ערכין יד ע"ב

ערכין יד ע"ב - Steinsaltz

The verse states with regard to a purchased field: “And if he sanctifies to the Lord a field that he has bought, which is not of his ancestral field” (Leviticus 27:22). The verse is referring specifically to a field that is not an ancestral field at the time of its consecration. This requirement excludes this field, as currently, after the death of the father, it is an ancestral field.

The Gemara analyzes the baraita. That is the opinion of Rabbi Meir, whereas according to Rabbi Yehuda and according to Rabbi Shimon it is considered an ancestral field even if he consecrated the field and afterward his father dies. What is the reason for this opinion? If you suggest it is due to the verse, that cannot be, as the verse comes to teach the halakha that was stated in accordance with the opinion of Rabbi Meir, i.e., it is referring to a case where the father died before he consecrated the field, as Rabbi Meir explained.

Rather, is it not due to the fact that he follows the status of the field at the time of the redemption? Since the father died before the son redeemed the field it is considered an ancestral field in the possession of the Temple treasury. Similarly, if one first consecrates the trees and afterward the field, he should redeem them both together, since at the time of the redemption they are both consecrated. Since this ruling is not in accordance with the baraita that states that the trees and field are redeemed separately, evidently the baraita cannot be in accordance with the opinion of Rabbi Shimon.

Rav Naḥman bar Yitzḥak said that this source does not contradict Rav Huna’s claim that the baraita is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon. The reason is that Rabbi Yehuda and Rabbi Shimon do not, in fact, maintain that one follows the status of the field at the time of the redemption. Rather, they found a verse and expounded it.

Rav Naḥman bar Yitzḥak explains Rabbi Yehuda and Rabbi Shimon’s reasoning: If so, that when one consecrated the field and his father died afterward, it is not considered an ancestral field, let the Merciful One write in the Torah: And if he sanctifies to the Lord a field that he has bought, which is not his ancestral, i.e., the verse could have omitted the repetition of the phrase “of his field.” What does the Torah mean by stressing “of his field”? This teaches that only a field that is not fit to be an ancestral field at the time he consecrated it is redeemed for its value. But if he consecrated a field that he would inherit in the future, it is redeemed in the manner of an ancestral field.

§ Rav Pappa says: If one consecrated fields that are rocky [terashin] and unsuitable for planting, he redeems them by their value, not as ancestral fields. The Gemara asks: What is the reason? The Merciful One states that one redeems an area fit for sowing of a ḥomer of barley seed for fifty silver shekels (see Leviticus 27:16), and these fields are not fit for sowing.

But if he did not redeem these fields before the Jubilee Year, they go to the priests in the Jubilee Year, like ancestral fields. What is the reason? The Merciful One states: “And if he will not redeem the field, or if he has sold the field to another man, it shall not be redeemed anymore. But the field, when it goes out in the Jubilee, shall be holy to the Lord, as a field devoted; it shall belong to the priest” (Leviticus 27:20–21). This indicates that any kind of ancestral field at all, regardless of quality, goes to the priests if it is not redeemed by the Jubilee Year.

Furthermore, Rav Pappa says: If one sold fields that are rocky and unsuitable for planting, they may be redeemed from the purchaser in even less than two years, despite the fact that normally land must be left in the hands of the purchaser for at least two years (see 29b), as derived from the plural term “years of the crops” cited below. What is the reason? The Merciful One states: “According to the number of years after the Jubilee you shall buy from your neighbor, and according to the number of years of the crops he shall sell it to you” (Leviticus 25:15), and these rocky fields are not fit for crops. But if he did not redeem them from the purchaser, they return to the owner in the Jubilee Year, like ancestral fields. What is the reason? The Merciful One states: “Then let him count the years of its sale, and restore the extra to the man to whom he sold it; and it shall return to its ancestral heritage” (Leviticus 25:27), and this rocky field is also part of his ancestral heritage.

Rav Pappa further says: If one consecrated trees in his ancestral field, he redeems them according to their value. What is the reason? The Merciful One states that one redeems an area fit for sowing of a ḥomer of barley seed for fifty silver shekels. This is referring specifically to land fit for sowing grain, and not trees. Furthermore, if he did not redeem the trees, they do not go to the priests in the Jubilee Year, unlike an ancestral field. The reason is that the Merciful One states: “But the field, when it goes out in the Jubilee, shall be holy to the Lord, as a field devoted; it shall belong to the priest” (Leviticus 27:21). This too is referring specifically to a field, and not trees.

Rav Pappa also says: If one sold trees of his ancestral field, they may not be redeemed from the purchaser if less than two years passed. What is the reason? The Merciful One states: “According to the number of years after the Jubilee you shall buy it from your neighbor, and according to the number of years of the crops he shall sell it to you” (Leviticus 25:15), and these trees are fit for crops, as they produce fruit. But if he did not redeem them from the purchaser, the trees do not return to the owner in the Jubilee Year. What is the reason? The Merciful One states: “Then let him count the years of its sale, and restore the extra to the man to whom he sold it; and it shall return to its ancestral heritage” (Leviticus 25:27). This includes only land, which remains forever, and not trees, which have a limited lifespan.

The Gemara asks: The Master, i.e., Rav Pappa, says that if one consecrated trees in his ancestral field he redeems them according to their value. The Gemara asks: Why is that so? But let them be consecrated on account of their land and let them be redeemed on account of their land, according to the valuation of fifty silver shekels for each area required for sowing a kor of barley seed.

And if you would say that he consecrated the trees and did not consecrate land, but didn’t the Sages of Neharde’a say: If one sells a date palm to another, the purchaser acquires it from the bottom of the palm until the depths of the earth, i.e., including its land. The Gemara answers: Wasn’t it stated with regard to this ruling that it is referring only to a case where the purchaser comes due to a specific claim that he purchased the land under the date palm. But if he does not claim to have explicitly purchased the land, the seller or the one who consecrates does not intend to include land with the date palm.

§ The mishna teaches: And with regard to a purchased field that one consecrates, he gives its value as redemption, a sum that can be more or less than fifty silver shekels for an area required for the sowing of a kor of barley seed. The Sages taught in a baraita: The verse states: “Then the priest shall reckon for him the worth of your valuation until the Jubilee Year; and he shall give your valuation in that day, as a holy thing to the Lord” (Leviticus 27:23). What does this word “worth” come to teach? Since it is stated with regard to an ancestral field: “An area fit for the sowing of a ḥomer of barley seed is redeemed for fifty silver shekels” (Leviticus 27:16), one might have thought that a purchased field is also redeemed using this formula. Therefore, the verse states “worth,” which means the market value of the field.

Rabbi Eliezer says: It is stated here, with regard to purchased fields: “Then the priest shall reckon for him the worth of your valuation until the Jubilee Year; and he shall give your valuation in that day, as a holy thing to the Lord” (Leviticus 27:23). And it is stated there, with regard to an ancestral field: “But if he sanctifies his field after the Jubilee, then the priest shall reckon for him the money according to the years that remain until the Jubilee Year, and it shall be deducted from your valuation” (Leviticus 27:18). Just as there, in the case of an ancestral field, it is referring to a fixed amount, so too here, with regard to a purchased field, it means a fixed amount.

A dilemma was raised before the students: Do the Rabbis, who disagree with Rabbi Eliezer, accept that one derives the verbal analogy of “shall reckon,” but they use it to derive that one who redeems a consecrated purchased field must also add one-fifth? Or perhaps they do not accept the verbal analogy at all, and they do not hold that one who redeems a purchased field must add one-fifth?

Rava said: It is reasonable to assume that the Rabbis do not accept the verbal analogy. The reasoning is as follows: From the fact that the Merciful One revealed in the Torah that one must add one-fifth in the case of one who redeems an ancestral field and in the case of one who consecrates his house, these are two verses that come as one, i.e., to teach the same matter. And any two verses that come as one do not teach their common aspect, in this case, adding one-fifth, to apply to other cases. Therefore, it can be assumed that the Rabbis maintain that one who redeems his purchased field does not have to pay an additional fifth.

Rava continues: And even according to the one who says that two verses that come as one do teach their common aspect, from the fact that the Merciful One revealed in the Torah that one must add one-fifth when he redeems his second tithe, and when he redeems his kosher animal that he consecrated and became blemished, and when he redeems his non-kosher animal that he consecrated, these are many verses that come at one, and everyone agrees that multiple verses do not teach their common aspect to other cases.

It is taught in a baraita in accordance with the ruling of Rava, but not for his reason. It is taught in a baraita: “Then the priest shall reckon for him the worth of your valuation until the Jubilee Year; and he shall give your valuation in that day, as a holy thing to the Lord” (Leviticus 27:23). The verse juxtaposes this estimation to fixed valuations. Just as with regard to fixed valuations one does not add one-fifth, so too when redeeming a purchased field one does not add one-fifth.

MISHNA: There are halakhot with regard to a forewarned ox that killed a Canaanite slave that are lenient and others that are stringent; how so? Both in the case of an ox that killed the most attractive among the slaves, whose value is great, and likewise in the case of one that killed the most unsightly among the slaves, whose value is minimal, its owner gives payment of thirty sela, the fine stated in the Torah (Exodus 21:32), to the owner of the slave. If the ox killed a freeman, its owner gives his price as payment to his heirs. This sum can be more or less than thirty shekels. If the ox injured this slave or that freeman, he gives payment of the full cost of the damage as compensation.

GEMARA: As the mishna first specifies that it is speaking of a forewarned ox, this indicates that with regard to a forewarned ox that injured a freeman, yes, one is liable for full payment, but with regard to an innocuous ox that injured a freeman one does not make full restitution, but pays only half the value of the victim. The Gemara asks: Let us say that the mishna is not in accordance with the opinion of Rabbi Akiva. As we learned in a mishna (Bava Kamma 33a) that Rabbi Akiva says: The owner of an innocuous ox that injured a person also pays the full cost of the damage with regard to the difference between the damage the person inflicted on the ox and the damage the ox inflicted on the person. Evidently, Rabbi Akiva does not distinguish between an innocuous and a forewarned ox in a case where an ox injured a person.

The Gemara answers: You may even say that the mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Akiva, and explain it as follows: The same is true that even the owner of an innocuous ox must make full restitution, but since the tanna wants to teach in the first part of the latter clause of the mishna: An ox that killed a slave and an ox that killed a freeman, which you find in the case of forewarned ox but in the case of an innocuous ox you do not find it, as the penalty for killing a person does not apply to an innocuous ox, it is for this reason that the mishna teaches only the case of a forewarned ox.

MISHNA: There are halakhot with regard to a rapist and with regard to a seducer that are lenient and others that are stringent; how so? Both one who raped or seduced a young woman who is the most prominent in the priesthood and one who raped or seduced a young woman who is the lowliest among the Israelites gives the payment of fifty sela, the fine stated in the Torah (see Deuteronomy 22:29). And the payments for humiliation and for degradation resulting from being raped or seduced are assessed differentially; it is all based on the one who humiliates and the one who is humiliated.

GEMARA: The Gemara asks: Why must the rapist or seducer also pay for her humiliation and degradation? One can say that the Merciful One states in the verse: “Then the man that lay with her shall give to the young woman’s father fifty shekels of silver” (Deuteronomy 22:29), that he is to pay a total of fifty sela for all matters associated with this act, i.e., the fine, degradation, humiliation, and pain.

Rav Zeira says: It cannot be that he pays a total of only fifty sela, as people will say: Does it make sense that one who engaged in forced intercourse with, i.e., raped, a daughter of kings pays a sum of fifty sela, when she suffers great humiliation, and one who engaged in forced intercourse with the daughter of ordinary people [hedyotot] also pays fifty sela?

Abaye said to Rav Zeira: If so, the same claim can be applied with regard to a slave killed by an ox. People will also say: Does it make sense that a slave who pierces pearls [margalit] is worth thirty sela, and a slave who performs needlecraft is also worth thirty sela? Nevertheless, the mishna clearly indicates that there is no distinction between the two slaves, as the Torah states a fixed payment. Rather, Rav Zeira says that there is a different proof:

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף יד - ב

תלמוד לומר: ואם את שדה מקנתו "אשר לא משדה אחוזתו" וגו' ונתן את הערכך וגו', ודרשינן שדה שאינה שדה אחוזה כבר בשעת ההקדש, יצתה זו, שהיא שדה אחוזה בשעת ההקדש, שהרי עכשיו כבר נעשית לו אחוזה [ואף שהיא כבר קנויה לו בלי הירושה], אבל הקדישה ואחר כך מת אביו, סובר רבי מאיר שאינה כשדה אחוזה.

ומפרשינן לה: ואילו לרבי יהודה ולרבי שמעון, אפילו הקדישה ואחר כך מת אביו, שדה אחוזה הויא! מאי טעמא? אי משום קרא ד"אשר לא משדה אחוזתו" קרא לכדרבי מאיר הוא דאתא, לאחוזה ממש, ולא לראויה! ומריבוי אחד ["אשר לא משדה אחוזתו"], אי אפשר לרבות רק מה שיותר מסתבר לרבות, והיינו מת אביו ואחר כך הקדישה! אלא לאו משום דאזיל - רבי שמעון ^[12] - בתר פדיון, שאז היא שדה אחוזה. וממילא הקדישה ואחר כך מת אביו זה כמו מת אביו ואחר כך הקדישה. הרי מוכח שרבי שמעון אומר מסברא, שהולכים לפי שעת פדיון, והוא הדין שנלך לפי שעת הפדיון לגבי פדיית אילנות, שהוקדשה גם הקרקע שלהם לפני הפדיון - שיהיה פדיונם אגב קרקע בחמישים שקל כסף.

ודחינן: [לעולם רבי יהודה ורבי שמעון לא הולכים אחרי פדיון - לשון הגמרא ב"ב עא:], ורבי יהודה ורבי שמעון קרא אשכחו ודרוש, שמרבה בפירוש שיהיה דינה כשדה מקנה אף אם מת אביו אחר שהקדישה, וכמבואר בהמשך, אבל לגבי אילנות וקרקע הולכים לפי שעת ההקדש וכיון שקדשו האילנות בנפרד הרי הם נפדים בפני עצמם ולא אגב קרקע.

והיינו קרא: שאם כן שהפסוק "אשר לא משדה אחוזתו" בא למת אביו ואחר כך הקדישה, וכרבי מאיר, לכתוב רחמנא: אם את שדה מקנתו אשר לא "שדה" אחוזתו, מאי "משדה" אחוזתו? שדה שאינה ראויה להיות שדה אחוזה היא שנפדית "בערכך", יצאה זו שראויה להיות שדה אחוזה, שכך משמע הפסוק: ואם את שדה מקנתו, שאינה "מקצת" שדה אחוזה אז תיפדה "בערכך", אבל אם היא שדה אחוזה במקצת בשעת הקדש, שברגע אחד יכולה להיות שדה אחוזה [שהרי יכולה להיות לו שדה אחוזה אם ימות אביו לפני היובל] נפדית כדין שדה אחוזה, ולעולם הולכים לפי שעת ההקדש. [בסוגית "הלוקח מאביו", גירסת הגמרא וביאורה, על פי רשב"ם בבא בתרא עב:, וכגירסת הב"ח שם].

אמר רב פפא:

שני דינים נאמרו במקדיש שדה אחוזה:

א. שהיא נפדית מן ההקדש בשיעור קצוב ולא בשויו, ככתוב: "ואם משדה אחוזתו יקדיש איש לד' והיה ערכך לפי זרעו, זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף".

ב. שאם לא גאלוה הבעלים מן ההקדש, ומכרה הגזבר לאיש אחר, הרי היא יוצאת לכהנים ביובל, ככתוב: "ואם משדה אחוזתו יקדיש וגו'. ואם לא יגאל את השדה ואם מכר [הגזבר] את השדה לאיש אחר וגו', והיה השדה בצאתו ביובל קודש לד' כשדה החרם לכהן תהיה אחוזתו".

ושני דינים נאמרו במוכר שדה אחוזה:

א. שאין רשאי המוכר לגאול את השדה אפילו מרצונו של לוקח, אלא לאחר ב' שנים. ככתוב: "במספר שני תבואות ימכר לך", ומיעוט "שני" שתים, וכמבואר לקמן בריש פרק המוכר שדהו. [דין זה איננו מפורש בפסוק שהוא בשדה "אחוזה". אך לשון הגמרא לקמן יח: "שתי שנים שבשדה אחוזה"].

ב. שאם לא גאלוה הבעלים מן הלוקח, הרי היא שבה ביובל לבעליה, ככתוב: "כי ימוך אחיך ומכר מאחוזתו וגו'. ויצא ביובל ושב לאחוזתו".

ובא רב פפא לפרש, דין המקדיש והמוכר שדה טרשים [מליאה סלעים שאינה ראויה לזרע - רבינו גרשום], ואילנות שבאחוזתו, כיצד דיניהן לענין הדינים הנזכרים.

הקדיש טרשים:

א. פודן מן ההקדש בשויהן, [ולא כשאר שדה אחוזה]. מאי טעמא? בית "זרע" חומר שעורים אמר רחמנא שייפדה בחמשים שקל כסף, והני לאו בני זריעה נינהו.

ב. אבל לא גאלן הבעלים מן ההקדש ומכרן גיזבר לאחר, יוצאין לכהנים ביובל. [כשאר שדה אחוזה]. מאי טעמא? והיה ה"שדה" - אמר רחמנא שלכהן תהיה אחוזתו, שדה כל דהו משמע, ואפילו שדה טרשים.

מכר טרשים:

א. נגאלין אפילו בפחות ^[13] משתי שנים [שלא כשאר שדה אחוזה]. מאי טעמא? במספר שני "תבואות" ימכר לך - אמר רחמנא, והני לאו בני תבואה נינהו.

ב. אבל לא גאלן המוכר מן הלוקח חוזרין לבעלים ביובל [כשאר שדה אחוזה]. מאי טעמא? ויצא ביובל ושב "לאחוזתו" - אמר רחמנא, והאי שדה טרשים אחוזתו היא.

הקדיש אילנות:

א. פודה אותן מן ההקדש בשוויהן [שלא כשדה אחוזה]. מאי טעמא? בית "זרע" חומר שעורים - אמר רחמנא שייפדה בחמשים שקל כסף, ולא אילנות.

ב. וכן אם לא גאלן הבעלים מן ההקדש, ומכרן הגזבר לאחר אין יוצאין לכהנים ביובל [שלא כשדה אחוזה]. מאי טעמא? והיה "השדה" - אמר רחמנא, שלכהן תהיה אחוזתו, ולא אילנות.

מכר אילנות: א. אין נגאלין פחות ^[14] משתי שנים [כשדה אחוזה]. מאי טעמא? במספר שני "תבואות"

ימכר לך - אמר רחמנא, והני בני תבואות נינהו.

ב. אבל לא גאלן המוכר מן הלוקח אין חוזרין לבעלים ביובל [שלא כשדה אחוזה]. מאי טעמא? ויצא ביובל ושב "לאחוזתו" - אמר רחמנא, ולא אילנות.

אמר מר: הקדיש אילנות פודה בשוויהן!

ומקשינן עלה: דכיון שהמקדיש אילן [אפילו יחידי], הקדיש גם הקרקע שתחתיו לענין שלא יוכל המקדיש לחפור חלל תחת האילן [וכפי שמבארת הגמרא בהמשך], אם כן אמאי פודה את האילנות בשוייהן? וליקדשו האילנות אגב ארעייהו, וליפרקו [וייפדו] ממילא אגב ארעייהו ^[15] וכדינה, שהיא נפדית בשיעור קצוב!

וכן קשה על מה שאמר רב פפא, שבמכר אילנות אין חוזרין לבעלים ביובל, והרי כיון שקנה הלוקח קרקע שתחת האילן לענין שלא יוכל המוכר לחפור חלל תחתיו, וליהדרו לבעלים ביובל אגב ארעייהו שאף היא נמכרה עמם?

ומפרשינן לקושיין: וכי תימא אילנות אקדיש, ארעא לא אקדיש שאין בכלל הקדש אילן אף הקרקע שתחתיו, והאמרי נהרדעי לא כן: מאן דמזבין דקלא לחבריה [המוכר דקל אפילו יחידי לחבירו] קני ליה הלוקח לקרקע שתחת האילן משיפולא [מקום מושב האילן] ועד תהומא [התהום] לענין שלא יוכל המוכר לחפור תחתיו [תוס' ב"ב לח; וברשב"ם שם פירש באופן אחר], והוא הדין להקדש?

ומשנינן: לאו מי איתמר עלה על נהרדעי [בבבא בתרא לח.]: שאין דין זה אלא בבא הלוקח מחמת טענה שהזכיר לו המוכר במכירתו שם קרקע, אבל בלי זה, לא! ורב פפא מדובר כשלא הזכיר שם קרקע.

שנינו במשנה: ובשדה מקנה נותן שוייו.

תנו רבנן: כתוב בפרשת הקדש שדה מקנה: "ואם את שדה מקנתו אשר לא משדה אחוזתו יקדיש לד'. וחשב לו הכהן את מכסת הערכך עד שנת היובל ונתן את הערכך ביום ההוא קודש לד'".

"במכסת" ["את מכסת הערכך"] מה תלמוד לומר [ב"ח]: לפי שנאמר במקדיש שדה אחוזה: "והיה ערכך לפי זרעו זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף", יכול אף שדה מקנה כן, שייפדה בשיעור קצוב זה? תלמוד לומר: "מכסת" שהוא מנין דמיה של השדה דהיינו שוויין, ומחשב לו הכהן שוויה של השדה, משנה שפודה ועד שנת היובל.

רבי אליעזר אומר: נאמר כאן במקדיש שדה מקנה: "וחשב" לו הכהן את מכסת הערכך, ונאמר להלן במקדיש שדה אחוזה: ואם אחר היובל יקדיש שדהו "וחשב" לו הכהן את הכסף וגו', לגזירה שוה, וללמד: מה להלן במקדיש שדה אחוזה דבר קצוב, אף כאן במקדיש שדה מקנה דבר קצוב, והיינו חמישים שקל כסף.

איבעיא להו: רבנן - החולקים על רבי אליעזר, וסוברים ששדה מקנה נפדית בשויה, האם אית להו גזירה שוה ד"וחשב - וחשב" ללמוד שדה מקנה משדה אחוזה, ומפקין ליה את הגזירה שוה לא לענין פדיון בדבר קצוב, אלא לחומש, שאף בשדה מקנה מוסיף המקדיש חומש, כשם שמוסיף בשדה אחוזה. [ונמצא שחולקים על רבי אליעזר בשני דברים: א. ששדה מקנה נפדית בשויה, ב. שמוסיפים חומש בשדה מקנה].

או דלמא, לית להו לגזירה שוה כלל, ולית להו חומש בשדה מקנה, [ובזה אינם חולקים על רבי אליעזר]?

ופשטינן: אמר רבא - מסתברא: לית להו לרבנן גזירה שוה כלל, [ומודים לרבי אליעזר שאין מוסיפים חומש בשדה מקנה]. מדגלי רחמנא שמוסיפים חומש, גבי שדה אחוזה, וגבי מקדיש ביתו ["ואיש כי יקדיש את ביתו וגו'. ואם המקדיש יגאל את ביתו ויסף חמישית כסף ערכך עליו והיה לו"], הוו ליה שדה אחוזה ומקדיש בית שני כתובין הבאין כאחד, וכל שני כתובין הבאין כאחד אין מלמדין, [ובתוס' כאן, ולקמן טו. ביארו בכמה אופנים, איך נלמד מזה שלא נלמד גזירה שוה].

ומפרשינן: ולמאן דאמר שני כתובין הבאין כאחד מלמדין גם כן אין לפי רבנן חומש בשדה מקנה: מדגלי רחמנא חומש במעשר שני כשפודה אותו להעלות דמיו לירושלים, [ככתוב: "ואם גאל יגאל איש ממעשרו חמשיתו יסף עליו"], ובבהמה טהורה שהוקדשה למזבח והוממה [ככתוב: "ואם כל בהמה טמאה - בבעלת מום הכתוב מדבר שהיא טמאה להקרבה, ולמדך הכתוב שאין קדשים תמימים יוצאים לחולין בפדיון אלא אם כן הוממו, - רש"י בחומש - אשר לא יקריבו ממנה קרבן לד' וגו'. ואם גאל יגאלנה ויסף חמישתו על ערכך"]. ובבהמה טמאה שהוקדשה לבדק הבית [ככתוב: "ואם בבהמה הטמאה ופדה בערכך - כאן דיבר במקדיש בהמה טמאה לבדק הבית, רש"י בחומש - ויסף חמשיתו עליו"] הוה ליה טובא כתובים, ואין מלמדין, אפילו למאן דאמר שני כתובין הבאין כאחד - מלמדין!

תניא כוותיה דרבא שאין המקדיש מוסיף חומש בהקדש שדה מקנה, ולא מטעמיה שהם כמה כתובים הבאין כאחד ואין מלמדים, אלא מטעם אחר! דתניא: כתוב בפרשת גאולת שדה מקנה מן ההקדש: "במכסת" [וחשב לו הכהן "את מכסת" הערכך וגו'] אין מכסת אלא דמים [כלומר: שהוא נותן את שויו - רבינו גרשום] וכן הוא אומר: [מטות ל"א]: והרמת (ם) "מכס" לד' וגו' אחד נפש מחמש המאות וגו', [שהיה נותן בישרות, נפש אחד מחמש המאות, ולא היה מפסיד - רבינו גרשום] יכול יוסיף חומש, תלמוד לומר: "את מכסת הערכך", הקישו הכתוב לערכין דהיינו "ערכך", מה ערכין אין מוסיף - אדם שהעריך ^[16] את עצמו או חבירו - חומש, אף שדה מקנה אין מוסיף חומש!

מתניתין:

זה שאמרנו בתחילת הפרק שיש בשור המועד שהמית את העבד, להקל ולהחמיר, כיצד:

אחד שהמית השור את הנאה שבעבדים ששויו מאה מנה, ואת הכעור שבעבדים שאינו שוה אלא ה' סלעים, נותן בעל השור קנס לבעל העבד שלשים סלע, ונמצינו מקילים בנאה ^[17], ומחמירים בכעור.

המית שור המועד בן חורין, נותן את שויו של ניזק, ככתוב: "ואם שור נגח הוא מתמול שלשום והועד בבעליו ולא ישמרנו והמית איש או אשה וגו', אם כופר יושת עליו ונתן פדיון נפשו ככל אשר יושת עליו", ודרשו בברייתא בבבא קמא: "ונתן פדיון נפשו" דמי ניזק.

חבל השור בזה העבד, ובזה בן החורין ולא המיתם, נותן בעל השור נזק ^[18] שלם, לפי שויו של העבד.

גמרא:

ומדייקים מהמשנה "בשור המועד וכו', חבל בזה ובזה נותן נזק שלם": במועד, אין [נותן נזק שלם!], אבל בתם [שעדיין לא נגח ג' פעמים והועד בבית דין] שחבל באדם, לא משלם נזק שלם, אלא חצי נזק - רבינו גרשום.

ואם כן לימא מתניתין דלא כרבי עקיבא, דתנן: רבי עקיבא אומר: אף שור תם שחבל באדם וחבל גם האדם בשור, ושמו בית דין את החבלה שחבל השור באדם שהיא יותר מהחבלה שחבל האדם בשור, משלם בעל השור במותר זה נזק שלם, והיינו שסובר רבי עקיבא, שתם שחבל באדם משלם נזק שלם?

ומשנינן: אפילו תימא שהמשנה כרבי עקיבא, מובן שנקטה המשנה "בשור המועד", ואמנם באופן זה כשהזיק השור אדם הוא הדין דאפילו תם נמי משלם נזק שלם. ומה שנקט התנא "בשור המועד", הוא: ואיידי דקא בעי למיתנא בסיפא של הרישא: "שהמית את העבד" ו"המית בן חורין", ומדובר בקנס שלשים שקל של עבד, ובכופר של בן חורין, דבמועד הוא דמשכחת לה שיהא בו חיוב קנס וכופר, בתם לא משכחת לה חיוב קנס של עבד וכופר של בן חורין, [שכתוב לגבי תם: וכי יגח שור את איש או את אשה ומת סקול יסקל השור ולא יאכל את בשרו "ובעל השור נקי", ודורשים בבבא קמא: "נקי מדמי עבד", ו"נקי מחצי כופר"], משום הכי קתני "בשור המועד".

מתניתין:

זה ששנינו בתחילת הפרק שיש באונס [את הבתולה] ומפתה [את הבתולה] להקל ולהחמיר, כיצד:

אחד שאנס ופיתה [או פיתה] את גדולה שבכהונה, ואת הקטנה שבישראל, נותן קנס על העינוי והנאת שכיבה חמשים סלעים, ונמצינו מקילים בגדולה שבכהונה, ומחמירים בקטנה שבישראל.

והבושת, והפגם [שהיתה בתולה, ופגמה], צריך לשלם חוץ מהחמשים כסף! [עפ"י תויו"ט ותפא"י]. והבושת שמשלם, הכל לפי המבייש ^[19] אדם בינוני המבייש בושתו קשה משל אדם זולל ומאדם חשוב, והמתבייש לפי חשיבותו בושתו, [רש"י כתובות מ.]. והפגם, שמים אותה כמה אדם רוצה ליתן יותר עבור שפחה בתולה מבעולה, כשרוצה להשיאה לעבדו שיש לו קורת רוח הימנו.

גמרא:

וקשה על המשנה שאומרת שמשלם חוץ מחמשים הסלעים שאמרה התורה, גם בושת ופגם: אמאי, אימא חמשים סלעים אמר רחמנא [ככתוב: "ונתן האיש השוכב עמה לאבי הנערה חמשים כסף"] מכל [על כל] מילי, וגם הבושת ופגם בכלל החמשים?

ומשנינן: אמר רב זעירא: אם אתה אומר שאינו משלם בושת בפני עצמו, יאמרו: בעל בת מלכים ^[20] - חמשים משלם, בעל בת הדיוטות - גם הוא חמשים משלם! והיכן הוא חילוק שביניהם?! בהכרח שלענין בושת יש את החילוק בין בת מלכים לבת הדיוטות. וכיון שמוכח שיש עוד תשלומים חוץ מהחמישים סלעים [ולא הזכירו הכתוב כאן משום שבושת ישנו גם בשאר חובלים], פגם גם צריך לשלם, ופגם זהו נזק שמשלם בשאר חבלות.

ומקשינן: אמר ליה אביי לרב זעירא: אי הכי, גבי שור שהמית את העבד שמשלם בעל השור שלשים סלע, נמי יאמרו: על עבד נוקב מרגליות, שלשים משלם, ועל עבד עושה מעשה מחט [חייט, תופר] שלשים משלם! היכן הוא חילוק שביניהם?! אלא בהכרח לומר, שאף על גב שיש לחלק ביניהם, מכל מקום נתנה תורה קצבה שוה כדי שלא נצטרך לשום בכל פעם. וגם באונס ומפתה נאמר שבושת בכלל החמשים, ואף על גב שראוי לחלק, נתנה התורה קצבה שוה שלא נצטרך לשומת בית דין.

אלא אמר רב זעירא להוכיח שבושת משלם חוץ מהקנס:

הערות

^[12] תמה הגרי"ז, שלכאורה לפי כל התנאים הולכים לפי שעת הפדיון, והמחלוקת ביניהם היא אם שדה נהפכת כלל לשדה אחוזה כשירש אותה לאחר ההקדש, שלדעת רבי מאיר מה שירש אחרי שהקדיש אינו מועיל להפוך אותה לשדה אחוזה ולרבי יהודה ולרבי שמעון גם זה מועיל שתהיה שדה אחוזה, אבל לפי כולם אם היא שדה אחוזה בשעת הפדיון יש לה דין שדה אחוזה.

^[13] כתב רש"י ואף על פי שאין מוכר קרקע רשאי לגאול יותר משתי שנים, ודייק מכאן בחידושי הגרז"ס שגם בטרשים אין למוכר זכות לגאול לפני שתי שנים, והשינוי הוא בזה שבקרקע רגילה יש איסור לגאול לפני שתי שנים אפילו מרצון הקונה, ובטרשים נאמר שאין איסור אבל בעל כרחו של הלוקח אי אפשר לגאול לפני שתי שנים, שהרי הדין שלא נגאל לפני שתי שנים נאמר בפסוק שנזכר בו החזרה ביובל וטרשים גם בכלל הפסוק הזה שגם הם חוזרים ביובל.

^[14] כתב המנחת חינוך שגם אחרי שתי שנים אין אילנות נגאלים בעל כרחו של הלוקח ורק בקרקע נאמר דין גאולה בעל כרחו של הלוקח. וכוונת הגמרא כאן שלפני שתי שנים יש איסור לגאול אילנות וכמו בקרקע שאסור לגאול לפני שתי שנים, אבל באילנות גם אחרי שתי שנים אי אפשר לגאול אלא בהסכמת הלוקח.

^[15] הרמב"ם [פ"ד מערכין הט"ו] פסק כרב הונא שהמקדיש שדה מליאה אילנות פודה את האילנות בשויים ואת הקרקע בחמישים שקל כסף, ותמה עליו הראב"ד מהגמרא כאן שמקשה לפרקוה אגב ארעייהו, הרי שסוגיית הגמרא היא לא כרב הונא והמקדיש קרקע ואילנות נפדים שניהם יחד בשיעור הקצוב. ותירץ האור שמח, שהרי טעמו של רב הונא משום שבעין יפה מקדיש ומקדיש כל אחד מהם לחוד, וכל זה שייך רק כשיש לקרקע חשיבות בפני עצמה. אך כאן הרי כל ההקדש שחל בקרקע [לפי קושיית הגמרא] הוא רק לענין שלא יוכל המוכר לחפור תחת האילן וכמבואר בתוספות בבבא בתרא, ולזה אין חשיבות בפני עצמו ומודה בזה רב הונא שהכל הקדש אחד ונפדה בשיעור הקצוב. ובאבי עזרי [פכ"ד ממכירה ה"ט] תירץ, שכאשר כל עיקר ההקדש של הקרקע הוא רק משום שבעין יפה מקדיש, לא שייך לדון שיהיו כאן שני הקדשות שאם כן, לא תתקדש הקרקע כלל, והרי כל ההקדש של הקרקע הוא רק משום שהיא נטפלת לאילנות ואם נדון אותה להקדש לבד היא לא תתקדש כלל. אך כתב שבעל כרחך יש כאן מחלוקת הסוגיות, שהרי לעיל מקשה הגמרא שגם במקדיש שלשה אילנות שיהיו הקרקע והאילנות שני הקדשות נפרדים, הרי שגם באופן כזה שהקרקע מתקדשת רק אגב האילנות שייך לדון שיש כאן שני הקדשות לרב הונא, ואילו בסוגיא כאן מבואר שבאופן שהקרקע קדושה רק מחמת הקדש האילנות לא שייך לדון לשני הקדשות, ובאמת ברמב"ם משמע שהמקדיש שלשה אילנות פודה אותם עם הקרקע בשיעור הקצוב ודלא כסוגיא לעיל, והיינו שהוכיח מהסוגיא כאן שכאשר הקרקע מתקדשת רק מדין עין יפה לא שייך לדון שיש שני הקדשות לקרקע לחוד ולאילנות לחוד.

^[16] תמה השפת אמת מה שייך לדון כלל בערכין שיוסיף חומש והלא אין כאן בעלים כי לא מקדיש דבר שלו. וכתב שאולי כוונת הגמרא במעריך את עצמו והרי הוא בעלים על עצמו. ובאמת אפשר לומר, שהנידון גם במעריך את חבירו, שהרי בהקדש הדין חומש איננו תלוי בשם בעלים אלא במקדיש ואם כן, כל מי שמעריך הוא המקדיש והיה שייך בזה חומש אם בערכין היה דין חומש.

^[17] תמה הגרי"ז, והרי שלשים שקלים זה קנס בעלמא ומה שייך בזה להקל ולהחמיר. ותירץ הגרי"ז, שהרמב"ם קורא לקנס כופר העבדים, וכיון שזה גדר של כופר ותשלום שוב שייך לומר בזה להקל ולהחמיר.

^[18] במזיק עבדו של חבירו שחייב בארבעה דברים [צער ריפוי שבת בושת], כתב בנתיבות המשפט שודאי שהחיוב הוא לעבד והאדון זוכה ממנו מדין מה שקנה עבד קנה רבו, ואי אפשר לומר שהחיוב הוא ישר לאדון שהזיקו את העבד שהוא ממונו, שאם כן, הרי זה כמו שמזיקים את שורו וחמורו שאין בזה חיוב ארבעה דברים, אלא בעל כרחך החיוב הוא לעבד והאדון זוכה ממנו. אך לגבי חיוב נזק הסתפק הגרי"ז, אם זה לאדון משום שהעבד שלו והוא הניזק או שגם שם החיוב לעבד והאדון זוכה ממנו. והוכיח הגרי"ז מהגמרא בגיטין שלמאן דאמר מעוכב גט שחרור הקנס לרבו הוא הדין הנזק לרבו, ושם ודאי שאין הטעם שהאדון הוא הניזק שהרי העבד כבר איננו ממונו ומכל מקום מבואר שהנזק לאדון, ומאידך ברמב"ם מבואר ששור תם שהמית עבד משלם חצי דמיו לרבו כי זה כמזיק שורו וחמורו, הרי שבהזק עבד יש את שני הדינים, גם שהאדון הוא הניזק וגם שהאדון זוכה מהעבד את התשלום.

^[19] תמה התוספות יום טוב מדוע המשנה מבארת רק את דין הבושת ולא את דין הפגם.

^[20] הקשו התוספות, שהמשנה כשנוקטת את הבת החשובה משתמשת בגדולה שבכהונה ומדוע הגמרא נוקטת בת מלכים. ותירץ הגרא"מ הורוביץ שהמשנה מדברת על זה שהתורה השוותה את כל הבנות להקל ולהחמיר, ומדין תורה ודאי בת כהנים חשובה יותר מבת מלכים. אך הגמרא מדברת על יאמרו, דהיינו, מה שהאנשים יאמרו, ואצל אנשים החשיבות הגדולה היא בת מלכים.

תלמוד לומר: "ו אם את שדה מקנתו אשר לא משדה אחזתו יקדיש לה' "(ויקרא כז, כב), ללמד כי מדובר בשדה שאינה שדה אחוזה בשעה שהקדישה, יצתה שדה זו שהקדישה לאחר מות אביו, שהיא שדה אחוזה בשעה שהקדישה.

ואילו לדעת ר' יהודה ולדעת ר' שמעון, שנינו כי אפילו הקדישה ואחר כך מת אב, מכיוון שבשעה שבא הבן לפדותה כבר מת האב — שדה אחוזה הויא [היא]. ויש לשאול: מאי טעמא [מה טעם הדבר]? אי [אם] משום קרא [המקרא] — שמא קרא [המקרא] ללמד את המקרה שדיבר עליו ר' מאיר הוא דאתא [שבא]!

אלא לאו [האם לא] סבור כן ר' שמעון (ור' יהודה) משום דאזיל בתר [שהוא הולך באופן עקרוני אחר] שעת הפדיון? והואיל ובשעת הפדיון כבר מת אביו — הרי שדה זו נחשבת שדה אחוזה. ולדרך זו, המקדיש אילנות ואחר כך קרקע, צריך לפדותם יחדיו, שהרי בשעת הפדיון עומדים שניהם לפדייה, ולא כפי שנאמר בברייתא, שפודה כל אחד בפני עצמו. ואם כן, לא ניתן להעמיד ברייתא זו לשיטת ר' שמעון, כפי שהציע רב הונא!

אמר רב נחמן בר יצחק: אין להקשות מכאן על רב הונא, שכן טעמו של ר' שמעון אינו משום שהוא הולך אחר שעת הפדיון, אלא ר' יהודה ור' שמעון קרא אשכחו ודרוש [מקרא זה מצאו ודרשו] ממנו את דינם, ש

אם כן, כדברי ר' מאיר, שרק שדה שהקדישה קודם מות אביו אינה בכלל שדה מקנה — לכתוב רחמנא [שתכתוב התורה]: "אם את שדה מקנתו אשר לא אחזתו", מאי [מה טעם] נאמר "אשר לא משדה אחוזתו"? לומר שרק שדה שאינה ראויה כלל להיות שדה אחוזה בשעה שהקדישה — הריהי שדה מקנה ונפדית בשוויה, אבל אם הקדיש שדה שהוא עומד לירש אותה — נפדית מההקדש כשדה אחוזה.

א אמר רב פפא: הקדיש מאחוזתו טרשין, קרקעות קשות ומסולעות — פודן בשווין, ולא כדין שדה אחוזה (לפי חשבון בית זרע שעורים בחמישים שקל כסף), מאי טעמא [מה טעם הדבר]? בית זרע אמר רחמנא [אמרה התורה], "והיה ערכך לפי זרעו" (ויקרא כז, טז), והני לאו [ואלה לא] בני זריעה נינהו [הם].

אך מצד אחר, אם המקדיש לא גאלן — יוצאין ביובל לכהנים, כדין שדה אחוזה, מאי טעמא [מה טעם הדבר]? "שדה" אמר רחמנא [אמרה התורה], "ואם לא יגאל את השדה... והיה השדה בצאתו ביובל קדש לה' כשדה החרם לכהן תהיה אחוזתו" (שם כ—כא), שדה כל דהו [כל שהוא], ואפילו שדה טרשים.

מכר מאחוזתו טרשין — נגאלין מהקונה אפילו עברו פחות משתי שנים מאז שנמכרו, שלא כדין שדה אחוזה, מאי טעמא [מה טעם הדבר]? "ב מספר שני תבואות ימכור לך" (שם כה, טו) אמר רחמנא [אמרה התורה], ומשם למדו חכמים שאין גואלים לפני שתי שנים, והאי לאו [ואלה, טרשים, לא] בני תבואה נינהו [הם]. אך מצד אחר, אם לא גאלן (פדאם) הבעלים מיד הקונה — חוזרת לבעלים ביובל, כדין שדה אחוזה, מאי טעמא [מה טעם הדבר]? "ויצא ביובל ושב לאחזתו" (שם כה, כח) אמר רחמנא [אמרה התורה], והאי נמי [וזו גם כן] אחוזה היא.

ועוד הוסיף רב פפא: הקדיש מאחוזתו אילנות בלבד — פודה אותם בשוויהן, מאי טעמא [מה טעם הדבר]? בית זרע אמר רחמנא [אמרה התורה] ולא אילנות. ואם המקדיש לא גאלן מיד ההקדש, ומכרן הגזבר — אין האילנות יוצאין לכהנים ביובל, מפני ש"והיה השדה בצאתו ביובל" (ויקרא כז, כא) אמר רחמנא [אמרה התורה], ולא אילנות.

מכר מאחוזתו אילנות בלבד — אין נגאלין מהקונה לפני פחות משתי שנים, מאי טעמא [מה טעם הדבר]? "שני תבואות ימכור לך" (שם כה, טו) אמר רחמנא [אמרה התורה], ומשם למדו חכמים שאין גואלים בפחות משתי שנים, והני [ואלה] האילנות בני תבואות נינהו [הם]. ואם המוכר לא גאלן מהקונה — אין המכירה חוזרת לבעלים ביובל, מאי טעמא [מה טעם הדבר]? "ושב לאחזתו" (שם כז) אמר רחמנא [אמרה התורה], ולא לאילנות שאינם קיימים לעולם.

ודנים במה שאמר מר [החכם, רב פפא]: הקדיש מאחוזתו אילנות בלבד — פודה בשווין. ושואלים: אמאי [מדוע]? וליקדשו אגב ארעייהו וליפרקוה אגב ארעייהו [ושיתקדשו אגב הקרקע שלהם, שהיא שדה אחוזה, וייפדו אגב הקרקע שלהם], לפי חשבון בית זרע שעורים בחמישים שקל כסף!

וכי תימא [ואם תאמר]: אילנות אקדיש [הקדיש], ארעא לא אקדיש [את הקרקע שתחתם לא הקדיש] — והאמרי נהרדעי [והרי אמרו חכמי נהרדעא]: מאן דמזבן ליה דקלא לחבריה [מי שמוכר לו דקל לחבירו], קני ליה משיפולא ועד תהומא [קונה לו גם קרקע מתחתית הדקל ועד התהום]! ומשיבים: לאו מי איתמר עלה [האם לא נאמר עליה] שמדובר שם בבא מחמת טענה, שהקונה טוען שקנה במפורש גם את הקרקע שתחת האילן? אבל אם לא הזכירו במפורש את הקרקע שתחת האילן — אין דעת המוכר (ולענייננו, המקדיש) לתת אותה.

ב שנינו במשנה כי לדעת חכמים המקדיש שדה מקנה ופודה — נותן שוויו, ואילו ר' אליעזר סבור שדין שדה מקנה כדין שדה אחוזה לענין זה, שנפדית לפי חשבון בית זרע שעורים בחמישים שקל. אלא ההבדל ביניהם הוא, שאם הקדיש שדה אחוזה, כשהוא עצמו פודה אותה — מוסיף חומש, והמקדיש שדה מקנה ופודה אותה — אינו מוסיף חומש. ובביאור טעמיהם של ר' אליעזר וחכמים תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: מה שנאמר בפדיון שדה מקנה "במכסת" ("וחישב לו הכהן את מכסת הערכך עד שנת היובל", ויקרא כז, כג) מה בא ללמוד? לפי שנאמר בשדה אחוזה: "והיה ערכך לפי זרעו זרע חמר שעורים בחמשים שקל כסף" (שם טז), יכול אף שדה מקנה כן? תלמוד לומר: "מכסת", שמשמעו סכום דמיו, שוויו.

ר' אליעזר אומר: נאמר כאן בשדה מקנה: "וחשב", ונאמר להלן בשדה אחוזה: "וחשב" (שם יח), מה להלן בשדה אחוזה דבר קצוב, בית זרע שעורים בחמישים שקל, אף כאן בשדה מקנה — דבר קצוב שנאמר לגבי שדה אחוזה.

איבעיא להו [נשאלה להם] ללומדים: האם רבנן אית להו [חכמים יש להם] גזירה שוה זו, שהשתמש בה ר' אליעזר, ומפקין ליה [והם מוציאים אותו, משתמשים בו] לענין חומש, שכשם שהמקדיש שדה אחוזה ופודהו בעצמו מוסיף חומש (שם יט) — גם הפודה שדה מקנה בעצמו מוסיף חומש, ושלא כדעת ר' אליעזר. או דלמא לית להו [שמא אין להם] גזירה שוה זו, ולית להו [ואין להם] דין חומש במקדיש שדה מקנה?

אמר רבא: מסתברא לית להו [מסתבר לומר שאין להם] גזירה שוה זו; וטעם הדבר, מדגלי רחמנא [מכיון שגילתה התורה] שצריך הפודה בעצמו להוסיף חומש גבי [אצל] שדה אחוזה, וגבי [וגם אצל] מקדיש ביתו (שם טו), הוו ליה [הרי הם] שני כתובין הבאין כאחד, שנאמר בהם אותו דין, אף שיכול היה להאמר רק באחד מהם, וכלל הוא: כל שני כתובין הבאין כאחד אין מלמדין למקום אחר, מפני שרואים אותם כיוצאים מן הכלל.

ומוסיפים: ולמאן דאמר [וגם לדעת מי שאומר] ששני כתובים מלמדין למקום אחר, מדגלי רחמנא [מכיון שגילתה התורה] שהפודה בעצמו מוסיף חומש גם בפודה מעשר שני (שם לא), וגם בפודה בהמה טהורה שהקדישה ונפל בה מום (שם יג), וגם בפודה בהמה טמאה שהקדישה לבדק הבית (שם כז) — הוה ליה טובא [הרי הם כתובים רבים] הבאים כאחד, ואין מלמדין לכל הדעות.

ומעירים: תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של רבא להלכה, ולא מטעמיה [מטעמו], וכך תניא [היא שנויה]: במה שאמרה התורה לגבי פדיון שדה מקנה "במכסת הערכך" (שם כז, כג) הקישו הכתוב לערכין, שנאמר בהם "ערכך" (שם ב), מה ערכין אין מוסיף חומש, אף שדה מקנה אין הפודה בעצמו מוסיף חומש.

ג משנה מה ששנינו בתחילת פרק זה שיש בשור המועד שהמית את העבד צדדים להקל ולהחמיר, כיצד? אחד שור שהמית את הנאה שבעבדים, ששוויו מרובה, ואחד שור שהמית את הכעור שבעבדים, ששוויו מועט — נותן שלשים סלע (שקל) האמורים בתורה (שמות כא, לב), ואולם אם המית השור בן חורין — נותן בעליו את שוויו ליורשיו. חבל השור (הזיק) בזה ובזה בבן חורין ובעבד — נותן בעליו נזק שלם.

ד גמרא נאמר במשנה ששור שחבל באדם משלם נזק שלם, ומדייקים: בשור מועד, עליו דיברה המשנה מתחילה — אין [כן] שייך דין זה, בשור תם — לא, שור תם שחבל באדם משלם חצי נזק, כדין שור תם שנגח שור. ושואלים: לימא מתניתין [האם נאמר שמשנתנו] שלא כשיטת ר' עקיבא, הסבור שדינו לשלם נזק שלם? ומניין שכך הוא סבור — דתנן [ששנינו במשנה] לגבי שור ואדם שחבלו זה בזה, ר' עקיבא אומר: אף שור תם שחבל באדם, והזיק לו יותר ממה שהזיק לו האדם — משלם בעליו של השור במותר (בהפרש) שבין החבלות נזק שלם כלומר, את מלוא ההפרש, ולא כדין שור תם שנגח שור, שמשלם את מחצית המותר!

ומשיבים: יש לפרש את משנתנו אפילו תימא [תאמר] כשיטת ר' עקיבא, והוא הדין שאפילו תם שחבל באדם נמי [גם כן] משלם נזק שלם. ואיידי דקא בעי למתנא סיפא [ורק מתוך שהוא רוצה לשנות בסוף] שאם המית עבד נותן שלשים ואם המית בן חורין נותן שוויו, שבמועד הוא דמשכחת לה [שאתה מוצא אותה] את ההבדל הזה, בתם לא משכחת לה [אין אתה מוצא אותה], מפני ששור תם שהמית בין עבד ובין בן חורין בעליו פטורים — משום הכי קתני [משום כך הוא שונה] בתחילת המשנה שור מועד.

ה משנה בפירוט מה ששנינו בתחילת פרק זה שיש באונס ובמפתה נערה בתולה, צדדים להקל ולהחמיר, כיצד? אחד שאנס או פיתה את הגדולה (החשובה) שבכהונה או את הקטנה (הפשוטה) שבישראל — נותן חמשים סלעים בתשלום הקנס האמור בתורה (דברים כב, כט), והבושת והפגם שצריך לשלם מלבד הקנס — אין להם קיצבה, אלא הכל לפי המבייש והמתבייש.

ו גמרא ושואלים: אמאי [מדוע] צריך להוסיף תשלום עבור הבושת והפגם? אימא [אמור]: חמשים סלעים אמר רחמנא [אמרה התורה] מכל מילי [מכל הדברים]!

אמר רב זעירא, לא ניתן לומר כך, כי יאמרו אנשים: אם בעל בת מלכים שבושתה מרובה נותן חמשים, ואם בעל בת הדיוטות נותן גם כן חמשים? אלא בוודאי יש להוסיף תשלום נפרד עבור הבושת והפגם.

אמר ליה [לו] אביי: אי הכי [אם כך] לפי סברה זו, גבי [אצל] שור שהמית עבד נמי [גם כן], ששנינו שעל כל עבד אינו נותן אלא שלושים סלעים, יאמרו בתמיהה: אם המית השור עבד נוקב מרגלית, שערכו רב, נותן לבעליו שלשים שקל, ואם המית עבד שעושה מעשה מחט שהיא מלאכה פשוטה, נותן גם כן שלשים? אלא בהכרח סכום קצוב וכולל הוא! אלא אמר רב זעירא:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

[מ"ט. אי קא סברת דמשום קרא דקא דרשי שדה שאינה ראויה ההוא] קרא לכדר' מאיר הוא דאתא דלדידיה מיסתבר טפי. [אלא לאו דאזיל בתר פדיון]:

אמר רב נחמן בר יצחק לעולם רבי יהודה ורבי שמעון בעלמא לא אזלי בתר פדיון והכא גבי לוקח שדה מאביו מ"ט אזלי בתר פדיון קרא אשכחו ודרוש מקרא יתירא דא"כ דלא אזלינן בתר פדיון ליכתוב אם [את] שדה מקנתו אשר לא אחוזתו אי נמי [אשר לא] שדה אחוזתו מאי משדה ש"מ שאינה ראויה להיות כו':

טרשים. שדה מליאה סלעים שאינה ראויה לזרע:

שדה כל דהו בין ראוי לזרע בין אין ראוי לזרע:

נגאלין פחות מב' שנים. דאמרי' לקמן המוכר [שדהו] בשעת היובל אינו מותר לגאול פחות מב' שנים שנאמר במספר שני תבואות ימכר לך:

ושב לאחוזתו. ואחוזתו היא כמות שהיא:

אין יוצאין לכהנים ביובל. כשדה אחוזה אלא לעולם בעלים רשאין לפדותה:

ליפרקו אגב ארעייהו. האילנות (שמכר)^א)נראה דצ"ל האילנות שהקדיש לפרקו לפי חשבון זרע חומר שעורים וכו'. [שהקדיש] [זרע חומר שעורים בנ' שקל וליהדרו לבעל ביובל אגב ארעייהו היכא דמכר]:

משיפולא ועד תהומא. שיפוליה שוליו מסביבות שרשיו ולמטה עד התהום:

[כי אמרי נהרדעי] בבא מחמת טענה. כשטוען שלקח הקרקע מקום מושב האילן (עצמו) [עמו] וכבר יש לו שני חזקה:

[מכסת מה ת"ל. דכתיב גבי מקנה דכתיב וחשב לו הכהן את מכסת הערכך] ת"ל מכסת ואין מכסת אלא דמים דמי שוויו כדאמרן לקמן:

[נאמר כאן וחשב ונאמר להלן. בשדה אחוזה וחשב לו הכהן את הכסף על פי השנים וכו' מה להלן דבר קצוב זרע חומר שעורים בנ' שקל אף כאן נמי:

לרבנן דאמרי בשדה מקנה נותן את שוויו אית להו גזרה שוה וחשב וחשב ומפקי ליה לג"ש לחומש דמה שדה אחוזה מוסיף חומש אף שדה מקנה מוסיף חומש:

או דלמא לית להו ג"ש ולית להו חומש. בשדה מקנה]:

הוו להו טובא. כתובים הבאין כאחד ואין מלמדין:

^ב)כ"ה גי' רבינו כאן בברייתא וכמו שהגיה בשט"מ באות כ'. [אין מכסת אלא דמים. כלומר דנותן את שוויו]:

והרמות מכס לה'. שהיה נותן בישרות נפש אחד מחמש המאות ולא היה מפסיד:

מה ערכין. ערכי אדם [אין מוסיף חומש:

המית בן חורין] נותן את שוויו. של בעל השור והיינו כופר (ואת) [ואם תימצא] לומר שוויו של מומת היינו דמים כדאמרינן בבבא קמא:

חבל בזה ובזה. שאם חבל שור המועד בין בעבד בין בבן חורין משלם נזק שלם:

מועד אין תם לא. כלומר מועד משלם נזק שלם אם חבל באדם אבל תם לא משלם אלא חצי נזק:

[משלם] במותר. מי שחבל יותר באחד:

דבמועד הוא דמשכחת לה. דמשלמי הבעלים כופר:

בתם לא משכחת לה. דכתיב ובעל השור נקי:

[הכל לפי] המבייש והמתבייש. שאם בייש את אדם חשוב אינו משלם כמו שאם בייש הדיוט אי נמי בייש חשוב משלם יותר משאם בייש הדיוטות:

[ואימא אמאי נ' סלע לכולהו מילי לקנס ולבושת ולפגם:

א"כ יאמרו בעל וכו' מה בין זו לזו. אלא ש"מ שמוסיף לבת חשובים בושתה]:

אי הכי גבי עבד נמי יאמרו כו'. וקי"ל דבין לזה ובין לזה שלשים ותו לא:

גמרא והאמרי נהרדעי מאן דמזבן כו'. הציון הוא בטעות וצ"ל ב"ב (לז ב). ודע דלכאורה התוס' שם הקשו בשם הרשב"א קושיא זו עצמה שבגמרא שלפנינו ועי' בה"ז וצ"ק:

שם ת"ר מכסת מה בא כו'. כצ"ל וכן לקמן בברייתא דת"כ דרבא:

שם ר' אליעזר אומר נאמר כאן כו'. כצ"ל בי':

תד"ה ה"ל ש"כ (שבדף הסמוך השייך לכאן). ושמא הכא דכתיב והעריך כו'. וקשה מה יענו במעשר דלא כתיב לא זה ולא זה. וכן לתירוצם בתרא קשה מבהמה טהורה וטמאה דלא כתיב בהו קדש:

גמ' והני לאו בני תבואה נינהו כצ"ל:

שם לא גאלן אין חוזרין לבעלים וכו' מ"ט ושב לאחוזתו וכו' וליפרקינהו כצ"ל:

רש"י ד"ה מחמת טענה שטוענו שמכר לו שם קרקע כצ"ל:

תוס' ד"ה איבעיא להו וכו' מ"מ ג"ש נילף מינייהו. נ"ב י"ל הא אין אדם דן ג"ש מעצמו:

תלמוד לומר וכו'. שדה שאינה ראויה להיות שדה אחוזה יש לה דין שדה מקנה לפדות בשוויה יצתה זו כו': ואח''כ הקדישה. דבשעת הקדש הויא שדה אחוזה אבל הקדישה ואח''כ מת אביו אינה אלא כשדה מקנה: אי משום קרא. דאשר לא משדה אחוזתו דלמא לאו למעוטי הקדישה ואח''כ מת אביו אלא למעוטי מת אביו ואח''כ הקדישה וכדדריש ליה רבי מאיר: בתר פדיון. וכיון דבשעת פדיון מת אביו הויא לה שדה אחוזה: א''כ. דלכדר' מאיר הוא דאתא לכתוב רחמנא וכו': פודן בשויהן. ואע''ג דאחוזה נינהו: לא גאלם. ומכרם גזבר לאחר: יוצאין לכהנים ביובל. כדכתיב (ויקרא כז) ואם לא יגאל וגו' וכתיב והיה השדה בצאתו ביובל וגו': שדה אמר רחמנא. והיה השדה בצאתו ביובל וגו' (שם): פחות משתי שנים. ואע''ג דמוכר קרקע לחבירו אין רשאי לגאול עד שתהא שתי שנים ביד הלוקח כדכתיב (שם כה) במספר שני תבואות וגו': לא גאלם אין יוצאין לכהנים ביובל. אם מכרם גזבר לאחר: ליפרקו אגב ארעייהו. מקום מושב האילן ולהדרו לבעלים אגב ארעייהו אם מכרן והגיע היובל ואמאי אמר מכר אילנות ולא גאלם אין חוזרין לבעלים ביובל: משיפולא. מקום מושב האילן עד תהומו: מחמת טענה. שטוענו שהזכיר לו שם קרקע: שדה מקנה. כתיב (שם כז) וחשב לו הכהן את מכסת הערכך: לפי שנאמר. בגאולת שדה אחוזה זרע חומר שעורים: ת''ל מכסת. מנין דמיו דהיינו שויין: נאמר כאן. בשדה מקנה ולהלן בשדה אחוזה: דבר קצוב. חמשים כסף: מי אית להו הך גזירה שוה. דוחשב ומפקי ליה לחומש למילף חומש אשדה מקנה משדה אחוזה: חומש בשדה אחוזה. ובמקדיש בית בפרשת בחקתי וחומש דבהמה טמאה וטהורה ומעשר שני נמי התם כתיב: תניא כוותיה דרבא. דאין חומש בשדה מקנה: ולא מטעמיה. דאילו טעמא דרבא מדגלי חומש בכל הנך דוכתי וטעמא דברייתא מדהיקישו לערכין לאדם שהעריך עצמו או חבירו: מתני' המית בן חורין נותן שויו. דכתיב במועד (שמות כא) אם כופר יושת עליו וגו' ותניא בב''ק (דף מ.) ונתן פדיון נפשו דמי ניזק: חבל בזה ובזה. בין בעבד בין בבן חורין ולא המיתו משלם נזק שלם: גמ' במועד אין בתם לא. אסיפא קאי דקתני חבל בזה ובזה כו' דרישא פשיטא לן דקנס דעבד לא שייך בתם דכתיב בתם ובעל השור נקי ואמרי' בב''ק בפ' שור שנגח ארבעה וחמשה (דף מב.) נקי מדמי עבד וקתני נמי המית בן חורין נותן שויו ודמי כופר לא שייך בתם דהתם נמי אמרינן נקי מחצי כופר: אף תם שחבל באדם וכו'. בב''ק בפ' המניח את הכד שני שוורים תמים שחבלו זה בזה כו' ר' עקיבא אומר אף תם שחבל באדם משלם במותר נזק שלם והיינו במותר אם חבל גם האדם בשור ושמו בית דין חבלה שבאדם יותר על חבלה שבשור בעל השור משלם אותו מותר נזק שלם אלמא תם שחבל באדם משלם נזק שלם: איידי דבעי למיתני סיפא המית עבד המית בן חורין כו'. משום הכי נקט ברישא מועד והאי דקאמר סיפא לאו סיפא ממש אלא סיפא דרישא היא דמועד ברישא קתני לה: מתני' פגם. מפרש בכתובות (ד' מ.) שמין אותה כמה אדם רוצה ליתן בין שפחה בתולה לשפחה בעולה להשיאה לעבדו שיש לו קורת רוח הימנו: גמ' מכל מילי. ובושת ופגם לא ליתיב ליה: בעל בת הדיוטות כו'. בתמיה אבל השתא כי יהיב בושת יש חילוק בין בת מלכים לבת הדיוטות:

איבעיא להו לרבנן אית להו גז''ש ומפקין ליה לחומש או דלמא כו'. קשה לרבינו אלחנן אמאי לא נילף מינהון ג''ש נהי דבנין אב לא ילפינן מינייהו מ''מ ג''ש נילף מינייהו ונראה לר' מדאיצטריך למיכתב חומש גבי מקדיש שדה אחוזה וגבי מקדיש את ביתו ומצינו למילף חד מחבריה בג''ש ולא ילפינן אלא כתב חומש לכל חד וחד ש''מ שני כתובין הבאים כאחד ולא ילפינן מינייהו בעלמא אפילו בג''ש: במועד אין בתם לא לימא מתני' דלא כרבי עקיבא כו'. אסיפא דסיפא קאי דקתני חבל בזה ובזה משלם נזק שלם אבל לא מצי למימר דקאי אהמית העבד ולא אהמית בן חורין דבהא לא פליג רבי עקיבא דתם אינו משלם לא כופר ולא שלשים של עבד כדאיתא בב''ק בפ' שור שנגח ד' וה' (דף מב:): יאמרו בת מלכים חמשים בת הדיוט חמשים. יש תימה קצת דבמשנה תני אחד הגדולה שבכהונה ואחד הקטנה שבישראל נותן חמשים ומאי שנא דהכא מזכיר בגמ' הגדולה בת מלכים ובמשנה תנא גדולה שבכהונה:

ערכין יד ע"ב