ושואלים: איני [האמנם]? והא [והרי] ר' ינאי, שהיה גבאי צדקה, יזיף ופרע [היה לווה ממעות צדקה שבאו לידו ופורע]! ומשיבים: שאני [שונה דינו של] ר' ינאי, דניחא להו [שנוח להם] לעניים בכך, מפני דכמה דמשהי מעשי ומייתי להו [שככל שהיה משהה את קופת הצדקה בלא מעות, כך היה כופה את הציבור ומביא להם] מעות נוספות.

ועוד בעניינים אלו תנו רבנן [שנו חכמים]: ישראל שהתנדב מנורה או נר לבית הכנסת — אסור לשנותה, להשתמש בה לצורך דבר אחר. סבר [סבור היה] ר' חייא בר אבא למימר [לומר]: לא שנא [לא שונה הדין] לדבר הרשות ולא שנא [ולא שונה הדין] לדבר מצוה, אסור לשנותה. אמר ליה [לו] רב אמי, הכי [כך] אמר ר' יוחנן: לא שנו שאסור לשנותה, אלא לדבר הרשות, אבל לדבר מצוה — מותר לשנותה.

ודין זה נלמד ממה שאמר ר' אסי אמר ר' יוחנן: גוי שהתנדב מנורה או נר לבית הכנסת, עד שלא נשתקע (נשתכח) שם בעליה, שאנשים זוכרים שהוא תרם אותה — אסור לשנותה, משנשתקע שם בעליה — מותר לשנותה.

ויש לברר: למאי [למה נאסר לשנותה] קודם שנשתקע שם הבעלים? אילימא [אם תאמר] לדבר הרשות, מאי איריא [מדוע מדובר דווקא] על גוי? אפילו אם ישראל התנדב מנורה, נמי [גם כן] אסור לשנותה לדבר רשות!

אלא מדובר בשינוי לדבר מצוה, שהוא אסור קודם שנשתקע שם הבעלים, רק אם המתנדב הוא גוי, אבל לא ישראל. וטעמא [וטעם הדבר], מפני שגוי הוא דפעי [שצועק] היכן המנורה שנדבתי, ומוחה על כך. אבל ישראל דלא פעי [שאינו צועק] כשמשנים את נדבתו לצורך מצוה אחרת, שפיר דמי [יפה, נכון הדבר].

מסופר, שעזרק טייעא [סוחר ערבי] אינדב שרגא לבי כנישתא [התנדב נר לבית הכנסת] של רב יהודה, שנייה [שינה אותו] רחבא לדבר אחר, קודם שנשתקע שמו של שעזרק ממנה, ואיקפד [והקפיד] רבא על שלא המתינו. איכא דאמרי [יש שאומרים] להיפך: שנייה [שינה אותו] רבא, ואיקפד [והקפיד] רחבא. ואיכא דאמרי [ויש שאומרים]: שנייה חזני דפומבדיתא [שינו אותה גבאי פומבדיתא], ואיקפד [והקפיד] רחבא ואיקפד [והקפיד גם] רבה.

ומסבירים: מאן דשנייה סבר [מי ששינה היה סבור] שמותר הדבר, מפני דלא שכיח [שעזרק אינו מצוי בעיר], ואין לחשוש לכך שימחה. ומאן דאיקפד סבר [ומי שהקפיד היה סבור]: זמנין דמקרי ואתי [פעמים קורה שהוא בא לשם] ויש לחשוש לכך.

א משנה הגוסס (העומד למות) וכן היוצא ליהרג לאחר שנגמר דינו בבית הדין — לא נידר ולא נערך, שמי שנדר את דמיו או את ערכו — פטור. ר' חנינא בן עקביא אומר: אמנם אינו נידר, מפני שאין לו דמים, שלא ניתן למוכרו כעבד. אבל נערך, מפני שדמיו קצובין בתורה, לפי גילו. ר' יוסי אומר: אדם במצב כזה נודר דמיו של פלוני, ומעריך, ומקדיש מנכסיו, ואם הזיק — חייב בתשלומים.

ב גמרא שנינו במשנה כי הגוסס והיוצא ליהרג לא נידר ולא נערך. ושואלים: בשלמא [נניח] גוסס לא נידר — מפני דלאו בר [שלא בן] דמים הוא, שאין שווי לגוסס, ולא נערך — מפני דלאו בר [שלא בן] העמדה והערכה הוא, ונאמר בתורה: "והעמידו לפני הכהן והעריך" (ויקרא כז, ח), ומי שלא ניתן להעמידו — אין לו דין ערכין. אלא יוצא ליהרג, בשלמא [נניח] שלא נידר — מפני דלאו בר [שלא בן] דמים הוא, שאין לו קונים, אלא לא נערך, אמאי לא [מדוע לא]?

ומשיבים, דתניא [ששנויה ברייתא]: מנין שהיוצא ליהרג ואמר "ערכי עלי", שלא אמר כלום, ולא יגבו מנכסיו? תלמוד לומר: "כל חרם אשר יחרם מן האדם לא יפדה מות יומת" (ויקרא כז, כט), שמי שדינו למות ("אשר יחרם") אינו בכלל פדיון וערכין. יכול נאמר כן אפילו העריך את הנידון קודם שנגמר דינו למיתה? תלמוד לומר: "כל אשר יחרם מן האדם", ולא כל האדם.

ושואלים: ולדעת ר' חנינא בן עקביא שאמר במשנתנו כי היוצא ליהרג נערך מפני שדמיו קצובין, האי [מקרא זה] "כל חרם" מאי עביד ליה [מה הוא עושה עמו]?

ומשיבים: הוא דורש אותו לכדתניא [לכמו ששנויה ברייתא], ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה אומר: לפי שמצינו למומתים בידי שמים שנותנין ממון ומתכפר להם, שנאמר בדין בעליו של שור מועד שהמית אדם: "השור יסקל וגם בעליו יומת. אם כפר יושת עליו ונתן פדיון נפשו" (שמות כא, כט—ל), יכול אף חייב מיתה בידי אדם דינו כן, שיתן ממון ויתכפר לו? תלמוד לומר: "כל חרם אשר יחרם מן האדם לא יפדה".

אין לי אלא במיתות על עבירות חמורות, אותן שלא ניתנה שגגתן לכפרה, שאם עשאן בשוגג אין לו כפרה בקרבן או בגלות, כגון מגדף ומקלל אביו, ויש לומר שמטעם זה גם אינם מתכפרים בממון אם עשו במזיד, אבל במיתות קלות, אותן שניתנה שגגתן לכפרה, כגון מחלל שבת בשוגג שמביא חטאת, או רוצח בשוגג שגולה, מנין שלא יתכפר בהם המזיד בממון? תלמוד לומר: "כל חרם", והמילה "כל" מרבה אף אותם.

ג בענין היוצא ליהרג נאמר במשנתנו, ר' יוסי אומר: נודר ומעריך (את האחרים) ומקדיש, ואם הזיק באותה שעה — חייב בתשלומים. ושואלים: ותנא קמא מי קאמר דלא [והתנא הראשון האם הוא אומר שאינו נודר ומעריך]? והרי רק אמר שאינו נידר ונערך!

אלא, בכך שהוא נודר ומעריך ומקדיש — כולי עלמא לא פליגי [הכל אינם חלוקים], וגם התנא הראשון סבור כן. כי פליגי [כאשר הם חלוקים] — הרי זה באם הזיק באותה שעה, תנא קמא סבר [התנא הראשון סבור]: אם הזיק — אינו חייב בתשלומין, ור' יוסי סבר [סבור]: אם הזיק — חייב בתשלומין.

ושואלים: במאי קמיפלגי [במה הם חלוקים]? והלא התורה חייבה כל מי שהזיק לשלם! אמר רב יוסף: באפשרות לגבות את התשלומים מיורשיו, ובשאלה האם במלוה על פה (חוב שאינו כתוב בשטר) גובה בעל החוב מן נכסי החייב שביד היורשין קמיפלגי [חלוקים הם], תנא קמא סבר [התנא הראשון סבור]: מלוה על פה אינו גובה מן היורשין, ור' יוסי סבר [סבור]: מלוה על פה גובה מן היורשין.

רבא אמר: דכולי עלמא [לדעת הכל] מלוה על פה אינו גובה מן היורשין, והכא [וכאן], במלוה הכתובה בתורה (כגון חובת המזיק לשלם) האם היא נחשבת כמילוה שבשטר קמיפלגי [הם חלוקים], תנא קמא סבר [התנא הראשון סבור]: מלוה כתובה בתורה — לאו [לא] ככתובה בשטר דמיא [נחשבת], ולכן לא יגבו מהנכסים שהוריש המזיק, ור' יוסי סבר [סבור]: ככתובה בשטר דמיא [נחשבת], ולכן יגבו מהנכסים שהוריש המזיק.

ואיכא דמתני לה אהא [ויש ששונים את מחלוקת רב יוסף ורבא על ברייתא זו]: היוצא ליהרג, שנגמר דינו למיתה, הוא שחבל באחרים — חייב, אחרים שחבלו בו — פטורין, כאילו חבלו באדם מת. ר' שמעון בן אלעזר אומר: אף הוא אם חבל באחרים — פטור, מפני שלא ניתן לחזרת עמידת בית דין, כלומר, לא ניתן לחזור ולהעמידו לדין לאחר שנגמר דינו למיתה, מפני שצריך להמיתו מיד.