והאמר [והרי אמר] ר' זירא אמר רב: הצורם (חותך, פוגם) אזן הפר לאחר שנשחט לקרבן, ואחר כך קיבל הכהן דמו — פסול הדם לזריקה, שנאמר בקבלת הדם: "ולקח מדם הפר" (ויקרא ד, ה) — הפר שהיה כבר, כמו שהיה בחייו, ולא שחסר! אלא יש לתקן ולומר: כאן שפסול — שחסרה כליה קודם קבלה של דמו בכלי, כאן — שחסרה לאחר קבלה.

ושואלים: וכשחסרה לאחר קבלה, קודם זריקה של דמו על המזבח, מי שרי [האם מותר]? והתניא [והרי שנויה ברייתא]: נאמר לגבי קרבן הפסח "שה תמים זכר בן שנה יהיה לכם" (שמות יב, ה), מלמד שיהא תמים בן שנה (בן שנתו הראשונה) בשעת שחיטה.

ומנין שצריך להיות כן גם בשעת קבלה של הדם בכלי, ובשעת הולכה של הדם למזבח, ובשעת הזייה (זריקה)? תלמוד לומר: "יהיה" (שמות יב, ה) — שיהו כל הויותיו, כל הנעשה בו, כשהוא תם ובן שנה. הרי שהקרבן צריך להיות בשלמותו גם בשעת זריקת הדם!

ומשיבים: תרגמא [תרגם, הסבר, דרשה זו], רק לענין שיהיה בן שנה בשעת זריקה, ולא לענין שיהיה תם. ומעירים: הכי נמי מסתברא [כך גם כן מסתבר] כפירוש זה, דתניא [שהרי שנויה ברייתא], ר' יהושע אומר: כל הזבחים שבתורה שנשחטו ונתקבל דמם בכלי, ונשתייר מהן אפילו רק כזית בשר (לאכילה) או כזית חלב (להקטירו על המזבח) — זורק את הדם, שמע מינה [למד מכאן] שאפילו חסרון גדול אינו פוסל אחרי קבלת הדם.

על הסבר זה של הדרשה שואלים: ומי איכא מידי [והאם יש דבר, האם ייתכן] שבשעת שחיטה הוי [הריהו] בן שנה (בתוך שנתו הראשונה), ובשעת קבלה והולכה הוי [הרי הוא] בן שתי שנים, שהוצרכנו ללמוד שהוא פסול? אמר רבא: זאת אומרת שאפילו שעות פוסלות בקדשים, וכגון מקרה זה, שכבש בן שנה ושעה אחת פסול לקרבן הפסח, ולפי זה ייתכן שעברה שנתו בדיוק בשלב שבין שחיטה לקבלה והולכה. ושבים לעיקר הדיון, האם חסרון איבר מבפנים פוסל את הבהמה להקרבה.

ומציעים: לימא כתנאי [האם נאמר שדבר זה שנוי במחלוקת תנאים]? שכן שנינו, מה שנאמר ברשימת בעלי החיים הפסולים להקרבה: "ומעוך וכתות ונתוק וכרות לא תקריבו לה'" (ויקרא כב, ד) — כולן בביצים (אשכים), דברי ר' יהודה.

ותמהים: וכי אפשר לומר שהם פוסלים לדעתו רק בביצים ולא בגיד (באיבר)? והלא בגיד ניכר הדבר יותר! אלא אימא [אמור]: לא רק בגיד, אלא אף בביצים, אלו דברי ר' יהודה. ר' אליעזר בן יעקב אומר: כולן בגיד. רבי יוסי אומר: מעוך וכתות — אף בביצים; נתוק וכרות, בגיד — אין [כן], בביצים — לא.

מאי לאו בהא קמיפלגי [האם לא בבעיה זו הם חלוקים], דמר סבר [שחכם זה, ר' יהודה, סבור]: חסרון מבפנים שמיה [שמו, נחשב] חסרון, ולפיכך, בכל מקרים אלה, שהביצים נמעכו, או ששוב אינן מתפקדות — כאילו נחסרו, והרי זה אוסר בהקרבה, למרות שאין זה ניכר. ומר סבר [וחכם זה, ר' אליעזר בן יעקב, סבור]: לא שמיה [אין שמו, אינו נחשב] חסרון?

ותוהים: ותסברא [וכי יכול אתה לסבור כן]? אם כן, לפי דרך זו, ר' יוסי, שמחלק בין נתוק וכרות לבין מעוך וכתות, מאי קסבר [מה הוא סבור]? אי קסבר [אם סבור הוא] שחסרון מבפנים שמיה [שמו] חסרון — אפילו נתוק וכרות נמי [גם כן] ייחשב חסרון, אף שאינו נראה! ואי קסבר [ואם סבור] לא שמיה [שאין שמו] חסרון — אפילו מעוך וכתות נמי [גם כן] לא ייחשב חסרון, שהרי אינו נראה בגלוי!

אלא, יש לפרש בדרך אחרת: הכא [כאן] במומים שבגלוי קמיפלגי [חלוקים הם], מה נחשב כמום גלוי. ר' יהודה סבר [סבור]: מעוך וכתות הוי מומא [הרי זה מום] גלוי, מפני דמיכווצן [שהביצים מתכווצות] בגלל המעיכה, והדבר ניכר בחוץ. וכן נתוק וכרות הוי מומא [הרי זה מום], דהא תליין [שהרי הן נראות תלויות מידלדלות], ואינן נראות מחוברות כרגיל. ואילו ר' אליעזר בן יעקב סבר [סבור]: מעוך וכתות לא הוי מומא [אינו מום], מפני שאין זה ניכר, דמעיקרא נמי זמנין דמיכווצן [שהרי מתחילה גם כן, קודם שנמעכו או נכתתו, פעמים שהן מתכווצות]. וכן נתוק וכרות לא הוי מומא [אינו מום], מפני דמעיקרא נמי זימנין דתליין [שמתחילה גם כן פעמים שהן תלויות]. ור'יוסי סבר

[סבור]: מעוך וכתות הוי מומא [הרי הוא מום] — דהא ליתנהו [שהרי אינן מצויות כלל], שבגלל המעיכה הן שבורות לגמרי, נתוק וכרות לא הוי מומא [אינו מום] — דהא איתנהו [שהרי הן מצויות] בכיס, אף שאינן מתפקדות.

א משנה ועוד מומים ששוחטים עליהם את הבכור מחוץ למקדש: נפגם (נחסר) הזובן של הבכור (מעין כיס שאיבר הזכרות חבוי בו), או העריה (בית הערוה, הבולט לחוץ) של נקבה בשאר מוקדשין, הבאים גם מן הנקבות. וכן אם נפגם הזנב מן העצם, כלומר, בחוליות הזנב עצמן, אבל לא מן הפרק שבין חוליה לחוליה, מפני שהוא חוזר ונרפא. או שראש (קצה) הזנב מפצל, כלומר, שנקלפה העור והבשר והעצם נשאר, או שיש בשר מחוליא (בין חוליה) לחוליא מלא אצבע.

ב גמרא שנינו במשנתנו: נפגם הזובן. ועל כך אמר ר' אלעזר: דוקא נפגם הרי זה מום, ולא במקרה שניטל. וכן דווקא כיס (הזובן) שנפגם, ולא זכרות (הגיד). ומעירים: תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: נפגם — ולא ניטל, כיס — ולא זכרות עצמה. וכן אמר ר' יוסי בן המשולם: מעשה בעינבל אחד שנטלו זאב, את הזובן, וחזר אחר כך לאיתנו, שחזר וצמח.

ג שנינו במשנה: נפגמה הזנב מן העצם וכו' או שיש בשר מחוליא לחוליא מלא אצבע. ומביאים דיון שהוזכרה בו משנתנו. תנא [שנה החכם בברייתא]: אצבע שאמרו חכמים להלכה, היא אחד מארבעה בטפח של כל האדם. ושואלים: למאי הלכתא [לאיזה ענין נאמרה הלכה זו]? אמר רבה: לענין תכלת, אורך חוטי הציצית. דתניא [ששנויה ברייתא]: כמה חוטין הוא נותן בציצית? בית שמאי אומרים: ארבעה חוטים, שכופלים אותם ונראים כשמונה. ובית הלל אומרים: שלשה.

וכמה תהא משולשת, כלומר, כמה יהא אורכה של הציצית, כשהיא משולשלת מן הבגד? בית שמאי אומרים: ארבעה אצבעות, ובית הלל אומרים: שלשה אצבעות. ומוסיפים: ושל(י)שאצבעות שבית הלל אומרים, כלומר, שיעור אצבע לענין זה, הוא אחד מארבע בטפח של כל אדם. והיא אותה הלכה שנאמרה בברייתא שאנו דנים בפירושה.

רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע אמר: הלכה זו של מידת האצבע נאמרה לענין שתי אמות (מידות באורך אמה) שהיו במקדש, דתנן [ששנינו]: שתי אמות היו