א אמר רב יהודה אמר רב אסי: כל "כסף" האמור בתורה סתם, ולא נאמר שהוא שקלים — הוא דינר כסף צורי, וכל כסף האמור בדבריהם של חכמים — הוא כסף מדינה, כלומר, דינר כסף פשוט, ששווה לשמינית דינר צורי.

ושואלים: וכללא [והאם כלל] הוא, שכל כסף האמור בתורה סתם הוא דינר כסף צורי? והרי דין זה של טענה, שטוען אדם על חבירו שחייב לו דבר_מה, וחבירו מודה רק במקצת הטענה, דכתיב [שנאמר]: "כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור וגונב מבית האיש..." (שמות כב, ו), דין זה בא לפני הדיינים ומשביעים את הנתבע, שנאמר: "...

עד האלהים יבא דבר שניהם" (שמות כב, ח), ופירשו חכמים שהוא לשבועה, ותנן [ושנינו במשנה]: שבועת הדיינין היא כאשר הטענה (התביעה) היא על שתי מעות כסף לפחות, ששוות לשליש דינר. ונמצא ש"כסף" הוא פחות מדינר, שלא כדברי רב אסי!

ומשיבים: שאני התם דכתיב [שונה שם, לגבי טענה, שנאמר]: "כסף או כלים", ולמדים הכסף והכלים זה מזה: מה כלים משמעם לפחות שנים — אף כסף הוא לפחות שנים. ומה כסף משמעו דבר חשוב, ואפילו מעה כסף חשובה — אף כלים דבר חשוב. ואין להקשות משם לרב אסי, שמדבר ב"כסף" שנאמר בתורה לבדו.

ועוד מקשים: והרי כסף שפודים בו מעשר שני, דכתיב [שנאמר] בו: "וצרת הכסף בידך" (דברים יד, כב), ותנן [ושנינו במשנה]: הפורט (מצרף פרוטות) לסלע ממעות שפדה בהן מעשר שני. הרי ש"כסף" הוא גם מעות, ולא רק דינר! ומשיבים: "כסף" "כסף" (דברים יד, כב) שנאמר במעשר שלוש פעמים ("ונתתה בכסף", "וצרת הכסף", "ונתתה הכסף". דברים כה—כו) ריבה אפילו פרוטה.

ומקשים: והרי פדיון הקדש, דכתיב [שנאמר] בו כסף: "ונתן הכסף וקם לו" (ראה ויקרא כז, יט), ואמר שמואל: הקדש אפילו שוה מנה (מאה דינר) שחיללו על שוה פרוטה מחולל, ולאו דווקא על דינר כסף, וקשה לרב אסי! ומשיבים: פדיון הקדש נמי [גם כן], יליף [למד] בגזירה שווה "קדש" "קדש" ממעשר שני (ראה דברים יד דברים ל), ש"כסף" שבו אינו דוקא דינר כסף, אלא אפילו פרוטה.

ומקשים: והרי קידושי אשה, דכתיב [שנאמר]: "ויצאה חנם אין כסף" (שמות כא, יא), ותנן [ושנינו במשנה], בית שמאי אומרים: אישה מתקדשת בדינר ובשוה דינר לכל הפחות, ובית הלל אומרים בפרוטה ובשוה פרוטה; לימא [האם נאמר] שרב אסי שאמר: כל "כסף" האמור בתורה הוא דינר כסף — כבית שמאי הוא סבור? והלא אין חולק על כך שהלכה כבית הלל!

אלא, אי איתמר הכי איתמר [אם נאמר כך נאמר], אמר רב יהודה אמר רב אסי: כל כסף קצוב האמור בתורה, שנאמר בו סכום מסויים, כגון "חמשים כסף" באונס — הריהו כסף צורי, וכל כסף של דבריהם — הריהו כסף מדינה.

ומקשים: אם כן הוא מאי קמשמע לן [מה משמיע לנו] בכך? הלא תנינא [שנינו] את כל הדינים האלה במשנתנו: חמש סלעים של בן, שלושים של עבד, חמישים של אונס ושל מפתה, ומאה של מוציא שם רע — כולם בשקל הקדש במנה צורי!

ומשיבים, מה שאמר: ושל דבריהם — כסף מדינה איצטריכא ליה [הוצרך לו] לומר. ורב אסי מתייחס למה דתנן [ששנינו]: התוקע (הסוטר באוזן) לחבירו בדרך בזיון — נותן לו כקנס סלע, שכך קבעו חכמים. וכך הוא אומר: ולא תימא [ואל תאמר] שנותן סלע צורי שהוא שווה ארבע זוזי [ארבעה זוזים, דינרים], אלא פלגא דזוזא [חצי זוז, דינר], וכפי דקרי אינשי [שקוראים אנשים] "סלע" למטבע פלגא דזוזא [חצי זוז], ולסלע זה התכוונה המשנה.

מסופר, חנן בישא תקע ליה לההוא גברא [חנן הרע סטר באוזן לאדם אחד], אתא לקמיה [בא הדין לפני] רב הונא, אמר ליה [לו] לחנן: הב ליה פלגא דזוזא [תן לו חצי זוז]. הוה ליה [היה לו]