ערכין יא ע"א

ערכין יא ע"א - Steinsaltz

There were ten holes in it and each and every one would emit ten types of tone. It therefore emerges that the entire instrument emitted one hundred types of tone. It was taught in a baraita: The magreifa was one cubit wide and one cubit tall, and a handle protruded from it. It was hollow and there were ten holes in it and each one would produce one hundred types of tone. It therefore emerges that that the entire instrument emitted one thousand types of tone. Rav Naḥman bar Yitzḥak said: And your mnemonic to remember which of these two statements was said by Shmuel and which was taught in a baraita is that the baraita expresses itself with exaggeration, as it is common for baraitot to exaggerate numbers.

§ The mishna teaches that the Temple musicians were slaves of priests according to Rabbi Meir, whereas according to Rabbi Yosei they were Israelites of pure lineage, and according to Rabbi Ḥanina ben Antigonus they were Levites. The Gemara suggests: Let us say that they disagree about this; that the one who says they were slaves holds that the primary component of song in the Temple service is singing with the mouth, and the instrumental music was performed merely to sweeten the sound of the singing. Since the instrumental music is mere accompaniment, it could be performed by slaves. And the one who says that the musicians were Levites holds that the primary component of song in the Temple service is the music played with instruments. Therefore, the musicians had to be Levites, who were tasked with the song that was part of the Temple service.

The Gemara responds: And can you understand the disagreement in this manner? According to this suggestion, what does Rabbi Yosei, who says that the musicians were Israelites of pure lineage, hold? If he holds that the primary component of song in the Temple service is singing with the mouth, then it should be sufficient if slaves play the instruments. Why would he require Israelites of pure lineage? And if he holds that the primary component of song in the Temple service is the music played with instruments, we should require Levites to play the instruments.

The Gemara responds: Actually, Rabbi Yosei holds that the primary component of song in the Temple service is singing with the mouth. And here, the tanna’im disagree about whether the musicians in the Temple may be elevated from the musical platform to the presumptive status of pure lineage with regard to marriage and eligibility to receive Levitical tithes.

The one who says that the musicians were slaves holds that people cannot be elevated from the Temple musical platform to the presumptive status of pure lineage with regard to marriage and eligibility to receive tithes. The one who says that the musicians were Levites holds that one elevates from the platform both to the presumptive status of pure lineage and eligibility to receive tithes. And according to the one who says that the musicians were Israelites, he holds that one elevates from the platform to the presumptive status of pure lineage but not with regard to the eligibility to receive tithes.

§ The Sages taught in a baraita: The song that the Levites sing while a communal offering is being sacrificed is an indispensable component of the offering, which means that if the Levites did not sing, the offering is invalid. This is the statement of Rabbi Meir. And the Rabbis say: It is not indispensable.

The Gemara asks: What is the reasoning of Rabbi Meir, i.e., from where does he derive his opinion? The Gemara answers: It is as the verse states: “And I have given the Levites, they are given to Aaron and to his sons from among the children of Israel, to do the service of the children of Israel in the Tent of Meeting, and to make atonement for the children of Israel” (Numbers 8:19). The verse compares the atonement for the Jewish people, which is caused by the sprinkling of the blood of offerings on the altar, to the service of the Levites, which is their singing. This teaches that just as the atonement caused by the sprinkling of the blood is an indispensable component of the offering, so too the song of the Levites is indispensable.

The Gemara asks: And what do the Rabbis derive from the comparison in this verse? The Gemara answers: That comparison serves to teach another halakha, which was stated by Rabbi Elazar, as Rabbi Elazar says: Just as the atonement achieved by the sprinkling of the blood must take place during the day, so too the song must be sung during the day.

Rav Yehuda said that Shmuel said: From where is it derived that the basic requirement to accompany communal offerings with song applies by Torah law? As it is stated with regard to a Levite who serves in the Temple: “Then he shall serve with the name of the Lord his God” (Deuteronomy 18:7). What is this service that is performed with the name of God? You must say that this is the song, in which the Levites mention and praise the name of God.

The Gemara objects: But you can say that this service with the name of God is referring to the lifting of the hands for the Priestly Benediction, which also includes the mention of the name of God. If so, the verse is referring to priests, not ordinary Levites. The Gemara responds: From the fact that it is written: “At that time the Lord separated the tribe of Levi…to serve Him, and to bless in His name” (Deuteronomy 10:8), it can be derived by inference that the Priestly Benediction is not considered service, as the verse mentions service and the Priestly Benediction as distinct rituals.

Rav Mattana said that the source for the requirement to accompany the Temple offerings with song is derived from here: “Because you did not serve the Lord your God with joyfulness, and with goodness of heart” (Deuteronomy 28:47). What is this service of God that is performed with joyfulness and with goodness of heart? You must say that this is song. The Gemara objects: But you can say that this service is studying the words of Torah, as it is written: “The precepts of the Lord are upright, rejoicing the heart” (Psalms 19:9). The Gemara explains: Torah is indeed called a matter that rejoices the heart, but it is not called “goodness.”

The Gemara objects: But you can say that the joyful service of God referred to above is the bringing of the first fruits, as it is written in that context: “And you shall rejoice in all the goodness that the Lord your God has given you” (Deuteronomy 26:11). The Gemara answers: Bringing the first fruits is indeed called goodness, but it is not called something that involves goodness of heart.

The Gemara discusses a related matter. Rav Mattana says: From where is it derived that bringing the first fruits to the Temple requires the accompaniment of song? The Gemara answers: It is derived from here, i.e., from the requirement to accompany communal offerings with song, by means of a verbal analogy of the word goodness in the verse “And with goodness of heart” and the word goodness in the verse “You shall rejoice in all the goodness.”

The Gemara asks: Is that so? But doesn’t Rabbi Shmuel bar Naḥmani say that Rabbi Yonatan said: From where is it derived that songs of praise in the Temple are recited only over the wine libation accompanying the sacrifice? As it is stated: “And the vine replied: Should I leave my wine, which gladdens God and man, and go and wave above the trees” (Judges 9:13). If it is clear that wine gladdens people, in what way does it gladden God? Rather, derive from here that songs of praise in the Temple are recited only over the wine of libation, and it is this song that gladdens God. This is difficult, as since there is no wine libation associated with the bringing of first fruits, how can it be accompanied by song?

The Gemara answers: You can find cases where the first fruits are brought in the form of wine, as Rabbi Yosei teaches: The verse states with regard to the first fruits: “You shall take of the first of all the fruit of the ground, which you shall bring in from your land” (Deuteronomy 26:2). Since the verse mentions “fruit,” you must bring the actual fruit as your first fruits offering, and you may not bring it in the form of beverages. If one brought grapes and he had already pressed them into wine, from where is it derived that he has fulfilled his obligation of offering his first fruits? The verse states: “You shall bring in from your land.” This apparently superfluous phrase comes to teach that if one brings wine for the mitzva of first fruits, he has fulfilled his obligation.

The Gemara presents another source for the requirement that the song of the Levites must accompany the sacrificial service in the Temple. Ḥizkiyya says that this obligation is derived from here: “And Chenaniah, chief of the Levites…he was master of lifting, because he was skillful” (I Chronicles 15:22). Do not read it as “he was master [yasor] of lifting,” but as: He shall sing [yashir] with the lifting of his voice.

The Sage named Balvatei said that Rabbi Yoḥanan said that the requirement for the Levites to accompany the Temple offerings with song is derived from here: The verse states with regard to the Levites: “Every one that entered in to do the work of service” (Numbers 4:47). What is work that must be performed in conjunction with another service? You must say that this is song.

Rabbi Yitzḥak says that the requirement to accompany the Temple offerings with song is derived from here: “Sing aloud to God…Take up the melody, and sound the timbrel, the sweet harp with the lyre” (Psalms 81:2–3). Rav Naḥman bar Yitzḥak said that the obligation is derived from here: “Those yonder lift up their voice, they sing for joy; for the majesty of the Lord they shout from the sea” (Isaiah 24:14).

And a tanna cites a derivation for the requirement for the Levites to accompany the Temple offerings with song from here: “But unto the sons of Kohath he gave none, because the service of the holy things belonged to them: They bore them [yisa’u] upon their shoulders” (Numbers 7:9). By inference from that which is stated, “upon their shoulders,” don’t I know that they bore them? Why must the verse state “yisa’u”? The term “yisa’u” is not stated here in its meaning of “they bore them,” but rather as an expression of song. And similarly, the verse states: “Take up [se’u] the melody, and sound the timbrel,” and another verse states: “They lift up [yisu] their voice, they sing for joy.”

Ḥananya, son of Rabbi Yehoshua’s brother, says that the requirement for the Levites to sing in the Temple is derived from here: “Moses spoke, and God answered him with a voice” (Exodus 19:19).

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף יא - א

עשרה נקבים היו בה ובכל נקב היה קנה אחד שהיו בו עשרה נקבים. וכל נקב של קנה הוציא מין זמר. נמצאת כולה מוציאה מאה מיני זמר, מעשרה קנים שהיו בה.

במתניתא תנא: היא [המגריפה] אמה וגמדה אמה, וקתא יוצא הימנה. [וחלולה היתה הקת ובה היו נמצאים הקנים הנ"ל].

ועשרה נקבים היו בה. ובכל נקב קנה אחד. כל אחד מוציא מאה מיני זמר, שבכל קנה היו מאה נקבים, נמצאת כולה מוציאה אלף מיני זמר.

אמר רב נחמן בר יצחק: וסימניך, לזכור מי הוא שאמר עשרה מיני זמר ומי הוא שאמר מאה, מתניתא היא שאמרה לשיעור המרובה יותר. שכן דרך משניות לומר בדרך גוזמא. שנינו במתניתין: המנגנים עבדי כהנים היו, דברי רבי מאיר. רבי יוסי אומר משפחת בית פגרים וכו' דהיינו ישראלים, רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר לוויים היו, ומפרש: לימא בהא קמיפלגי, רבי מאיר ורבי חנינא. דמאן דאמר עבדים היו קסבר עיקר מצות שירה במקדש ^[54] בפה, וכלי זמר לבסומי ^[55] קלא בעלמא, ואיננו עיקר המצוה. ומשום כך כשר אף בעבדים.

ומאן דאמר לויים היו, קסבר עיקר מצות שירה בכלי ^[56], ומשום כך הוכשר דוקא בלויים. [וזה פשוט לפי כולם, שעיקר שירה היא בלויים דוקא, וכנלמד לקמן].

ופרכינן: ותסברא, ואם כן רבי יוסי שמכשיר בישראלים, מאי קסבר?

אי קסבר עיקר שירה בפה, בעבדים סגיא, ולמה צריך ישראלים? ואי קסבר עיקר שירה בכלי, לויים דוקא בעינן.

לכן מפרשים את מחלוקתם בדרך אחרת: לעולם קסבר כל התנאים כאן, עיקר שירה בפה ^[57]. ומשום קיום המצוה היה לנו להכשיר אף בעבדים ^[58].

והכא במעלין מדוכן, אם סומכים על כל העולים לדוכן לשורר, שבחזקת לויים הם לענין יוחסין ומשיאים את בנותיהם לכהונה, וכן אם מחזיקים אותם ללויים לענין חלוקת מעשרות על פי זה, קא מיפלגי התנאים במשנתנו.

מאן דאמר עבדים ^[59] היו המנגנים, קסבר אין מעלין מדוכן לא ליוחסין ולא למעשרות.

מאן דאמר לויים היו, קסבר מעלין ^[60] מדוכן בין ליוחסין בין למעשרות. ומשום כך צריך דוקא לויים. שלא נבוא לידי מכשול ונחלק מעשר לישראלים, וכל שכן שעבדים לא, שמתוך כך נשיאם לכהונה. [ואף שעיקר שירה בפה, מ"מ הרואה לא ידייק אם בכלי הוא מזמר או בפה. [רבינו גרשום].

ומאן דאמר ישראלים היו, קסבר מעלין מדוכן ליוחסין, ומשום כן אין מעלים לדוכן עבדים, שהרי נבוא מזה להשיאם לכהונה. ולא מעלין למעשרות, ומשום כך די בישראלים, כי לא נסמוך מזה לחלוקת מעשרות.

תנו רבנן: השיר מעכב את הקרבן ^[61] דברי רבי מאיר.

וחכמים אומרים: השיר אינו מעכב את הקרבן.

מאי טעמא דרבי מאיר? דאמר קרא "ואתנה את הלויים נתונים לאהרון ולבניו מתוך בני ישראל וגו' ולכפר על בני ישראל וגו'". מה כפרה, דהיינו זריקת דמים, מעכבת בקרבן, אף שיר שמרומז בתחילת הפסוק [כי ואתנה את הלוויים מדבר על שירה] מעכב.

ורבנן דורשים ההוא היקש לאידך דין דר' אלעזר, דאמר רבי אלעזר מה כפרה של קרבן אינה כשרה אלא ביום אף שירה דוקא ביום.

אמר רב יהודה אמר שמואל: מנין לעיקר חיוב שירה על הקרבנות מן התורה? שנאמר "ושרת בשם ה' אלוקיו". איזהו שירות שבשם [שיש בו הזכרת השם]? הוי אומר זה שירה. שיש אזכרת שם שמים במזמורים שבה.

ומקשינן: ואימא על נשיאות כפיים מדובר בפסוק, שגם בה יש אזכרות.

ומשנינן: מדכתיב "לשרתו ולברך בשמו" מכלל דברכת כהנים לאו שירות הוא, שהרי חילקם הכתוב לשני דברים.

רב מתנה אמר, עיקר שירה מהכא: שנאמר "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב". איזו היא עבודה שבשמחה ובטוב לבב? הוי אומר זה שירה.

ומקשינן: ואימא, על דברי תורה מדובר דכתיב בהם "פיקודי ה' ישרים משמחי לב". וכך אמר הפסוק: תחת אשר לא עסקת בדברי תורה וכו'.

ומשנינן: דברי תורה "משמחי לב" איקרי, אבל "טוב" לא איקרי. ולכן לא מתפרש הפסוק עליהם.

ומקשינן: ואימא בבכורים מדבר הפסוק דכתיב בהם "ושמחת בכל הטוב" ויש בהם גם שמחה וגם טוב. וכוונת הכתוב, תחת אשר לא הבאת ביכורים.

ומשנינן: בכורים, "טוב", איקרי "טוב לבב" לא איקרי. ומוכרח, שדוקא בשירה מדבר הפסוק.

אמר רב מתנה: מנין לביכורים שטעונין שירה בהבאתם? אתיא בגזירה שוה "בכל הטוב" שכתוב בהם, מ"טוב לבב", מהכא, שמדובר בשירה.

ומקשינן: איני, והא אמר רב שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: מנין שאין אומרים שירה אלא על ניסוך היין? שנאמר "ותאמר להם הגפן, החדלתי את תירושי המשמח אלוקים ואנשים". אם אנשים משמח, בשתייתו אלוקים, במה משמח? מכאן שאין אומרים שירה אלא על ניסוך היין, ובשירה שנאמרת עליו לה' הוא "משמח אלוקים". ומעתה קשה איך שייך שיר בביכורים? והלא אינם אלא מפירות ז' המינים, ושירה יש רק ביין ^[62] ^[63].

ומשנינן: משכחת לה לשירה בביכורים, כדתני רב יוסף: בביכורים כתוב "מראשית כל פרי", ומשמע מזה דוקא פרי אתה מביא. ואי אתה מביא משקין, וכך הוא לכתחילה, שיש להביאם בעודם פרי, הביא ענבים והפרישם לשם ביכורים ודרכן אחר כך ליין, מנין שבדיעבד מביאם ויוצא בהם ידי חובת ביכורים? תלמוד לומר "תביא" מכל מקום, ובאופן כזה שייך שירה על היין ^[64] בביכורים.

חזקיה אמר, מהכא עיקר שירה: דכתיב "וכנניהו שר הלויים במשא, יסור כי מבין הוא". אל תיקרי יסור אלא ישיר.

בלווטי [שם חכם] אמר רבי יוחנן: מהכא עיקר שירה: דכתיב "לעבוד עבודת עבודה" איזהו עבודה שצריכה להיעשות בשעת עבודה אחרת, הוי אומר זו שירה. שבשעת עבודת ניסוך היין היא.

רבי יצחק אמר, מהכא עיקר שירה: "שאו זמרה ותנו תף כנור נעים עם נבל".

רב נחמן בר יצחק אמר, מהכא: דכתיב "המה ישאו קולם, ירונו בגאון ה', צהלו מים". שיצהלו בשיר שבבית המקדש יותר מצהלת המים בקריעת ים סוף.

ותנא, מייתי לה לעיקר שירה מהכא: דכתיב "ולבני קהת לא נתן, כי עבודת הקודש עליהם, בכתף ישאו". ממשמע שנאמר בכתף איני יודע שישאו? מה תלמוד לומר "ישאו"? אלא אין ישאו אלא לשון שירה. וכן הוא אומר "שאו זמרה ותנו תף". ואומר "ישאו קולם ירונו". הרי מצינו "וישאו" שמשמש כלשון שירה. וזו היא עבודת הלויים.

חנניא בן אחי רבי יהושע אמר, מהכא לומדים שירה: דכתיב "משה ידבר והאלהים יעננו בקול".

הערות

^[54] החקרי לב [או"ח לד] מסתפק למאן דאמר עיקר שירה בפה אם זה רק בלשון הקודש או שכשר בכל לשון. וכתב שלפי הלימוד לעיקר שירה מהפסוק "והאלוקים יעננו בקול" צריך דוקא בלשון הקודש, שהרי קול סיני היה בלשון הקודש וכמבואר בגמרא בסוטה שלומדים מכאן גזירה שוה קול קול ללויים בהר גריזים שצריך לשון הקודש. אלא שיש לומר, שלא היה בכלל דין דיבור ורק היו מנגנים ניגונים בפה. והמזמורים שהיו הלויים אומרים זה רק מדרבנן. אך לפי מה שלומדים דין שירה מהפסוק "ושרת בשם ה"', איזה שירות שבשם זה שירה, אם כן, הדיבור והזכרת שם שמים בשירה זה מדאורייתא, ומעיקר השירה. ואמנם מזמורי התהלים שהיו הלויים אומרים אינם תורה. אך זה כמו תפלה, שהיא מדאורייתא, וחז"ל קבעו את הנוסח והוא הדין לשירה שמדאורייתא חייבים לומר בה דברי שבח וחז"ל קבעו לזה את מזמורי התהלים, וכיון בזה לדברי הרמב"ן בספר המצוות בשרש הראשון [עמוד 19]: וכן השיר שבמקדש מן התורה הוא, כדברי האומר עיקר שירה בפה, ושירה מעכבת הקרבן. והוא לדוד, כמו ששנינו במסכת תמיד השיר שהיו הלויים אומרים בבית המקדש: בראשון היו אומרים, לה' הארץ ומלואה. עכ"ל. וכתב הרמב"ן שם שכך זה גם בתפילה וברכת המזון והלל, שעיקר חיובם מהתורה וחז"ל תיקנו את הנוסח. ולמאן דאמר עיקר שירה בכלי הרי זה רק ניגון בלי דיבור ואם כן, לכאורה הם חולקים בכל צורת השירה. אך ברש"י [סוכה נ ב] מבואר שלמאן דאמר עיקר שירה בכלי זה "אף" בכלי, וגם הוא מודה שהיו שרים בפה והיו אומרים את המזמורים של כל יום.

^[55] למאן דאמר זה שעיקר שירה בפה כתב החקרי לב [או"ח נא] שכלי השיר לא באו מההקדש כיון שאין בהם מצוה והיו באים מהחולין. אך תמה על זה שהרי מבואר בגמרא קול מראה וריח אין בהם מעילה, ולכאורה קול הקדש הכונה היא קול כלי השיר והרי למאן דאמר עיקר שירה בפה הכלים היו חולין? ותירץ החקרי לב שהכונה היא לקול החצוצרות של הכהנים והם ודאי היו מההקדש. ויש לומר עוד, שגם למאן דאמר עיקר שירה בפה הרי כתבו התוספות ביבמות [פו ב] שיש מצוה לשיר בכלי, ואם כן, באו כלי השיר מן ההקדש גם למאן דאמר עיקר שירה בפה.

^[56] הקשה החקרי לב למאן דאמר זה שהיתה השירה רק בכלי הרי תמוה מה שכתוב במשנה בראש השנה פעם אחת נשתהו העדים מלבא ונתקלקלו הלויים בשיר, ואם השיר זה רק ניגון בכלי איזה קלקול שייך. ויש ליישב לפי דברי רש"י בסוכה [נ ב] שמאן דאמר עיקר שירה בכלי היינו "אף" בכלי וגם הוא מודה שהיתה שירה בפה ובזה היה קלקול הלויים בשיר.

^[57] הקשו התוספות, שהרי בסוכה מבואר בגמרא שלמאן דאמר עיקר שירה בפה אין השירה בכלי דוחה שבת ויום טוב, ואם כל התנאים במשנה סוברים עיקר שירה בפה איך כתוב ברישא שהיה חליל בי"ב יום בשנה והרי כמעט כל הימים האלה הם יום טוב ואיך מותר לנגן בכלי? ותירצו התוספות, שהתנא של הרישא סובר שעיקר שירה בכלי והיא דוחה שבת ויום טוב. אך על הרמב"ם קשה שהוא פסק עיקר שירה בפה ופסק גם כן שבי"ב יום היה החליל מכה וזוהי לכאורה סתירה [ועיין לעיל במשנה מה שתירץ הערוך לנר]. וכתב הלחם משנה [פ"ח מלולב הי"ג] שאיסור השירה בכלי הוא דרבנן ואין שבות במקדש ומותר לנגן בשבת ויום טוב במקדש, ורק שיר של בית השואבה אסרו כיון שהיה בזה ריבוי כלי שיר. אך עדיין קשה מדברי הגמרא שם שמבואר לא כך אלא למאן דאמר עיקר שירה בפה אסור לנגן בכלי על הקרבן בשבת ויום טוב. וכתב השפת אמת שמדברי רב ירמיה המובא שם בגמרא דייק הרמב"ם שכונתו לחלוק והוא סובר שגם למאן דאמר עיקר שירה בפה כיון שהשירה בכלי היא "צורך עבודה" היא מותרת בשבת ויום טוב.

^[58] כתב הרמב"ם [פ"ז מכלי המקדש ה"ה] שהממונה על המשוררים היה בורר כל יום מי ישורר, ותמה הגרי"ז מדברי הרמב"ם לעיל [פ"ג ה"ט] שראשי האבות הם שהיו מחלקים כל אחד מהלויים על עבודתו וכאן כתב הרמב"ם שהממונה היה בורר. וביאר הגרי"ז, שיש כאן שני ענינים נפרדים, שהלויים צריכים מינוי לעבודה ובלי מינוי אינם ראויים לעבודה וכמבואר בגמרא משורר ששיער חייב מיתה והיינו מכיון שלא התמנה לזה, ומינוי זה הוא רק על ידי ראשי האבות, ומה שכתב הרמב"ם כאן שהיה הממונה בורר זה רק להחליט מי ישיר באותו יום אך אין זה מינוי והמינוי הוא רק על יש ראשי האבות. ואמנם לגבי המשוררים בכלים הזכיר הרמב"ם רק שהממונה היה מעמיד אותם ולא הזכיר את הראש בית אב, וביאר הגרי"ז, כיון שהשירה בכלי איננה מעבודת לויה וכמבואר כאן בגמרא שגם זרים כשרים לזה ממילא לזה לא צריך "מינוי" ולכן היה צריך רק שהממונה יעמיד ואין צורך בראש בית אב שימנה.

^[59] עמד בזה השפת אמת [סוכה נ ב] בשלמא הלויים כיון שחייבים לשיר יכלו להכנס לעזרה. אך הזרים שאינם מחוייבים מה מתיר להם להכנס לעזרה. וכתב השפת אמת שבאמת הזרים שניגנו בכלים עמדו בעזרת ישראל.

^[60] נאמר בספר עזרא כאשר עלה לארץ ישראל "ומבני לוי לא מצאתי שם", ומבואר בגמרא ביבמות שקנס אותם עזרא על זה שלא עלו לארץ ישראל. ופירש רש"י בקידושין שאף על פי שעלו אתו הרבה לויים הם היו כולם קצוצי בהונות, שכאשר אמר להם נבוכדנצר לשיר משירי המקדש קיצצו את אגודליהם בפיהם כדי שלא יוכלו לנגן וממילא שוב לא יכלו לנגן במקדש, ולויים שלמים לא עלו ולא היה מי שינגן במקדש ולכן קנסם עזרא. והקשו התוספות ביבמות [פו ב] למאן דאמר עיקר שירה בפה וכך ההלכה והרי בפה יכלו לשיר גם כשהם קצוצי בהונות ולא היה חסר כלום? ותירצו התוספות, שגם הוא מודה שיש מצוה לשיר בכלים. והקשה בחקרי לב שלא הועילו בתירוצם שהרי מבואר כאן בגמרא שלמאן דאמר עיקר שירה בפה לא צריך דוקא לויים לשירה בכלים ויכולים לקחת גם זרים, ואפילו אם בזמנים רגילים לא נתנו לזרים לשיר בכלים כדי שלא יעלו אותם ליוחסין ולמעשרות וכמבואר כאן בגמרא, אבל בזמן עזרא כשכל המנגנים הם לא לויים הרי ודאי לא יבואו להעלותם ליוחסין ולמעשרות כי ידעו שהם לא לויים, ודוחק לומר שרק הלויים היו בקיאים בנגינה בכלים שהרי תמיד עסקו בזה גם הזרים למאן דאמר עיקר שירה בפה. ורצה החקרי לב לומר, שכל זה שהוכשרו זרים בכלי שיר זה רק בחליל אך לא בשאר כלי השיר וכן משמע מרש"י במשנה שביאר שעבדי כהנים היו "אותם המכים בחליל" ומשמע שבשאר כלי השיר צריך רק לויים. אך ברמב"ם מבואר לא כך וגם רש"י עצמו בסוכה פירש לא כך. ולכן ביאר החקרי לב שהרי מצאנו בכל הפסוקים בדברי הימים שהלויים ניגנו בכלים, וגם נבוכדנצר כשרצה לשמוע את שירי המקדש אמר ללויים לשיר לפניו, וצריך לומר, שאף על פי שזרים גם כשרים לנגן בכלים אך צריך שיהיו אתם יחד לויים וכך משמע לשון הרמב"ם, ובלי לויים אי אפשר לנגן בכלים, ולכן קנס אותם עזרא כי מחמתם לא היה שירה בכלי.

^[61] הקשו התוספות, איך יתכן לומר שהשיר מעכב את הקרבן, והלא השיר נאמר בשעת הניסוך והדין הוא שאפשר להביא את הקרבן היום ואת הנסכים גם אחרי עשרה ימים הרי שאינם מעכבים. ותירצו התוספות שמעכב את הקרבן הכוונה שמעכב את הניסוך, ובתורת זרעים ובחידושי רבי שמואל [פסחים סימן י"ז] עמדו בזה, שיש לחקור בגדר הדין שאין אומרים שירה על היין אם הביאור שהיין הוא המחייב בשירה, או שבאמת הקרבן מחייב בשירה אלא שקיום ואמירת השירה הם רק על יין. ומתירוץ התוספות שהשיר מעכב רק את הניסוך מוכח שהניסוך הוא המחייב בשירה ולכן השירה מעכבת בו דוקא ולא בקרבן. ובחקרי לב [או"ח לו] תירץ על קושיית התוספות, שהשיר מעכב בקרבן זה דוקא בקרבן שטעון שירה אך קרבן שאינו טעון שירה כמו קרבן יחיד הרי השיר אינו מעכב בו, ולכן במקריב נסכים לאחר עשרה ימים אין השירה מעכבת את הקרבן כיון שקרבן זה שלא קרבו עליו נסכים לא היה חייב בשירה, ויתכן שזוהי כוונת הרא"ש המובא בשיטה מקובצת. באור שמח [פ"ב מקרבן פסח הי"ב] תירץ את קושיות התוספות שהרי בקרבן פסח שאין בו נסכים אומרים את השיר בשעת ההקרבה, ויש לומר שהוא הדין בקרבן שמקריבים את הנסכים לאחר עשרה ימים יאמרו באמת את השירה בשעת ההקרבה וכמו בפסח.

^[62] בפסחים [סד א] מבואר שהיה הלל בשעת הקרבת הפסח ודעת התוספות שם שהלויים הם שאמרו את ההלל, ותמהו התוספות, הרי אין אומרים שירה אלא על היין ובפסח הרי אין נסכים ואין יין. ותירצו התוספות, שרק בשירה על הקרבה יש תנאי של יין אבל יש שירות אחרות שבהם לא צריך דוקא יין. ובמנחת חנוך [שצד יג] תמה עליהם מהגמרא כאן שמקשה מביכורים שאין בהם יין ואיך אומרים שירה, והרי בביכורים זה לא שירה של הקרבה ומכל מקום מבואר בגמרא שצריך יין.

^[63] כתב בחידושי רבי שמואל [פסחים סימן י"ז] שאם הביאור שהיין הוא המחייב בשירה הרי לא מובנת קושיית הגמרא מביכורים, שיש לומר, שהתחדש כאן עוד מחייב בשירה היינו ביכורים. אלא מוכח שהיין הוא תנאי בקיום ואמירת השירה ובזה מובנת קושיית הגמרא שאמנם ביכורים חייבים בשירה אך בלי יין לא שייכת אמירת שירה.

^[64] הקשו התוספות הרי במשנה שנאמר בה השיר בביכורים מדובר בכל שבעת המינים ולא דוקא בענבים שנוכל לתרץ שעשה מהם יין? ותירצו התוספות, כיון שבביכורי יין יש שירה שוב אגב זה תיקנו שירה בכל הביכורים. ובתורת זרעים תירץ על קושייתם, שהרי כאן מוכח בגמרא שיין זה רק דין בקיום השירה, שאם נאמר שהיין הוא המחייב הרי תמוה מה מועיל שעשה את הביכורים יין והרי אין כאן כלל דין שיהיה יין, אלא הביאור שהביכורים הם המחייבים בשירה ורק יש תנאי שיהיה יין ולזה מועיל מה שעשאם יין. ואם כן, יש לומר שגם בשאר המינים יש שירה כשהביאם יחד עם ביכורי יין. ואם כן, הם מחייבים בשירה והשירה נאמרת על ביכורי היין.

עשרה נקבים היו בה, וכל אחד ואחד מהם מוציא עשרה מיני זמר, נמצאת כולה מוציאה מאה מיני זמר. במתניתא תנא [בברייתא שנה]: המגריפה היא אמה ברוחבה, וגבוה אמה, וקתא (ידית) יוצא הימנה, חלולה ועשרה נקבים היו בה, וכל אחד מהם מוציא מאה מיני זמר, נמצאת כולה מוציאה אלף מיני זמר. אמר רב נחמן בר יצחק, וסימניך, לזכור מי אמר כל דבר: מתניתא גוזמא [הברייתא מדברת בלשון גוזמה], שדרך הברייתא להפליג במספרים.

א שנינו במשנה שהמנגנים עבדי כהנים היו לדברי ר' מאיר, לדעת ר' יוסי היו ישראלים מיוחסים, ואילו לדברי ר' חנינא בן אנטיגנוס היו לויים. ומציעים: לימא בהא קמיפלגי [האם נאמר שבזה חולקים הם], דמאן דאמר [שמי שאומר] עבדים היו, קסבר [סבור הוא]: עיקר מצות שירה שנצטוו בה הלויים היא בפה, וניגון בכלי לבסומי קלא הוא דעבידא [לבשם, להמתיק, את קול השירה הוא שעשוי], ואין מניעה שפסולים לעבודה יעשו זאת; ומאן דאמר [ומי שאומר] לוים היו, קסבר [סבור הוא]: עיקר שירה שנצטוו בה הלויים היא גם בכלי, ומי שאינו לוי אסור בכך?

ודוחים: ותסברא [וכי יכול אתה לסבור כך]?! אם כן ר' יוסי, האומר שהיו אלה ישראלים מיוחסים, מאי קסבר [מה הוא סבור]? אי קסבר [אם סבור הוא] שעיקר שירה בפה — במנגנים עבדים סגיא [מספיק], ומדוע הצריך ישראלים מיוחסים? אי קסבר [אם סבור הוא]: עיקר שירה גם בכלי — מנגנים לוים בעינן [צריכים אנו]!

אלא לעולם קסבר [סבור] כל אחד מהם כי עיקר שירה בפה, ומעיקר הדין הכל כשרים לנגן בכלי, והכא [וכאן] בשאלה האם מעלין מדוכן ליוחסין ולמעשרות קמיפלגי [חלוקים הם], כלומר, האם מי שעומד על הדוכן ומנגן נחשב כבן משפחה מיוחסת להתחתן עמו, וכן האם הוא נחשב בוודאות כלוי לתת לו מעשר ראשון,

מאן דאמר [מי שאומר] עבדים היו, קסבר [סבור הוא]: אין מעלין מדוכן לא ליוחסין ולא למעשרות, ולכן יכלו המנגנים להיות עבדים; מאן דאמר [מי שאומר] לוים היו, קסבר [סבור הוא]: מעלין מדוכן בין ליוחסין בין למעשרות, ולכן רק לויים הורשו לנגן; ולמאן דאמר [ולדעת מי שאומר] ישראלים היו, קסבר [סבור הוא]: מעלין מדוכן ליוחסין, ולכן אין עבדים מנגנים, ולא מעלין למעשרות, ולכן אפשר בישראל, ואין צריך לויים.

ב תנו רבנן [שנו חכמים בברייתא]: השיר מעכב את הקרבן, שאם לא שרו הלויים בשעת הקרבת קרבן הציבור — לא יצאו ידי חובת הקרבן, אלו דברי ר' מאיר; וחכמים אומרים: אינו מעכב.

מאי טעמא [מה הטעם, המקור בכתוב] לדבריו של ר' מאיר? ומסבירים: שאמר קרא [המקרא]: "ואתנה את הלוים נתנים לאהרן ולבניו מתוך בני ישראל לעבוד את עבודת בני ישראל באהל מועד ולכפר על בני ישראל" (במדבר ח, יט), הרי שעשה הכתוב את עבודת הלויים (בשיר) ככפרה הנעשית על ידי הכהנים בזריקת הדם על המזבח, מה כפרה שנעשית בכהנים מעכבת, אף שירה שנעשית בלויים בעת הקרבת הקרבן מעכבת.

ושואלים: ורבנן [וחכמים] מה יענו על כך? ומשיבים: המקרא ההוא בא לאידך [לדין אחר] שאמר ר' אלעזר, שאמר ר' אלעזר: מה כפרה, זריקת הדם, זמנה ביום, ולא בלילה — אף שירה זמנה ביום, ולא בלילה.

ג אמר רב יהודה אמר שמואל: מנין, מהו המקור לעיקר מצות השירה במקדש מן התורה? שנאמר ביחס לבן שבט לוי הבא אל המקדש: "ושרת בשם ה' אלהיו ככל אחיו הלויים העומדים שם" (דברים יח, ז), ואיזהו שירות שיש בהזכרת שם ה' — הוי אומר: זה שירה, שמהללים בה את שם ה'.

ושואלים ואימא [ואמור] כי השירות בשם ה' הוא נשיאות כפים (ברכת כהנים), שיש בה הזכרת שם ה'! ומשיבים: מדכתיב [ממה שנאמר]: "בעת ההוא הבדיל ה' את שבט הלוי... לשרתו ולברך בשמו" (שם י, ח), מכלל הדברים אתה למד שברכת כהנים היא דבר נפרד, ולאו [לא] שירות היא.

רב מתנה אמר, עיקרה של השירה הוא מהכא [מכאן]: "תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב" (דברים כח, מז), ואיזו היא עבודה שנעשית בשמחה ובטוב לבב? הוי אומר: זה שירה, שאין שירה אלא מתוך שמחת הלב. ושואלים: ואימא [ואמור] שעבודה זו היא העמל בדברי תורה, דכתיב [שנאמר]: "פקודי ה' ישרים משמחי לב" (תהילים יט, ט)! ומשיבים: "משמחי לב" איקרי [נקראים] דברי התורה בפסוק זה, "טוב" לא איקרי [אינם נקראים].

ושואלים: ואימא [ואמור] שזו הבאת בכורים, דכתיב [שנאמר] בה: "ושמחת בכל הטוב" (דברים כו, יא)! ומשיבים: "טוב" איקרי [נקראים], "טוב לבב" לא איקרי [אינם נקראים].

ובעקבות דברי שמואל, אמר רב מתנה: מנין לביכורים שטעונין שירה כשמביאים אותם למקדש? אתיא [בא, נלמד הדבר בגזירה שווה] "טוב" "טוב" מהכא [מכאן], שנאמר בשירה: "בשמחה ובטוב לבב", ובביכורים נאמר: "ושמחת בכל הטוב".

ושואלים: איני [האמנם]? והא [והרי] אמר ר' שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן: מנין שאין אומרים שירה אלא על היין? שנאמר: "ותאמר להם הגפן החדלתי את תירושי המשמח אלהים ואנשים" (שופטים ט, יג), אם אנשים משמח היין, אלהים במה הוא משמח? מכאן שאין אומרים שירה אלא על היין, ושירת הלויים היא המשמחת אלהים. והלא היו מביאים ביכורים מן הפירות, ולא מן היין!

ומשיבים: משכחת לה כדתני [מוצא אתה אותה, שתיאמר שירה על ביכורים של יין, כמו ששנה] ר' יוסי: נאמר בענין הביכורים "ולקחת מראשית כל פרי האדמה אשר תביא מארצך" (דברים כו, ב), וממה שנאמר "פרי האדמה" אתה למד שפרי אתה מביא, ואי (ואין) אתה מביא משקין; ואולם אם הביא ענבים ודרכן, מנין שיצא ידי חובתו? תלמוד לומר: "תביא", ומלה זו, שאינה נצרכת לגופה, באה לרבות הבאה נוספת, של יין.

ומביאים מקורות נוספים מן הכתובים לשירת הלויים במקדש. חזקיה אמר, מהכא [מכאן]: "וכנניהו שר הלוים ישור במשא כי מבין הוא" (דברי הימים א טו, כב), אל תיקרי "ישור" אלא: "ישיר".

החכם בלווטי אמר בשם ר' יוחנן, מהכא [מכאן]: נאמר לגבי הלויים "לעבוד עבדת עבודה" (במדבר ד, מז), איזהו עבודה שצריכה להיעשות עם עבודה אחרת? הוי אומר: זו שירה, שנעשית בזמן עבודת ההקרבה.

ר' יצחק אמר, מהכא [מכאן]: "הרנינו לאלקים עוזנו... שאו זמרה ותנו תף כנור נעים עם נבל" (תהילים פא, ג). רב נחמן בר יצחק אמר, מהכא [מכאן]: "הם ישאו קולם ירנו בגאון ה' צהלו מים" (ישעיה כד, יד).

ותנא מייתי לה מהכא [והתנא מביא אותה מכאן]: "ולבני קהת לא נתן כי עבודת הקדש עליהם בכתף ישאו" (במדבר ז, ט), ממשמע שנאמר "בכתף", איני יודע ש"ישאו"? מה תלמוד (צריך) לומר "ישאו"? אין "ישאו" אלא לשון שירה, וכן הוא אומר: "שאו זמרה ותנו תף" (תהילים פא, ג), ואומר: "ישאו קולם ירנו בגאון ה' צהלו מים" (ישעיה כד, יד), ומכאן שהלויים שרים במקדש.

חנניא בן אחי ר' יהושע אמר, מהכא [מכאן] מקור לשירת הלויים, שנאמר: "משה ידבר והאלהים יעננו בקול" (שמות יט, יט),

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

עשר נקבים היו בה. בקתה שחלולה היתה כולה:

מתניתא גוזמא. המשנה החיצונה מוטעת לעולם:

עיקר שירה בפה. (מה) [השיר] שהיו הלוים אומרים בפיהם הוא עיקר שירה:

[ותסברא ר' יוסי. דאמר דישראלים היו מאי קסבר כו']:

מעלין מדוכן בין ליוחסין בין למעשרות ומאי דחזי להו דקיימי בין לוים לא דייק אי בכלי מזמרין או בפה ומעלין ליוחסין ומחלקין להן מעשר:

מעלין מדוכן ליוחסין. משום הכי בעינן משיאין לכהונה:

אבל לא למעשרות משום הכי לא בעינן לוים:

[לעבוד את עבודת בני ישראל באהל מועד:

ולכפר]. מה כפרה. דכהנים (מעכבת דהיינו מתן דמים אף עבודת הלוים דהיינו השירה מעכבת) [מתן דמים מעכבת אף שירה דלוים מעכבת. דהיינו עבודה דלוים]:

ורבנן. להכי איתקש עבודה דלוים לכפרה דכהנים דמה כפרה ביום דכתיב ביום צוותו:

[שירות] שבשם. שמזכיר בה את השם:

זה שירה. אזכרות שבמזמורים [היינו שירה שיש במזמורות אזכרות]:

ואימא נשיאות כפים. דכהנים שיש בה הזכרות השם דפשטיה דהאי קרא בכהנים כתיב דגמרינן מיניה בזמן שי"ט סמוך לשבת בין מלפניה בין מאחריה היו כל המשמרות שוין בחילוק לחם הפנים שנאמר וכי יבא הלוי מאחד שעריך מאי שעריך בשעה שכל ישראל נכנסין בשער אחד. וכתיב חלק כחלק יאכלו:

הוי אומר זו שירה דכתיב עבדי ירונו מטוב לב:

טוב לבב לא איקרי. לא תורה ולא ביכורים:

אתיא טוב טוב. כתיב בשירה ובטוב לבב. ובביכורים בכל הטוב:

מנין שאין אומרים. לוים שירה אלא על היין בשעת ניסוך היין [שנאמר ותאמר להם הגפן וגו']:

משכחת לה. אפי' לר' יונתן [דאמר] דאומר שירה על הביכורים:

כדתני רב יוסף [שהן יין]:

(מנין שאם) הביא ענבים בכורים לירושלים ודרכן קודם ביאתו לעזרה מנין שטעון הבאה אותו יין ת"ל תביא לרבות:

ישור במשא. הוי לשון שררה:

(ישיר) [בילווטי. שם חכם:

איזוהי עבודה שצריכה עבודה]. הוי אומר זה שיר. שהלוים אומרים בפה ואחרים עובדים להם בכלי שיר ומסייעין להם:

ואיכא דאמרי שצריכה עבודה דאין אומרים שירה אלא בשעת עבודה:

עשרה נקבים היו בה כ"א ואחד מוציא י' מיני כו'. היה נראה לפרש דהיינו דכתיב עלי עשור וגו' שנקרא כן ע"ש עשרה נקבים ועשרה מיני זמר שם אבל לקמן קאמרינן דכינור דלעה"ב יהיו בו י' נימין דכתיב עלי עשור וגו' וק"ל:

שם תחת אשר לא עבדת וגו' הוי אומר זו שירה כו'. והקפיד הכתוב על עבודת השירה בעונש ועבדת את אויביך וגו' כי היא מבטלת הרוח רעה כמו שמצינו בשאול ומביאה רוח הנבואה כמו שמצינו באלישע והיה כנגן המנגן וגו' וק"ל:

שם ואימא ד"ת כו' טוב לא אקרי כו'. המ"ל הא אקרי תורה טוב כמ"ש ואין טוב אלא תורה שנאמר כי לקח טוב וגו' ולמאי דמשני גבי ביכורים טוב לבב לא אקרי ניחא וק"ל:

שם ישאו קולם וגו' צהלי מים כו'. עי' פירש"י ועוד נראה לפרש ישאו קולם ירונו בגאון ה' היינו שיר שעל היין של הנסכים המשמח ה' ועוד יצהלו מים דהיינו בניסוך המים בחג כדתנן ר"פ החליל החליל חמשה וששה זהו החליל של בית השואבה ופרש"י כל שמחה זו אינה אלא בשביל ניסוך המים כדמפרש ושאבתם מים בששון ודקאמר לעיל אין שירה אלא היין היינו שירה שעל הקרבן של כל השנה לא היה אלא על ניסוך היין של אותו הקרבן אבל בחג היה שירה בלא יין דהיינו על המים ועי"ל דאין שירה שדוחה שבת אלא על היין אבל שעל המים אין השירה דוחה שבת כדאמרינן פרק החליל ודו"ק:

ע"ב מגלגלין זכות ליום זכאי וחובה כו'. פרש"י זכות ליום זכאי בניסן נגאלו ובניסן עתידין להגאל עכ"ל והוא דחוק דה"ל להזכירו כמו שזכר ליום (חובה) וע"ק דהל"ל יום זכות ליום זכאי ונראה לפרש אשנה שניה קאי שיצאו ממצרים דמתחלתו יום שהוקם המשכן ביום א' היה ומגלגלין עליו כמה זכיות די' עטרות נטל אותו יום וכן באותה שנה באו המרגלים ביום א' והוא יום חובה גרם לכמה חובות בכייה לדורות דכשחרב הבית בראשונה אותו היום ט' באב היה וכן בשניה ומ"ש היה כיום שבאו המרגלים ומשמרתו של יהויריב גם הוא רמז לחובה כי ה' נצב לריב עם עמו:

[שם] ומה שירה היו אומרים וישב עליהם את אונם וגו'. אונם מלשון בן אוני לא אכלתי באוני דהיינו שהשיב הקב"ה אז עליהם את אונם ותלונתם לקיים בהם מה שאמרו ולמה ה' מביא אותנו אל הארץ לנפול בחרב נשינו וטפינו יהיו לבז וגו' ומסיים יצמיתם יצמיתם מלשון הכפול על חורבן בית ראשון וחורבן בית שני כדמסיק שהיה יום חובה דאין זה הפסוק שיר של אותו יום אבל איליא נפל בפומייהו וק"ל:

גמרא לעולם קסברי עיקר שירה בפה והכא במעלין כו'. כצ"ל:

שם איני והארשב"נ אר"י מנין כו'. ק"ל מדוע לא פריך אמתניתין דבער"פ החליל מכה לפני המזבח ופרש"י בשעת ההלל שהיה בשעת שחיטת הפסח. והרי פסח לא בעי נסכים. וי"ל כמו דמשני בפסחים (צה ב) אפשר ישראל שוחטין את פסחיהן כו' ואין אומרים הלל ע"ש. שוב נזכרתי שהתוספות בר"פ כ"מ בברכות ובפסחים (סד) הרגישו בזה. ולתירוצם צ"ל דבכורים הוי כעין קרבן משום דטעונין תנופה. וגם קרבן בא עמהם כדאיתא בפ"ג דבכורים מ"ג ומ"ה. ומפרש"י בסוכה (נ ב) בד"ה בשיר של קרבן משמע דגם בע"פ היה החליל בשעת ניסוך היין של תמידי היום:

שם מ"ל כדתני רב יוסף כו'. כן העתיק הר"ש פי"א דתרומות מ"ג ונכון:

שם רנב"י אומר מהכא המה ישאו קולם כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה צהלו מים. יצהלו בשיר בהמ"ק כו'. לכאורה יפלא איפה נזכר בהמ"ק בקרא. ונ"ל דיליף מן בגאון כמו שפרש"י בפ' בחוקותי ושברתי את גאון עוזכם זה בהמ"ק והוא מת"כ והביא ראיה מקרא דיחזקאל (כד) הנני מחלל את מקדשי גאון עוזכם. וכן מצינו (שם ז) וצבי עדיו לגאון שמהו. ע"ש בפרש"י:

תד"ה השיר. ונסכים מכאן עד ארבעה ימים כו'. לפנינו הגי' שם עשרה. וכן העתיקו לקמן (ר"ד יב) ובר"ה (ל ב) ומספר זה מצינו בכ"מ ששימשו בו על זמן ארוך. וכן בתורה גם דור עשירי (תצא כג) דהרצון בו עד עולם:

תד"ה מנין. והא דתניא א"מ בכורים משקה אלא היוצא מה"ז ומן הענבים. יש לפרשו בדיעבד אבל קשה דמשמע דלכתחלה מביאין דהא קרא כו'. כ"נ דצ"ל:

בא"ד דמיירי במשקין היוצאין מזיתים וענבים. לכאורה מזיתים דנקטי אינו אלא אשגרת לישנא:

גמ' עבדים סניא. נ"ב בתמי':

תוס' ד"ה השיר וכו' והנסוך אין מעכב. נ"ב הי' לכאורה נראה דלק"מ שהכא בקרבן צבור שקרבו נסכים איירי:

שם מכאן עד עשרה ימים כצ"ל:

"וְשֵׁרֵת בְּשֵׁם הֳ' אֱלֹקָיו", אֵיזוֹ שֵׁרוּת שֶׁבְּשֵׁם? הֱוֵי אוֹמֵר: זוֹ שִׁירָה (דברים יח, ז). נראה לי בס"ד שִׁירָה - שר י־ה, עֲבוֹדָה - עבד ו"ה. נמצא השם נשלם בשניהם ולכך בשעת עבודה צריך לעשות שירה כדי ליחד השם ברוך הוא מיהו בשירה נרמז שם י־ה שהוא שם בפני עצמו אך אותיות ו"ה אינם שם בפני עצמו וזהו שאמר אֵיזוֹ שֵׁרוּת שֶׁבְּשֵׁם כלומר שירות שנרמז בה שם הקדוש הֱוֵי אוֹמֵר זוֹ שִׁירָה שנרמז בה שם י־ה שהוא שם קדוש בפני עצמו.

"לַעֲבֹד עֲבֹדַת עֲבֹדָה" אֵיזֶהוּ עֲבוֹדָה שֶׁצְּרִיכָה עֲבוֹדָה? הֱוֵי אוֹמֵר זוֹ שִׁירָה (דברים כח, מז). נראה לי בס"ד הכונה דיליף מהכא על שירה בפה שצריכה עבודה אחרת שהיא שירה בכנור שהוא בידים ולזה אמר 'לַעֲבֹד עֲבֹדָה' תרתי.

וְתַנָּא מַיְתִּי לֵיה מֵהָכָא: "וְלִבְנֵי קְהָת לֹא נָתָן, כִּי עֲבֹדַת הַקֹּדֶשׁ עֲלֵהֶם בַּכָּתֵף יִשָּׂאוּ" (במדבר ז, ט). נראה לא ניחא ליה לתנא למילף מפסוק שְׂאוּ זִמְרָה וּתְנוּ תֹף (תהלים פא, ג) בלחודיה כדיליף רבי יצחק משום דפסוק זה לאו מוכח דאיירי בלויים ורק יליף מקרא ד'לִבְנֵי קְהָת' דקאי בלויים ומפרש 'יִשָּׂאוּ' לשון שירה על סמך האי קרא של 'שְׂאוּ זִמְרָה'.

תוס' ד"ה מנין לבכורים שטעונים שירה פירש"י וכו' ולרבי נראה וכו'. עד סוף הדבור. ולכאורה יש להרגיש במ"ש ועוד הקשה ה"ר אלחנן דהשתא מייתו דברי רבי ומקשו עליו ועל זה כתבו ועוד הקשה ה"ר אלחנן ומשמע דמוסיף להקשות על שיטת רבי וזה אינו. ותו מ"ש ואין לפרש וכו' דמשמע דהפירוש הזה לישב קושית ה"ר אלחנן ולא קרב זה אל זה דגם אם נפרש זה אכתי קשיא קושית ה"ר אלחנן קמה וגם נצבה ביתר שאת. ותו בסוף דכתבו יש לפרשו בדיעבד דהא קרא כתיב שאומרים שירה וכו' והם דברים סותרים זה את זה כמבואר. ובזה עלה בדעתי להגיה תיבה אחת וכצ"ל יש לפרשו בדיעבד וליתא דהא קרא כתיב וכו' ואחר זמן רב אנה ה' לידי גמרת ערכין מוגהת מרבינו בצלאל ושם אני מוצא שהגיה בדברי התוס' כמו שהגהתי עלץ לבי. ותו יש להבין מ"ש ואין לפרש וכו' אלא דיש לפרש וכו' דמה הוקשה להם בהא דהביא ענבים ודרכן עד דאצטריכא להו לפרושי הני פירושי:
ואפשר לומר דרבינו אלחנן לשיטת רש"י מקשה ונקטו האי לישנא ועוד הקשה ה"ר אלחנן כי לפירש"י כבר הקשו ממד"בר קדמו"ת אמאי לא מותיב ממתניתין לר"ש בר נחמני והגם שתירצו לעיל מ"מ הוא דוחק ולזה כתבו ועוד הקשה ה"ר אלחנן. ונמצא דהשתא סוגיא דשמעתא קשיא. דשיטת רש"י ושיטת רבי אתקשו לן. לז"א דאין לפרש דהכא בהביא ענבים ודרכן ה"ט שלא תפקע מהם קדושת הבכורים אמנם המשקה לא חזי לבכורים ונמצא דזה מציאות רחוק. ומה גם דכד דייקת שפיר אין אומרים שירה על הבכורים דאין משקה בא לבכורים אלא דהני ענבים שהדריכן לא פקע מינייהו קדושת בכורים ובהו דוקא אמרינן שירה ומעתה אנחת לן שיטת רבי דשיר המשנה אינו עיקר השיר. ותו ל"ק מאי דתמיהא לן דלא איירי המשנה בעיקר שיר דכיון דאין מביאין בכורים משקה והא דענבים שהדריכן שאני כמדובר לא איירי מתניתין בהא אלא בדין בכורים גופייהו דפירא נינהו ואין אומרים עליהם שירה ורווחא שמעתא לז"א דאין לפרש הכי כדי לישב שיטת רבי מיהא. דהא תניא התם וכו' אלא דיש לפרש וכו' והבריתא בדיעבד וגם בזה מתקיימא שיטת רבי דכיון דלא משכחת אלא דיעבד ל"ק אמשנת בכורים דלא איירי בעיקר השיר כיון דלא משכחת לה שירה בבכורים אלא דיעבד ומשנתנו איירי לכתחילה כדת של תורה. וגם זה לא הונח להם ודחו לה דהא קרא כתיב שאומרים שירה וכו' והדרא קושיין לדוכתא דשיטת רש"י ושיטת רבי לא מתישבי שפיר וקשיא על שיטתם ככל האמור. ועד אחרן תירצו וקיימו שיטת רש"י כמבואר בדבריהם. והרב צאן קדשים קודם מ"ש ואין לפרש וכו' הגיה ועוד ר' יוסי גופיה היכי קאמר אין לפרש וכו' ע"ש. ומלבד שמגיה קושיא אחת. לא הונח לנו דאכתי לא שמיע לן מאי קושיא ואמאי לא נפרש תכף דלכתחילה קאמר כדמסקי ומאי קושיא הוה לן עד שנדחוק בדוחקים ההם. ועיין מה שכתבנו בעניותנו בקונטריס זה לעיל ריש פרק כיצד מברכין בס"ד:

עשרה נקבים היו בה. ובכל נקב היה קנה אחד ובכל קנה וקנה היו בו י' נקבים ובכל נקב של קנה הוציא מין זמר נמצאת כולה מוציאה מאה מיני זמר: וסימניך. שלא תטעה מי אמר מאה מי אמר אלף: מתניתא גוזמא. דרך משניות לשנות גוזמא כגון הנך דאמר בשחיטת חולין בפרק גיד הנשה (דף צ:): רבי יוסי. דאמר ישראלים מיוחסים היו מאי קסבר אלא דכ''ע עיקר שירה בפה: בין למעשרות. דמחזקינן ליה בחזקת לוי: ואתנה את הלוים. ולוים משוררים הם: שבשם. שמזכירין בו שם שמים: אין אדם שר שירה אלא מתוך שמחה וטוב לבב דכתיב (ישעיהו סה) הנה עבדי ירונו מטוב לב: אימא ביכורים. וה''ק קרא תחת אשר לא הבאת ביכורים: מנין לביכורים שטעונין שירה. שאומרים ארוממך ה' כי דליתני כדתנן במס' ביכורים (פ''ג מ''ד): טוב טוב. כתיב הכא בכל הטוב וכתיב בשירה (דברים כח) בשמחה ובטוב לבב: פרי. בביכורים כתיב (שם כו) מראשית פרי: הביא ענבים. לעזרה לביכורים ודרכן מנין שיצא ת''ל אשר תביא מארצך מ''מ: (ישור במשא) חזקיה אמר מהכא. אשכחן שירת לוים מן התורה ישור במשא נשיאות קול בשיר: בלווטי. שם חכם: שירה. צריך עבודת קרבן שאינו נאמר אלא על היין של נסכי קרבן כדכתיב (במדבר י) ותקעתם בחצוצרות על עולותיכם: צהלו מים. יצהלו בשיר בית המקדש יותר מצהלת ים סוף: מייתי לה מהכא. לעיקר שירה מן התורה:

לא דכ''ע עיקר שירה בפה. קשה בפרק החליל (סוכה נא.) קאמר דאי עיקר שירה בפה אין שיר של קרבן נמי דחי שבת וי''ט לעשותו בכלי וא''כ מתני' דקתני י''ב ימים החליל מכה מני וי''ל דודאי תנאי דמתניתין אית להו עיקר שירה בפה אבל איכא תנא דרבי יוסי בר יהודה התם דאמר דשיר בכלי (דקרבן) דחי שבת וי''ט ואתי רישא כוותיה: השיר מעכב הקרבן. קשה דהא השיר בשעת ניסוך והניסוך אין מעכבת הקרבן דאדם מביא זבחו היום ונסכים מכאן עד ארבעה ימים (מנחות דף טו:) ונראה לפרש שיר מעכב את הקרבן היינו ניסוך שאם אין שירה אין ניסוך: משמח לב איקרי טוב לא איקרי. וא''ת והכתיב (משלי ד) לקח טוב נתתי לכם (תהלים קיט) טוב לי תורת פיך וי''ל דה''ק משמח לב איקרי טוב שסמוך (ללב) לשמחה ומשמעותו לשון שמחה א''נ טוב הסמוך ללב לא איקרי וא''ת והא כתיב (רות ג) וייטב לבו ופירש''י שיש במדרש וייטב לבו בתלמוד תורה וה''נ דרשינן שבת (דף סג:) ויטיבך לבך על תלמוד תורה וי''ל דלא כתיבי בהדיא ולפ''ז לא הוי אתי שפיר הא דמקשה ואימא ביכורים דהא טוב סמוך ללב לא איקרו וי''ל דה''נ משני דבעינן טוב הסמוך ללב ומיהו כיון דהיה יודע דבעינן טוב הסמוך ללב מעיקרא שוב לא צריך להקשות עוד מביכורים ולשון ראשון עיקר: מנין לביכורים שטעונין שירה. פרש''י (דתנא) שהיו טעונין שירה [כדתנן במס' ביכורים] (פ''ג מ''ד) החליל (היה) מכה לפניהם [כו'] והא דפריך איני והא אמר ר' שמואל בר נחמני ומקשה לרבי שמואל בר נחמני אך יש תימה אמאי לא מקשה ליה בהדיא מן המשנה וי''ל שהש''ס לא הביא המשנה דזרעים וגם מילתיה דר' שמואל בר נחמני לא אייתי ליה הש''ס אלא אגב גררא הלכך לא פריך אלא הכי ולרבי נראה ששיר המשנה על ביכורים אינו עיקר השיר כ''א לשמחה בעלמא הלכך לא פריך מינה לר' שמואל בר נחמני ולא כפירש''י ויש תימה דלא איירי המשנה בעיקר שיר כלל ועוד הקשה ר' אלחנן היכי מוקי לה למשנת ביכורים הכא בהביא ענבים ודרכן דהא בכל הביכורים מיירי בתאנים וחטין וכל ז' המינין ואין לפרש דה''ק שאם הביא ענבים בביכורים ודרכן לאחר כך שלא תפקע מהם קדושת הביכורים אע''ג דכתיב בקרא פרי דהתם תניא בחולין פרק העור והרוטב (דף קכ:) אין מביאין ביכורים משקה אלא היוצא מן הזיתים ומן הענבים אלמא שהמשקה מהם חשוב לביכורים אלא דיש לפרש הביא ענבים ודרכם פי' הפריש ענבים ודרכם מנין שכשרים לביכורים ת''ל תביא והא דתניא אין מביאין ביכורים משקה אלא היוצא מן הזיתים ומן הענבים דמשמע לכתחילה מביאין יש לפרשו בדיעבד דהא קרא כתיב שאומרים שיר על ביכורים והיכי כתב קרא בדיעבד ונראה לפרש דמיירי לכתחלה וה''פ הביא ענבים ודרכן מנין שיביאם לכתחילה ת''ל תביא דמשמע לכתחילה ומשנת ביכורים נמי אתיא שפיר דמיירי במשקין היוצאין מזיתים וענבים שאומרים עליהם שירה לכתחילה ואיידי דתקנו עליהם שירה תקנו נמי בכל הביכורים של ז' המינים ולא קשיא מידי מכל מה שהקשיתי לעיל וצ''ע בירושלמי: אל תיקרי ישור אלא ישיר. תימה דכמה קראי איכא בדברי הימים (א ט) בני פלוני משוררים וי''ל דבעי לאשכוחי דשירה מן התורה לכך דייק ליה מהך קרא דכתיב ישור במשא וכתיב עבודת משא אי נמי מפיק מקראי שהיא עבודה וזר חייב עליה מיתה:

ערכין יא ע"א