ערכין ב ע"ב

הדין שאין סומכים על קרבן גוי, והדין שאין סומכים על קרבן חבירו, מחד קרא [מכתוב אחד] של "קרבנו" נפקי [יוצאים, נלמדים], ואם כן אייתרי להו תרי [נתייתרו לו שני] "קרבנו", חד [אחד מהם] בא למעט: "קרבנו" — ולא קרבן אביו, שיורש אינו סומך, ואידך [והאחר] — לרבות כל בעלי חוברין לסמיכה, שכל בעלי הקרבן חייבים לסמוך.

ושואלים: ור' יהודה, האי [כתוב זה] "המר ימיר" (ויקרא כז, י), משם למדו חכמים כי יורש ממיר קרבן של אביו, מאי עביד ליה [מה עושה הוא בו]? ומשיבים: מיבעי ליה [נצרך לו] לרבות את האשה, שאם המירה קרבן שלה בבהמת חולין — הרי זו תמורה. דתניא [ששנויה ברייתא]: לפי שכל הענין של תמורה האמור בכתוב אינו מדבר אלא בלשון זכר, מה סופינו כלומר, כיצד אנו מגיעים לבסוף לרבות את האשה? תלמוד לומר בלשון כפולה: "ואם המר ימיר", לרבות את האשה.

ושואלים: ורבנן [וחכמים] מהיכן הם דורשים דין זה? ומשיבים: מהו' היתירה שבמילה "ואם". ואילו ר' יהודה, את תוספת הו' במילה "ואם" לא דריש [אינו דורש].

א ושואלים עוד: "הכל חייבין בסוכה" ששנינו בברייתא, לאיתויי מאי [להביא, להוסיף את מה] הוא בא? ומשיבים: לאיתויי [להביא] קטן שאינו צריך לאמו כשמתעורר בלילה משנתו, דתנן [ששנינו במשנה]: קטן שאינו צריך לאמו — חייב בסוכה.

ושואלים: "הכל חייבין בלולב" ששנינו בברייתא, לאיתויי מאי [להביא את מה] הוא בא? ומשיבים: לאיתויי [להביא, לרבות] קטן היודע לנענע בלולב, דתנן [ששנינו במשנה]: קטן היודע לנענע — חייב בלולב.

ושואלים: "הכל חייבין בציצית" ששנינו בברייתא, לאיתויי מאי [להביא את מה] הוא בא? ומשיבים: לאיתויי [להביא] קטן היודע להתעטף בטלית, דתניא [ששנויה ברייתא]: קטן היודע להתעטף — חייב בציצית.

ושואלים: "הכל חייבין בתפילין" ששנינו בברייתא, לאיתויי מאי [להביא את מה] הוא בא? ומשיבים: לאיתויי [להביא] קטן היודע לשמור תפלין כהלכה, דתניא [ששנויה ברייתא]: קטן היודע לשמור תפלין — אביו לוקח (קונה) לו תפלין.

ב ושואלים, מה ששנינו במשנה: "הכל חייבין בראייה" כלומר, להיראות לפני ה' במקדש ברגל, ולהביא עולת ראיה, לאיתויי מאי [להביא, להוסיף את מה] הוא בא? ומשיבים: לאיתויי [להביא] מי שחציו עבד וחציו בן חורין, כגון עבד כנעני של שני שותפים ששיחרר אותו אחד מהם.

ולדעת רבינא שאמר: מי שחציו עבד וחציו בן חורין פטור מן הראייה, הרי זה בא לאיתויי [להביא] מי שהיה חיגר (פצוע ברגלו) ביום ראשון של החג, והיה פטור באותה שעה מן הראיה, ונתפשט (נתיישר, נתרפא) ביום שני של החג, ללמד שהוא חייב בראיה.

ושואלים: הניחא למאן דאמר [זה נוח לשיטת מי שאומר]: כולן, כל ימי החג, הם תשלומין זה לזה, להביא את קרבנות החג, ולא רק תשלומים ליום הראשון, ולדעתו ייתכן שגם מי שהיה פטור ביום הראשון — יהיה חייב בשני. אלא למאן דאמר [לדעת מי שאומר]: כולן, כל ימי החג, הם רק תשלומין לראשון, ולפיכך, מי שהיה חיגר ביום הראשון ונפטר מן הראיה שוב אינו מתחייב בקרבן, אם כן הריבוי "הכל חייבין בראיה" לאיתויי מאי [להביא את מה] הוא בא?

ומשיבים: לאיתויי [להביא] סומא באחת מעיניו, שאף הוא חייב לעלות לרגל, שלא כדין סומא בשתי עיניו. ומעירים: ודבר זה הוא שלא כי האי תנא [כשיטת תנא זה],

דתניא [ששנויה ברייתא], יוחנן בן דהבאי אומר משום (משמו של) ר' יהודה: סומא באחת מעיניו פטור מן הראייה, שנאמר: "שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך אל פני האדון ה' " (שמות כג, יז), ולפי הכתיב ניתן לקרוא: "יראה", אבל הקריאה היא: "יראה", וכך דורשים: כדרך שבא לראות כך בא ליראות, מה לראות, אדם רואה בשתי עיניו — אף מה שציותה התורה ליראות לפני ה' הרי זה בשתי עיניו. זאת דרך אחת להסביר את הריבוי "הכל חייבין בראיה" לשיטת רבינא.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: לעולם בא הריבוי לאיתויי [להביא] מי שחציו עבד וחציו בן חורין. ודקא קשיא לך [ומה שהיה קשה לך] מדברי רבינא, שפוטר עבד כזה מן הראיה — לא קשיא [אין זה קשה]: כאן מדובר במשנה ראשונה, כאן מדובר במשנה אחרונה.

דתנן [שכך שנינו במשנה]: מי שחציו עבד וחציו בן חורין, עובד את רבו יום אחד, שהרי חציו עבד, ואת עצמו יום אחד, שהרי חציו בן חורין, אלו דברי בית הלל.

אמרו להם בית שמאי: תיקנתם בדרך זו את רבו, שהוא מקבל את המגיע לו בעבד זה, אבל את עצמו לא תיקנתם כראוי, שהרי לישא שפחה אינו יכול, משום שהוא חציו בן חורין, ובן חורין אסור בשפחה, וגם לישא בת חורין אינו יכול, משום שהוא חציו עבד שאסור בבת חורין, האם יבטל מלשאת אשה? והלא לא נברא העולם אלא לפריה ורביה, שנאמר: "כי כה אמר ה'... יוצר הארץ ועושה הוא כוננה, לא תהו בראה לשבת יצרה" (ישעיהו מה, יח)!

אלא, מפני תיקון העולם, כדי שיוכל העבד לעסוק ביישובו של עולם, כופין את רבו ועושה אותו בן חורין, והואיל ואין לעבד ממון כדי לפדות עצמו כותב העבד שטר חוב על חצי דמיו, ונותן לאדון, ובמשך הזמן פורע את חובו. וחזרו בית הלל להורות כדברי בית שמאי שחובה לשחרר עבד כזה. ומשנתנו, המחייבת עבד כזה בראיה, הולכת לשיטה זאת המחייבת את רבו לשחררו. ומה שפטר רבינא עבד זה מן הראיה, הוא לפי משנה ראשונה ששנו בית הלל, שאין כופים את רבו לשחררו.

ג ושואלים: "הכל חייבין בתקיעת שופר" ששנינו בברייתא, לאיתויי מאי [להביא את מה]? ומשיבים: לאיתויי [להביא] קטן שהגיע לחינוך, ועל קטן כזה הוא דתנן [ששנינו]: אין מעכבין את הקטן מלתקוע ביום טוב.

ושואלים: "הכל חייבין במקרא מגילה" ששנינו בברייתא, ו"הכל כשרין לקרות את המגילה" ששנינו במשנה, לאיתויי [להביא]

but he maintains that the exclusion of a gentile and the exclusion of the offering of another person from the requirement of placing hands are derived from the same one mention of “his offering” in the verse. This leaves two mentions of “his offering” for Rabbi Yehuda. One he expounds to teach that he places hands on “his offering,” but not on his father’s offering that he inherited, and the other mention remains to include all the owners of a jointly owned offering in the requirement of placing hands.

The Gemara asks: And as for Rabbi Yehuda, what does he do with the use of the doubled form in this verse: “If he shall substitute [hamer yamir]”? The Gemara answers: He requires it to include a woman among those who can effect substitution. As it is taught in a baraita: Since the entire matter of substitution is stated in the Torah only in the masculine form, what is the reason that we ultimately come to include a woman? The verse states: “And if he shall substitute [hamer yamir],” using a doubled form.

The Gemara asks: And as for the Rabbis, from where do they learn that a woman can perform substitution? The Gemara answers: They derive it from the extra “and” in the phrase: “And if he shall substitute” (Leviticus 27:10). But Rabbi Yehuda does not expound the extra “and” in the term “and if” at all.

§ The Gemara asks: What is added by the statement of the following baraita: Everyone is obligated in the mitzva of sukka? The Gemara answers: This serves to add a minor who does not need his mother when he awakes in the middle of the night. As we learned in a mishna (Sukka 28a): A minor who does not need his mother is obligated in the mitzva of sukka.

The Gemara further asks: What is added by the ruling of the following baraita: Everyone is obligated in the mitzva of lulav? The Gemara answers: This clause serves to add a minor who knows how to wave the lulav. As we learned in a mishna (Sukka 42a): A minor who knows how to wave the lulav is obligated in the mitzva of lulav.

The Gemara continues to ask similar questions: What is added by the statement of a baraita: Everyone is obligated in the mitzva of ritual fringes? The Gemara explains that this serves to add a minor who knows how to wrap himself in a garment. As it is taught in a baraita: A minor who knows how to wrap himself in a garment is obligated in the mitzva of ritual fringes.

The Gemara asks: What is added by the ruling of a baraita: Everyone is obligated in the mitzva of phylacteries? The Gemara answers that it serves to add a minor who knows how to preserve the sanctity of phylacteries by maintaining a state of bodily cleanliness. As it is taught in a baraita: With regard to a minor who knows how to preserve the sanctity of phylacteries in a state of cleanliness, his father purchases phylacteries for him.

§ The Gemara further inquires: What is added by the statement of the mishna (Ḥagiga 2a): Everyone is obligated in the mitzva of appearance, i.e., the obligation to appear in the Temple and to sacrifice an offering on the three pilgrimage Festivals. The Gemara answers: The mishna serves to add one who is a half-slave half-freeman, e.g., a Canaanite slave who was owned jointly, and only one of his owners freed him.

The Gemara explains: And according to the opinion of Ravina, who said: One who is half-slave half-freeman is exempt from the mitzva of appearance in the Temple, that clause serves to add one who was lame on the first day of the Festival and was unable to travel, and was therefore exempt at the time, but who was healed on the second day of the Festival. This man is obligated to appear in the Temple before the end of the Festival.

The Gemara asks: This works out well according to the one who says that all seven days of a Festival rectify one another, i.e., the obligation to appear applies equally to all days of the Festival, not just the first. Consequently, one who was exempt on the first day is nevertheless obligated on the second day. But according to the one who says that the main obligation is on the first day and that all the remaining days merely rectify the first day, a person who was lame on the first day of the Festival remains exempt throughout the rest of the Festival. If so, what does the statement of the mishna in Ḥagiga 2a serve to add?

The Gemara answers: It serves to add one who is blind in one of his eyes, and teaches that he is obligated to appear in the Temple, whereas one who is entirely blind is exempt. The Gemara notes: And this ruling is not in accordance with the opinion of this tanna, Rabbi Yehuda.

As it is taught in a baraita that Yoḥanan ben Dahavai says in the name of Rabbi Yehuda: One who is blind in one of his eyes is exempt from the mitzva of appearance, as it is stated: “Three times in the year all your males shall appear [yera’eh] before the Lord God” (Exodus 23:17). According to the way in which the verse is written, without vocalization, it can be read as yireh, meaning: Shall see, instead of yera’eh, meaning: Shall appear. This teaches that in the same manner that one comes to see, so he comes to appear, i.e., to be seen: Just as the usual way to see is with both of one’s eyes, so too, the obligation to appear applies only to one who comes with the sight of both his eyes. This is one possible explanation for what is added by the general statement of the mishna in Ḥagiga 2a, according to Ravina.

And if you wish, say instead: Actually, that statement serves to include one who is half-slave and half-freeman. And with regard to what was difficult for you according to the opinion of Ravina, that he exempts such a person from the obligation of appearance, it is not difficult: Here the ruling is in accordance with the initial version of the mishna, whereas there it is in accordance with the ultimate version of the mishna.

As we learned in a mishna (Pesaḥim 88a): One who is half-slave and half-freeman serves his master one day, as he is half a slave, and works for himself one day, since he is half free. This is the statement of Beit Hillel.

Beit Shammai said to them: You have thereby remedied the situation of his master, who fully derives benefit from all his rights to the slave, but you have not remedied his own situation. How so? He cannot marry a maidservant, as half of him is free, and a free Jew may not marry a Canaanite maidservant. He is also unable to marry a free woman, as half of him is still a slave, and a Jewish woman may not marry a Canaanite slave. And if you say he should be idle, i.e., refrain from marrying, but isn’t it true that the world was created only for procreation, as it is stated: “For so said the Lord that created the heavens…Who formed the earth and made it, He established it. He did not create it to be a waste; He formed it to be inhabited” (Isaiah 45:18)?

Rather, for the betterment of the world, i.e., so that the slave will be able to engage in procreation, the court forces his master to make him a freeman by emancipating the half that he owns. And the slave writes a bill to his master accepting responsibility to pay half his value to him over time, as currently he has no property with which to redeem himself. And Beit Hillel ultimately retracted their opinion, to rule in accordance with the statement of Beit Shammai that a half-slave must be emancipated. The ruling of the mishna that a half-slave must appear in the Temple is in accordance with this opinion, which holds that the master must free him. Ravina’s statement that he is not obligated to appear in the Temple is in accordance with the initial mishna, according to which Beit Hillel held that the master is not forced to free the half-slave.

§ The Gemara asks: What is added by the statement of the baraita: Everyone is obligated to sound the shofar? The Gemara answers: This serves to add a minor who reached the age of training in mitzvot. As we learned in a mishna (Rosh HaShana 32b): One need not prevent minors from sounding the shofar on the festival of Rosh HaShana, despite the fact that they are not obligated in mitzvot.

The Gemara asks: With regard to the ruling of the baraita: Everyone is obligated in the mitzva of reading the Megilla, the Scroll of Esther, and the statement of the mishna (Megilla 19b): Everyone is fit to read the Megilla, these serve to add