ערכין יג ע"ב

המבוקרים בלשכת הטלאים, כל אחד מהם מבוקר ארבעה ימים קודם שחיטה, וכשנוטלים שני טלאים בכל יום, ומביאים שניים חדשים ומבקרים אותם — יש תמיד ששה טלאים בלשכה, כמספר התמידים של שלושה ימים. ומני [וכשיטת מי היא המשנה]? כשיטת בן בג בג היא, דתניא [ששנויה ברייתא], בן בג בג אומר: מנין לתמיד שטעון ביקור ממומים ארבעה ימים קודם שחיטה?

תלמוד לומר: "את קרבני לחמי לאשי ריח ניחוחי תשמרו להקריב לי במועדו" (במדבר כח, ב), ולהלן, בקרבן הפסח, הוא אומר: "בעשור לחדש הזה ויקחו להם איש שה לבית אבות... והיה לכם למשמרת עד ארבעה עשר יום לחדש הראשון" (שמות יב, ג—ו), מה להלן הפסח טעון ביקור ארבעה ימים קודם שחיטה, מעשור לחודש עד ארבעה עשר בחודש, יום שחיטתו, אף כאן התמיד טעון ביקור ארבעה ימים קודם שחיטה.

ואומרים: דיקא נמי [מדוייק גם כן], שאין מדובר במשנה בקרבנות של שבת וראש השנה, אלא בסימן בלבד, דקתני [שהרי הוא שונה]: "כדי (די הצורך) לשבת ולימים טובים של ראש השנה", ולא קתני [ואינו שונה] "לשבת ולימים טובים של ראש השנה", שמשמעו — לצורך אותם ימים, ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד מכאן] שכן הוא.

א נאמר במשנה שאין פוחתים משתי חצוצרות ומוסיפין עד עולם. ושואלים: ועד כמה חצוצרות מוסיפים? אמר רב הונא, ואמרי לה [ויש ד'דאומרים] שאמר רב זבדי אמר רב הונא: עד מאה ועשרים, שנאמר: "ועמהם כהנים למאה ועשרים מחצרים בחצוצרות" (דברי הימים ב ה, יב).

שנינו במשנה שאין פוחתים מתשעה כנורות ומוסיפים עד עולם, וצלצל (מצלתיים) לבד (יחידי). ושואלים: מנא הני מילי [מנין הדברים הללו] שאין מנגנים אלא בצלצל אחד? אמר רב אסי, דאמר קרא [שאמר הכתוב]: "ואסף במצלתים להשמיע" (דברי הימים א טז, ה), כלומר, לוי אחד. ושואלים: והלא מצלתים תרי הוו [שנים הם], ומדוע נאמר במשנה "צלצל"? ומשיבים: כיון דחדא עבידתא עבדי [שמעשה אחד הם עושים] כשמכים זה בזה, וחד גברא עביד בהו [ואדם אחד עושה, מנגן בהם], קרי להו חד [קורא להם כלי אחד].

ב משנה אין פוחתין משנים עשר לוים שעומדין על הדוכן הסמוך למזבח ושרים, ומוסיפין עד עולם (כמה שירצו). אין הלוי הקטן נכנס לעזרה שבמקדש לעבודה, אלא בשעה שהלוים אומרים בשיר, כדי ללוותם בשירתם. ולא היו הקטנים

אומרים (מנגנים) בנבל ובכנור, אלא בפה, כדי ליתן תבל (תבלין, טעם טוב) בנעימה (במנגינה) על ידי קולותיהם הדקים והצלולים.

ר' אליעזר בן יעקב אומר: אין הקטנים עולין למנין של שנים עשר העומדים על הדוכן, ואין עולין לדוכן, אלא בארץ היו עומדין וראשיהן נראים בין רגלי הלוים, וצערי הלוים היו נקראין.

ג גמרא שנינו במשנה כי אין פוחתין משנים עשר לויים עומדים על הדוכן לשיר. ושואלים: הני [שנים עשר אלה] כנגד מי הם? אמר רב פפא: מספר השרים הוא כנגד מספר המנגנים שאין פוחתים מהם, שהם תשעה כנורות ושני נבלים וצלצל אחד, כפי שנאמר במשניות הקודמות. וכן מצאנו שם שמספר השרים היה שנים עשר, שנאמר: "מלומדי שיר לה'... הוא ובניו ואחיו שנים עשר" (דברי הימים א כה, ז—ט).

שנינו במשנה: אין הקטן נכנס לעזרה לעבודה אלא בשעה שהלוים אומרים בשיר. ושואלים: מנא הני מילי [מנין הדברים הללו]? אמר ר' יוחנן, דאמר קרא [שאמר הכתוב]: "ויעמד ישוע בניו ואחיו קדמיאל ובניו בני יהודה כאחד לנצח על עשה המלאכה ה' עבודת בית ה' בבית האלהים" (ראה עזרא ג, ט), כלומר, האבות עם הבנים, גדולים וקטנים כאחד, היו מלווים את העבודה בשיר.

ד שנינו במשנה שאותם לויים קטנים לא היו אומרים לא בנבל ולא בכנור, אלא בפה כדי ליתן תבל בנעימה. ומעירים: למימרא [יש לומר, ללמוד] מלשון המשנה שנבל הוא כלי לחוד, וכנור כלי לחוד הוא. ושואלים: לימא מתניתין [האם לומר שמשנתנו] שלא כשיטת ר' יהודה היא? דתניא [ששנויה ברייתא], ר' יהודה אומר: כנור של מקדש של שבעת נימין (מיתרים) היה, שנאמר: "שבע שמחות את פניך נעימות בימינך נצח" (תהלים טז, יא), אל תיקרי "שובע" אלא: "שבע", ויש ללמוד משם שהנעימות של הכינור (שנאמר: "כנור נעים", שם פא, ג) שהיו מנגנים בו לפני ה', היו בכינור של שבעה מיתרים.

וכינור של ימות המשיח יהיה של שמונה נימים, שנאמר: "למנצח על השמינית מזמור לדוד" (תהילים יב, א), ויש ללמוד משם שאת הזמירות שינגנו בימות משיח בן דוד, ינגנו על נימא שמינית שיוסיפו לכינור.

והכינור של עולם הבא יהיה של עשר נימים, שנאמר: "מזמור שיר ליום השבת... עלי עשור ועלי נבל עלי הגיון בכנור" (תהילים צב, א—ד), שבשבת שלעתיד לבוא, שהיא העולם הבא, ינגנו ב"עשור", שהוא הנבל והוא הכנור.

וכן הוא אומר: "הודו לה' בכנור בנבל עשור זמרו לו שירו לו שיר חדש" (תהילים לג, ב—ג), שבכנור שהוא נבל עשור ישירו את השיר החדש שלעולם הבא. הרי שר' יהודה סבור שכנור ונבל הוא אותו הכלי!

ומשיבים: אפילו תימא [תאמר] שמשנתנו היא כשיטת ר' יהודה, יש להסביר כי לעולם הבא, איידי דנפישי נימין דידיה [כיון שמרובים הנימים שלו, של הכנור], נפיש קליה [מרובה קולו] כי [כמו] נבל, לכן קרי ליה [קורא לו] לזה של עתיד לבוא נבל, אבל באמת שני כלים הם, כפי ששנינו במשנתנו.

שנינו במשנה, ר' אליעזר בן יעקב אומר: אין עולין הלויים הקטנים מן המנין כו' וצערי הלוים היו נקראין. ומעירים, תנא [שנה החכם בברייתא]: וסועדי (עוזרי) הלוים היו נקראין, כלומר, שהיו מסייעים ללויים בקולם. ושואלים: ותנא דידן [והתנא שלנו] מדוע אינו קורא להם כך? ומשיבים: כיון דהני קטין קלייהו [שאלה, הקטנים, דק קולם] והני עב קלייהו [ואלה, המבוגרים, עבה קולם], הני מקטטי והני לא מקטטי [אלה, הקטנים, מקטינים את קולם, עושים את קולם דק ויפה, ואלה המבוגרים אינם יכולים להקטין את קולם], לכן קרי להו [קורא להם] צערי הלויים, על שהיו מצערים אותם.

א משנה יש בערכין צדדים להקל ולהחמיר, ובמקדיש שדה אחוזה (נחלת אבות) בארץ ישראל, יש צדדים להקל ולהחמיר, ובשור המועד שהמית העבד יש צדדים להקל ולהחמיר, וכן באונס ובמפתה ובמוציא שם רע יש צדדים להקל ולהחמיר, כפי שיבואר במשניות בהמשך הפרק.

ומפרטים: יש בערכין להקל ולהחמיר, כיצד? אחד שהעריך, כלומר, שאמר על מי שהוא בן עשרים ועד ששים שנה: "ערך פלוני עלי", בין את הנאה שבישראל, ששוויו רב אילו היה נמכר כעבד, ובין את הכעור שבישראל, ששוויו מועט — נותן את הערך הקצוב בתורה, חמשים סלע (ויקרא כז, ג), ואולם אם אמר: "הרי דמיו עלי" — נותן את שוויו, כאילו היה נמכר כעבד בשוק.

ב גמרא שנינו במשנה: יש בערכין להקל ולהחמיר, כיצד? אחד שהעריך את הנאה שבישראל ואת הכעור שבישראל נותן חמישים סלע. ומדייקים מלשון המשנה: בישראל — אין [כן], בגוים — לא, ושואלים:

לימא מתניתין [האם נאמר שמשנתנו] היא שלא כשיטת ר' מאיר, הסבור שמעריכים את הגוי, דתנן [ששנינו במשנה]: גוי, ר' מאיר אומר: נערך על ידי ישראל, אבל לא מעריך?

ומשיבים: יש לפרש את משנתנו אפילו תימא [תאמר] שהיא כשיטת ר' מאיר, ויש לומר כי הוא הדין שאפילו בגוי נמי [גם כן] מדובר, אלא

that have been inspected in the Chamber of the Lambs for four days prior to the time of their slaughter. The reserve of six lambs ensured that each lamb would be available for inspection for three days prior to the day of its sacrifice, for a total of four. And whose opinion is this? It is the opinion of ben Bag Bag, as it is taught in a baraita that ben Bag Bag says: From where is it derived that the daily offering requires examination four days prior to its slaughter?

The verse states with regard to the daily offering: “My food that is presented unto Me for offerings made by fire, of a pleasing aroma unto Me, shall you safeguard to offer unto Me in its due season” (Numbers 28:2); and it states there, with regard to the Paschal offering: “In the tenth day of this month they shall take to them every man a lamb…and it shall be for you as a safeguard until the fourteenth day of this month” (Exodus 12:3–6), i.e., the first month. Since the word “safeguard” appears in both verses, it is derived that just as in the verse there, the Paschal offering requires examination four days prior to its slaughter, so too here, the daily offering requires examination four days prior to its slaughter.

The Gemara notes: The language of the mishna is also precise, according to the explanation that the mishna is referring to Shabbat and Rosh HaShana merely as a mnemonic device, as it teaches that the six lambs are sufficient for Shabbat and the two Festival days of Rosh HaShana, and it does not teach that the six lambs are for use on Shabbat and the two days of Rosh HaShana. The Gemara concludes: Learn from the language of the mishna that this explanation is correct.

§ The mishna teaches that one plays no fewer than two trumpets, and one may add to that number. The Gemara asks: Until how many trumpets may these additions be made? The Gemara answers that Rav Huna says, and some say Rav Zavdi says that Rav Huna says: They may play up to 120 trumpets, as it is stated: “And with them one hundred and twenty priests sounding with trumpets” (II Chronicles 5:12).

The mishna teaches that one plays no fewer than nine harps and one may add up to an infinite number, and the cymbal was played alone and none may be added to it. The Gemara asks: From where is this matter derived? Rav Asi says that it is as the verse states: “And Asaph with the cymbals, sounding aloud” (I Chronicles 16:5), which indicates that only one Levite played the cymbals. The Gemara asks: The word cymbals is in the plural, indicating that there were two; why, then, does the mishna say that there is only one cymbal? The Gemara answers: Since two cymbals perform one act and one person plays them by banging them together, the mishna calls them one instrument.

MISHNA: In the Temple, there are no fewer than twelve Levites standing on the platform adjacent to the altar and singing, and one may add Levites on the platform up to an infinite number. A minor Levite may enter the Temple courtyard for service only at a time when the Levites are engaging in song, so that he may accompany them. And minors would not engage in playing a lyre and in playing a harp; rather, they would engage in singing with the mouth, in order to provide flavor to the music with their pure, high voices.

Rabbi Eliezer ben Ya’akov says: Minors are not tallied in the minimum total of twelve Levites, and they do not ascend to the platform; rather, they would stand on the ground and their heads would reach to between the legs of the Levites, and they were called cadets [tzoarei] of the Levites.

GEMARA: The mishna states that a minimum of twelve Levites would stand on the platform and sing. The Gemara asks: To what does this number correspond? Rav Pappa says: It corresponds to the minimum number of instruments that were played: Nine harps and two lyres and one cymbal. This number is also alluded to in the Bible, as it is stated: “Instructed in singing unto the Lord…he and his brethren and sons were twelve” (I Chronicles 25:7–9).

§ The mishna teaches: A minor Levite may enter the Temple courtyard for service only at a time when the Levites are engaging in song. The Gemara asks: From where is this matter derived? Rabbi Yoḥanan says: As the verse states: “Then stood Jeshua with his sons and his brethren, and Kadmiel and his sons, the sons of Judah, together, to make music for the workmen in the House of God” (Ezra 3:9). This verse shows that in making music it is preferable to have one’s sons, i.e., minors, as accompaniment.

The mishna teaches: The minors would not engage in playing a lyre and in playing a harp; rather, in singing with the mouth in order to provide flavor to the music with their pure, high voices. The Gemara notes: That is to say that a lyre and a harp are two distinct instruments. Let us say that the mishna is not in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, as it is taught in a baraita that Rabbi Yehuda says: The harp used in the Temple was an instrument of seven strings, as it is stated: “In your presence is fullness [sova] of joy, in your right hand sweetness for evermore” (Psalms 16:11). Do not read the word as “fullness [sova]” but as seven [sheva]. This indicates that the “sweet harp” (see Psalms 81:3) played in the presence of God, i.e., in the Temple, has seven strings.

Rabbi Yehuda continues: And the harp that will be played in the days of the Messiah will have eight strings, as it is stated: “For the Leader, on the eighth: A Psalm of David” (Psalms 12:1). This indicates that the psalms that will be recited in the time of the Messiah, son of David, will be played on the eighth string that will be added to the harp.

And the harp that will be played in the World-to-Come will have ten strings, as it is stated: “A Psalm, a song. For the Shabbat…With an instrument of ten strings and with the lyre, with a solemn sound upon the harp” (Psalms 92:1–4). This indicates that in the World-to-Come, which is comparable to Shabbat, songs of praise to God will be played on a ten-stringed instrument, identified here as both a lyre and a harp.

And similarly, another verse states: “Give thanks unto the Lord with the harp; sing praises unto Him with the lyre of ten strings. Sing unto Him a new song” (Psalms 33:2–3), which is referring to the new song that will be sung only in the World-to-Come. This proof in support of Rabbi Yehuda’s claim that the harp used in the World-to-Come will have ten strings is from a verse that is referring to a ten-stringed lyre, which shows that according to Rabbi Yehuda, the lyre and harp are the same instrument. Therefore, his opinion apparently contradicts the mishna.

The Gemara answers: You may even say the mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, as even he agrees that the harp and lyre are essentially two different instruments. But in the World-to-Come, since the strings of the harp will be increased, its sound will be increased like that of the lyre, and therefore he calls the harp a lyre.

The mishna teaches that Rabbi Eliezer ben Ya’akov says: The minors are not tallied in the minimum total of twelve Levites…and they were called cadets [tzoarei] of the Levites. The Sages taught in a baraita: And they were called the helpers [soadei] of the Levites. The Gemara asks: And the tanna of our mishna, why is he referring to them as tzoarei? The Gemara answers: Since these minors had high voices and those adults had deep voices, and these minors would sing in a high voice [mekateti], and those adults could not sing in such a high voice, they were called tzoarei, as they caused the adult Levites anguish [tza’ar] due to the fact that they could not produce the same pleasant sounds as the minors.

MISHNA: There are halakhot with regard to valuations that are lenient and others that are stringent; and there are halakhot with regard to an ancestral field that are lenient and others that are stringent; and there are halakhot with regard to a forewarned ox that killed a Canaanite slave that are lenient and others that are stringent; and there are halakhot with regard to a rapist, and a seducer, and a defamer that are lenient and others that are stringent.

There are halakhot with regard to valuations that are lenient and others that are stringent; how so? Both in the case of one who took a vow of valuation to donate the fixed value of the most attractive among the Jewish people and in the case of one who took a vow of valuation to donate the fixed value of the most unsightly among the Jewish people, he gives the fixed payment of fifty sela, shekels, to the Temple treasury (see Leviticus 27:3). And if one said: It is incumbent upon me to donate the assessment of another to the Temple treasury, he gives the price for that person if sold as a slave, a sum that can be more or less than fifty shekels.

GEMARA: The mishna states: There are halakhot with regard to valuations that are lenient and others that are stringent; how so? Both in the case of one who took a vow of valuation to donate the fixed value of the most attractive among the Jewish people and in the case of one who took a vow of valuation to donate the fixed value of the most unsightly among the Jewish people, he gives the fixed payment of fifty sela to the Temple treasury. The Gemara infers from this that if the vow of valuation referred to a Jew, yes, he pays the fixed value; but if one took a vow of valuation to donate the fixed value of gentiles, he does not pay the fixed value.

The Gemara asks: If so, let us say that the mishna is not in accordance with the opinion of Rabbi Meir, as we learned in a mishna (5b): With regard to a gentile, Rabbi Meir says: He is valuated in a case where a Jew says: It is incumbent upon me to donate the fixed value of this gentile; but a gentile does not take a vow of valuation to donate his fixed value or the value of others.

The Gemara answers: You can even say that the mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Meir, as it can be claimed that the same is true, i.e. that even if one took a vow of valuation to donate the fixed value of a gentile, he also pays the fixed amount. But