אילו באו עליה שנים, בתחילה אחד שלא כדרכה ונותרה בתולה, ואחריו אחד כדרכה, והשני מתחייב בחמישים שקלים הכתובים בתורה, יאמרו בתמיהה: זה השני שבעל פגומה נותן חמשים, כדין אדם אחר שבעל שלמה, שגם הוא נותן חמשים? אלא בוודאי יש הבדל ביניהן — בתשלום הבושת.

אמר ליה [לו] אביי: אי הכי [אם כך], לפי סברה זו, גבי [אצל] עבד נמי [גם כן] יאמרו: שור שהמית עבד בריא, שערכו מרובה, משלם שלשים, כדין שור שהמית עבד מוכה שחין שגם כן נותן שלשים, והרי אין התורה מחלקת ביניהם!

אלא אמר אביי, לא זה הטעם, אלא אמר קרא [הכתוב]: "ונתן האיש השוכב עמה וכו' חמשים כסף... תחת אשר ענה" (דברים כב, כט), מכלל הדברים אתה למד דאיכא [שיש] תשלומים נוספים, שהם בושת ופגם.

רבא אמר מכאן יש ללמוד, דאמר קרא [שאמר הכתוב]: "ונתן האיש השכב עמה... חמשים כסף" וגו' (שם), ומכאן יש לדייק — עבור הנאת שכיבה נותן חמשים, ומכלל הדברים אתה למד דאיכא מילתא אחריתי [שיש דבר אחר] שהוא משלם, ומאי ניהו [ומה הוא]? בושת ופגם.

א משנה מה ששנינו בראש פרק זה שיש במוציא שם רע על אשתו, שנשאה ולא מצא לה בתולים (דברים כב, יג—יט) צדדים להקל ולהחמיר, כיצד? אחד שהוציא שם רע על גדולה (חשובה) שבכהונה ואחד שהוציא שם רע על קטנה (פשוטה) שבישראל — נותן מאה סלע (שקל).

ומעירים: מגובה הקנס שהטילה התורה על מוציא שם רע, פי שנים ממה שהטילה על האונס או מפתה, נמצא כי האומר בפיו דבר רע, שטען שאין לה בתולים, חמור בעונשו מן העושה דבר זה במעשה, כשבעל בתולה. ומוסיפים: שכן גם מצינו שלא נתחתם גזר דין על אבותינו במדבר שלא ייכנסו לארץ, אלא על עוון לשון הרע, שהוציאו המרגלים דיבת הארץ רעה, שנאמר באותה שעה: "כי כל האנשים הרואים את כבודי וכו' וינסו אותי זה עשר פעמים... אם יראו את הארץ" (במדבר יד, כב—כג).

ב גמרא שנינו במשנה כי מעונשו של מוציא שם רע למדנו שחמור עונשו של האומר בפיו יותר מהעושה מעשה. ושואלים: ממאי [ממה, מניין] אתה מוכיח? דלמא [שמא עונשו חמור] משום דקא גרים לה קטלא [שהוא עומד לגרום לה מיתה] באמירה זו, דכתיב [שנאמר]: "ואם אמת היה הדבר וגו' והוציאו את הנערה אל פתח בית אביה וסקלוה" (דברים כב, כ—כא)!

אמר רבא, אמר קרא [הכתוב] בענין זה: "וענשו אתו מאה כסף... כי הוציא שם רע" (שם כב, יט), משמע שעל שם רע שהוציא עליה הוא נענש.

שנינו במשנה: וכן מצינו שלא נתחתם גזר דין על אבותינו במדבר אלא על לשון הרע. ושואלים: ממאי [ממה, מניין] שעוון זה כשלעצמו גרם עונש זה? דלמא דאכתי [שמא לא נענשו עד אז משום שעדיין] לא מלא סאתן כלומר, מידת העבירות הראויה להם לקבלת העונש. שאמר רב המנונא: אין הקדוש ברוך הוא נפרע מן האדם עד שתתמלא סאתו, שנאמר: "במלאת ספקו יצר לו" (איוב כ, כב), כלומר, כשתתמלא מידתו דיה ("ספקו") בעבירות — אז יצר לו!

אמר ריש לקיש, אמר קרא [הכתוב]: "וינסו אותי זה עשר פעמים" (במדבר יד, כב), והמלה "זה", המיותרת לכאורה, באה להדגיש: על זה, כלומר, על הוצאת דיבת הארץ, נתחתם גזר דין.

תניא [שנויה ברייתא], אמר ר' אלעזר בן פרטא: בוא וראה כמה גדול כח של לשון הרע, מנלן [מנין לנו]? מהעונש שבא על חטא מרגלים; ומה המוציא שם רע על עצים ואבנים של ארץ ישראל כך עונשו, המוציא שם רע על חבירו על אחת כמה וכמה!

ושואלים: ממאי [ממה, מנין] שזה הוא הטעם? דלמא [שמא] נענשו כך משום העוון שהוזכר בדברי ר' חנינא בר פפא, שאמר ר' חנינא בר פפא: דבר גדול, חמור במיוחד, דברו מרגלים באותה שעה, דכתיב [שנאמר]: "לא נוכל לעלות אל העם כי חזק הוא ממנו" (במדבר יג, לא), אל תיקרי (תקרא) "כי חזק הוא ממנו" במשמעות: חזק מאיתנו, אלא: ממנו, ורמזו לקדוש ברוך הוא, כביכול, בעל הבית אין יכול להוציא כליו משם, אינו יכול לשלוט בארץ זו. ואולי נענשו בחומרה על דברי הכפירה שדיברו!

אלא אמר רבה אמר ריש לקיש, אמר קרא [הכתוב]: "וימותו האנשים מוצאי דבת הארץ רעה" (שם יד, לז), משמע כי על דבת הארץ שהוציאו נענשו.

ג תניא [שנויה ברייתא]: אמר ר' יהודה, עשר נסיונות ניסו אבותינו להקדוש ברוך הוא: שנים בים (בים סוף), ושנים במים, שנים במן, שנים בשליו, אחת בעגל, ואחת במדבר פארן.

ומפרטים: שנים בים — פעם אחת בירידה ופעם אחת בעלייה. בירידה — דכתיב [שנאמר] קודם שנקרע להם הים: "המבלי אין קברים במצרים לקחתנו למות במדבר" (שמות יד, יא).

בעלייה — כמו שאמר רב הונא, שאמר רב הונא: ישראל שבאותו הדור מקטני אמנה היו, ולא האמינו שהם נגאלים, כדברי רבה בר מרי, שאמר רבה בר מרי, מאי דכתיב [מהו שנאמר]: "וימרו על ים בים סוף ויושיעם למען שמו" (תהלים קו, ז—ח)? מלמד שהיו ישראל ממרים באותה שעה, ולא האמינו במה שאמר להם ה' "לא תוסיפו לראותם עוד" (שמות יד, יג), והיו אומרים: כשם שאנו עולים מצד זה כך מצרים עולים מצד אחר.

אמר לו הקדוש ברוך הוא לשר (מלאך, ממונה) של ים: פלוט אותם את המצרים המתים ליבשה, כדי שיראו ישראל ויאמינו. אמר שר הים לפניו: רבונו של עולם, כלום יש עבד שנותן לו רבו מתנה (את המתים האלו) וחוזר ונוטלה הימנו? אמר לו: אני נותן לך תמורת המצרים פי אחד ומחצה שבהם, שכנגד שש מאות רכב של מצרים יקבל שר הים תשע מאות רכב של סיסרא (שופטים ד, יג).

אמר לפניו: רבונו של עולם, כלום יש עבד שתובע את רבו? וממי אתבע את חובי? אמר ללו הקדוש ברוך הוא: נחל קישון יהיה ערב, ותוכל לתבוע אותו. מיד פלטן ים סוף ליבשה, דכתיב [שנאמר]: "וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים" (שמות יד, ל), ורק אז נאמר: "ויאמינו בה' ובמשה עבדו" (שם לא).

שנים, שני נסיונות שניסו אבותינו את הקב"ה במים — אחד במרה ואחד ברפידים. אחד במרה — דכתיב [שנאמר]: "ויבואו מרתה ולא יכלו לשתות" (שם טו, כג), וכתיב [ונאמר] שם: "וילן העם על משה" (שם טו, כד).

אחד ברפידים — דכתיב [שנאמר]: "ויחנו ברפידים ואין מים לשתות" (שם יז, א), וכתיב [ונאמר] שם: "וירב העם עם משה" (שם יז, ב).

שנים במן: פעם אחת דכתיב [שנאמר]: בדברי משה אל העם: