ערכין ו ע"ב

ושואלים: איני [האמנם]? והא [והרי] ר' ינאי, שהיה גבאי צדקה, יזיף ופרע [היה לווה ממעות צדקה שבאו לידו ופורע]! ומשיבים: שאני [שונה דינו של] ר' ינאי, דניחא להו [שנוח להם] לעניים בכך, מפני דכמה דמשהי מעשי ומייתי להו [שככל שהיה משהה את קופת הצדקה בלא מעות, כך היה כופה את הציבור ומביא להם] מעות נוספות.

ועוד בעניינים אלו תנו רבנן [שנו חכמים]: ישראל שהתנדב מנורה או נר לבית הכנסת — אסור לשנותה, להשתמש בה לצורך דבר אחר. סבר [סבור היה] ר' חייא בר אבא למימר [לומר]: לא שנא [לא שונה הדין] לדבר הרשות ולא שנא [ולא שונה הדין] לדבר מצוה, אסור לשנותה. אמר ליה [לו] רב אמי, הכי [כך] אמר ר' יוחנן: לא שנו שאסור לשנותה, אלא לדבר הרשות, אבל לדבר מצוה — מותר לשנותה.

ודין זה נלמד ממה שאמר ר' אסי אמר ר' יוחנן: גוי שהתנדב מנורה או נר לבית הכנסת, עד שלא נשתקע (נשתכח) שם בעליה, שאנשים זוכרים שהוא תרם אותה — אסור לשנותה, משנשתקע שם בעליה — מותר לשנותה.

ויש לברר: למאי [למה נאסר לשנותה] קודם שנשתקע שם הבעלים? אילימא [אם תאמר] לדבר הרשות, מאי איריא [מדוע מדובר דווקא] על גוי? אפילו אם ישראל התנדב מנורה, נמי [גם כן] אסור לשנותה לדבר רשות!

אלא מדובר בשינוי לדבר מצוה, שהוא אסור קודם שנשתקע שם הבעלים, רק אם המתנדב הוא גוי, אבל לא ישראל. וטעמא [וטעם הדבר], מפני שגוי הוא דפעי [שצועק] היכן המנורה שנדבתי, ומוחה על כך. אבל ישראל דלא פעי [שאינו צועק] כשמשנים את נדבתו לצורך מצוה אחרת, שפיר דמי [יפה, נכון הדבר].

מסופר, שעזרק טייעא [סוחר ערבי] אינדב שרגא לבי כנישתא [התנדב נר לבית הכנסת] של רב יהודה, שנייה [שינה אותו] רחבא לדבר אחר, קודם שנשתקע שמו של שעזרק ממנה, ואיקפד [והקפיד] רבא על שלא המתינו. איכא דאמרי [יש שאומרים] להיפך: שנייה [שינה אותו] רבא, ואיקפד [והקפיד] רחבא. ואיכא דאמרי [ויש שאומרים]: שנייה חזני דפומבדיתא [שינו אותה גבאי פומבדיתא], ואיקפד [והקפיד] רחבא ואיקפד [והקפיד גם] רבה.

ומסבירים: מאן דשנייה סבר [מי ששינה היה סבור] שמותר הדבר, מפני דלא שכיח [שעזרק אינו מצוי בעיר], ואין לחשוש לכך שימחה. ומאן דאיקפד סבר [ומי שהקפיד היה סבור]: זמנין דמקרי ואתי [פעמים קורה שהוא בא לשם] ויש לחשוש לכך.

א משנה הגוסס (העומד למות) וכן היוצא ליהרג לאחר שנגמר דינו בבית הדין — לא נידר ולא נערך, שמי שנדר את דמיו או את ערכו — פטור. ר' חנינא בן עקביא אומר: אמנם אינו נידר, מפני שאין לו דמים, שלא ניתן למוכרו כעבד. אבל נערך, מפני שדמיו קצובין בתורה, לפי גילו. ר' יוסי אומר: אדם במצב כזה נודר דמיו של פלוני, ומעריך, ומקדיש מנכסיו, ואם הזיק — חייב בתשלומים.

ב גמרא שנינו במשנה כי הגוסס והיוצא ליהרג לא נידר ולא נערך. ושואלים: בשלמא [נניח] גוסס לא נידר — מפני דלאו בר [שלא בן] דמים הוא, שאין שווי לגוסס, ולא נערך — מפני דלאו בר [שלא בן] העמדה והערכה הוא, ונאמר בתורה: "והעמידו לפני הכהן והעריך" (ויקרא כז, ח), ומי שלא ניתן להעמידו — אין לו דין ערכין. אלא יוצא ליהרג, בשלמא [נניח] שלא נידר — מפני דלאו בר [שלא בן] דמים הוא, שאין לו קונים, אלא לא נערך, אמאי לא [מדוע לא]?

ומשיבים, דתניא [ששנויה ברייתא]: מנין שהיוצא ליהרג ואמר "ערכי עלי", שלא אמר כלום, ולא יגבו מנכסיו? תלמוד לומר: "כל חרם אשר יחרם מן האדם לא יפדה מות יומת" (ויקרא כז, כט), שמי שדינו למות ("אשר יחרם") אינו בכלל פדיון וערכין. יכול נאמר כן אפילו העריך את הנידון קודם שנגמר דינו למיתה? תלמוד לומר: "כל אשר יחרם מן האדם", ולא כל האדם.

ושואלים: ולדעת ר' חנינא בן עקביא שאמר במשנתנו כי היוצא ליהרג נערך מפני שדמיו קצובין, האי [מקרא זה] "כל חרם" מאי עביד ליה [מה הוא עושה עמו]?

ומשיבים: הוא דורש אותו לכדתניא [לכמו ששנויה ברייתא], ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה אומר: לפי שמצינו למומתים בידי שמים שנותנין ממון ומתכפר להם, שנאמר בדין בעליו של שור מועד שהמית אדם: "השור יסקל וגם בעליו יומת. אם כפר יושת עליו ונתן פדיון נפשו" (שמות כא, כט—ל), יכול אף חייב מיתה בידי אדם דינו כן, שיתן ממון ויתכפר לו? תלמוד לומר: "כל חרם אשר יחרם מן האדם לא יפדה".

אין לי אלא במיתות על עבירות חמורות, אותן שלא ניתנה שגגתן לכפרה, שאם עשאן בשוגג אין לו כפרה בקרבן או בגלות, כגון מגדף ומקלל אביו, ויש לומר שמטעם זה גם אינם מתכפרים בממון אם עשו במזיד, אבל במיתות קלות, אותן שניתנה שגגתן לכפרה, כגון מחלל שבת בשוגג שמביא חטאת, או רוצח בשוגג שגולה, מנין שלא יתכפר בהם המזיד בממון? תלמוד לומר: "כל חרם", והמילה "כל" מרבה אף אותם.

ג בענין היוצא ליהרג נאמר במשנתנו, ר' יוסי אומר: נודר ומעריך (את האחרים) ומקדיש, ואם הזיק באותה שעה — חייב בתשלומים. ושואלים: ותנא קמא מי קאמר דלא [והתנא הראשון האם הוא אומר שאינו נודר ומעריך]? והרי רק אמר שאינו נידר ונערך!

אלא, בכך שהוא נודר ומעריך ומקדיש — כולי עלמא לא פליגי [הכל אינם חלוקים], וגם התנא הראשון סבור כן. כי פליגי [כאשר הם חלוקים] — הרי זה באם הזיק באותה שעה, תנא קמא סבר [התנא הראשון סבור]: אם הזיק — אינו חייב בתשלומין, ור' יוסי סבר [סבור]: אם הזיק — חייב בתשלומין.

ושואלים: במאי קמיפלגי [במה הם חלוקים]? והלא התורה חייבה כל מי שהזיק לשלם! אמר רב יוסף: באפשרות לגבות את התשלומים מיורשיו, ובשאלה האם במלוה על פה (חוב שאינו כתוב בשטר) גובה בעל החוב מן נכסי החייב שביד היורשין קמיפלגי [חלוקים הם], תנא קמא סבר [התנא הראשון סבור]: מלוה על פה אינו גובה מן היורשין, ור' יוסי סבר [סבור]: מלוה על פה גובה מן היורשין.

רבא אמר: דכולי עלמא [לדעת הכל] מלוה על פה אינו גובה מן היורשין, והכא [וכאן], במלוה הכתובה בתורה (כגון חובת המזיק לשלם) האם היא נחשבת כמילוה שבשטר קמיפלגי [הם חלוקים], תנא קמא סבר [התנא הראשון סבור]: מלוה כתובה בתורה — לאו [לא] ככתובה בשטר דמיא [נחשבת], ולכן לא יגבו מהנכסים שהוריש המזיק, ור' יוסי סבר [סבור]: ככתובה בשטר דמיא [נחשבת], ולכן יגבו מהנכסים שהוריש המזיק.

ואיכא דמתני לה אהא [ויש ששונים את מחלוקת רב יוסף ורבא על ברייתא זו]: היוצא ליהרג, שנגמר דינו למיתה, הוא שחבל באחרים — חייב, אחרים שחבלו בו — פטורין, כאילו חבלו באדם מת. ר' שמעון בן אלעזר אומר: אף הוא אם חבל באחרים — פטור, מפני שלא ניתן לחזרת עמידת בית דין, כלומר, לא ניתן לחזור ולהעמידו לדין לאחר שנגמר דינו למיתה, מפני שצריך להמיתו מיד.

The Gemara asks: Is that so? But Rabbi Yannai, who was a charity collector, borrowed money belonging to charity and repaid. The Gemara answers: The case of Rabbi Yannai is different; it is beneficial to the poor that he be allowed to borrow and repay, as the longer he leaves the charity fund empty, the more he impels people to give charity, and he thereby brings more money to the poor.

The Sages taught a baraita that deals with a similar matter: In the case of a Jew who donated a candelabrum or a lamp to the synagogue, it is prohibited to change it and use it for another purpose. Rabbi Ḥiyya bar Abba thought to say that there is no difference whether he wishes to change for a voluntary matter or for a matter involving a mitzva, as in both cases it is prohibited. Rav Ami said to Rabbi Ḥiyya bar Abba: This is what Rabbi Yoḥanan says: When the Sages taught the baraita, they taught only that it is prohibited when he changes it for a voluntary matter, but it is permitted to change it for a matter involving a mitzva.

This halakha is derived from the fact that Rabbi Asi says that Rabbi Yoḥanan says: With regard to a gentile who donated a candelabrum or a lamp to the synagogue, if it is before its owner’s name has been forgotten, i.e., people still remember that he donated the item, it is prohibited to change it and use it for another purpose. Once its owner’s name has been forgotten, it is permitted to change it.

The Gemara clarifies: With regard to what purpose is it stated that one may not change it before the owner’s name was forgotten? If we say that it is prohibited to change it for a voluntary matter, why does the baraita specifically mention a gentile? It is prohibited to change it in this manner even if it was donated by a Jew.

Rather, the baraita must be dealing with a change for a matter involving a mitzva, and therefore it is prohibited only if the donor is a gentile and his name has not yet been forgotten. And the reason for this halakha is that it is specifically a gentile who would protest and scream: Where is the candelabrum that I donated? But in the case of a Jew, who would not protest and scream if they used his donation for a different mitzva, one may well change it.

The Gemara relates that Sha’azrak, an Arab [tayya’a] merchant, donated a candelabrum to Rav Yehuda’s synagogue. Raḥava changed its purpose before Sha’azrak’s name was forgotten as the donor, and Rava became angry at Raḥava for not waiting. Some say the opposite: Rava changed its purpose, and Raḥava became angry at Rava. And some say that the attendants of Pumbedita, the charity collectors, changed its purpose, and Raḥava became angry at them, and Rabba became angry at them as well.

The Gemara explains: The one who changed its purpose holds that it was permitted to change it, as it was not common for Sha’azrak to be in the city and it was unlikely that he would protest the change. And the one who became angry holds that even so, they should not have changed it, as sometimes he happens to come there.

MISHNA: One who is moribund and one who is taken to be executed after being sentenced by the court is neither the object of a vow nor valuated. Rabbi Ḥanina ben Akavya says: He is not the object of a vow, because he has no market value; but he is valuated, due to the fact that one’s value is fixed by the Torah based on age and sex. Rabbi Yosei says: One with that status vows to donate the assessment of another person to the Temple treasury, and takes vows of valuation, and consecrates his property; and if he damages the property of others, he is liable to pay compensation.

GEMARA: The Gemara asks: Granted, it makes sense that one who is moribund is not the object of a vow, as he has no monetary value. And it also stands to reason that he is not valuated, as he is not subject to setting, i.e., standing, and therefore is not subject to valuation. The verse states: “Then he shall be set before the priest, and the priest shall value him” (Leviticus 27:8). This teaches that anyone who cannot stand, such as one who is dying, is not included in the halakha of valuation. But with regard to one who is taken to be executed, granted, he is not the object of a vow, as he has no monetary value, since no one would purchase him. But with regard to the mishna’s statement that he is not valuated, why not?

The Gemara answers that the reason is as it is taught in a baraita: From where is it derived that in the case of one who is being taken to be executed and who said: My valuation is upon me to donate to the Temple, that he did not say anything, and the valuation is not collected from his estate? The verse states: “Anything dedicated [ḥerem], that may be dedicated of men, shall not be redeemed” (Leviticus 27:29). This teaches that with regard to one who is worthy of excommunication [ḥerem], i.e., condemned to death, one cannot redeem him, i.e., pay his valuation. One might have thought that this applies even before his verdict is issued, i.e., that this halakha applies even if one issued this statement before being sentenced to death. Therefore, the verse states: “Of men,” and not all men, i.e., only some men destined to be executed have no valuation, and not all of them.

The Gemara asks: And with regard to Rabbi Ḥanina ben Akavya, who says in the mishna that even a person taken to be executed is valuated, due to the fact that one’s value is fixed, what does he do with the phrase “anything dedicated”?

The Gemara answers that he requires it for that which is taught in a baraita: Rabbi Yishmael, son of Rabbi Yoḥanan ben Beroka, says: Since we found with regard to those executed at the hand of Heaven that they give money and their sins are atoned, as it is stated in the case of the owner of a forewarned ox that killed a person: “The ox shall be stoned, and its owner shall also be put to death. If there be laid upon him a ransom, then he shall give for the redemption of his life whatsoever is laid upon him” (Exodus 21:29–30), one might have thought that even with regard to those liable to receive the death penalty at the hands of man it is so, that one can pay in lieu of execution. Therefore, the verse states: “Anything dedicated that may be dedicated of men, shall not be redeemed” (Leviticus 27:29).

I have derived only that one cannot give payment in lieu of execution with regard to severe prohibitions punishable by the death penalty, e.g., blasphemy or cursing one’s father, for which no atonement is designated in the Torah for their unwitting violation. From where is it derived that the same applies to less severe prohibitions punishable by the death penalty, e.g., violating Shabbat or killing, for which atonement of an offering or exile is designated in the Torah for their unwitting violation? The verse states: “Anything dedicated,” to include all prohibitions punishable by court-administered execution.

§ The mishna teaches, with regard to one who is taken to be executed, that Rabbi Yosei says: Such a person vows to donate the assessment of another person to the Temple treasury, and takes vows of valuation, and consecrates his property; and if he damages the property of others, he is liable to pay compensation. The Gemara asks: And does the first tanna say that such a person does not vow to donate the assessment of another person to the Temple treasury and take vows of valuation, such that Rabbi Yosei could be understood as disputing his opinion? The first tanna merely said that such an individual is not subject to vows and valuations. What is the difference between their opinions?

Rather, with regard to whether or not one who is taken to be executed can vow to donate the assessment of another person to the Temple treasury, and take vows of valuation, and consecrate his property, everyone, including the first tanna, agrees that he can. When they disagree, it is in a case where he causes damage. The first tanna holds that if he causes damage he is not liable for payment, and Rabbi Yosei holds that if he causes damage he is liable to pay compensation.

The Gemara asks: With regard to what principle do these tanna’im disagree, as it is an accepted principle that one who causes damage must pay? Rav Yosef said: They disagree as to whether the payment can be collected from his estate. This depends on the question of whether or not one who is owed money from a loan by oral agreement, i.e., a loan given without a document that places a lien on the land, can collect from the heirs. The first tanna holds that one who is owed money from a loan by oral agreement cannot collect from the heirs, and Rabbi Yosei holds that one who is owed money from a loan by oral agreement can collect from the heirs.

Rava says: In fact, everyone agrees that one who is owed money from a loan by oral agreement cannot collect from the heirs; and here the tanna’im disagree with regard to the status of a loan that is written in the Torah, i.e., a financial obligation decreed by Torah law, such as paying damages. The first tanna holds that a loan that is written in the Torah is not considered as though it is written in a document, and may not be collected from the heirs. Rabbi Yosei holds that such a loan is considered as though it is written in a document, and therefore it may be collected from the heirs.

And there are those who teach the dispute between Rava and Rav Yosef with regard to this baraita: In the case of one who is taken to be executed after being sentenced by the court, if he injured another he is liable for payment. But if others injured him they are exempt, as they would be if they injured a dead person. Rabbi Shimon ben Elazar says: Even if it was he who injured others, he is exempt, as he cannot be brought back to stand before the court for judgment, since he must be executed without delay.