ערכין יא ע"ב

שציווהו ה' על עסקי קול, כלומר, על שירה. רב אשי אמר, מהכא [מכאן] מקור לשירה על הקרבן: "ויהי כאחד למחצצרים ולמשררים להשמיע קול אחד להלל ולהודות לה' " (דברי הימים ב ה, יג), ומכאן שיחד עם החצוצרות שציותה התורה לתקוע בהם על הקרבנות (במדבר י, י) יש גם שירה.

ר' יונתן אמר, מהכא [מכאן] מקור לשירת הלויים על הקרבן, שנאמר לכהנים ביחס ללויים: "ואל המזבח לא יקרבו ולא ימותו גם הם גם אתם" (במדבר יח, ג), הרי שהוקשו זה לזה, מה אתם הכהנים מצווים בעבודת מזבח, בהקרבה — אף הם הלויים מצווים בעבודת מזבח, בשירה שעל הקרבן.

ומעירים, תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך] על פסוק זה: "ולא ימותו גם הם גם אתם", אתם הכהנים, אם עבדתם בעבודה שלהם של הלויים, בשירה, והם הלויים שעבדו בעבודת ההקרבה שלכם — במיתה בידי שמים. אבל הם הלויים שהחליפו בעבודות שלהם, כגון בין שירה לבין הגפת השערים במקדש — אינן בחיוב מיתה אלא באזהרה, במצות לא תעשה בלבד.

ומביאים מה שאמר אביי בענין זה, נקיטינן [מוחזקים אנו]: לוי שתפקידו משורר, ששיער (שעבד כשוער) במקומו של חבירו — נידון במיתה, שנאמר: "והחנים לפני המשכן קדמה לפני אהל מועד מזרחה משה ואהרן ובניו שומרים משמרת המקדש למשמרת בני ישראל והזר הקרב יומת" (במדבר ג, לח), ויש לשאול: מאי [מה פירוש] זר? אילימא [אם תאמר] זר ממש, ישראל — הכתיב חדא זימנא [הרי כבר נאמר הדבר פעם אחת] לפני כן (שם י)! אלא לאו [האם אין] הכוונה ללוי בעבודת חבירו, שהוא זר לענין אותה עבודה.

מיתיבי [מקשים] על אביי ממה ששנינו בברייתא: משורר ששיער ומשוער ששורר — אינן במיתה אלא באזהרה!

ומשיבים: תנאי [מחלוקת תנאים] היא, דתניא [ששנויה ברייתא]: מעשה בר' יהושע בר חנניה הלוי שהלך לסייע בהגפת דלתות אצל ר' יוחנן בן גודגדא, שהיה גם הוא לוי, אמר לו: בני, חזור לאחוריך, שאתה מן המשוררים ולא מן המשוערים; ומעתה,

מאי לאו בהא קמיפלגי [האם לא בזה הם חלוקים], דמר סבר [שחכם זה, ר' יוחנן, סבור]: בעונש מיתה היא, ולכן גזרו בה רבנן [חכמים], שאסור לסייע לחבירו שמא יעשה גם כן בעצמו. ומר סבר [וחכם זה סבור]: רק באזהרה היא, ולא גזרו בה לסייע לאחר?

ודוחים: לא, דכולי עלמא [לדעת הכל] באזהרה היא, מר סבר [חכם זה סבור]: מסייע לחברו גזרו ביה רבנן [גזרו בו חכמים], ומר סבר [וחכם זה סבור]: לא גזרו ביה רבנן [לא גזרו בו חכמים].

א בעי [שאל] רבי אבין: עולת נדבת ציבור האם טעונה שירה או אינה טעונה שירה? וצדדי השאלה: "ותקעתם בחצוצרות על עלתיכם" (במדבר י, י) אמר רחמנא [אמרה התורה], וכוונתה בכך לומר: אחת עולת חובה ואחת עולת נדבה? או דלמא [שמא] אין כאן ריבוי מיוחד של הכתוב, אלא: ותקעתם בחצוצרות על עולותיכם דכולהו [של כל] ישראל קאמר רחמנא [אמרה התורה], והרי פרשה זאת עוסקת בקרבנות הציבור.

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] ממה שנאמר: "ויאמר חזקיהו להעלות העולה על המזבח, ובעת החל העולה החל שיר ה' והחצוצרות על ידי כלי שיר דוד מלך ישראל" (דברי הימים ב כט, כז), ולשון "ויאמר" מורה כי הדבר לא היה פשוט מתחילה, ורק לאחר מכן הועלתה העולה בליווי השירה. ויש לברר: האי שירה מאי עבידתה [שירה זו מה מעשיה, מה עניינה]? אילימא [אם תאמר] שהיתה זו שירה של עולת חובה, למה לי אימלוכי [להימלך] האם להעלות עולה זו? אלא לאו [האם לא] מדובר בעולת נדבה? ומכאן שאומרים שירה על עולת נדבת ציבור.

אמר רב יוסף: לא, עולת ראש חודש הוה [היתה], שהיא עולת חובה, וקא מיבעיא להו [ונשאלה להם השאלה] מי הוקבע [האם נקבע] ראש חדש בזמנו, באותו יום, שהיה היום השלושים לחודש הקודם, דליקרב [שיקרב הקרבן], או לא נקבע באותו יום, וראש החודש למחרת. ונתברר כי בית דין קידשו את החודש, ולכן הקריבו את העולה.

אמר ליה [לו] אביי לרב יוסף: ומי מצית אמרת הכי [והאם יכול אתה לומר כך], שהיה זה בראש החודש? והכתיב [והרי נאמר] בתחילת אותו ענין: "ביום ששה עשר לחדש הראשון" וגו' (שם יז), ולאחר מכן נאמר הכתוב שאנו עוסקים בו: "ויאמר חזקיהו להעלות העולה על המזבח" (שם, יז—כז)!

אלא אמר רמי בריה [בנו] של רב ייבא: כבש הבא עם מנחת העומר, הקריבה ביום ששה עשר לחדש הראשון, קמיבעיא להו [נסתפק להם] האם יש להקריבו. והספק היה מי קבע [האם נקבע] ראש חדש בזמנו, והיום כבר ששה עשר בניסן, דליקריב [שיקרב] הכבש עם מנחת העומר, או לא.

מתקיף לה [מקשה על כך] רב אויא: כיצד ייתכן שהסתפקו בכך? וליחזי [ושיראה] פסח היכי עביד [כיצד, באיזה יום, עשה]? מצה היכי אכיל [איך, באיזה יום אכל]?

אלא אמר רב אשי: אף שמדובר היה בכבש הבא עם מנחת העומר, מה שנמלכו בחזקיהו לא היה בגלל ספק, אלא מידי דהוה אשליחא דציבורא דממליך [כמו שהוא בשליח הציבור שנמלך] בשולחיו לפני שהוא ניגש להתפלל. ומעירים: השתא דאתית להכי [עכשיו שהגעת לכך, להסבר זה], אפילו תימא [תאמר] שמדובר היה בעולת חובה רגילה, של קרבן התמיד, מה שנמלכו בחזקיהו היה מידי דהוה אשליחא דציבורא דממליך [כמו שהוא הדין בשליח ציבור שנמלך]. על כל פנים לא נפתרה השאלה האם עולת נדבת ציבור טעונה שירה.

ואומרים, תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו בברייתא, רבי יוסי אומר: מגלגלין זכות ליום זכאי וחובה ליום חייב. כיצד?

אמרו: כשחרב הבית בית המקדש בראשונה, אותו היום תשעה באב היה, ומוצאי שבת (יום ראשון) היה, ומוצאי שביעית (שנה ראשונה לאחר השמיטה) היתה, ומשמרתו (משמר הכהנים) של יהויריב היתה, והיו כהנים ולוים עומדים על דוכנן ואומרים שירה, ומה שירה אמרו? "וישב עליהם את אונם וברעתם יצמיתם" (תהלים צד, כג), ולא הספיקו לומר את סוף המקרא "יצמיתם ה' אלהינו" עד שבאו גוים לתוך המקדש וכבשום, וכן אירע בשניה, בחורבן הבית השני.

ויש לשאול: האי שירה מאי עבידתיה [שירה זו מה מעשיה כאן]? אילימא [אם תאמר] שהיתה זו שירה של עולת חובה, מי הואי [האם היתה] באותו זמן? והרי שנינו כי בשבעה עשר בתמוז, שלושה שבועות קודם לכן, כבר בטל קרבן חובה של התמיד, מפני שלא היו להם כבשים מחמת המצור! אלא לאו [האם לא] מדובר בעולת נדבה, ומכאן ששרים גם על עולת נדבה!

ודוחים: ותסברא [וכי יכול אתה לסבור כך]? מאי שנא [במה שונה] עולת חובה לקרבן התמיד דלא הואי [שלא היתה] להם, ומאי שנא [ובמה שונה] עולת נדבה דהואי [שהיתה] בהמה להקרבה? ומשיבים: הא לא קשיא [זה אינו קשה]: בן בקר אקראי בעלמא [במקרה בלבד] הוא דאיתרמיא להו [שנזדמן להם] באותה שעה, אבל כבשים לקרבן התמיד (ראה במדבר כח, ג) לא היו. ומכל מקום, משמע מכאן שהלויים צריכים לומר שירה על עולת נדבת ציבור.

אמר רבא, ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת רב אשי: ותסברא [וכי יכול אתה לסבור כן] שהלויים קיימו באותה שעה את מצות השירה הקבועה לקרבנות היום? הלא שירה דיומיה [השיר הקבוע של אותו יום] שחרב בו המקדש, היא "לה' הארץ ומלואה" (תהילים כד, א), שהיה זה יום ראשון, ואילו מה ששרו אז "וישב עליהם את אונם" — בשיר דארבעה [של יום רביעי] בשבת הוא! אלא צריך לומר שאילייא בעלמא הוא דנפל להו בפומייהו [קינה בלבד היא שנפלה להם בפיהם], ולא היתה זו שירה שנאמרת על קרבן.

ושואלים: והא [והרי] "לויים עומדין על דוכנן" קתני [הוא שונה] בברייתא, במקום בו אומרים שירה על הקרבן, ליד המזבח! ומשיבים: יש להסביר את הדבר כדברי ריש לקיש, שאמר: אומר (אומרים) הלויים שירה על הדוכן שלא על הקרבן כשרוצים בכך. ושואלים: אי הכי [אם כך] אנו סבורים, יש לפתור את שאלת רבין ולומר כי בעולת נדבה נמי לימא [גם כן יאמרו] שירה, בתורת רשות! ומשיבים: אם יאמרו שירה על עולת נדבה בתורת רשות נפיק מינה חורבא [תצא מכך תקלה], שיבואו להקל בשירה של עולת חובה, שיסברו שאף היא אינה אלא רשות. ולא נפתרה איפוא שאלת ר' אבין.

ושואלים: מאי הוה עלה [מה היה עליה] על שאלה זו? כיצד נפתרה? ומשיבים: תא שמע [בוא ושמע], דתני [ששנה] רב מרי בריה [בנו] של רב כהנא: נאמר "וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם ותקעתם בחצוצרות על עלתיכם ועל זבחי שלמיכם" (במדבר י, י) — הוקשו העולות והשלמים שבפסוק זה, העוסק בשירה על הקרבן:

מה עולה היא קודש קדשים — אף שלמים האמורים במקרא זה הם קודש קדשים, כלומר, כבשי שלמים שמביאים הציבור עם שתי הלחם בשבועות, שהם קדשי קדשים. ומה שלמים אלה קבוע להם זמן בחג שבועות, אף עולה שטעונה שירה היא דוקא זו שקבוע לה זמן, אבל עולת נדבה, שלא קבוע לה זמן — אין עליה שירה.

This indicates that God responded to Moses, who was a Levite, by commanding him about matters pertaining to the voice, i.e., that the Levites must accompany the sacrifices with song. Rav Ashi says that the obligation for the Levites to sing in the Temple is derived from here: “It came to pass, when the trumpeters and singers were as one, to make one sound to be heard in praising and thanking the Lord” (II Chronicles 5:13). This indicates that just as there is a requirement for trumpets to be sounded during the sacrifice of communal offerings (see Numbers 10:10), there is likewise a requirement for the Levites to sing.

Rabbi Yonatan says that the requirement for the Levites to sing in the Temple is derived from here: The Torah commands the priests with regard to the Levites: “They shall not come near the altar, that they die not, neither they nor you” (Numbers 18:3). The verse equates the Levites with the priests, indicating that just as you, the priests, are obligated to perform the service on the altar, so too they, the Levites, are obligated to perform a service pertaining to the altar, i.e., the song that accompanies the offerings.

A derivation of halakhot based on the comparison between priests and Levites in this verse is also taught in a baraita: It is stated: “That they die not, neither they nor you.” This indicates that if you, the priests, perform their duties, i.e., the Levites’ duties, or they, the Levites, perform yours, e.g., the sacrificial rites, the perpetrator is liable to receive death at the hand of Heaven. But if they, the Levites, perform a function that belongs to a different group of Levites, but is nevertheless a duty of theirs, i.e., the Levites in general, e.g., if Levites assigned to open and close the gates of the Temple decide instead to sing, they are not punished with death; rather, they have merely violated a prohibition.

Abaye said: We hold that a Levite designated to serve as a singer who instead served in another Levite’s position as a gatekeeper is liable to be put to death, as it is stated: “And those that were to pitch tent before the Tabernacle eastward, before the Tent of Meeting toward the sunrising, were Moses and Aaron and his sons, keeping the charge of the Sanctuary, for the charge of the children of Israel; and the stranger that drew near was to be put to death” (Numbers 3:38). What is the meaning of the term “stranger” in this verse? If we say it is referring to an actual stranger, i.e., a non-Levite, isn’t it written already on another occasion that he is liable to be put to death (see Numbers 3:10)? Rather, this is not its meaning; instead, it is referring to one who is a Levite but is a stranger to that service.

The Gemara raises an objection to Abaye’s statement from a baraita: A singer who served as a gatekeeper and a gatekeeper who sang are not punished with death; rather, they have merely violated a prohibition.

The Gemara explains that this matter is a dispute between tanna’im, as it is taught in a baraita: There was an incident involving Rabbi Yehoshua bar Ḥananya, a Levite, who went to Rabbi Yoḥanan ben Gudgeda, also a Levite, in order to assist in closing the doors of the Temple. Rabbi Yoḥanan ben Gudgeda said to him: My son, go back, as you are among the singers and not among the gatekeepers.

The Gemara analyzes the baraita: What, is it not the case that these two Levite Sages disagree about this, that one Sage, Rabbi Yoḥanan ben Gudgeda, holds that if a Levite who is a singer closes the gate by himself, it is a prohibition punishable by death, and therefore the Sages decreed that a Levite who is a singer should not even assist the gatekeepers in closing the gates; and one Sage, Rabbi Yehoshua bar Ḥananya, holds that it is a prohibition that is not punishable by death, and therefore the Sages did not decree that a Levite who is a singer should not assist the gatekeepers in closing the gates?

The Gemara responds: No, that is not necessarily the correct analysis of the baraita. Rather, everyone agrees that one Levite performing another Levite’s task by himself is a prohibition that is not punishable by death. One Sage holds that the Sages nevertheless decreed that a Levite who is a singer should not even assist the gatekeepers, and one Sage holds that the Sages did not decree that a Levite who is a singer should not assist the gatekeepers in closing the gates.

§ Rabbi Avin raises a dilemma: Does a communal voluntary burnt offering require an accompanying song or does it not require song? He explains the two sides of the dilemma: The Merciful One states in the Torah: “You shall blow with the trumpets over your burnt offerings” (Numbers 10:10). Does the term “burnt offerings” include both an obligatory burnt offering and a voluntary burnt offering, or perhaps the Merciful One is saying that the trumpets and song must accompany the burnt offerings of the entire Jewish people, i.e., they must be burnt offerings that are an obligation of the people?

The Gemara suggests: Come and hear a proof from a verse: “And Hezekiah commanded to offer the burnt offering upon the altar, and when the burnt offering began, the song of the Lord began also, and the trumpets, together with the instruments of David king of Israel…And Hezekiah the king and the princes commanded the Levites to sing praises unto the Lord” (II Chronicles 29:27–30). The Gemara analyzes the description of this service: This song, what was its purpose? If we say that it accompanied an obligatory burnt offering that was brought on that day, why did they have to seek authorization from Hezekiah? Why did Hezekiah need to issue a specific command that they should accompany this offering with song? Rather, is it not the case that this song served to accompany the voluntary burnt offering that Hezekiah brought on that day?

Rav Yosef said: No, that day was a New Moon, and it was the additional burnt offering of the New Moon, an obligatory burnt offering, that was accompanied by the song. As for the need for Hezekiah’s approval, the explanation is as follows: It was the thirtieth day following the previous New Moon, and they were asking him if the current New Moon was established in its time, i.e., on that day, so that the burnt offering of the New Moon should be sacrificed, or if the New Moon had not been declared on that day. Hezekiah clarified that the court had declared the New Moon, and therefore they should sacrifice the offering.

Abaye said to Rav Yosef: And how can you say that that day was the New Moon? Isn’t it written: “On the sixteenth day of the first month” (II Chronicles 29:17), and later, in that context, it states: “And Hezekiah commanded to offer the burnt offering upon the altar”?

Rather, Rami, son of Rav Yeiva, said: The question they were asking Hezekiah referred to the obligatory, communal burnt offering lamb that comes with the omer, i.e., the barley offering brought on the sixteenth of the first month, Nisan. They asked: Was the New Moon of Nisan established in its correct time, which means that it is now in fact the sixteenth of Nisan and the omer offering and the lamb brought with it should be sacrificed, or was it not really the sixteenth of Nisan?

Rav Avya objects to this explanation: How is it possible that they were unsure whether it was the sixteenth of Nisan? Let them see how the Paschal offering was performed on the fourteenth of Nisan and how matza was eaten the following night. The day of the sixteenth of Nisan could easily be determined from when those mitzvot were performed.

Rather, Rav Ashi said: They asked permission from Hezekiah before sacrificing the lamb that comes with the omer offering, just as it is with regard to a prayer leader, who, as a gesture of respect, asks permission from the congregation before leading them in prayer. Likewise, the people asked permission from Hezekiah as a formal gesture of respect, not because they required his advice. The Gemara notes: Now that you have arrived at this explanation, you may even say that it was a common obligatory burnt offering, e.g., the daily offering, and they asked permission of Hezekiah before sacrificing it, just as it is with regard to a prayer leader, who asks permission from the congregation before leading it in prayer.

The Gemara has still not proven whether or not a communal voluntary burnt offering must be accompanied with song. The Gemara suggests: Come and hear a proof from the following baraita. Rabbi Yosei says: A fortunate matter is brought about on an auspicious day, and a deleterious matter on an inauspicious day.

As the Sages said: When the Temple was destroyed for the first time, that day was the Ninth of Av, a date on which several calamities had already occurred; and it was the conclusion of Shabbat, i.e., it was on the day after Shabbat, a Sunday; and it was the year after a Sabbatical Year; and it was the week of the priestly watch of Jehoiarib; and the priests and Levites were standing on their platform and singing song. And what song were they singing? They were singing the verse: “And He brought upon them their own iniquity, and He will cut them off in their own evil” (Psalms 94:23). And they did not manage to recite the end of that verse: “The Lord our God will cut them off,” before gentiles came and conquered them. And likewise, the same happened when the Second Temple was destroyed.

The Gemara analyzes the baraita: This song, what was its purpose? If we say that it accompanied an obligatory burnt offering, was there any obligatory communal burnt offering sacrificed at that time? The daily offering had already ceased to be sacrificed, due to a lack of animals, on the seventeenth of Tammuz, three weeks before the Ninth of Av. Rather, is it not correct to say that this song accompanied a voluntary burnt offering?

The Gemara asks: And can you understand this to be the case? What is different about an obligatory burnt offering, which was not sacrificed at this time because they did not have animals to bring, and what is different about a voluntary burnt offering, that it was sacrificed? Just as there were no animals available for obligatory offerings, there were none available for voluntary burnt offerings either. The Gemara answers: That is not difficult. A young bull, which cannot be sacrificed as the daily offering, for which lambs are required, happened to come into their possession merely by coincidence, and they sacrificed it as a voluntary burnt offering. This indicates that the Levites are required to sing as an accompaniment to the sacrifice of a communal voluntary burnt offering.

Rava said, and some say Rav Ashi said: And how can you understand the description of the destruction cited in the baraita? The song of the day for Sunday, which is when the baraita says that the Temple was destroyed, is the psalm that begins: “The earth is the Lord’s, and the fullness thereof” (Psalms 24:1). And yet the verse that the baraita says that the Levites were singing, “And He brought upon them their own iniquity,” is in the song for Wednesday, not the song for Sunday. Rather, it was merely a portentous lamentation [eiliyya] that came into their mouths, not an actual song recited over an offering.

The Gemara asks: But isn’t it taught in the baraita that the Levites were standing on their platform near the altar, which is where they stood when they sang to accompany offerings? The Gemara answers: This can be explained in accordance with the opinion of Reish Lakish, who says: The Levites are permitted to recite songs on the platform even when it is not for an offering. The Gemara asks: If so, if the Levites may recite songs on the platform at will, let them also recite a song for a voluntary burnt offering, even if it is not required. The Gemara answers: That could result in a mishap, as the Levites might assume that just as singing for a voluntary burnt offering is optional, so too singing for an obligatory burnt offering is also optional.

The question of whether a song must be recited for a communal voluntary burnt offering has still not been resolved. The Gemara asks: What came of it, i.e., what is the resolution to that question? The Gemara responds: Come and hear a proof, as Rav Mari, son of Rav Kahana, teaches that the verse: “You shall blow with the trumpets over your burnt offerings, and over the sacrifices of your peace offerings” (Numbers 10:10), juxtaposes burnt offerings to peace offerings, which indicates that there is a relevant comparison between them with regard to the sounding of trumpets, and, by extension, to song.

There are two conclusions that are to be drawn from this comparison: Just as the burnt offering is an offering of the most sacred order, so too, the peace offering that must be accompanied by song is one that is an offering of the most sacred order, and the only peace offering of this kind is the lambs that are brought together with the two loaves on Shavuot. And just as this peace offering has a set time when it must be brought, so too, the burnt offering that must be accompanied by song is one that has a set time, which excludes voluntary burnt offerings. Consequently, voluntary burnt offerings are not accompanied by song.