצרים, וכנאמר בפסוק "הרואים את אשר עשיתי להם במצרים ובמדבר וינסו אותי זה עשר פעמים".

^[34] ואף על פי שסתם ערב איננו ערב קבלן אלא אם פירשו כך, ביאר המהרש"א שכאן, כיון שאי אפשר לתבוע מהלווה [דהיינו, מהקב"ה], בזה כשעושים ערב הכוונה היא שיהיה ערב קבלן, ויוכלו לתבוע ממנו תחילה.

^[35] וביאר בעיון יעקב שנחל קישון שהוא הערב יוכל לתבוע כביכול מהקב"ה, ורק המלוה אינו יכול לתבוע מהקב"ה מפני שעבד לוה לאיש מלוה, ואם יתבע המלוה מהקב"ה זה נראה שהקב"ה הוא כביכול עבד לו [עבד לוה]. אך כשהערב תובע אין בזה גנאי כיון שהלוה איננו עבד לערב. עוד ביאר, שהערב חייב לתבוע מהלוה כדי לשלם למלוה וכשחייבים לתבוע אין בזה גנאי, ורק במלוה שאיננו חייב לתבוע בזה יש גנאי כשתובע מהקב"ה.

שנים במן: פעם אחת דכתיב [שנאמר]: בדברי משה אל העם:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Had two men engaged in forced intercourse with her, one in an atypical manner, i.e., anal intercourse, leaving her hymen untouched, and one in a typical manner, vaginal intercourse, in which case the second man pays the fine, people will say: Does it make sense that one who engaged in forced intercourse with a tainted woman, who has had anal intercourse, pays fifty sela, and one who engaged in forced intercourse with an untainted virgin also pays fifty sela? Apparently, the fifty sela is the fixed sum of the fine, while the rest of the payment varies on a case-by-case basis.

Abaye again said to Rav Zeira: If so, the same claim can be applied with regard to a slave who is killed by an ox. People will say: Does it make sense that a healthy slave is worth thirty sela and a slave afflicted with boils is also worth thirty sela? Yet the mishna clearly indicates that there is no distinction, as the Torah states a fixed amount.

Rather, Abaye said that the reason the payment of fifty sela does not cover all forms of damage is that the verse states: “Then the man that lay with her shall give to the young woman’s father fifty silver shekels, and she shall be his wife, because he tormented her; he may not send her away all his days” (Deuteronomy 22:29). This means that the payment is only for the torment, i.e., the rape. It may be inferred that there are additional payments for humiliation and degradation, beyond payment of the fine.

Rava says a different answer, that the verse states: “Then the man that lay with her shall give to the young woman’s father fifty silver shekels” (Deuteronomy 22:29). Rava infers from here that payment for the pleasure of lying with the woman is fifty shekel. It may be inferred from here that there are other matters that must be paid by the rapist. And what are they? Compensation for humiliation and degradation.

MISHNA: There are halakhot with regard to a defamer, who falsely claims that his bride was not a virgin, that are lenient and others that are stringent. How so? Both one who defamed a young woman who is the most prominent in the priesthood and one who defamed a young woman who is the lowliest among the Israelites gives payment of one hundred sela, the fine stated in the Torah (Deuteronomy 22:19).

Based on the relative scope of the fines, with the defamer paying twice the sum of the rapist and the seducer, it is apparent that one who utters malicious speech with his mouth is a more severe transgressor than one who performs an action. And this is corroborated, as we found that the sentence imposed on our ancestors in the wilderness was sealed only due to the malicious speech disseminated by the spies, as it is stated at that time: “All those men that have seen My glory, and My signs, which I wrought in Egypt and in the wilderness, yet they have tried Me these ten times and have not listened to My voice” (Numbers 14:22).

GEMARA: The mishna teaches that one who utters malicious speech with his mouth is a more severe sinner than one who performs an action. The Gemara asks: From where is this proven? Perhaps the punishment for the one who defames is more severe because the defamation has the potential to cause his wife’s death. As it is written: “But if this thing be true, that the signs of virginity were not found in the young woman, then they shall bring out the young woman to the door of her father’s house, and the men of her city shall stone her with stones that she die” (Deuteronomy 22:20–21).

Rava said that the verse states: “And they shall fine him a hundred shekels of silver, and give them unto the father of the young woman, because he has defamed a virgin of Israel; and she shall be his wife; he may not send her away all his days” (Deuteronomy 22:19). This indicates that he is punished severely for his words, for the defamation, not because she might be put to death.

§ The mishna teaches: As we found that the sentence imposed on our ancestors in the wilderness was sealed only due to the malicious speech disseminated by the spies. The Gemara asks: From where is known that their punishment was due to the malicious speech of the spies? Perhaps until that time their se’a, the measure of their sins warranting punishment, was not yet filled, as Rav Hamnuna says: The Holy One, Blessed be He, does not punish a person until his se’a is filled, as it is stated: “In the fullness of his sufficiency he shall be in straits” (Job 20:22). In other words, one is punished only when he has committed a sufficient number of sins, and the malicious speech of the spies was simply the last of a series of transgressions.

Reish Lakish said that the verse states: “All those men who have seen My glory, and My signs, which I wrought in Egypt and in the wilderness, yet they have tried Me now [zeh] ten times and have not listened to My voice” (Numbers 14:22). The extra word “now [zeh]” teaches that their sentence was sealed for this specific sin, i.e., the malicious speech of the spies.

It is taught in a baraita that Rabbi Elazar ben Perata says: Come and see how great the power of malicious speech is. From where do we derive this? From the punishment received by the spies. And if one who defames the wood and rocks of Eretz Yisrael received such a severe punishment, then with regard to one who defames another person, all the more so will he be punished severely.

The Gemara asks: From where is it known that the punishment of the spies was for malicious speech? Perhaps their punishment was due to the sin explained by Rabbi Ḥanina bar Pappa. As Rabbi Ḥanina bar Pappa says: The spies uttered a great statement of blasphemy at that time. As it is written: “But the men that went up with him said: We are not able to go up against the people; for they are stronger than us [mimmennu]” (Numbers 13:31). Do not read this as “for they are stronger than us [mimmennu]” but rather read it as: For they are stronger than Him [mimmennu]. i.e., stronger than God. They were saying, as it were, that the owner, i.e., God, cannot remove His utensils, the inhabitants of Eretz Yisrael, from there. If so, one can explain that the spies were punished for their blasphemy rather than for their malicious speech.

Rather, Rabba says that Reish Lakish says that the verse states: “Those men that brought up an evil report of the land died by the plague before the Lord” (Numbers 14:37). This teaches that they were punished not for their blasphemy but for the evil report of the land that they brought.

It is taught in a baraita that Rabbi Yehuda says: Our ancestors tried the Holy One, Blessed be He with ten trials: Two at the sea, and two with water, two with the manna, two with the quail, one with the golden calf, and one in the wilderness of Paran.

The Gemara lists the ten trials in detail. Two at the sea: One when the Jews descended into the sea, and one when they ascended from the sea. The Jews tried God when they descended into the sea, as it is written: “And they said to Moses: Because there were no graves in Egypt, have you taken us away to die in the wilderness? What is this you have done to us, to take us out of Egypt” (Exodus 14:11).

And they also tried God when they ascended from the sea, in accordance with the opinion of Rav Huna, as Rav Huna says: The Jewish people of that generation, during the Exodus, were of little faith. This is in accordance with a statement of Rabba bar Mari. As Rabba bar Mari says: What is the meaning of that which is written: “But they were rebellious at the sea, even at the Red Sea. Nevertheless, He saved them for His Name’s sake” (Psalms 106:7–8)? This teaches that the Jews were rebellious at that time, and they said: Just as we are ascending from one side, so too perhaps the Egyptians are ascending from the other side, and we will not be saved.

The Holy One, Blessed be He, said to the ministering angel of the sea: Spew out the dead Egyptians onto dry land. The ministering angel said before Him: Master of the Universe, is there a servant whose master gives him a gift and then takes it from him? Since the dead Egyptians were given to me for my fish to eat, how can You retract Your gift? God said to the sea: I will give you one and a half times their number. Although I am taking them back now, later I will give you one and a half times as many people. In the case of the Egyptians it is stated: “Six hundred chosen chariots” (Exodus 14:7), whereas with regard to Sisera, who was defeated at the Kishon Brook, it is written: “Nine hundred chariots of iron” (Judges 4:13).

The ministering angel said before Him: Master of the Universe, is there a servant who issues a claim against his master for a gift promised to him? Who will be the guarantor? God said to the ministering angel: The Kishon Brook will be a guarantor for Me. Immediately, the sea spewed the Egyptians out onto the land, and the Jewish people came and saw that they were dead. As it is written: “And Israel saw the Egyptians dead upon the seashore” (Exodus 14:30).

The Gemara continues its list of the Jewish people’s trials of God: Two with water: One in Mara and one in Rephidim. The Jewish people tested God in Mara as it is written: “And when they came to Mara, they could not drink of the waters of Mara, for they were bitter. Therefore the name of it was called Mara” (Exodus 15:23), as Mara means bitter. And it is written: “And the people murmured against Moses, saying: What shall we drink?” (Exodus 15:24).

The Jewish people also tested God in Rephidim, as it is written: “And all the congregation of the children of Israel journeyed from the wilderness of Sin, by their stages, according to the commandment of the Lord, and encamped in Rephidim; and there was no water for the people to drink” (Exodus 17:1). And it is written: “And the people fought with Moses, and said: Give us water that we may drink. And Moses said to them: Why do you fight with me? Why do you test the Lord?” (Exodus 17:2).

The Gemara continues: Two with manna, as it is written:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

נמצא האומר בפיו חמור מן העושה מעשה שהאומר בפיו שפלונית פגומה חמור מן הפוגמה בעצמו שזה נותן נ' שקל וזה ק':

אילו באו עליה ב' אחד שלא כדרכה ואחד כדרכה. שהראשון שלא בעל כדרכה אינו נותן כלום^א)עי' תוס' כאן בד"ה אילו. שלא בעלה ואם זה האחרון [שבעלה] נותן נ' כאילו בעל אשה שלימה שלא בא עליה אדם מעולם יאמרו בעל פגומה כו' אלא ודאי פגומה נותן נ' ותו לא שכבר מבויישת היא ובעל שלימה נותן נ' ובושת:

וכן מצינו. [באבותינו וכו'] כדכתיב וינסו אותי זה עשר פעמים וכתיב בתריה אם יראו את הארץ וגו' שעל כל אותן עשר פעמים [שנסו] שלא בטחו בהקב"ה לא נגזרה עליהן גזרה שיפלו במדבר עד שאמרו לשון הרע על הארץ:

על שם רע שהוציא. וענשו אותו מאה כסף:

במלאות ספקו. כשימלא עונות כמו שמספקות המדה להכיל יצר לו. פורע ממנו:

על עצים [ועל] אבנים. כדכתיב ערים גדולות ובצורות בשמים וארץ אוכלת יושביה היא:

אלא ממנו. כלפי מעלה והיינו בעל הבית שבראם:

כך מצרים עולין מצד אחר. אע"פ שהבטיחם הקב"ה לא תוסיפו לראותם:

פלוט אותם ליבשה. כשהן מתים:

[שנים במים] במרה וברפידים. וקשיא לי מ"ט לא קא חשיב מים במדבר צין:

אין הקב"ה נפרע מן האדם כו' מבואר סוטה פ"ק:

שם אמר קרא וינסו אותי זה י' פעמים על זה נתחתם כו'. מלת זה יתורא היא דריש וק"ל:

שם כביכול בעל הבית אינו יכול להוציא כליו משם כו'. מפורש פ"ק דסוטה:

שם על דיבת הארץ שהוציאו גם שאמרו גם זבת חלב ודבש היא וזה פריה הוציאו דבת הארץ במה שאמרו ארץ אוכלת יושביה וכפי מה שפירשנו במסכת סוטה במה שאמרו וזה פריה הוציאו דבה ממש על הארץ שאין מגדלת דברים שיש בהן חיי נפש ע"ש:

שם א' בעליה וא' בירידה כו'. התימה מדברי הרמב"ם בפ"ד דאבות שתפס לו דרך אחרת בחשבון י' נסיונות דלא חשיב הך דעלייה ולא חשיב נמי רק חדא בשליו דכתיב והאספסוף אשר בקרבו ולא חשיב בשבתנו על סיר הבשר ועייל שלישי במן דהיינו בקשתו ואפשר דהיינו דשליו דכתיב מי יתן מותנו בארץ מצרים בשבתנו על סיר הבשר באכלנו לחם וגו' מיהו הא דחשיב הך דתבערה ומפיק הך דעלייה מן הים הוא קשה דלא חשיב לי' תלמודא אלא דהיינו הך דהאספסוף וגו' ודו"ק:

שם בעלייה כו' דכתיב וימרו על ים בים סוף וגו'. ולא ניחא ליה למימר דהיינו דירידה שאמרו המבלי אין קברים וגו' וכ"פ הרד"ק דא"כ לא לכתוב רק וימרו על ים סוף ומדכתיב על ים בים סוף משמע שאחר שהיו בים סוף המרו בהקב"ה דהיינו בעלייה שאמרו כשם שאנו עולין כו' ועיין בזה בתוספות באורך וכה"ג כתב הרמב"ם שם פ"ד דאבות וז"ל שהיה נבקע לדרכים רבים כמספר השבטים כעין קשת עגולה עכ"ל:

שם כלום יש עבד כו' אני נותן לך א' ומחצה כו'. כולה מפורש בפרק ע"פ ע"ש:

שם שנים במים במרה וברפידים כו'. דאלו נעשו קודם מעשה המרגלים דכתיב ביה וינסו אותי זה עשר וגו' אבל לא חשיב הך דמים דפרשת חקת ולא היה מים לעדה וגו' דזה נעשה בשנת ארבעים אחר מיתת מרים ומעשה מרגלים היה בשנת שניה לצאתם מארץ מצרים ולכך לא חשיב הא דפרשת חקת ותקצר נפש העם בדרך ומעשה קרח ומעשה פעור שכל זה נעשה אחר מעשה מרגלים ודו"ק:

תד"ה אילו. לפיכך פר"י כו' פגומה נ' זהו אותו כו' שלימה חמשים זהו אותו כו'. כצ"ל:

גמרא במלאות ספקו כו'. כצ"ל בב' והוא באיוב כ':

שם אל תיקרי כו' ממנו אלא ממנו כו'. עיין לקמן (ע"ב) בתוס'. וביאור דבריהם לנכון עי' ביסה"נ להרז"ה שער הכינויים אות י"ט. וכ"כ המגיה במנחת שי בפ' שלח על פסוק זה:

תד"ה כשם. אלא כו' עברו בים לאורך הים כו'. ונ"ל ראיה מדכתיב בפ' מסעי ויעברו בתוך הים כו' וילכו כו' במדבר איתם. וקודם כתיב ויסעו מסוכות ויחנו באיתם כו'. ופשוט דנקרא המדבר כן ע"ש העיר איתם אשר בקצהו הרי מוכח שהיה הכל מצד אחד:

בא"ד ויצאו בצד צפוני של הים שהיא דרומית כו'. כצ"ל:

גמ' רבא אמר אמר קרא כצ"ל:

שם אחד בירידה ואחד בעלי' כצ"ל:

תוס' ד"ה כשם כו' הציור. כל הציור לצד הגליון נ"ב צפון ולצד התחתון נ"ב מערב ונ"ב כצ"ל לפ"ד תוס' רחות הציור ואינו מסכים למציאות כלל. ואמנם כל מ"ש תוס' כאן אינו נכון גם ציור הארצות והים הוא מתנגד למציאות כי אמנם נילוס הוא דרומי לי"ס וי"ס הוא צפונה למצרים ומפסיק בינה ובין המדבר שבו הלכו בני ישראל כשעברו את הים. עמ"ש באם לבינה פירושי לתו"ך על רד"ק בספר שופטים (סי"א) ומ"ש להתוס' מהכתוב ויחנו על ים סוף לק"מ כמ"ש במיטיב נגן בס"ד ומ"ש איך היו ישראל קטני אמנה נמי ל"ק כמ"ש שם בס"ד:

נִמְצָא: אוֹמֵר בְּפִיו חָמוּר מִן הָעוֹשֶׂה. דאומר שם רע בפיו חייב מאה שקלים ואונס דעשה מעשה חייב חמשים. הנה בזה מובן דברי חכמים שהביא השל"ה ז"ל 'לָשׁוֹן הָרַע אֶחָד דּוֹחֶה מֵאָה תְּשׁוּבוֹת' דנקטי מספר מאה כנגד לימוד שצריך ללמוד בעל לשון הרע מן מאה שקלים שמתחייב בהם המוציא שם רע (דברים כב, יט).

יֵשׁ עֶבֶד שֶׁנּוֹתֵן לוֹ רַבּוֹ מַתָּנָה, וְחוֹזֵר וְנוֹטְלָהּ מִמֶּנּוּ. פירש רש"י ז"ל פרנסה שנתן את המצריים פרנסה לדגים לאכלם. וקשא מהיכן נודע שנתנם פרנסה לדגים, ודילמא מעיקרא כשהטביעם היה רצונו שיפליטם הים ליבשה?
ונראה לי בס"ד דכתיב צָלֲלוּ כַּעוֹפֶרֶת בְּמַיִם אַדִּירִים (שמות טו, י) וקשא אם הכונה שגופים שלהם נתמלאו מים ולכך כבדו וצללו למטה בתוך המים הנה דבר זה הוא טבעי דכל הנטבע יהיה לו כך ולמה מזכיר דבר זה בשירה דמשמע שהיה זה בדרך נס ולכן משבחים השם יתברך על מעשה נס זה? על כן מוכרח לומר שעשה הקדוש ברוך הוא נס שנתן על גופים של מצריים מתחילת הטביעה כח כובד שמכביד על גוויות שלהם שירדו תכף למצולות ים וישארו שם עד עולם ולא יצופו על פני המים כפי הטבע כל גויה הנטבעת תרד למטה אחר שתתמלא מים אך אחר שנים או שלשה ימים תהיה קלה ותצוף על פני המים, מה שאין כן אלו מתחילת הטביעה נעשה עליהם כובד שהורידם לתחתית הים ולא יהיו צפים עד עולם.
והטעם שעשה השם יתברך נס זה שיהיה שורה עליהם כח כובד כדי שלא יצופו אחרי זה ויבואו קרובים שלהם ויטלום ויקברום ולכן עשה שבח זה בתוך השירה כי ירידתם למצולות ים היתה בדרך נס על ידי שנתן עליהם כח כובד שהכביד עליהם והורידם.
ועל כן מצא שר של ים טענה לטעון יֵשׁ עֶבֶד שֶׁנּוֹתֵן לוֹ רַבּוֹ מַתָּנָה וְחוֹזֵר וְנוֹטְלָהּ מִמֶּנּוּ? דמאחר שהניח עליהם כח כובד כדי שלא יצופו אחר ב' או ג' ימים נמצא נעשו פרנסה לדגים.

משנה נמצא האומר בפיו חמור וכו'. דרך דרש לדקדק לשון משנתנו כתבתי אני בעניי בספרי הקטן ראש דוד פרשת שלח דף קי"ג ע"א בס"ד:

גמרא. אל תקרי ממנו אלא ממנו. רש"י ז"ל בסוטה כתב דל"ג ליה וכן בפירושו לחומש פרשת שלח הביא הדרשא בלא אל תקרי. וכזה ראיתי בשאלתות דרב אחאי גאון פרשת שלח דלא גריס אל תקרי:
הגם הלום עיני ראו בפסיקתא זוטרתא דרבינו טוביהו פרשת שלח שכתב וז"ל אע"פ שלא מצינו ממנו בכל המקרה רפה אלא הכל דגושין בין שאמר ממנו מפלוני בין שיאמרו ממנו מעצמנו הכל נקראין בדגש מ"מ בזה יש בו מדרש שכן אמרו חז"ל כי חזק הוא ממנו אפילו ב"ה וכו' ע"ש נראה דלא גריס אל תקרי. והרב עיון יעקב כתב דמ"ש רש"י בשמעתין סותר מ"ש בסוטה ולדבר הזה יסלח האדון כי הוא חשב כי מה שכתוב בפירוש עין יעקב וז"ל אל תהי אומר שלא אמרו דבר זה אלא כנגד עצמן אלא כלפי מעלה אמרוהו דמשמע הכי ומשמע הכי עכ"ל הוא פירוש רש"י ולזה כתב שסותר מ"ש בסוטה. אמנם אינם דברי רש"י כמבואר ברש"י אשר בגמרא דליתיה. ובעין יעקב תמצא כמה פעמים איזה פירוש ממפרש אחר בסתם ובין הדבקים כידוע. ופירוש הזה דמייתי עין יעקב כן בקדש חזיתיה בלקוטי רבינו בצלאל כ"י בסוגיין וז"ל אל תקרי אין חילוק ביניהם אלא שלא תפרש. הרא"ש. עכ"ל:
תו חזי הוית להרב עיון יעקב אשר עלה בהסכ"מה דהפירוש הוא אל תקרי במלא פום אלא בחולם על הנון ויו ולדעתי הקצרה לא נהיר. וביותר קשה על הרב צאן קדשים שפירש כן אל תקרי במלא פום אלא בחולם בעד התוס' ע"ש והתוס' לא עלתה על דעתם פירוש זה כלל שהרי כתבו התוס' וז"ל אל תקרי ממנו רפ"י אלא ממנו דגש ואינו כן שכל ממנו שבתורה דגושין ואינו מחליף זה כלל זה מזה וכן מצינו בספרי ולא נס ליחה אין כתיב כאן אלא ולא נס ליחה עכ"ל עין רואה דאין רמז בדברי התוס' מפירוש זה דמלא פום וחולם. אמנם דברי התוספות הללו צריכי ביאור:
ובצפייתנו צפינו צופיה הליכות אלי להרב הגדול עיר וקדיש מהר"ש אלגאזי בריש הספר שהביא דברי התוספות וכתב וז"ל פירוש דברי רש"י בסוטה הן הן דברי התוס' שאין הפרש בקריאה לומר כי ממנו שהוא כינוי ליחיד הוא ברפי כמו והוא באחד ומי ישיבנו. וממנו שהוא כינוי לרבים הוא בדגש וכו' הגם שמ"ש התוס' וכן מצינו בספרי בעיא צילותא וצ"ע טובא ויראה דכונתם לומר לתת טעם דלא תקשי דהיאך דחו גירסת אל תקרי מכח דאין מתחלף ואפילו היה מתחלף קשה דדוחק לומר אל תקרי משום דגש לבד לזה כתבו וכו' דשפיר מצינן למגרס אל תקרי מרפי לדגש וכן מצינו בספרי וכונתם לומר שמה שהוצרכו לדחות הגרסא מטעם שאין מתחלף שום ממנו ולא דחו משום שינוי הדגש והרפי הוא לפי שכן מצינו בספרי וכלם דברים אחדים והיאך אמרו אל תקרי אלא ודאי שהשינוי הוא מדגש לרפי וה"פ ולא נס לחה בדגש אין כתיב כאן כדי שיהא פירושו לחות שלו אלא כתוב ולא נס לחה רפי כמו לחות שם דבר דהוי פירושו ולא נס לחות ממנו וכו' שלא תאמר שהלחות ממש שהיה בו בחייו נשאר בו עד היום לפי שלחה דגש לחות שלו לכך כתיב לחה ברפ"י שנשאר בו עדיין לחות אבל לא כמו שהיה בו בחייו וכו' ע"ש באורך:
ומאי דאמר מר ברישא דאין הפרש בקריאה כי ממנו שהוא כינוי ליחיד הוא ברפ"י כמו והוא באחד ומי ישיבנו וכו' הוא אגב שטפיה כי אם היה הפרש בתיבת ממנו כמו בתיבות אחרות היה ממנו ליחיד בדגש כמו והוא באחד ומי ישיבנו שהוא בדגש ולרבים ברפי הפך מדברי הרב ז"ל ובודאי דאגב ריהטיה כתב וכונתו להפך. אמנם מ"ש בביאור דברי התוס' לפום ריהטא לא זכיתי להבין דבריו. חדא שהרב ז"ל הבין שכונת התוס' לדחות גירסת אל תקרי ולשון התוס' לא מוכח הכי. גם מ"ש בפירוש מאי דכתבו התוס' וכן מצינו שישנו בנותן טעם למה שלא דחו הגירסא מטעם דגש ורפה והוצרכו לדחותה משום דאינו מחליף דחיק ואתי מרחיק. גם מ"ש בפירוש הספרי ולא נס לחה דהספרי מקיים שהוא רפה שנשאר בו עדיין לחות דבריו קשים שהרי בספרי אמרו אל תקרי ולא נס לחה אלא ולא נס לחה וכפי פירושו היינו אל תקרי בדגש אלא ברפה וקשה דלא נס לחה ברפי כתיב ומאי אל תקרי. דכפי פירושו בדברי התוס' נראה דאל תקרי דהתם אתי שפיר רק דשמעינן מינה דגם לדגש ורפי ניתן ליאמר אל תקרי. והרי לפי פירושו גם שם לא אתי שפיר דכן כתיב ברפי. והנראה שהרב סמך על לשון התוס' שכתבו ולא נס ליחה אין כתיב כאן אלא ולא נס ליחה וכפי פירושו מייתי ראיה דהספרי אמר אין כתיב וכתיב על דגש ורפי וכפי הלשון הזה א"ש פירושו דכתיב רפי. אמנם בספרי גרסינן אל תקרי והוא עצמו כתב בתוך דבריו וכלם דברים אחדים והיאך אמרו אל תקרי. ולפי גירסת אל תקרי ולא נס וכו' לא א"ש. ואולי הרב ז"ל סמך על לשון התוס' ולא שלטו מאור עיניו בספרי ומ"ש בתוך דבריו והיאך אמרו אל תקרי אגב שיטפיה וצ"ל והיאך אמרו אין כתיב כאן. ומ"מ לפי האמת דגרסינן בספרי אל תקרי הדבר קשה. אם לא שנאמר דהתוס' לא גרסי כגירסא דקמן אלא כמו שהביאו הם ז"ל הלשון:
ולי ההדיוט אפשר לומר בכונת התוס' דאין כונתם למחוק הספרים כלל אלא מקיימין גרסת הספרים דגרסי אל תקרי ממנו אלא ממנו ומפרשים אל תקרי ממנו רפי דמשמע לרבים אלא ממנו דגש דמשמע ליחיד אלא דאח"ך כתבו דאינו כן כלומר דבספרים שלנו אינו כן דבתיבת ממנו אין חילוק בין יחיד לרבים וכלם הם בדגש. וכונתם דהיו חלוקים בזה הספרים שהיו להם לבעלי התלמוד מספרינו כדאשכחן בכמה דוכתי. וא"ש טובא מ"ש וכן מצינו בספרי אל תקרי ולא נס לחה אלא ולא נס לחה והכונה כדתרגמה רב מהר"ש אלגאזי אל תקרי בדגש אלא ברפי שהוא שם דבר וכו' דזה מורה דהיה כתוב בספרים בדגש ואמר אל תקרי. והיא הפך ספרינו דבספרינו כתיב ברפי ומאי אל תקרי אלא דהיו הספרים שלהם חלוקים משלנו. ובחרו להביא הא דספרי דדמי למאי דקמן בדגש ורפי:
ומצאתי בלקוטי רבינו בצלאל בסוטה כ"י דף ל"ה שכתב וז"ל אל תקרי ממנו פירוש ברפיון הנו"ן אלא ממנו בדגשות הנו"ן ואעפ"י שאין חילוק בספרים בממנו בדגשות כי יכונה כ"כ לרבים אף שבכל מקום שהוא כינוי נו"ן וא"ו רפי לרבים וליחיד בדגשות. אפשר שבין מדינחאי ומערבאי היה מחלקת במילת ממנו שהאחד נוהג בו מנהג שאר כינויים להרפות כל שהוא בא לרבים והאחד נוהג בו כמנהג מקומנו לדגש הכל. הרשב"א. עכ"ל ודברי אלו מסכימים למ"ש בעניותנו בכונת דברי התוס' שיש חילוק בין ספרי הש"ס לספרינו:
ואחר זמן רב בא לידי הספר הנחמד מנחת שי וראיתי לו ז"ל שכתב כן מדנפשיה בפירוש המאמר והביא ראיה מראב"ע שיש חילוק בין מערבאי למדינחאי בתיבת ממנו ע"ש:
ואחזה אנכי להרב מהרש"א בחידושי אגדות שם בסוטה שכתב על דברי רש"י דהתם שכתב ל"ג שאין הפרש וכו' וע"ש בתוס' מסכת ערכין ישוב לזה עכ"ל ולפום ריהטא לא ידעתי מה ישוב כתבו התוס' לזה דגם לפי מה שפירשנו בעניותנו דהתוס' מקיימין גירסת אל תקרי מ"מ אינו ישוב רק דספרינו חלוקים מספרי הש"ס ואין זה ישוב. ואפשר שהרב היה מפרש בדברי התוס' שכונתם כפירוש עין יעקב והרא"ש הנז"ל וכך שיעור דברי התוס' פירוש אל תקרי ממנו רפי וכו' ואינו כן שכל ממנו שבתורה דגושים כונתם לדחות פירוש זה שכתבו דאל תיקרי ברפי אלא בדגש ודחו אותו וכתבו ואינו כן וכו' וכתבו עוד ואינו מחליף כלל מזה לזה כונתם שאין כונת הש"ס באומרו אל תקרי להחליף מזה לזה כמנהג אל תקרי בכל מקום אלא הש"ס הכא אינו מחליף כלל וקאי להש"ס פה וכלומר דכונת אל תקרי פה אל תפרש ממנו לרבים אלא ממנו ליחיד וכמ"ש הרא"ש ופירוש עין יעקב. אלא דאכתי פש גבן וצריכים אנו למודע"י כפי דרך זה כונת התוס' בסוף דבריהם שכתבו וכן מצינו בספרי וכו' את האר"ש מה היא:
ואפשר לומר דולא נס לחה אף בלא דגש משמע לחות שלו כדכתיב בסמוך לא כהתה עינו עין שלו וכן לא נס לחה לחות שלו. ואמרו בספרי אל תקרי ולא נס לחה אלא ולא נס לחה הכונה אל תפרש לחות שלו אלא ולא נס לחה לחות שם דבר על דרך שכתב מהר"ש אלגאזי. אלא דלפי דרכנו שניהם ברפי. ומוכרח שכונת הספרי אל תפרש כדבר האמור והיינו מעין דוגמא דאמור רבנן בשמעתין:
אמנם לא נתקררה דעתי בדברי הרב מהר"ש אלגאזי אשר עליהם האר"ש יסדתי השני פירושים הנזכרים בתוספות משום דלפי זה כונת הספרי למעט בכבודו של משה רבינו ע"ה לומר דלא היה הלחות כמו שהיה הן בעודנו חי וכמ"ש מהר"ש אלגאזי ואינו מתישב דאתו רבנן ובצרי מכבודו של משה איש האלהים. ותו דלשון הספרי דמסיים כל הנוגע בבשרו של משה לחה פורחת אילך ואילך משמע דבשבח משה רבינו ע"ה מיירי ולא אתא למעט בשבחו. ומה גם דקשה הדבר בהיות שלא יש ראיה מהכתוב:
אי לזאת שפרא מילתא באנפאי אנא זעירא לומר להפך דאדרבה בשבח משה רבינו ע"ה דרשי וכפי הדרך דסלקינן מיניה דאינו מחליף ושניהם ברפי הכי קאמר אל תפרש לחה שם דבר דיש בו לחלוחית קצת אלא תפרש לחה לחות שלו דכל הנוגע בבשרו של משה לחה פורחת אילך ואילך ולפי הדרך הראשון שכתבנו בעיניותנו דכונת התוס' דספרינו חלוקים מספרי הש"ס אפשר לומר על דרך שפירש הרב מהר"ש אלגאזי אלא דלדרכנו יתישב הטב. והוא דשיעור דברי התוס' דפירוש אל תקרי רפה אלא דגש וכן מצינו בספרי דדריש אל תקרי מרפה לדגש דאמרו אל תקרי ולא נס לחה רפה כדכתיב בכל הספרים דמשמע שלא היה לח כאשר הן בעודנו חי והוא שם דבר אלא ולא נס לחה בדגש והוא לחות שלו כאשר בהיותו חי והרי דהספרי קאמר אל תקרי מדגש לרפי כשמעתין אלא דבסוגיין אינו מסכים עם ספרינו כמו שכתבו ואינו כן ר"ל בספרינו כמדוברי אבל דרשת הספרי סלקא שפיר עם ספרינו דכתיב ברפ"י והדרשא תדרש בדגש והיינו מ"ש וכן מצינו אל תקרי מדגש לרפי. ומ"ש בספר צאן קדשים בכונת הספרי וגם מה שנקוד בספרי גופיה. לדעתי המעט הוא לא נהירא:
ומצאתי להרב זית רענן פרשת וזאת הברכה שכתב על מאמר הספרי וז"ל אלא לא נס לחה בדגש כן כתבו התוס' בערכין ונראה לי דכשהנו"ן רפי הוא עבר וכשהוא דגש הוא בינוני שגם עתה לא נס לחה עכ"ל והוא כפתור ופרח דאל תקרי הוא בתיבת נס. וא"ש לפי מה ששיערנו בתוס' דמ"ש וכן מצינו כלומר דיש אל תקרי מדגש לרפי:
ואביטה ואראה להרב נחלת יעקב פרשת שלח שכתב משם הפסיקתא דכל ממנו דגושים וכאן הוא רפי. ועל פי זה פירש דמשינויא דרשינן ובהכי פור"ש לעשות לו דר"ך בדברי התוספות לחד פירושא ע"ש באורך. וכבר לעיל אני בעניי הנה הבאתי מראש מקדמי אר"ש דברי הפסיקתא ואין שם רמז דממנו דהכא רפי והוא משונה וכונת הפסיקתא פשוטה דהגם דכל ממנו דגושים וזה מכללם מכל מקום בזה יש מדרש דרז"ל דרשו דקאי ח"ו על הקב"ה. ויראה המעיין שיש עוד לגמגם בדברי הרב נחלת יעקב ע"ש ודוק:

(טו א תוספות) ד"ה כשם וכו' ואם עברו רוחב הים עד עבר הים מצד אחר היאך פגעו עוד בים וכו'.—אין זה מובן. ולמה לא נאמר, שלאחר שעברו ישראל את הים לעבר השני, הלכו לאורך הים והרחק ממנו, ופגעו במקום אחד בים מפני ששם היה רחב יותר. וכן נראה נכון לפי מציאת המקומות שחנו בהם בני ישראל ע"פ החוקרים והנוסעים בספריהם.

אילו באו עליה שנים אחד שלא כדרכה. תחילה ואח''כ בא עליה זה כדרכה דאכתי הואי בתולה ואית לה קנס [ויאמרו] זה שבעל פגומה דליכא בושת כולי האי יהיב נ' סלעים ואילו בעל בתולה שלימה לא יהיב נמי אלא חמשים אבל השתא גבי בושת איכא חילוק דיהיב דמי בושת לשלימה טפי מפגומה: מוכה שחין. דהוי פגום דומיא דנבעלה שלא כדרכה: תחת אשר עינה. רישיה דקרא ונתן האיש השוכב עמה לאבי הנערה חמשים כסף וגו' (דברים כב) דמשמע הני חמשים כסף יתן בשביל קנס העינוי ומדאיצטריך למכתב הכי מכלל דמיחייב מילי אחרנייתא כגון בושת ופגם דלאו קנסא דעינוי נינהו דבלאו עינוי נמי איכא בושת ופגם היינו נזק ששוה פחות מבתחילה: מתני' נמצא האומר בפיו חמור. דנותן מאה סלע והעושה מעשה דאונס בתולה לא יהיב אלא נ': גזר דין. שלא ליכנס לארץ: זה עשר פעמים. גבי מרגלים כתיב דמשמע על זה נתחתם: גמ' ממאי. דאומר בפיו חמור דמשמע דמשום לשון הרע בלבד קא יהיב להו דלמא משום הכי חמיר האי לשון הרע דגרים לה ביה קטלא: על שם רע. משום לשון הרע בלבד: במלאת ספקו יצר לו. כשתמלא סאתו בעונות הרבה אז יצר לו תבא עליו צרה: על זה נתחתם. ולאו משום צירוף דאחריני: בעל הבית. הקדוש ברוך הוא: על דבת הארץ. שהוציאו קאמר דמתו: ממרים. מורדים: שנותן לו רבו מתנה. פרנסה לדגים: אחד ומחצה. דבפרעה כתיב (שמות יד) שש מאות רכב ובסיסרא כתיב (שופטים ד) תשע מאות רכב:

(לעיל) הוו להו שני כתובין הבאין כאחד. וא''ת מה ענין זה לשני כתובין הבאין כאחד כיון דגבי שדה מקנה איכא ג''ש למילף חומש משדה אחוזה וגבי מקדיש בית ליכא ג''ש ושמא הכא דכתיב והעריך גבי מקדיש בית כמאן דכתיב וחשב או שמא י''ל וחשב אין זו ג''ש גמורה אע''ג דקרי ליה הספר ג''ש וה''נ אשכחן בפ''ק דב''ק (דף ו:) גבי נאמר שדה למעלה ונאמר שדה למטה קרי ליה התם ג''ש ואור''י דאינו ג''ש גמורה או שמא י''ל משום דכתיב קודש גבי מקדיש שדה אחוזה וכתיב נמי קודש [גבי] מקדיש בית וקודש קודש ג''ש גמורה היא מש''ה קרי ליה ב' כתובין הבאים כאחד: בושת הכל לפי המבייש והמתבייש. ופגם מפרש בכתובות (דף מ:) אומדים כמה אדם רוצה ליתן בשפחה בתולה יותר מבעולה להשיאה לעבדו שעשה לו קורת רוח: אילו באו עליה שנים אחד כדרכה ואחד שלא כדרכה. פרש''י אחד בא עליה תחילה שלא כדרכה ואחד בא עליה כדרכה דאכתי היא בתולה ויש לה קנס ויאמרו זה שבעל פגומה דליכא בושת כולי האי יהיב נ' סלעים ואילו בעל בתולה שלימה דעלמא לא יהיב נמי אלא חמשים ורש''י פירש בפ' בן סורר ומורה (סנהדרין דף עג:) גבי האי דאמר לא משלם עד גמר ביאה ופרש''י שם שהוא מוציא בתולים משמע דבעינן השרת בתולים להתחייב קנס ואינו כן דהא איתא בפ''ק דקדושין (דף ט:) באו עליה י' בני אדם ועדיין היא בתולה פירוש כגון שבאו עליה שלא כדרכה ר' אומר אומר אני הראשון בסקילה וכולהו בחנק וא''ר זירא עלה מודה ר' לענין קנס דכולהו משלמי לפיכך פר''י יאמרו בעל פגומה חמשים זהובים אותו שבעל אחריו כדרכה [בעל שלימה חמשים זהובים אותו שבעל ראשון שלא כדרכה דאז היתה שלימה מיהו לכל הפירושים צ''ל דאותו שבעל שלא כדרכה היה ראשון ובספרים כתוב אותו שבעל כדרכה ולפירוש ר''י ק''ק דהוה מצי למימר באו עליה שנים שלא כדרכה]: כשם שאנו עולין מצד זה (אמרו) כך מצרים עולין מצד אחר. יש לתמוה איך היו ישראל באותו הדור כ''כ מקטני אמנה שסברו שכך יעשה הקב''ה נסים למצרים להעבירם מארצם לא''י ואומר ר' בשם אביו רבי שמואל שישראל לא עברו הים לרחבו מצד זה לזה שא''כ היו ממהרים ללכת אל א''י אלא רצועה אחת עברו בים לאורך הים עד שפנו למדבר לצד אחד כי לא היו יכולין ללכת מכל צד אם לא יעברו הים ומצרים היו להם מימינם ומשמאלם לפיכך עברו הים רצועה אחת עד שפנו למדבר מצד אחד וזה כשם שאנו עולין מצד זה ובאנו' למדבר כך מצרים עולין מצד אחר מן המדבר וירדפו אחרינו וישיגו כי סבורים שלא יעברו המצריים בים אלא יבאו מצד אחר ובהכי ניחא הא דכתיב (במדבר לג) ויסעו ממרה וגו' ויחנו על ים סוף ואם עברו רוחב הים עד עבר הים מצד אחר היאך פגעו עוד בים וכי חזרו לאחוריהם אלא ש''מ לאחר שנסעו באורך הים ויצאו כמו כן לאורך הים לדרום מצרים שמצרים כמו כן לרוח דרומית. של א''י קרוב לסוף דרומית לצד מערב ונילוס מפסיק בין מצרים ובין א''י והים מצד דרומית של ארץ מצרים ממזרח למערב ונסעו לחוף הים מצפון הים שהוא דרומית של מצרים ואח''כ יצאו לאחר שהלכו כחצי גורן עגולה ויצאו בצד צפוני שלהם שהיא דרומית של ארץ אדום ומזרחית של ארץ מצרים ואח''כ הלכו קצת ימים עד מרה ואח''כ היו עדיין אצל הים וכשהוצרכו ליכנס לא''י לא הוצרכו לעבור הים אלא סיבבו ארץ אדום וארץ מואב שהוא בדרומית של א''י ומזרחית של ארץ מצרים: אחד ומחצה שבהם. במצרים כתיב (שמות יד) שש מאות רכב בחור ובסיסרא כתיב (שופטים ד) תשע מאות רכב ואף על גב דכתיב (שמות יד) כל רכב מצרים לא קא חשיב אלא השרים של ארץ מצרים היה נתלה אחר השש מאות רכב ומלכים של סיסרא היו תלוים אחר התשע מאות רכב ברזל ואם חיל אנשים בזה יותר מבזה אינו חושש: