הערות

^[90] זוהי דעת רש"י שארבעת ימי הביקור של תמיד הם חוץ מיום השחיטה. אך רש"י מביא דעה והיא דעת רגמ"ה במנחות [נ א] שהארבע ימים זה עם יום השחיטה.

^[91] דעת התוספות בסוכה [מב א] שהביקור מעכב בתמיד ואם הקריב בלי ביקור התמיד פסול, ובאור זרוע [הלכות פסח רטז רכח] דן בזה והוכיח שהביקור אינו מעכב ממה שמבואר בגמרא בסוף מרובה שכאשר צרו מלכי חשמונאי זה על זה היו מעלים מבחוץ תמידים בכל יום, ומשמע שלא היו מבוקרים ארבעה ימים ומכל מקום הם כשרים. ובגבורת ארי [תענית כט] כתב שאפילו אם נדחוק שאלו שהיו בחוץ ביקרו את התמידים ארבעה ימים קודם. אך בירושלמי מובא שעשו כך גם עם היונים בימי אנטיוכוס והם ודאי לא ביקרו את התמיד. עוד הוכיח האור זרוע שהרי בשאר הקרבנות אין כלל דין ביקור ואם כן, מסתבר שגם בפסח ותמיד שנאמר דין ביקור אין זה מעכב. עוד הוכיח האור זרוע מהמשנה בפרק אלו דברים שאם שחט את הפסח בשבת ונמצא בעל מום חייב חטאת, ופירש רש"י שאין זה אונס כי היה צריך לבקרו, ומבואר שלא ביקרו את הפסח הזה ומכל מקום אם לא היה בעל מום היה כשר לפסח. אך דחה ראיה זו שאפשר לפרש שכן ביקרו אותו רק שלא ביקרו היטב. אך לאידך גיסא הוכיח האור זרוע שביקור מעכב מהתוספתא בפסחים שאומרת שהשוחט בשבת תמיד שאינו מבוקר חייב חטאת ויביא תמיד אחר, הרי להדיא שביקור מעכב בתמיד.

^[92] בתורת כהנים ובתוספתא מבואר שהשוחט תמיד שאינו מבוקר בשבת חייב חטאת, והר"ש בביאורו לתורת כהנים כתב שאף על פי שהקרבן פסול אין זה מקלקל, מכיון שאם עלה הקרבן על המזבח לא ירד ואם כן, יש בזה תיקון ולכן חייבים משום מלאכת שבת. והגרי"ז [פרשת ויקרא] תמה עליו שהרי הדין ביקור הוא רק בתמיד ופסח, ותמיד זה כיון שקרב שלא כדינו שאינו מבוקר הרי הוא כשאר קרבנות ציבור שכשהקריב שלא כדין קרבים לשם נדבה, ובתור נדבה הרי זה קרבן כשר כי רק בתמיד יש דין ביקור ולא בשאר הקרבנות, ואם כן, פשוט שזה תיקון כיון שזה קרבן נדבה כשר ומדוע הוצרך הר"ש לטעם שאם עלה לא ירד.

^[93] דעת רש"י בפסחים [צו א] שצריך ביקור כל יום מהארבעה ימים. אך דעת הרמב"ם [פ"א מתמידים ומוספים ה"ט] שביקרו פעם אחת ביום הראשון ועוד פעם לפני השחיטה.

^[94] הטורי אבן [מגילה כט ב] הסתפק אם הביקור צריך להיות דוקא אחרי שהוקדש הקרבן, והוכיח הטורי אבן שהביקור יכול להיות גם לפני ההקדש שהרי מבואר בגמרא שפסח דורות לא צריך להקדישו מעשור לחודש ואם כן, מוכח שמועיל הביקור גם כשהוא חולין. וכן הוכיח החזו"א [פסחים קכד צו א] מראיות רבות. אך כתב שמכל מקום מותר להקדיש קרבן אחרי ביקור של יום אחד ואין בזה חשש איסור מקדיש בעל מום אף על פי שלא ביקר ארבעה ימים. עוד כתב החזו"א שכשיש מום עובר אפילו שעתיד לעבור אין זה נחשב ביקור, וצריך שיהיה כל ארבעת הימים בלי מום ואפילו מום עובר.

^[95] המנחת חינוך [ה ב] תמה, מדוע משמיט הרמב"ם דין ביקור בפסח, אמנם ברשב"א במנחות [מט ב] מבואר שרק פסח מצרים היה טעון ביקור אבל פסח דורות אינו טעון ביקור.

^[96] התוספות [יג א] כתבו בשם רבי שודאי אפשר להוסיף גם יותר ממאה ועשרים חצוצרות והשאלה היא רק עד כמה זה הידור מצווה להוסיף, ועל זה אומרת הגמרא שיש הדור להוסיף עד מאה ועשרים. אך אם רוצים יכולים להוסיף יותר. עוד כתבו התוספות, שאולי אין להוסיף יותר ממאה ועשרים חצוצרות כי זה מערבב את הקול ואינו נשמע היטב. וכתב המנחת חנוך [שפד ג] שלפי התירוץ השני אם הוסיפו יותר ממאה ועשרים חצוצרות לא יצאו ידי חובה כיון שאין הקול נשמע, והוא הדין לדעה זאת בתקיעות של תעניות אם יש יותר ממאה ועשרים חצוצרות לא יצאו ידי חובה.

^[97] כתב הרמב"ם [פ"ג מכלי המקדש ה"ז] שלוי קטן אינו כשר לעבודה במקדש, ולמדים זאת מהפסוק "איש איש על עבודתו" וקטן איננו איש. ותמהו על הרמב"ם מדוע צריך פסוק מיוחד למעט קטן, והרי בלאו הכי אין הלויים כשרים לעבודה רק מגיל שלשים. ונאמרו על זה כמה תירוצים, המהר"י קורקוס תירץ, שבן שלשים הכוונה שמאז הוא מחוייב לעבוד וכופים אותו על זה. אך גם לפני כן הוא כשר לעבודה ויכול לעבוד כשרוצה, ולכן צריך למעט קטן שפסול לעבודה. עוד תירץ, שכשם שהפסול של למעלה מחמישים שנה הוא רק בזמן שנשאו בכתף אך במקדש כשר גם למעלה מחמישים, הוא הדין מבן שלשים זה דין רק במשכן אך במקדש כשר גם לפני שלשים. והכסף משנה תירץ, שמבן שלשים זה רק לשירה מפני שחכמת השיר היא חכמה גדולה וצריכה לימוד רב. אך לשאר עבודות כשר הלוי גם לפני שלשים. עוד תירץ, שמבן שלשים זה רק לענין לתת לו מינוי קבוע על עבודה מסויימת. אך לעבוד באקראי יכול גם לפני שלשים. ובקרית ספר תירץ, שנפקא מינה לסריס שנהיה גדול בן שלשים וחמש שנה ויום אחד כשעברו רוב שנותיו, ועליו צריך את המיעוט שגם מגיל שלשים הוא פסול לעבודה כל זמן שהוא קטן עד שיגדיל כשיעברו רוב שנותיו.

^[98] מהרמב"ם בפירוש המשניות נראה שפירש שקטן הכוונה היא שכאשר מתחיל הלוי לעבוד במקדש, תהיה התחלת העבודה כשהלויים שרים. אך לא מדובר בקטן ממש.

^[99] כך פירש רש"י, והיינו שכיבוד העזרה זה מכלל עבודת הלויים, ותמהו עליו מהמשנה בפסחים [סד א] שמבואר שכיבוד העזרה הוא מעבודת הכהנים.

^[100] הרמב"ם [פ"ה מכלי המקדש הט"ו] הביא דין זה לגבי כהנים: כשיגדיל הכהן ויעשה איש הרי הוא כשר לעבודה אבל אחיו הכהנים לא היו מניחים אותו לעבוד במקדש עד שיהא בן עשרים שנה, ואינו נכנס לעזרה לעבודה תחילה אלא בשעה שהלויים אומרים שירה, עכ"ל. והשיג עליו הראב"ד שזוהי טעות כי הדין נאמר במשנה על לוי ולא על כהן, והכסף משנה תירץ, שהוקשה לרמב"ם לשון המשנה "נכנס לעזרה לעבודה" ואם הכוונה רק על לויים הרי אין להם "עבודה" במקדש אלא "עבודת עבודה" [דהיינו, שיר], ולכן פירש הרמב"ם שהמשנה מדברת בין על כהנים בין על לויים שכשהם קטנים הם נכנסים לעבודה רק עם הגדולים, אלא שבכהן מדובר רק כשהוא גדול ופחות מבן עשרים, אבל כשהוא קטן ממש הרי עבודתו פסולה ואינו יכול לעבוד. ובליקוטי הלכות תמה, שבשלמא בלויים יש סברא שהקטן נכנס לשיר כשהגדולים שרים ואז הוא טפל להם. אך לגבי כהן מה זה משנה שהלויים שרים. ורצה שפרש שכוונת הרמב"ם היא לענין אחר, שאין הכהנים רשאים לכתחילה לנסך את היין על הקרבן עד שיהיו הלויים בעזרה ומוכנים לומר את השיר על הקרבן, ואז ינסכו הכהנים את היין והלויים ישוררו כדין.

^[101] בסוכה [מב א] משמע שכהן קטן נושא את כפיו, ותמהו התוספות שם ובחולין [כד ב] מהמשנה במגילה שמפורש שרק גדול נושא את כפיו. ותירצו התוספות, שזה שכתוב שקטן נושא את כפיו מדובר דוקא עם כהנים גדולים ביחד, וכמו שמבואר כאן שלוי קטן אף שאיננו כשר לעבודה מכל מקום יכול לשיר יחד עם לויים גדולים.

^[102] כך פירש רש"י, והרמב"ם בפרוש המשניות מפרש שזה מדובר על הלויים המנגנים בכלי שיר, שהם אינם עולים למנין י"ב לויים, ואינם עולים לדוכן אלא עומדים בקרקע, ונקראים צערי הלויים כי נגון כלי השיר שלהם היה מסתיר את יופי נעימות שיר הלויים שהיו שרים בפה. אמנם ביד דעת הרמב"ם [פ"ג מכלי הקודש ה"ג] שגם המנגנים בכלים עמדו על הדוכן, והינו שלא כדעת רבי אליעזר בן יעקב וכמשמעות הגמרא לעיל [יא א] שהמנגנים בכלים עמדו על הדוכן. ובטעם הדבר שאין המנגנים בכלי שיר עולים למנין י"ב לויים, ביאר בילקוטי הלכות [סוף תמיד] שזה מפני שעיקר שירה בפה וצריך י"ב לויים ששרים בפה.

^[103] כאן מדובר על הלויים המשוררים בפה וכמבואר ברמב"ם [פ"ג מכלי המקדש ה"ג] ושאלת הגמרא היא כנגד מי, ומבארת הגמרא שכנגד י"ב כלי שיר שאין פוחתים מהם יש גם י"ב לויים משוררים בפה.

^[104] אף על פי שבמשנה הקודמת מבואר שהיו גם שתי חצוצרות, ביארו התוספות לעיל [יא בד"ה אין] שבחצוצרות היו תוקעים הכהנים, וכאן נמנו רק הכלים שנגנו בהם הלויים וכנגדם היה מנין הלויים המשוררים בפה.

^[105] בטעם הדבר שבעולם הזה הכינור בן שבעה נימים בימות המשיח שמונה ושל עולם הבא עשרה נימים, ביאר המהרש"א שעולם הזה שנברא בשבעת ימי בראשית כל הקדושות הם במספר שבע כמו שבת שמיטה יובל וספירת העומר, ובימות המשיח שחלוקים מעולם הזה בדבר אחד כמבואר בגמרא אין בין עולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכויות, ונוסף בימות המשיח שמחה אחת שאין שעבוד מלכויות כנגד זה נוסף עוד שיר אחד, ולעולם הבא כיון שאז יתעלה הקב"ה למעלה מעשר קדושות יש בו עשרה נימים לעשרה שירים.

^[106] תמה המהרש"א שזה רק בפסוק השני שנאמר בו "שיר" אך בפסוק הראשון עלי עשור ועלי נבל הרי לא נזכר שיר. וביאר ששם נאמר בתחילת המזמור מזמור שיר ליום השבת והיינו יום שכולו שבת שזה העולם הבא, או שהראיה היא ממה שנאמר שם כי שמחתני ה' בפעלך וזה לעולם הבא שנשמח בבנין בית המקדש השלישי.

^[107] רש"י מפרש שנבל זה כלי שעשוי כמפוח ומוציא קול ע"י רוח, וכך כתב הרמב"ם בפירוש המשנה שנבל עשוי כמו נאד ויש בו מיתרים ומהם יוצא הניגון. אך ברגמ"ה כתב שנבל עשוי כעין תוף. ובליקוטי הלכות העיר עליו שבתהילים משמע שתוף ונבל הם שני סוגי כלים, ועוד הוכיח כרש"י וברמב"ם מהשם "נבל", דהיינו, שעשוי כמו נבל יין, ובעמוס יש פסוק "וזמרת נבליך לא אשמע" הרי שנבל יש בו זמרה ואילו בתוף אין זמרה רק קול בעלמא, וכן נאמר בפסוק "הפורטים עלי נבל" ופריטה שיכת רק במיתרים. והביא הליקוטי הלכות שבירושלמי מפורש שנבל הוא כעין כינור רק שיש בו נימים מרובים, וזוהי לכאורה כוונת הגמרא כאן נפיש כליה כי נבל, והיינו שנבל מוציא קול חזק מחמת הנימים המרובים שיש בו.

הערות

^[1] פירש הגר"א שקושית הגמרא היא שיהיה כתוב במשנה סתם אחד שהעריך את הנאה. ובזה מובן תירוץ הגמרא מילתא אגב אורחא קא משמע לן, ולא ענתה הגמרא משום שאסור לומר נאה על עכו"ם [אלא רק מילתא אגב אורחא], והיינו שגם הקושיה היתה רק שיהיה כתוב סתם נאה ובלי להזכיר עכו"ם, ועל זה מתרצת הגמרא שאגב אורחא מלמדת המשנה שעל גוי אסור לומר נאה ולכן הזכירה ישראל בדוקא.