ערכין יד ע"א

מלתא אגב אורחיה קמשמע לן [דבר נוסף בדרך אגב משמיע לנו], כדברי רב יהודה אמר רב, שאמר רב יהודה אמר רב: אסור לאדם שיאמר "כמה נאה גוי זה", כפי שדרשו חכמים את הכתוב "ולא תחנם" (דברים ז, ב) שאסור להזכיר חן שיש בגוי.

ושואלים: אם רק מטעם זה, וליתני [ושישנה] במשנה: "את הנאה שבישראל ואת הכעור שבגוים"! ומשיבים: אין בכך קושי, מפני שהתנא בחד אומה קמיירי [באומה אחת מדבר] בדרך כלל, באותה קבוצת אנשים, בתרי אומה לא מיירי [בשתי אומות אינו מדבר].

ושואלים: ולא, והאם אינו עוסק בשתי קבוצות אנשים שונות? והא קתני [והרי הוא שונה] במשנתנו: אחד שאנס ופיתה את הגדולה שבכהונה ואת הקטנה שבישראל נותן חמישים סלע! ומשיבים: התם חד אומה הוא [שם אומה אחת היא], אלא מקדיש הוא דקדישי כהנים טפי [מקודשים הם הכהנים יותר].

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] הסבר אחר למשנתנו, גם לדעת ר' מאיר, הסבור שהגוי גם כן נערך: איידי דקא בעי למתני סיפא [מתוך שרצה לשנות בסוף המשנה] את דין המקדיש שדה אחוזה, שבישראל הוא דמשכחת לה [שאתה מוצא אותה], בגוי לא משכחת לה [אין אתה מוצא אותה], דלאו [מפני שלא] בני אחוזה בארץ ישראל נינהו [הם], משום הכי קתני לה [משום כך הוא שונה אותה] כולה בישראל.

א משנה מה ששנינו במשנה הקודמת שיש בדין שדה אחוזה להקל ולהחמיר. כיצד? אחד המקדיש שדה אחוזה (נחלת אבותיו) בחולת המחוז, ששם הקרקע גרועה וזולה, ואחד המקדיש בפרדיסות של סבסטי, שהיו מעולים ביותר, נותן בפדיונה לפי החשבון האמור בתורה של זרע חומר שעורים (שטח הראוי לזריעת כור שעורים) בחמשים שקל כסף (ויקרא כז, טז), ואילו במקדיש שדה מקנה (שדה שקנה מאדם אחר), והוא בא לפדותו — נותן את שוויו של השדה, לפי מספר השנים שנותרו עד היובל.

ר' אליעזר אומר: אחד שדה מקנה ואחד שדה אחוזה נותן בפדיונם זרע חומר שעורים בחמישים שקל כסף, ומה בין שדה אחוזה לשדה מקנה? שבשדה אחוזה הוא נותן (מוסיף) חומש להקדש, כאשר הוא עצמו פודה אותה (ויקרא כז, יט), ואלו בשדה מקנה, כאשר המקדיש רוצה לפדות, אינו נותן חומש.

ב גמרא אמר רב הונא: הקדיש שדה אחוזה מליאה אילנות, כשהוא פודן — פודה את האילנות בשווין, וחוזר ופודה את הקרקע לפי המחיר של בית זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף. ומעירים: אלמא קסבר [מכאן שסבור] רב הונא: אדם שמקדיש — בעין יפה (נדיבה) הוא מקדיש, ולכן הקדיש כל דבר בפני עצמו, כדי לפדותו לחוד.

איתיביה [הקשה לו] רב נחמן לרב הונא ממשנתנו: אחד המקדיש בחולת המחוז ואחד המקדיש בפרדיסות סבסטי, נותן בית זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף, משמע שגם בפרדיסות אינו נותן יותר, למרות שיש שם עצים! אמר ליה [לו] רב הונא לרב נחמן: בקרקע ראויה לפרדיסות קאמינא [אומר אני] שמדובר במשנה, ולא בפרדס נטוע.

עוד איתיביה [הקשה לו] רב נחמן לרב הונא מברייתא: בפרשת המקדיש שדה אחוזה הוזכר דוקא בית זרע, כלומר, שדה תבואה, שזורעים אותה, שנאמר: "ואם משדה אחוזתו יקדיש איש לה' והיה ערכך לפי זרעו זרע חמר שערים בחמישים שקל כסף" (ויקרא כז, טז) — אין לי אלא בית זרע, ואולם שדה גפנים, ושדה קנים, ושדה אילנות, מנין שפודה לפי חשבון זה?

תלמוד לומר: "מ שדה" ("ואם משדה אחוזתו יקדיש", שם) מכל מקום, שעל כל שדה נותן סכום זה, בין שזורעים אותה ובין שיש בה אילנות! אמר ליה [לו] רב הונא: הכא נמי [כאן גם כן] יש לפרש שפודה את האילנות וחוזר ופודה את הקרקע לפי החשבון.

עוד איתיביה [הקשה לו] רב נחמן לרב הונא ממה ששנינו בברייתא:

ד הקדיש שלשה אילנות הנטועים בצפיפות של מטע עשרה אילנות לשטח של בית סאה — הרי זה הקדיש גם את הקרקע ואת האילנות הקטנים שביניהם, מפני שפיזור זה ראוי לשדה אילנות, ולכן ברור שדעתו היתה לאילנות ולקרקע שהם גדלים בה, וכשהוא פודה — פודה לפי חשבון בית זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף.

היו האילנות שהקדיש צפופים פחות מיכן, או יתר על כן, או שהקדישן בזה אחר זה — הרי זה לא הקדיש לא את הקרקע ולא את האילנות שביניהם, אלא רק אותם.

ולא עוד, לא רק במקרה שהקדיש את האילנות בלבד הריהם נפדים לעצמם, אלא אפילו הקדיש אילנותיו ואחר כך הקדיש בפירוש גם את הקרקע, כשהוא פודה — פודה תחילה את האילנות בשוויהן, וחוזר ופודה את הקרקע לפי חשבון של בית זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף. ומשמע שבדין הראשון, כשהוקדשו האילנות יחד עם הקרקע שביניהם, הריהם נפדים יחד לפי חשבון בית זרע שעורים בחמישים שקל, שלא כדברי רב הונא!

וכי תימא [ואם תאמר]: הכא נמי [כאן גם כן] מדובר שפודה את האילנות בשוויים וחוזר ופודה קרקע לפי חשבון בית זרע שעורים בחמישים שקל, הא מדסיפא [הלא ממה שבסוף] נאמר שפודה וחוזר ופודה, מכלל הדברים אתה למד דרישא לא [שבראש, בדין הראשון, אין עושים כך], אלא פודים הכל יחד!

אלא כך צריך לדחות קושיה זו: הא מני [ברייתא זו כשיטת מי היא]? כשיטת ר' שמעון היא, שאמר: מקדיש בעין רעה (כמה שפחות) הוא מקדיש, ולכן כשהקדיש שלושה אילנות עם הקרקע שביניהם — הקדישם על דעת שייפדו אגב הקרקע, ולא בנפרד. ואילו רב הונא האומר שפודה אותם בפני עצמם, הולך כשיטת חכמים, שהמקדיש בעין יפה מקדיש. ומנין שלדעת ר' שמעון, המקדיש בעין רעה מקדיש? דתניא [ששנויה ברייתא]: המקדיש את השדה — הקדיש את כולה, כל מה שמצוי בה באופן קבוע, גם מה שאינו נמכר בדרך כלל עם השדה, כגון בור וגת, וכן חרוב המורכב וסדן השקמה, שהם עצים חשובים. ר' שמעון אומר: לא הקדיש כל מה שמצוי בה, מפני שהמקדיש בעין רעה מקדיש, אלא רק חרוב המורכב וסדן השקמה בלבד, מפני שאם אינו מקדישם, אלא משיירם לעצמו, נמצא שהם יונקים משל הקדש.

ומקשים על הסבר זה: אי [אם] אתה מפרש את הברייתא כשיטת ר' שמעון, אימא סיפא [אמור את סופה]: ולא עוד, אלא אפילו הקדיש אילנותיו ואחר כך הקדיש קרקע, כשהוא פודה — פודה את האילנות בשוויהן, וחוזר ופודה בית זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף.

ואי [ואם] כשיטת ר' שמעון היא — ליזיל בתר [שנלך אחר] שעת הפדיון, שאז גם הקרקע וגם העצים שייכים להקדש ועומדים לפדייה, וליפרקו אגב ארעייהו [וייפדו האילנות אגב הקרקע שלהם], דהא שמעינן ליה [שהרי שמענו אותו] את ר' שמעון דאזיל בתר [שהולך אחר] שעת הפדיון!

דתניא [ששנויה ברייתא]: מנין ללוקח (קונה) שדה מאביו, והקדישה הבן, ואחר כך מת אביו, מנין שלא יפדה הבן את השדה בשוויה, כדין שדה שקנה והקדיש, אלא שתהא לפניו כשדה אחוזה, כאילו ירש אותה מאביו ואחר כך הקדישה, ויפדה לפי חשבון בית זרע שעורים בחמישים שקל? תלמוד לומר בפדיון שדה מקנה: "ו אם את שדה מקנתו אשר לא משדה אחזתו" (ויקרא כז, כב), ללמדנו שרק אם הקדיש

שדה שאינה ראויה להיות שדה אחוזה פודה אותה בשוויה, יצתה שדה זו שראויה היתה להיות שדה אחוזה כשהקדישה, שהיא נפדית כשדה אחוזה, אלו דברי ר' יהודה ור' שמעון.

ר' מאיר אומר: במקרה שהקדישה קודם שמת האב דינה כשדה מקנה. אלא כך יש ללמוד מן הכתוב: מנין ללוקח שדה מאביו, ואחר כך מת אביו, ואחר כך הקדישה הבן, מנין שתהא לפניו כשדה אחוזה?

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף יד - א

ומלתא אגב אורחיה קא משמע לן [השמיענו התנא בדרך אגב] במה שלא אמר "את הנאה שבכנענים" - כדרב יהודה אמר רב. דאמר רב יהודה אמר רב: אסור לאדם שיאמר "כמה נאה כנעני זה"! שכתוב "לא תחנם", ודורשים "לא תתן ^[2] להם חן" שאסור להזכיר נוי על כנעני.

ומקשינן: אף שלא רצה התנא לשנות "ואת הנאה שבכנענים" מהטעם שאמרנו, וליתני: את הנאה שבישראל ואת הכעור שבכנענים?

ומשנינן: בחד אומה קמיירי, בתרי אומה - ישראל וכנענים - לא מיירי!

ומתמהינן: ולא מדבר התנא בשתי אומות?! והרי בהמשך במשנה מדבר בשתי אומות! שמבואר שם שיש באונס ומפתה קולא וחומרא, שהרי אחד שאנס ופיתה את הגדולה "שבכהונה", ואת הקטנה "שבישראל", נותן חמשים סלעים, וכהנים וישראל הם שני מינים.

ומשנינן: התם גבי אונס ומפתה - דמיירי בכהנים ובישראלים - חד אומה הוא! אלא, מקדש הוא דקדישי כהנים טפי מישראל וזה הוא החילוק שביניהם, אבל ישראל וכנענים שתי אומות הם.

ואיבעית אימא טעם אחר לזה שנאמר במשנה "שבישראל" ולא "שבעובדי כוכבים", אף על גב שהעכו"ם נערכים, כרבי מאיר: דאיידי דקא בעי למיתנא סיפא: "ובשדה אחוזה", דבישראל הוא דמשכחת לה דין שדה אחוזה, שאם הקדישה נפדית בשיעור קצוב, אבל בעובד כוכבים לא משכחת לה דין שדה אחוזה, [אלא בשויה היא נפדית אם הקדישה], דעכו"ם לאו בני אחוזה בארץ ישראל נינהו, [שדין זה לא שייך כי אם בארץ ישראל, שזו מצוה התלויה בארץ ועובד כוכבים אין לו נחלה בארץ ^[3] - תוס']. משום הכי קתני את הנאה שבישראל ואת הכעור שבישראל.

מתניתין:

זה ששנינו בריש פירקין יש בשדה אחוזה להקל ולהחמיר - כיצד:

אחד המקדיש שדה אחוזה בחולת [סביבות, כמו מחול הכרם] המחוז, בסביבות העיר, שאין השדה שם חשובה כל כך מפני דריסת הרגלים. [לישנא אחרינא: בחולת: לשון חול, המחוז: שם מקום שלא היו שדותיו חשובות, כלומר: המקדיש משדות החול של אותו מקום - רש"ש בהבנת רש"י], ואחד המקדיש שדה אחוזה בפרדיסות ^[4] סבסטי [שומרון - כפתור ופרח] שהכרמים שם מעולים הם מאד, נותן מי שפודה אותם - בין הבעלים ובין ^[5] אחר - לפדיון ההקדש, כל בית זרע חומר [כור] שעורים, [חלקת שדה שזורעים בה כור שעורים] בחמשים ^[6] שקל כסף [אם פודה בתחלת שנות היובל].

ונמצינו מקילים בפרדיסות סבסטי, ומחמירים בחולת המחוז.

ובשדה מקנה שהקדיש הקונה שדה אחוזה את השדה להקדש, נותן לפדיון ההקדש את שוויו.

רבי אליעזר אומר שלא כדברי ת"ק, אלא: אחד שדה מקנה ^[7], ואחד שדה אחוזה נפדים מן ההקדש בשיעור הקצוב.

ומסיים רבי אליעזר: מה בין ^[8] שדה אחוזה לשדה מקנה: שבשדה אחוזה, הוא בעל האחוזה שהקדישה, נותן ומוסיף חומש על הפדיון ככתוב בפרשת שדה אחוזה: "ואם גאל יגאל את השדה המקדיש אותו ויסף חמישית כסף ערכך עליו וקם לו", ובשדה מקנה ^[9] שהקדיש אותה הקונה אינו נותן הפודה אותה חומש.

גמרא:

המקדיש אילנות שבשדה אחוזתו, הרי הם נפדים בשווים, ולא בשיעור הקצוב בקרקע עצמה, שהיא נפדית לפי בית זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף [ולומדים זאת מפסוק, לקמן בעמוד ב'].

ואמר רב הונא: אף אם הקדיש שדה מליאה אילנות אותה ואת אילנותיה, כשהוא פודן, אין אומרים שדי לו שיפדה את השדה יחד עם האילנות בשיעור שקצבה תורה לפדיון קרקע [בית זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף], אלא: פודה את האילנות בשווין, וחוזר ופודה את הקרקע לפי בית זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף.

ומפרשינן לה: אלמא קסבר רב הונא: אדם כשהוא מקדיש, בעין יפה הוא מקדיש! ועל כן אומרים שכוונתו להקדיש את האילנות לבד ואת הקרקע לבד, ולא הקדישם יחד על מנת שיפדה את האילנות אגב הקרקע, שזו עין רעה היא, שאם כן אינו נותן להקדש בפדיון האילנות כלום.

איתיביה רב נחמן לרב הונא ממשנתנו: אחד המקדיש בחולת המחוז, ואחד המקדיש ב"פרדיסות" סבסטי דהיינו כרמים נטועים, נותן בבית זרע חומר שעורים חמשים שקל כסף ונפדה גם הכרם בזה, וקשה על רב הונא שאומר שצריך לפדות מלבד את הקרקע גם את הגפנים, וכדינם, שהם נפדים בשווייהם.

ומשנינן: אמר ליה: התנא במשנה לא דיבר במי שהקדיש קרקע שנטוע בה כרם, אלא במי שהקדיש קרקע שהיא ראויה לפרדיסות סבסטי קאמר.

עוד איתיביה רב נחמן לרב הונא מברייתא: כתוב בפרשת הקדש שדה אחוזה, "ואם משדה אחוזתו יקדיש איש לד' והיה ערכך לפי זרעו זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף", ודורשים: בית "זרע" - אין לי שנפדה בנ' שקלים אלא בית זרע שראוי לזריעה. שדה הנטועה גפנים, ושדה הנטועה בקנים ושדה אילנות, מנין שגם היא תהא נפדית בנ' כסף? תלמוד לומר: ואם מ"שדה" אחוזתו יקדיש וגו', "שדה" מכל מקום משמע, [כלומר: שיפדה את השדה, ואין צריך לפדות את האילנות - רבינו גרשום] וקשה על רב הונא.

ותירץ לו רב הונא: אמר ליה, הכא בברייתא זו נמי [כמו במימרא דלעיל "הקדיש שדה מליאה אילנות וכו'"], פודה את האילנות בשוויהן וחוזר ופודה את הקרקע בשיעור הקצוב לה. ומה שמרבים "שדה מכל מקום", לא מדובר על האילנות, אלא על הקרקע בלבד, ואפילו היא ראויה לפרדסות סבסטי.

איתיביה לרב הונא מברייתא אחרת: הקדיש שלשה [כגירסת רש"י] אילנות [נטיעות קטנות - תוס'], והיה שיעור הפיזור וההפרש שבין אילן לאילן כשיעור הפיזור הראוי לשלשה אילנות מתוך מטע עשרה אילנות לבית סאה, שנטיעה באופן הזה היא לפי הסדר הראוי לנטיעת אילנות, וכל הקרקע שבין האילנות צריכה לאילנות, ועל כן: הרי זה הקדיש גם את הקרקע אף על גב שלא הזכירה, כיון שהקרקע בטילה לגבי אילנות [רבינו גרשום], וגם את האילנות הקטנים שביניהם.

כשהוא פודה את האילנות והקרקע, פודה את הקרקע, לפי בית זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף, והאילנות נפדין אגב הקרקע.

והדין שאמרנו שקדשו גם הקרקע והאילנות שביניהם, אינו אלא כשהיו נטועים בשיעור פיזור של מטע עשרה לבית סאה. אבל אם היה שיעור פיזורם פחות מיכן [משיעור מטע עשרה לבית סאה], שהיו צפופים יותר, או שהיה שיעור פיזורם יתר על כן, שהיו מפוזרים יותר, שאינם נטועים כסדר נטיעת אילנות. או אפילו היו נטועין כסדר, אלא שהקדישן לשלשת האילנות בזה אחר זה - הרי זה לא הקדיש לא את הקרקע ולא את האילנות שביניהם. והטעם שלא הקדיש את הקרקע כשהקדיש את האילנות בזה אחר זה, כיון שאין קנין בקרקע שבין האילנות כשמוכר או מקדיש אילנות, אלא לג' אילנות ביחד, וכיון שכאן הקדישם בזה אחר זה, הרי כל הקדש אינו אלא על אילן אחד, ולכן אין הקרקע הסמוכה לו כלולה בהקדשו.

לפיכך כשהוא פודה, פודה את האילנות בשווין [חק נתן עפ"י גמרא ב"ב עב.].

ולא עוד, כלומר: ולא באופנים אלו בלבד - שאין הקרקע שביניהם קדושה כלל - נפדים בשוויים, אלא אפילו הקדיש תחלה אילנותיו שאינם נטועים כסדר נטיעת אילנות [שאין הקרקע קדושה מיד], ואחר כך הקדיש בנפרד גם את הקרקע, שאף על פי שיש לומר שכעת קדושים גם הקרקע וגם האילנות, ויפדו את האילנות אגב הקרקע. לא אומרים כך, משום שהולכים אחרי שעת ההקדש וכיון שלא התקדשו יחד הרי כשהוא פודה: פודה את האילנות בשוויהן וחוזר ופודה את הקרקע לפי בית זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף.

וקשה מהרישא של הברייתא על רב הונא, שמפורש ברישא שכשהקדיש את האילנות באופן שגם הקרקע קדושה עמהם [שהיו ג' אילנות נטועים כסדר נטיעתם] הרי זה פודה את הקרקע כדינה, והאילנות נפדים אגב הקרקע ולא כרב הונא שאמר שצריך לפדות גם את האילנות בפני ^[10] עצמם.

ומפרשינן לקושיין: וכי תימא לתרץ שהכא ברישא של הברייתא נמי פודה את האילנות בשוויהן וחוזר ופודה את הקרקע כדינה וכרב הונא, וזה שכתוב בברייתא "פודה בית זרע וכו'", אין זה לפדיון שניהם, אלא לפדיון הקרקע בלבד. הא אין לומר כך, שהרי מדסיפא בברייתא [במקדיש שלא כסדר, או אילנות בזה אחר זה] פודה את האילנות בשווייהן וחוזר ופודה את הקרקע, מכלל דרישא לא פודה את האילנות אלא את הקרקע בלבד.

אלא מתרצים את רב הונא: הא מני ברייתא זו רבי שמעון היא, דאמר במשנה המובאת לקמן - מקדיש בעין רעה מקדיש, והוא ודאי חולק על דינו של רב הונא, שאינו אלא מטעם דמקדיש בעין יפה הוא מקדיש וכמבואר לעיל. [ורב הונא שחולק משום שהוא סובר כמאן דאמר המקדיש בעין יפה הוא מקדיש].

[דתניא] דתנן [רש"ש] שרבי שמעון סובר, מקדיש בעין רעה הוא מקדיש: המקדיש את השדה, הקדיש את כולה ^[11] כל מה שבתוכה, רבי שמעון אומר: המקדיש את השדה לא הקדיש אילנות כי בעין רעה הוא מקדיש, אלא חרוב המורכב וסדן השקמה, שהם זקנים וגדולים מאד ויונקים משדה הקדש יותר משאר האילנות, וכך מפורש בבבא בתרא.

ומקשינן עלה: אי ברייתא זו ש"הקדיש שלשה אילנות" כרבי שמעון היא, אימא סיפא של הברייתא: ולא עוד, אלא אפילו הקדיש אילנותיו ואחר כך הקדיש קרקע, כשהוא פודה, פודה את האילנות בשוויהן, וחוזר ופודה קרקע, בית זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף. ועכשיו יקשה: ואי רבי שמעון היא, מדוע פודה את האילנות בפני עצמן ובשוויהן? ואמנם בשעת ההקדש לא התקדשו האילנות יחד עם שדה, אבל בשעת הפדיון הרי קדושים האילנות יחד עם הקרקע שהקדישה בנתיים, ואם כן: ליזיל בתר שעת פדיון, וליפרקו האילנות אגב ארעייהו, דהא שמעינן לרבי שמעון בברייתא לקמן דאזיל - לענין שדה שהיתה "שדה מקנה" בשעת ההקדש, ונעשית לפני הפדיון "שדה אחוזה" - בתר פדיון ונפדית כדין שדה אחוזה בשיעור קצוב, והוא הדין לענין אילנות שבשעת הפדיון קדושים יחד עם הקרקע היה לנו ללכת לפי רבי שמעון - לפי הפדיון.

דתניא שלפי רבי שמעון הולכים לפי הפדיון: מנין ללוקח שדה מאביו, שעכשיו היא אצלו שדה מקנה, והקדישה תחילה, ואחר כך מת אביו, וכל שכן אם מת אביו תחילה ואחר כך הקדישה דבשעת הקדשה כבר היתה שדה אחוזה ממש [ששדה שירשה מאביו הרי היא שדה אחוזה], מנין שתהא לפניו כשדה אחוזה, לפדותה בשיעור קצוב ולא כשדה מקנה שנפדית בשויה? תלמוד לומר: ואם את שדה מקנתו "אשר לא משדה אחוזתו" יקדיש וגו' ונתן את הערכך [היינו שויה], ודרשינן: שדה שאינה ראויה בשעת הקדש להיות שדה אחוזה בעתיד, וכגון שקנאה מאחר שאינו מורישו, היא זו שנפדית בשויה, יצתה זו שראויה בשעת הקדש להיות שדה אחוזה אם ימות אביו, שאינה נפדית בשויה [אם מת אביו קודם פדיון], דברי רבי יהודה ורבי שמעון.

רבי מאיר אומר: הפסוק לא בא ללמד דין זה, אלא: מנין ללוקח שדה מאביו, ומת אביו תחילה ואחר כך הקדישה, מנין שתהא לפניו כשדה אחוזה?

הערות

^[2] בסוטה [מב ב] מפרשת הגמרא בפסוקים שנאמרו על גבורת גלית, שלא סיפרו אפילו חצי שבחו ומכאן לומדים שאסור לספר בשבח הרשעים. והקשה הקרן אורה שהרי זה איסור דאורייתא משום לא תחנם כמבואר כאן ומדוע צריך ללמוד זאת מנביא. ותירץ הקרן אורה, ששם סיפרו את גבורת גלית כדי לשבח מתוך כך את דוד שניצח אותו ובאופן כזה שהמטרה איננה לשבח את הגוי אין איסור לא תחנם, ומכל מקום לומדים משם שאפילו באופן כזה לא לשבח רשעים.

^[3] הגרי"ז הסתפק, אם כוונת התוספות משום שבפועל כל קרקע שיש לגוי בארץ היא רק ממה שקונה ולכן זוהי שדה מקנה שחוזרת ביובל, או שכוונת התוספות ששם שדה אחוזה זה רק במה שמקבל מכח חלוקת הארץ, וגויים שאינם בחלוקת הארץ ממילא אין להם שדה אחוזה. והוכיח הגרי"ז כצד השני. שהרי גם לגויים יש קרקע שאינה חוזרת ביובל כגון קרקעות שנשארו להם מזמן כיבוש הארץ וכך היתה הקרקע של בית המקדש שייכת לארונה היבוסי, וכן למאן דאמר שמתנה איננה חוזרת ביובל הרי אם קיבל הגוי מתנה קרקע איננה חוזרת ביובל. וברגמ"ה פירש, שאין להם שדה אחוזה כי עכו"ם איננו קונה את גוף הקרקע. וכתב הגרי"ז, שכך מבואר בירושלמי ומשום שאין קנין לעכו"ם בארץ ישראל ולמדים זאת מהפסוק. עוד כתב ברגמ"ה שאין לגוי שדה אחוזה כי אין לו קורבה לאביו ואיננו יורש אותו, ותמה עליו המגיה שהרי מפורש בגמרא שגוי יורש את אביו? ותירץ הגרי"ז, שכוונת רגמ"ה שדין ירושת עכו"ם הוא דין מחודש ואיננו כדין ירושה של ישראל. אך מה שכתב רגמ"ה שאין לו שאר אב זה תמוה כי ודאי שיש לו קורבה לאביו.

^[4] בתוספתא מובא שרבי יהודה אומר אף המקדיש בחולת יריחו נותן חמישים שקל כסף בזרע חומר שעורים, וצריך ביאור מה החידוש המיוחד ביריחו. וביאר בספר צפנת פענח שהרי דין שדה אחוזה שנפדית בחמישים שקל כסף הוא רק בארץ ישראל, ואלו יריחו לא התקדשה בקדושה שניה של עזרא ואין בה קדושת ארץ ישראל, וזה חידוש התוספתא שגם ביריחו יש דין שדה אחוזה שנפדית בחמישים שקל והטעם לזה או משום שסובר רבי יהודה שקדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבא, או כדעת הכפתור ופרח שלכל דיני קדושת הארץ קדושה ראשונה לא בטלה, וכל הנדון הוא רק לגבי תרומות ומעשרות וכו'.

^[5] כך פירש רש"י, ותמה השפת אמת בשלמא הבעלים כיון שזיכתה להם התורה לפדות הרי הם פודים בחמישים שקל כסף ואף על פי ששווה יותר. אך מישהו אחר שפודה מדוע שלא יצטרך לפדות בשוויו. ולפי מה שמבואר שגם אחר פודה בחמישים שקל כסף הסתפק השפת אמת מה יעשו כאשר כמה אנשים רוצים לפדות את השדה למי מהם יתנו לפדות. ועוד תמה השפת אמת בקרקעות במקומות הגרועים ששוים פחות מחמישים שקל ואין מי שיפדה בחמישים מדוע שלא יתנו לפדות לכל הפחות בשווים. ובמנחת חנוך [שנה ב] כתב שכאשר הבעלים רוצים לפדות הם קודמים לכל אדם ופודים בחמישים שקל ואפילו שאחר מוכן לפדות ביותר, אבל שהבעלים אינם פודים ובאים כמה אחרים לפדות בזה ודאי יתנו למי שמרבה במחיר ומשום רווח הקדש.

^[6] הדין הוא שהקדש שווה מנה שחיללו על שווה פרוטה מחולל. וכתב המנחת חינוך [שנה ב] שבשדה אחוזה שנפדית בחמישים שקל כסף הדין אינו כך, אלא מכיון שקבעה התורה שיעור לפדיון הרי בפחות מזה אין הפדיון חל.

^[7] רש"י בחומש [ויקרא כז כב] כתב שגם שדה מקנה נפדית בחמישים שקל כסף, ותמה המשנה למלך [פ"ד מערכין הכ"ו] מדוע פירש כדעת רבי אליעזר ולא כדעת רבנן, ובדעת הרמב"ם הוכיח המשנה למלך שפסק כרבנן שהרי כתב שכשפודים שדה מקנה שמים אותה ומכריזים עליה כדי להרבות במחירה, הרי שאין בשדה מקנה את השיעור הקצוב של חמישים שקל וכדעת רבנן שדין זה נאמר רק בשדה אחוזה. וביישוב דברי רש"י כתב בנימוקי הגרי"ב שפירש את הפסוק כדעת רבי אליעזר אך לא משום שכך ההלכה, והמלבי"ם כתב שכוונת רש"י היא כשבאים הבעלים הראשונים לפדות את הקרקע, ואצלם היא באמת שדה אחוזה. והמנחת חינוך [שנה ב] כתב שאולי גם הרמב"ם פוסק כרבי אליעזר, ומה שהוכיח המשנה למלך מדברי הרמב"ם שכתב שבשדה מקנה שמים ומכריזים, דחה המנחת חינוך שהרי בשדה אחוזה הבעלים קודמים לפדות. אך בשדה מקנה לא נזכר שיש דין קדימה לבעלים לפדות ולכן תמיד שמים ומכריזים כדי שיבואו אחרים והם פודים ביותר מחמישים שקל, אבל בשדה אחוזה שהבעלים קודמים לא מכריזים כי בין כה הבעלים קודמים לפדות ולהם יש זכות לפדות בשיעור הקצוב חמישים שקל כסף לזרע חומר שעורים.

^[8] הקשו התוספות, מדוע לא אומרים חילוק בין שדה אחוזה לשדה מקנה, ששדה אחוזה שהקדישה מתחלקת לכהנים ביובל, ואילו שדה מקנה שהקדישה חוזרת ביובל לבעלים. ותירץ הגרי"ז, שהמשנה הרי באה לומר חילוק בין שדה מקנה לשדה אחוזה, ואילו דין זה שמתחלק לכהנים ביובל או שחוזר לבעלים אינו תלוי בשם שדה אחוזה ושדה מקנה, אלא תלוי בזה שקרקע שחוזרת ביובל אין הקונה יכול להקדישה רק עד היובל ולא על יותר מזה כי אין אדם מקדיש דבר שאינו שלו. אך באופן שאין הקרקע חוזרת ביובל וכמו במתנה למאן דאמר שאינה חוזרת ביובל, הרי אם יקדיש מקבל המתנה את הקרקע הרי היא מתחלקת לכהנים ביובל ואף על פי שהיא שדה מקנה. ולכן נקטה המשנה החילוק בין שדה אחוזה לשדה מקנה לענין חמישים שקל כסף שזה תלוי באמת בשם שדה אחוזה ושדה מקנה, ואם יהיה שדה מקנה שאינה חוזרת ביובל גם היא אין בה דין חמישים שקל כסף, וראיה לזה מדברי הגמרא לעיל שבעכו"ם אין דין שדה אחוזה, ואף על פי שלדעת הרמב"ן קרקע שקנה עכו"ם אינה חוזרת ביובל כי יש קנין לעכו"ם להפקיע מקדושת ארץ ישראל, הרי מוכח שדין חמישים שקל תלוי בשם שדה אחוזה ולא תלוי בחזרה ביובל.

^[9] ובפודה בית מקנה כתב המנחת חינוך [שנה א] שמוסיף חומש, ורק שדה מקנה התמעט מחומש. ואם החרים לבדק הבית, כתב המנחת חינוך [שנז א] שבזה אין דין חומש כלל אלא רק במקדיש. אך הביא מהתוספות יום טוב שכתב שגם בחרמי בדק הבית יש דין חומש.

^[10] תמה הגרי"ז, שהרי במקדיש שלשה אילנות לא מקדיש כלל את הקרקע, וכל מה שמתקדשת הקרקע זה משום שהיא טפילה לאילנות ומתקדשת אתם, ובזה יש לומר שמודה רב הונא שהכל זה הקדש אחד ונפדה בשיעור הקצוב.

^[11] זוהי גירסת רש"י "כולה" ומפרש כל מה שבתוכה. אך הרשב"ם [בבא בתרא עא א] גורס הקדיש את "כולן", ומפרש שזה ביחס למה שנזכר במשנה הקודמת שהמוכר את השדה לא מכר את האבנים והקנים שאינן לצורך השדה ועוד כמה דברים, ועל זה אומרת כאן המשנה שהמקדיש את השדה מקדיש גם את כל הדברים האלה.

עוד איתיביה [הקשה לו] רב נחמן לרב הונא ממה ששנינו בברייתא:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

by not mentioning gentiles, the mishna teaches us another matter in passing, in accordance with the statement that Rav Yehuda says that Rav says. As Rav Yehuda says that Rav says: It is prohibited for a person to say: How beautiful is this gentile.

The Gemara asks: But if this is the only reason that a gentile is not mentioned, let the mishna teach: In the case of one who took a vow of valuation to donate the fixed value of the most attractive among the Jewish people and the most unsightly among the gentiles, he gives the fixed payment of fifty sela to the Temple treasury. The Gemara answers: The tanna prefers to deal with one nation, i.e., Jews, and does not wish to deal with two nations, Jews and gentiles.

The Gemara challenges this answer: And does the mishna not deal with two nations? But isn’t it taught in a mishna (14b): One who raped or seduced a young woman, whether she is the most prominent in the priesthood or the lowliest among the Israelites, gives the payment of fifty sela, the fine stated in the Torah. Priests and Israelites are two distinct groups of people, analogous to Jews and gentiles. The Gemara answers: In that mishna there it is one nation, as although there are two groups they are both part of the Jewish people. It is only that the priests have greater sanctity than Israelites.

And if you wish, say instead that since the mishna wants to teach the case of an ancestral field in the latter clause, which you find in the case of Jews, but you do not find with regard to gentiles, as they are unfit to have ancestral land in Eretz Yisrael, it is due to this reason that the mishna teaches only cases that involve the Jewish people.

MISHNA: There are halakhot with regard to an ancestral field that are lenient and others that are stringent. How so? Both one who consecrates an ancestral field in the low-quality sands of the areas surrounding the city and one who consecrates the high-quality orchards of Sebastia gives a redemption payment of fifty silver shekels for every area that he consecrated that is fit for sowing a kor of barley (Leviticus 27:16). And with regard to a purchased field that one consecrates, he gives its value as redemption, a sum that can be more or less than fifty shekels for every area required for sowing one kor of barley.

Rabbi Eliezer says: With regard to both a purchased field and an ancestral field, one gives a redemption payment of fifty silver shekels for every area required for sowing a kor of barley that he consecrated. What, then, is the difference between an ancestral field and a purchased field? The difference is that in the case of an ancestral field one gives an additional payment of one-fifth, but in the case of a purchased field one does not give an additional payment of one-fifth.

GEMARA: Rav Huna says: In a case where one consecrated a field full of trees, when he redeems the trees and field, he redeems the trees according to their value, and then redeems the land according to the fixed formula, by which an area required for the sowing of a kor of barley seed is redeemed for fifty silver shekels. The Gemara notes that evidently Rav Huna holds that when a person consecrates, he consecrates generously. In this case he consecrated the trees and the land separately, so that he would have to redeem them each separately, rather than the trees being redeemed as part of the land.

Rav Naḥman raised an objection to Rav Huna from the mishna: Both one who consecrates an ancestral field in the low-quality sands of the areas surrounding the city and one who consecrates the high-quality orchards of Sebastia gives a redemption payment of fifty silver shekels for every area required for sowing a kor of barley that he consecrated. This indicates that when one consecrates orchards he does not redeem the land and the trees separately. Rav Huna said to Rav Naḥman: The mishna is speaking of land that is suitable for orchards but does not actually have trees planted on it.

Rav Naḥman raised another objection to Rav Huna from a baraita: When discussing a consecrated ancestral field the Torah states: “An area fit for sowing” (Leviticus 27:16). I have derived only an area fit for sowing; from where do I derive that the same is true for a field of vines and a field of reeds and a field of trees?

The verse states: “And if a man shall consecrate to the Lord part of the field of his possession, then your valuation shall be according to an area fit for sowing; the sowing of a ḥomer of barley shall be valued at fifty silver shekels” (Leviticus 27:16). The word “field” teaches that this halakha applies in any case, regardless of the type of field. It can be inferred from here that if one consecrates an orchard, the redemption of the trees is not valued separately from the land. Rav Huna said to Rav Naḥman: Here too, the baraita means that he first redeems the trees and afterward redeems the field, according to the formula of the Torah.

Rav Naḥman again raised an objection to Rav Huna from a baraita: If one consecrated three trees in a field where ten trees are planted in an area required for sowing one se’a of seed [beit se’a], he has consecrated not only those trees, but also the land and the young trees between them. Therefore, if this is his ancestral field, when he redeems it, he redeems the land and everything contained within it according to the standard rate established by the Torah, where an area required for the sowing of a kor of barley seed is redeemed for fifty silver shekels.

But if the ratio of land to trees was less than that, i.e., the trees were planted more densely, or if the ratio of land to trees was more than that, i.e., the trees were planted less densely, or if he consecrated each of the trees separately, one after the other, this person has consecrated neither the land nor the young trees between them. Therefore, when he redeems, he redeems the trees in accordance with their worth.

And moreover, even if one consecrated its trees when they are planted more densely, or less densely, or one after the other, and then afterward he consecrated the land, so that at this point everything belongs to the Temple treasury, when he redeems them, he redeems the trees separately in accordance with their worth, and afterward he redeems the land according to the standard rate, where an area required for the sowing of a ḥomer, i.e., a kor, of barley seed is redeemed for fifty silver shekels.

The Gemara explains the objection: And if you would say that here too, in the first part of the baraita, it means that he redeems the field and afterward redeems the trees, from the fact that the latter clause of the baraita states that he redeems and afterward redeems, by inference the first clause is not referring to a case where he redeems the field and afterward redeems the trees.

Rather, in accordance with whose opinion is this baraita? It is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon, who says that when one consecrates, he consecrates sparingly. As it is taught in a baraita: One who consecrates a field has consecrated all of it. Rabbi Shimon says: He only consecrated a grafted carob tree and a sycamore stump.

The Gemara raises a difficulty: If the baraita is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon, say the latter clause: And moreover, even if one consecrates its trees and then afterward he consecrated the land, when he redeems them he redeems the trees separately in accordance with their worth, and afterward he redeems the land according to the standard rate, where an area required for the sowing of a ḥomer of barley seed is redeemed for fifty silver shekels.

And if the baraita is according to the opinion of Rabbi Shimon, let one follow the status of the field at the time of its redemption, and let the trees be redeemed along with their land, as at the time of its redemption both the trees and the land are consecrated. As we have heard that Rabbi Shimon follows the time of the redemption, i.e., he determines the price at which a field is redeemed based on the time it is being redeemed.

As it is taught in a baraita: From where is it derived with regard to one who purchases a field from his father and consecrated it, and afterward his father dies, which means that the field would now be his as an inheritance, from where is it derived that it should be considered before him as an ancestral field, rather than a field that he purchased, with respect to its redemption? The verse states with regard to a field that was purchased: “And if he sanctifies to the Lord a field that he has bought, which is not of his ancestral fields” (Leviticus 27:22).

The verse speaks specifically of a field that is not fit at the time of its consecration to be an ancestral field, i.e., one that he could never have inherited in the future. This specification excludes this field that was fit to be an ancestral field from this halakha, since eventually it would have become his through inheritance, even had he not purchased it. This is the statement of Rabbi Yehuda and Rabbi Shimon.

The baraita continues: Rabbi Meir learns a different halakha from this verse and says: From where is it derived that in a case of one who purchases a field from his father and his father dies, and only afterward he consecrated the field, from where is it derived that it should be considered before him like an ancestral field?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

פרדסות סביסטי. שבאותו מקום שהן מעולות הרבה כשהוא פודה נותן בין בזו ובין בזו נ' שקל:

[אסור לאדם לומר כמה נאה עובד כוכבים זה. משום שנאמר לא תחנם לא תתן להם חן]:

דלאו בני אחוזה נינהו^א)אולי צ"ל בא"י דעובד כוכבים וכו': דעובד כוכבים לא קני (גופא) [שדה] ועוד שאין לו שאר אב ואין^ב)עי' קידושין יז: דעובד כוכבים יורש את אביו ד"ת וכ"ה כאן בתוס' ד"ה בעובד כוכבים וצ"ע: יורש את אביו:

מתני' בחולת המחוז היינו שדה שסמוכה למחוז העיר שדורכין אותה בני אדם ועוד כיון שסמוכה לעיר ועומדת בקמתה רואין אותה בני אדם ונותנין בה עין רעה ואינו עושה פירות כ"כ:

גמ' מקדיש בעין יפה מקדיש. והקדיש את האלנות לדמיהן [לבד וחוזר ופודה קרקע כו']:

פרדיסות משמע דאית בה אילנות וקתני נותן [בבית] זרע חומר שעורים נ' שקל אלמא אינו צריך לפדות את האילנות בפני עצמן:

[ראויה לפרדיסאות קאמינא. ולא דאית ביה אילנות:

ת"ל] שדה מכל מקום. כלומר שיפדה את השדה ואין צריך לפדות את האילנות:

[הכא נמי פודה וחוזר ופודה. כלומר שלאחר שפדה השדה פודה את האילנות]:

ממטע עשרה לבית סאה. כלומר שישנן נטועין [בשוה] בתוך בית סאה הרי זה הקדיש את הקרקע אגב האילנות אע"ג שלא הזכיר את הקרקע דבטילה היא (אגב) לגבי האילנות [ואת האילנות שביניהם אילנות קטנים שעלו בין אותן אילנות]. פחות מיכן או יתר מכן שנטועין אותן י' אילנות בפחות מבית סאה או מפוזרין ביותר מבית סאה דבטלו מתורת אילנות:

או שהקדישן בזה אחר זה. לאילנות הרי זה לא הקדיש (אלא) את הקרקע:

אלא (א"כ) [אפי'] הקדיש בפירוש הקרקע וכשהוא פודה וכו'. וקא פריך מרישא דברייתא:

ר' שמעון אומר לא הקדיש אלא את החרוב כו' דדבר חשוב הן דקא ינקי משדה הקדש. אבל לא שאר האילנות דמקדיש בעין רעה מקדיש:

הקדיש את האילנות ואח"כ הקדיש הקרקע. אע"פ שנטועין עשרה בבית סאה ובזה אחר זה הקדיש (שדה ואת האילנות כשהוא פודה כו' בשויהן) [פודה את האילנות בשוויהן וחוזר כו':

ניזיל] בתר פדיון. הואיל ובשעת פדיון ישנה לקרקע מקודשת עם האילנות ונפרקו אגב ארעייהו:

מנין ללוקח שדה מאביו והקדישה. דבשעת הקדש היתה שדה מקנה:

ואח"כ מת אביו. והיה ראוי לירש אותה שדה אם לא קנאה:

מנין שתהא לפניו. עכשיו בשעת פדיון:

כשדה אחוזה. ויפדה בית זרע חומר שעורים בנ' שקל כסף:

ת"ל ואם את שדה מקנתו וגו' אלמא אזיל רבי שמעון בתר פדיון אע"ג דלא הויא שדה אחוזה בשעה שהקדישה אלא בשעת פדיון אזלינן בתר השתא:

ומת אביו ואחר כך הקדישה. דבין בשעת הקדש ובין בשעת פדיון הוי שדה אחוזה:

במשנה ובשדה מקנה נותן את שוויו רא"א כו'. ופסק הרמב"ם פ"ד מהלכות ערכין הכ"ו כת"ק ושאינו מוסיף חומש כדמסקינן לקמן בגמרא. וכ"כ הרשב"ם בס"פ המוכר את הבית והתוס' ספ"ד דגיטין דפודין אותה בשוויו. ולפלא בעיני על המל"מ שם שפלפל בדין זה ונעלמה מאתו משנה זו עם הגמרא שעליה. וכן פרש"י לקמן (כו ב) במשנה וגם מהכ"מ אישתמיט לפי שעה המשנה והגמרא שלא ציין מקור דינים הללו:

גמרא פחות מיכן כו' ה"ז לא הקדיש כו' שביניהם לפיכך כשהוא פודה פודה את האילנות בשווייהון ול"ע כו'. כ"ה בב"ב:

שם ולא עוד אלא אפי' הקדיש אילנותיו ואח"כ כו'. עפרש"י. ועמש"כ בס"ד פי' אחר נכון בזה בב"ב:

שם דתנן המקדיש אה"ש הקדיש את כולה כו'. כצ"ל:

רש"י (במשנה) ל"א מחוז שם מקום כו'. לפ"ז נל"פ חולת מלשון חול ור"ל מקומות החול של אותו מקום וכ"מ בערוך:

רש"י ד"ה הקדיש שלש אילנות. לפיכך אם הקדישן כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה אלא חרוב. דדרך שקמין לקוץ אותם כו'. כצ"ל:

תד"ה פחות. ותימה דבפ' המוכר אה"ס תניא כו' והם מד' אמות כו'. הצ"ק הגיה מח' אמות. אמת שכן מוכח ממש"כ אלמא כו' כשאין בין זל"ז כי אם ח"א כו'. אבל שם (פג) בברייתא דת"כ דרבא איתא ד' אמות. רק שם בדף הקודם אמר רבא אר"נ משמונה:

שם אלמא לא חשבינן להו כרצופים כו'. כצ"ל:

בא"ד והקשה ר"ש בב"ב מהא דתניא כו'. כצ"ל:

בא"ד מיהו תימה דר"ש כו' דח"א בין זל"ז חשיב כו'. כצ"ל ותיבת לא למחוק:

גמ' לפרדסות קאמינא. נ"ב אני מפרשה:

רש"י ד"ה הקדיש שלשה וכו' עשרה מפוזרין כדרך אלו כצ"ל:

תוס' ד"ה פחות וכו' לא הקדיש את הקרקע כצ"ל:

בא"ד אלמא לא חשבינן להו כצ"ל:

מילתא אגב אורחיה קמ''ל. דלא תנא את הנאה שבכנענים לפי שאסור להזכיר שם נוי על כנעני כדרב יהודה דכתיב (דברים ז) לא תחנם לא תתן להם חן: והא קתני. גבי אונס ומפתה: את הקטנה שבישראל ואת הגדולה שבכהונה. אלמא בתרתי אומי קא מיירי: בעובד כוכבים לא משכחת לה. דין שדה אחוזה שיהא פודהו בחמשים שקל כסף אלא בשויו דלאו בני אחוזה בארץ ישראל נינהו: מתני' אחד המקדיש שדה בחולת המחוז. סביבות עיר שאינה חשובה כ''כ מפני מדרס הרגלים חולת סביבות כמו מחול הכרם (כלאים פ''ד מ''א) (ל''א) מחוז עיר ל''א מחוז שם מקום שלא היו שדותיו חשובין: פרדיסות סבסטי. כרמים של אותו מקום ומעולים הם מאוד: נותן. מי שפודה אותם בין בעלים בין אדם אחר בבית זרע חומר שעורים חמשים שקל כסף אם תחלת היובל היה ואם לא מגרע לפי השנים שעברו סלע ופונדיון לשנה כדכתיב קרא: אחד שדה אחוזה כו'. דכולהו מיפרקי בנ' שקלים: שדה אחוזה. אם בעלים פודין אותה מוסיפין חומש על החמישים כדכתיב (ויקרא כז) ואם גאל יגאל את השדה המקדיש וגו': ובשדה מקנה אין נותן חומש. כדמפרש בגמ': גמ' בעין יפה מקדיש. אילנות לבד וקרקע לבד ולא שיפדה אילנות אגב קרקע: פרדיסות. היינו כרמים נטועים וקתני חמשים שקל אלמא נפדין אילנות אגב קרקע: ראויה. ואינה נטועה: אין לי. נפדה בנ' שקלים אלא בית זרע שראוי לזריעה: פודה. האילנות בשויהן וחוזר ופודה קרקע ושדה מ''מ דקאמר לא קאי אלא אקרקע: הקדיש שלשה אילנות. נטועין ומפוזרין כסדרן ממטע עשרה לבית סאה שאם היו עשרה מפוזרין כדרך אלו היו מחזיקין בית סאה זו היא דין נטיעת אילנות וכל קרקע שביניהם צריך להם לפיכך אם הקדישו ה''ז הקדיש קרקע שבניהם וכל אילנות קטנים שביניהם: פחות מיכן. אם נטועין בפחות ממטע עשרה לבית סאה או ביותר מיכן אין זה סדר נטיעת אילנות ולא הקדיש אלא אילנות וכשהוא פודן פודה בשויהן: זה אחר זה. לא קנה הקדש קרקע שאין קנין קרקע אלא לג' אילנות כדאמר בבבא בתרא: ולא עוד. ולא אלו בלבד נפדין בשויהן שאין עמהן הקדש קרקע כלל: אלא אפי' הקדיש האילנות. שאינן נטועים כסדר: ואח''כ הקדיש קרקע. דאיכא למימר ליפרקו אגב ארעייהו אפי' הכי הואיל ולא קדשו יחד פודה אילנות בשויהן והקרקע נפדית בית זרע נ' שקלים: תיובתא לרב הונא. מרישא דהיכא דהקדישן יחד נפדין אגב קרקע: הקדיש את כולה. כל אשר בתוכה: ר' שמעון אומר לא הקדיש. אילנות שבה: אלא חרוב המורכב וסדן השקמה. שהם זקנים וגדולים מאד ויונקים משדה הקדש טפי משאר אילנות והכי מפורש בב''ב סדן [השקמה] דדרך שקמין לקוץ אותם כדי שיגדלו בעובי וקודם שנקצץ קרי ליה בתולת שקמה ולאחר קציצה קרי ליה סדן השקמה הכי תניא במס' נדה (דף ח:): ליזיל בתר פדיון. והואיל ובשעת פדיון יש קרקע עם האילנות: ליפרקו אגב ארעייהו. ואע''ג דבשעת הקדש הקדישן בפני עצמם: והקדישה ואח''כ מת אביו. אע''ג דבשעת הקדש הואי שדה מקנה הואיל ולאחר שמת אביו הוי שדה אחוזה: מנין שתהא לפניו כשדה אחוזה. ונפדית בחמשים שקלים ולא בשויה:

יש בערכין - מופיע בטעות בדף הקודם: בעובד כוכבים לא משכחת. משום דלאו בני אחוזה נינהו ואע''ג דאמרינן (קדושין דף יז:) עובד כוכבים יורש אביו דבר תורה מ''מ לא היה להם אחוזה בארץ ודין זה לא שייך כי אם בא''י דמצוה היא התלויה בארץ ועובד כוכבים אין לו נחלה בארץ: הקדיש שלשה אילנות ממטע עשרה לבית סאה. והנך אילנות בנטיעות איירי דאילו גדולים בשלשה [אילנות] לבית סאה סגי: פחות מכאן או יתר על כן לא הקדיש את הקרקעות. ממטע עשרה לבית סאה מגיע לכל אילן ואילן ר''נ אמות ותימה דבפרק המוכר [את] הספינה (ב''ב דף פב.) תניא הקונה שלשה אילנות והם מד' אמות עד ט''ז קנה תחתיהן וביניהן וצידיהן כמלא אורה וסלו אלמא לא חשבינן להו כרצופין כשאין בין זה לזה כי אם ח' אמות על ח' אמות בריבוע דהיינו ס''ד אמות לכל אחד ואית ליה קרקע בהכי והכא אמרי' דפחות מר''נ אמות לא הקדיש הקרקע ואור''י דיש חילוק בין מוכר למקדיש במוכר לא בעינן כולי האי מיהו תימה דהכא אמרי' דיתר על כן אין לו קרקע וגבי מוכר אמרי' עד ט''ז אמות על ט''ז אמות דהיינו רנ''ו ולא חשבינן להו כמפוזרים יותר מדאי ויש להו קרקע וצ''ל דהני ט''ז אמות דגבי מכירה מיירי בעיגולא והריבוע יתר על העיגול רביע נמצא דגבי מכירה לא בעינן כולי האי כמו מקדיש והקשה רבינו שמואל בבבא בתרא מהא דתניא בתוספתא דאין חילוק בין מוכר למקדיש לדין זה לקנות קרקע ותירץ דתנאי היא מיהו תימה דר' שמעון אית ליה התם דח' אמות בין זה לזה לא חשיב יותר מדאי אף לענין הקדש וברייתא דהכא במטע עשרה לבית סאה מוקי לה הכא בסמוך כר' שמעון וי''ל דלא מוקי כר' שמעון כ''א מדין דמקדיש בעין רעה מקדיש אבל מדין שיעור נטיעת האילנות לא הוי כר' שמעון: