ושואלים: מאי איכא [מה הבדל יש] להלכה בין כהן הנפסל לעבודה משום שיש בו מומא [מום] גמור, השווה באדם ובבהמה, לבין כהן שנפסל לעבודה מחמת שאינו שוה בזרעו של אהרן? ומשיבים: איכא [יש] הבדל ביניהם משום אחולי [חילול] עבודה; כהן שיש בו מומא [מום] ועבד במקדש — מחיל [מחלל] עבודה שעבד, דכתיב [שנאמר]: "מום בו ולא יחלל את מקדשי" (ויקרא כא, כג), ומה שעשה — פסול. אבל מי שאינו שוה בזרעו של אהרן, אף על פי שאסור לו לעבוד במקדש — לא מחיל [אינו מחלל] עבודה, לא נפסלה עבודתו.

ועוד שואלים: מאי איכא [מה הבדל יש] בין מי שנפסל לעבודה מחמת שאינו שוה בזרעו של אהרן, כגון אלו ששנינו במשנתנו, הכילון והלפתן וכו', ובין מי שנפסל במשניות להלן משום מראית העין, כגון מי שנשרו ריסי עיניו? ומשיבים: איכא בינייהו [יש ביניהם] איסור עשה, שכהן שאינו שווה בזרעו של אהרן שעבד — עובר על מצות עשה, שרק איש שהוא שווה בזרעו של אהרן מותר בעבודה. אבל בדבר שהוא מטעם מראית העין — אין זה איסור שמן התורה, אלא חכמים אמרו שלא יעבוד.

א שנינו במשנה שמומים אלו פוסלים את הכהנים: הכילון, הלפתן, המקבן, שראשו שקוט וסקיפת. ומבארים: "כילון" — דדמי רישיה לאכלא [שדומה ראשו לכיסוי של חבית], רחב מלמטה וצר מלמעלה. "לפתא" — דדמי רישיה לגדגלידא דליפתא [שדומה ראשו לראש של לפת], שהוא רחב ומעוגל, ונעשה צר מלמטה. תנא [שנה החכם]: וצוארו עומד באמצע ראשו, שראשו בולט לכל הכיוונים בשווה. ולא כצוארו של אדם רגיל, שעומד בצד האחורי של ראשו.

"מקבן" — דדמי רישיה למקבן [שדומה ראשו למקבת, מעין פטיש]. "ושראשו שקוט" — כוונתו שיש מעין שקע בראשו מלפניו. "וסקיפת" — שראשו נראה כאילו ניטלה חתיכה מאחוריו, כדאמרי אינשי [כמו שאומרים אנשים]: שקיל פיסא [נטולה חתיכה], ו"סקיפת" הוא כעין קיצור של לשון זו. עד כאן בפירוש המומים שנזכרו במשנה. ומעירים, תנא [שנה החכם] בברייתא עוד מומים הפוסלים בכהן: וצוארו שקוט (קצר) ושמוט. ומבארים: שקוט — דחביא מחבא [שצוארו חבוי], אינו נראה בין כתפיו. שמוט — דאריך [שצוארו ארוך] ושמוט.

ב שנינו במשנה: ובעלי חטרות (גבנון, חטוטרת, בליטה בגב) — ר' יהודה מכשיר, וחכמים פוסלים. ומסבירים: במקרה דאית ביה [שיש בה, בחטוטרת] עצם — כולי עלמא לא פליגי דפסלא [הכל אינם חולקים שהיא פוסלת] את הכהן לעבודה. כי פליגי [כאשר נחלקו] הרי זה בחטוטרת דלית ביה [שאין בה] עצם, מר סבר [חכם זה, חכמים, סבור]: הא [הרי] אינו שוה בזרעו של אהרן ויש לפוסלו, ומר סבר [וחכם זה, ר' יהודה, סבור]: קרקורא דבישרא בעלמא [חתיכה של בשר בלבד] הוא, ואינו נחשב למום.

ג שנינו במשנה: הקרח פסול. איזהו קרח — כל שאין לו שיטה (שורה) של שיער מקפת מאוזן לאוזן. אמר רבא: לא שנו שהקרח פסול אלא שאין לו שיטה של שיער לאחריו, ויש לו לפניו. אבל יש לו שיטה של שיער גם לפניו וגם לאחריו — כשר, וכל שכן שהוא כשר כשיש לו לאחריו ואין לו לפניו, שהוא כדרכם של אנשים מבוגרים.

ואיכא דמתני אסיפא [ויש ששונים דבר זה על הסוף של הלכה זו]: ואם יש לו שיטה של שיער — הרי זה כשר. אמר רבא: לא שנו שהוא כשר אלא שיש לו לאחריו ואין לו לפניו, אבל יש לו בין לאחריו בין לפניו — פסול, וכל שכן שיש לו לפניו ואין לו לאחריו, וכן שאין לו כלל, לא לפניו ולא לאחריו, שפסול.

ד אמר ר' יוחנן: הכהנים הקרחנין (הקרחים) והננסין והזבלגנין (שעיניהם זולגות תמיד) — פסולין לעבודה, לפי שאינן בכלל מי שהוא שוה בזרעו של אהרן. ושואלים: מדוע הוצרך ר' יוחנן לומר כן? הלא קרחנין — כבר תנינא [שנינו] במשנתנו, וכן ננסין — תנינא [שנינו] להלן (מה,ב)!

ומשיבים: זבלגנין איצטריך ליה לאשמועינן [הוצרך לו להשמיענו], שהרי אינם נזכרים במשנה. וגם קרחנים וננסים הוצרך להשמיענו, שכן מהו דתימא [שתאמר] שפסולם אינו אלא מדברי חכמים משום מראית העין, לכן הוצרך לומר לנו שהם פסולים מן התורה, משום שאינם שווים בזרעו של אהרן. ושואלים: ומדוע יכולים היינו לומר כן?

והא כל היכא דאיכא [והרי בכל מקום שיש בו] משום מראית העין איתנא קתני [שונה התנא את הדבר במפורש], כגון מה ששנינו להלן: ושנשרו ריסי עיניו פסול מפני מראית העין! ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר]: תני חדא [שנה דוגמא אחת], ואולם הוא הדין לכולהו [לכולם], וגם לקרח וננס.

ומקשים: והא כל היכא דאיכא מיהדר ומיתנא — קא הדר ותני [והרי בכל מקום שיש מקום לחזור ולשנות שהוא משום מראית עין — הוא חוזר ושונה] כפי ששנינו במשנה בעמוד הבא: ושניטלו שיניו פסול משום מראית העין! אלא יש לתרץ בדרך אחרת, שמה שאמר ר' יוחנן בא לאפוקי מהא דתניא [להוציא מדעה זו ששנויה בברייתא], דתניא [ששנויה ברייתא]: הקרחנין והננסין והזבלגנין כשרים, ולא אמרו חכמים שהוא פסול אלא משום מראית העין. ועל כך אמר ר' יוחנן שיש בהם פסול מן התורה, שאינם בכלל איש ששווה בזרעו של אהרן.

ומעירים: מאן האי תנא [מיהו תנא זה] שסבור שכהנים אלו כשרים? שיטת ר' יהודה היא, דתניא [ששנויה ברייתא], ר' יהודה אומר: מה שנאמר "וערכו בני אהרן הכהנים" (ויקרא א, ח) — הרי זה לרבות הקרחנין, שהם כשרים לעבוד.

ה משנה אין לו לכהן גבינין (גבות עיניים) כלל, או אין לו אלא גבין אחד, שגבות עיניו מחוברות — זהו גבן האמור בתורה ברשימת בעלי המומים (ויקרא כא, כ). רבי דוסא אומר: "גבן" האמור בתורה הוא זה שגביניו ארוכים עד שהם שוכבין, ומכסים את עיניו. רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר: "גבן" הוא זה שיש לו שני גבין ושתי שדראות.

ו גמרא שנינו במשנה: אין לו גבינים וכו' זהו "גבן" האמור בתורה. ושואלים: ו"גבן" — שאין לו גבינים משמע [משמעו]? ורמינהו [ומשליכים, מקשים על כך] ממה ששנינו בברייתא: "גבן" שהוזכר בתורה — שיש לו גבינין הרבה. אין לו גבינין, או אין לו אלא גבין אחד מנין? תלמוד לומר: "או גבן" (שמות יב, ה), ונמצא שלמדים מי שאין לו גבינים רק מן הייתור של "או", ולא מן המלה "גבן" כשלעצמה! אמר רבא, כך יש להבין את המשנה: אין לו גבינים — זה מה שלמדו ממדרש המלים "או גבן", אבל לא מן המלה "גבן" לעצמה, שמשמעה לפי הברייתא — מי שיש לו גבינים הרבה.

ועוד שנינו במשנה, רבי דוסא אומר: "גבן" האמור בתורה הוא כל שיש לו שני גבים ושתי שדראות. ומדייקים: ממה שכהן כזה נפסל לעבודה כבעל מום, האם יש למימרא [לומר, ללמוד מכאן] שמי שיש לו שני גבים ושתי שדראות דחיי [שהוא חי]? והא איתמר [והרי נאמר] שנחלקו אמוראים בדין המפלת בריה שיש לה שני גבין ושתי שדראות. ואמר רב: באשה — אינו נחשב לוולד, מפני שאינו יכול להתקיים, ואין אמו טמאה טומאת לידה. בבהמה — הרי הוא אסור באכילה!

ואומרים: כבר רמא ניהליה [הקשה את הדבר הזה לו] רב שימי בר חייא לרב, ואמר ליה [לו] רב בתמיהה: האם שימי את [אתה]? לא התכוון ר' חנינא בן אנטיגנוס במשנתנו למי שיש לו שתי שדראות ממש, אלא הכוונה היא בששדרתו עקומה, שנראית כשתים, ועליו אמר ר' חנינא שהוא בעל מום ופסול לעבודה.

ז משנה החרום פסול. איזהו חרום? הכוחל, מעביר מכחול של משחה או צבע, על שתי עיניו כאחת, ששורש חוטמו שקוע כל כך עד שאין הפסק כלל בין העינים. היו שתי עיניו למעלה, ושתי עיניו למטה, עינו אחת למעלה ועינו אחת למטה, רואה את החדר ואת העלייה כאחד. סכי שמש (שאינם יכולים להסתכל באור השמש), והזגדן והצירן (שיבואר עניינם בגמרא). ושנשרו ריסי עיניו — הרי זה פסול לעבודה מפני מראית העין, שאסרו עליו חכמים לעבוד במקדש, ולא מפני שהוא מום מן התורה.

ח גמרא תנו רבנן [שנו חכמים]: "חרום" שנזכר ברשימת הכהנים בעלי המום (ויקרא כא, יח) — הרי זה שחוטמו שקוע. אם היה חוטמו סולד (קצר במיוחד, ומכווץ כלפי מעלה), חוטמו בולם (סתום), חוטמו נוטף (ארוך ותלוי למטה), מנין שהוא פסול? תלמוד לומר: "או חרום" (ויקרא כא, יח), ו"או" בא לרבות כל מום שבחוטמו. לר' יוסי אומר: אין "חרום" אלא הכוחל את שתי עיניו כאחת, אמרו לו: הפלגת, הרחקת לכת, אלא כל שחוטמו שקוע יותר מן הרגיל הרי זה "חרום", שהוא בעל מום,