הערות

^[1] דחוק לפרש, שקושיית הגמרא אינה המשך לנידון לקוח, והיא קושיא בפני עצמה. ואכן ברש"י מבואר, שזו היא קושיא על תירוץ הגמרא דמיירי בעובר: כיון דבמעי אמו נתנו לה, לא מיפסיל משום נותן במתנה, ויאכל במומו אם יצא האתנן בעשירי, ולמה לי חזר ולקחו. ומשמע דהכי קאמר: הניחא אם אין הנידון באתנן עובר, אין להקשות תעשר היא, כי הרי מתנה היא הפטורה ממעשר, וצריך לאוקמה כשחזר ולקח ממנה. אבל כיון דמוקמת לה בעובר, הרי אין בו פטור מתנה, ואם כן, גם היא תעשר. אך יש לעיין לפי סברת המקשה, מה מועיל שחזר ולקחה ממנה, והרי אדרבה עוד ניתוסף כאן סיבת לקוח מה שחזר ולקחה ממנה! ? ולכאורה מבואר בסברת המקשן, כדברי התוספות בבבא מציעא והר"ש [הובאו בהערה בעמוד א], דגבי תבואת דגן, מוכר שחזר ולקח נתחייב במעשר. וסובר המקשן, שאין לחלק בין מעשר דגן למעשר בהמה [שלא כחילוק המובא בהערה לעיל בשם החזון איש]. והיינו דהקשה: בשלמא לדידי ניחא שפיר, כי היא פטורה מטעם מתנה, ואילו הבועל אינו פטור ומשום שהרי הוא עצמו חזר ולקחה, [ומוכח לכאורה כן, שהרי אם לא כן למה נקטה הברייתא שהוא עצמו חזר ולקחה, ולא שאחר לקחה מן הזונה], אבל לדידך דמוקמת לה בעובר, אם כן, אף היא לא תיפטר, ולמה צריך לאוקמה בחזר ולקחו.

^[2] חילוק יש בין "זונה גויה" הנזכרת כאן, דהיינו, כל גויה, ואף על פי שביאת גויה בצינעא אינה אסורה מן התורה [וראה בזה במנחת חינוך מצוה תקעא אות י]. אבל "זונה ישראלית", היינו דוקא אשה שהיא אסורה עליו.

^[3] א. לכאורה היה נראה מדברי הגמרא, שאין שום זונה ישראלית שיהא אתננה חשוב אתנן, שהרי אם כן, למה לנו לאוקמא לחיוב אתנן במעשר בהמה בזונה גויה, ולדחוק שהנידון הוא לבועל ולא לזונה עצמה, והרי יש לנו לפרש בזונה ישראלית, שאתננה אתנן. אך בתוספות כתבו לא כן, אלא שגם אשה שהיא מחייבי כריתות לבועל [ולא רק מלקות], אף אתננה אתנן. [ובפשוטו מוכרח הוא כן, ממקור הגמרא שזונה ישראלית אין אתננה אתנן, שהוא משום דילפינן בגזירה שוה מפרשת עריות, דבעינן ערוה דלא תפסי קידושין, ואם כן, כל אלו שאין קידושין תופסין בהן אתננה אתנן, וראה בזה בתוספות]. ומה שלא פירשה הברייתא בזונה ישראלית מחייבי כריתות, ביארו התוספות שהוא משום דאתא הברייתא לאשמועינן דזונה ישראלית [שאינה מחייבי כריתות] אתננה מותר. ב. דין אתנן זונה בזונה ישראלית שתפסי בה קידושין, היא מחלוקת אביי ורבא בתמורה כט ב. ולדעת רבא - שאף זונה ישראלית אתננה אסור - חזרה קושיא למקומה! ? וכתבו התוספות, שרבא אכן חולק על הברייתא הזו, ואין להוכיח שלא כדבריו מברייתא שלא נשנית בי רבי חייא ורבי אושעיא.

^[4] לפי הגירסא כאן, משמע שמשום לאו זה הוא דאינו לוקה, וכדמפרש טעמא לקמן משום שאין זה זרעו, אבל לוקה עליה משום לאו ד"אשה זונה וחללה לא יקחו" [ויקרא כא ז]. אבל בתמורה כט ב הגירסא היא: "אינו לוקה עליה משום זונה, מאי טעמא, דאמר קרא ולא יחלל זרעו בעמיו", ומשמע, שהוא לימוד שאין בה איסור משום זונה, כיון שלא שייך בה מאמר הכתוב "ולא יחלל זרעו בעמיו", וראה עוד בהערה הבאה.

^[5] בתמורה כט ב הגירסא היא: כהן הבא עליה לוקה עליה משום זונה, מאי טעמא, דאמר קרא, "ולא יחלל זרעו".

^[6] יש להעיר בלשון הגמרא, שמתחילה משמע, שהוצרכנו לגזירה שוה כדי לאסור את אתננה, ומסברא חיצונית לא היינו אוסרים את אתננה. ואילו מסוף לשון הגמרא נראה, שהגזירה שוה באה למעט הנך דתפסי קידושי, וכדאמרינן: אף זונה בהך דלא תפסי בה קידושי, דמשמע: דוקא בהך דלא תפסי קידושין.

^[7] דין זה מחלוקת חכמים ורבי מאיר היא בשקלים [א ו] וכפי שביאר הרע"ב שם, ולדעת חכמים: יחיד השוקל מחצית השקל אינו חייב בקלבון. ומרש"י כאן שכתב [בד"ה האחין]: "והרי הן כשאר בני אדם שהשוקל שקלו נותן עמו קלבון", וכן כתב שם "הואיל ורוב בני אדם נותנין כל אחד מחצית הסלע וקלבונו עמו", מבואר, שהוא מפרש את משנתנו כדעת רבי מאיר, ועל פי זה מתבארים הדברים כאן. [והרש"ש שכתב בדעת רש"י שהוא מפרש כחכמים דרבי מאיר - דבריו צ"ע].

^[8] המשנה והסוגיא שעליה מתבארת כאן על פי פירושו של רש"י וגירסתו. אך להרמב"ם בפירוש המשניות ובהלכותיו פרק ו מבכורות, גירסא אחרת ופירוש אחר בכל דברי המשנה והסוגיא שעליה, ומקצת משיטתו ומשא ומתן בדבריו, יתבארו בהערות.

^[9] נתבאר על פי רש"י וגירסתו שגרס "האחין השותפין", והיינו שמשנתנו עוסקת בדיני האחים בלבד, ומחלקת לענין מעשר בהמה בין בהמות שירשו בתפוסת הבית שאין בהם פטור משום שותפות, לבין בהמות שנשתתפו בהם לאחר חלוקתם שהם פטורים, משום שהשותפים פטורים ממעשר בהמה. ולשיטת רש"י מתבאר, א. שותפות פוטרת מן המעשר. ב. אף על פי שהלוקח בהמה או המקבלה במתנה הרי הוא פטור ממעשר בהמה, מכל מקום אם ירש בהמה אין בה פטור משום לקוח. ג. עשיית שותפות אינה חשובה כמכר שתפטור משום לקוח, שהרי כשחזרו ונשתתפו הרי הם פטורים משום ששותפין פטורין ממעשר בהמה, ולא משום שכשחזרו ונשתתפו הרי זה כלקוח. אבל הרמב"ם [בכורות ו י] כתב: הלוקח טלאים שנולדו בשנה זו, או שנתנו לו במתנה, הרי הן פטורין מן המעשר עד שיוולדו ברשותו, לפיכך השותפין שנשתתפו בבהמות, והביא זה מאה טלאים, והביא זה מאה טלאים ועירבו אותן ונשתתפו בהן, הרי המאתים פטורין מן המעשר, שכל טלה מהן כמכור, וכן האחים שירשו טלאים מאביהם הרי הן פטורין מן המעשר, אבל הנולדים להם בשותפות לאחר מכאן מאלו הבהמות, בין לשותפין בין לאחים חייבין במעשר. [והיינו משום ששותפות עצמה אינה פוטרת ממעשר לשיטת הרמב"ם]. ולדעתו זו היא כוונת המשנה, וגרסינן: האחין והשותפין, ראה פירוש המשניות ונושאי כלי הרמב"ם. ובביאור מה שכתב הרמב"ם שהאחים פטורים מן המעשר, ואף ששותפין אינם פטורים ממעשר, יש שפירשו [ראה מהרי"ט אלגאזי תחילת בכורות ד"ה איברא דבדין. וחזון איש בכורות כז טו, וליקוטים לדף זה], שכוונתו משום שהירושה כלקיחה היא הפוטרת מן המעשר, ואין נפקא מינה, בין אם היה יורש אחד או שהיו שני יורשים. אך בלחם משנה מבואר, שגם דעת הרמב"ם דירושה חייבת במעשר בהמה, ויורש אחד חייב במעשר בהמה, ורק שנים שירשו פטורין. וכן כתב בחידושי רבינו חיים הלוי, וביאר הדבר: משום דכל אחין שירשו, אי משום דין ירושה, כל אחד זוכה בחלקו לעצמו, ואינן נעשין שותפין יחד להיות כחד בעלים, ועל כן הוי דינם: או שבאמת אינן חשובין להיות שותפין יחד, או דשותפותן נעשה ממילא על חלקו של כל אחד שיש לו בהירושה, ועל כן, זהו שפסק הרמב"ם דהיורשין פטורין ממעשר בהמה, דממה נפשך: אם באמת אינם שותפין, ויש לכל אחד חלק במקצתן, הרי כל אחד בפני עצמו לית ביה חיובא דמעשר בהמה כלל, וגם, דהרי דרשינן [בגמרא כאן]: "יהיה לך" ולא של שותפות, יכול אפילו קנו בתפיסת הבית, תלמוד לומר "יהיה", הרי, דדוקא אם נעשים שותפים וכולן נעשין כחד בעלים, אז הוא דחייבים, אבל אם כל אחד יש לו חלק בפני עצמו, ממעטינן מקרא ד"יהיה לך" דפטורין ממעשר בהמה, ואם נימא דנעשין שותפין ממילא, גם כן פטורין, דכיון דאין שותפותן באה על ידי ירושה מכח אביהם, ורק דהם בעצמם משתתפין, ממילא דינם כשנים שנשתתפו, דחשוב לקוח דפטור ממעשר בהמה. וכפירושם נראה מלשון פירוש המשניות להרמב"ם, שכתב: ירשו מאביהם בהמה, והיא משותפת ביניהם, פטורים. הרי שפטר הרמב"ם את היורשים משום שהיא משותפת ביניהם, ולא מחמת עצם הירושה. וכן נראה מדברי המנחת חינוך [מצוה שס אות ז ד"ה וזה לשון], שצידד לומר בדעת הרמב"ם, דהא דממעטינן בגמרא מ"יהיה לך" ולא של שותפות, עיקר המיעוט לאחים שירשו הוא, כי השותפים - לדעת הרמב"ם - בלאו הכי פטורים משום שהם כלקוח, ראה שם. הרי מבואר מדבריו, שהרמב"ם אינו פוטר את היורשים משום שהירושה עצמה היא כלקיחה, אלא דוקא משום ששני יורשים שותפים הם.

^[10] כן פירש רש"י. וטעמו, או משום שאם קנו בהמות הרי הם פטורים ממעשר בהמה משום לקוח. או משום דאפילו בלא טעם לקוח, אין מעלה לתפוסת הבית אלא אם ירשו את הבהמות עצמם, אבל כשקנו בהמות מן המעות הרי זו כשותפות בעלמא.

^[11] רש"י סתם ולא פירש בבא זו.

^[12] נתבאר על פי רש"י במשנה כאן. ובהערה 13 יתבאר מדברי רש"י עצמו, שפירוש המשנה הוא: חלקו האחים - חייבים בקלבון ופטורים ממעשר בהמה. ואפילו חזרו ונשתתפו חייבים בקלבון ופטורים ממעשר בהמה.

^[13] נתבאר על פי רש"י, ולא כ"תורה אור" שציין ל"ובשרם יהיה לך" האמור בפרשת מתנות כהונה. וכבר כתב הרש"ש שאי אפשר לפרש כן, כי "יהיה לך" האמור שם, מתיחס לכהן ולא לבעלים, ואי אפשר למעט שותפות מפסוק זה. [ועוד, אי אפשר שנפרש פסוק זה למעשר בהמה, שאינו ניתן לכהן כלל].

^[14] א. כתב רש"י: לא שנו: דהויא שותפות להיפטר ממעשר בהמה כי חזרו ונשתתפו אלא שחלקו בשומא. ומלשון זו מתבאר שחלוקת הגמרא היא, דבחלקו גדיים כנגד תיישים הרי הם פטורים משום שותפות, וכאשר פירש רש"י כן גם במשנה. וכן נתבאר בפנים. ואילו בהמשך דבריו כתב, גדיים כנגד תיישים: לפי שוייהן, דהתם ליכא למימר זה חלקו המגיעו ממיתת אביהם, דודאי בשעת מיתה זכה זה בחצי הגדיים והתיישים וזה בחצי הגדיים והתיישים, הלכך השתא קנין הוא שזה קונה מזה והולדות שישנם בשעת חלוקה פטורין ממעשר בהמה משום לקוח, ואותם העתידים לבוא פטורין משום שותפות. ומבואר מדבריו, שבחלקו וחזרו ונשתתפו הפטור אינו רק משום ששותפות אינה חייבת במעשר בהמה, אלא מכח החלוקה שהיא כמו לקיחה - נפטרו, והוא על דרך הרמב"ם שכוונת המשנה היא: "חלקו, ואפילו חזרו ונשתתפו". ב. למדנו מדברי רש"י, שהמוכר בהמה וחזר ולקחה, הרי הוא פטור ממעשר בהמה - ראה נידון בזה בהערות שבעמוד א - שהרי כתב רש"י שאותן בהמות שחלקום וחזרו פטורים משום לקוח, ואין צריך לפטור משום שותפות אלא רק את אלה שעתידים לבוא לאחר השותפות. וכבר נתבאר בעמוד א, שכן מבואר גם ברש"י לעיל יא א. ג. בפשוטו מתבאר מן הסוגיא, שלא תיתכן ברירה בחלוקת יורשים, אלא דוקא במין אחד, אבל חלקו מין כנגד מין לא תיתכן ברירה, ומטעם זה תמה רבי עקיבא איגר [תוספות למשניות דמאי ו י] על התוספות בקדושין שנראה מדבריהם לא כן, ראה שם. ובחזון איש [בכורות כז טו] כתב ליישב, על פי דרך מחודשת בהבנת דברי הגמרא: בעלמא לא מחלקינן בהכי [בין מין אחד לשני מינים], אלא הכא, כיון דפטרינן לקוח משום דומיא ד"בנך", והיה לנו למעט גם ירושה, אלא דמסתבר לן למחשב יורש כחד עם מורישו, הלכך יש לנו מקום לחלק בין חלקו גדיים כנגד גדיים לחלקו גדיים כנגד תיישים, דכיון דנחתו לשומא לא הוי דומיא ד"בנך", ואף אם יש ברירה וחשיב יורש, מכל מקום, כל שזכה ירושתו בשומא חפץ כנגד חפץ - אימעיט, דלא הוי דומיא ד"בנך", וכמו דאמרו בגמרא נז א האי סברא אפילו חלקו גדיים כנגד גדיים, ואפילו אית לן בעלמא ברירה, הכא פטור ממעשר דבעינן "דומיא דבנך, בברור לך".