ונקצצה הבהרת בלא מתכוון — הריהו טהור מטומאת צרעת, שהרי אין בו עוד בהרת. אם קצצה במתכוין לטהר עצמו על ידי כך, גזרו חכמים שיהא טמא, כאילו לא נקצצה. ונחלקו חכמים במשנה מתי יטהר. ר' אליעזר אומר: לכשיולד לו נגע אחר, ושוב אינו נהנה ממה שעשה — יטהר הימנו, מן הנגע שקצץ, ודנים בו לפי נגעו החדש.

וחכמים אומרים: אין לו תקנה כשייוולד לו נגע אחר, עד שתפרח הצרעת בכולו, שהוא סימן טהרה למצורע (ויקרא יג, יב), או עד שתמעט בהרתו מגודל כגריס, שאז אינה עוד סימן טומאה. משמע איפוא, שר' אליעזר אינו קונס אותו לעולם, אלא רק שלא ייהנה ממה שעשה. ואף במשנתנו, מדוע קונס ר' אליעזר את הצורם אוזן הבכור, שלא ישחט את הבכור גם כשיפול בו מום אחר?

רבה ורב יוסף דאמרי תרווייהו [שאמרו שניהם] תירוץ לסתירה זו: כי קניס [כאשר קונס] ר' אליעזר במשנתנו — הרי זה בממונו, אבל בגופו — לא קניס [אינו קונס].

וטעם ההבדל: ממונו — אם לא ייאסר עליו הבכור לעולם, איכא למימר דאתי למיעבד [יש מקום לומר שיבוא לעשות] בו מום, כיון שאינו מפסיד בכך, שהרי ממילא הוא אסור בבכור עד שיפול בו מום. אבל גופו, גם אם אינו טמא אלא עד שיוולד לו נגע אחר — מי איכא למימר דאתי למיעבד [האם יש לומר שיבוא לעשות] איסור זה? הרי לא הרויח דבר, ולעולם יחשוש שמא לא יפול בו נגע אחר.

ולעיקר קושיית הגמרא אמר רבא: וכי מדברי ר' אליעזר על דברי ר' אליעזר קשיא [קשה], דרבנן אדרבנן לא קשיא [ומדברי חכמים על דברי חכמים אינו קשה]? הרי גם בדבריהם יש סתירה, שאת המטיל מום בבכור אינם קונסים עולמית, ואת הקוצץ בהרת הם קונסים לעולם!

אלא צריך לומר כך: מדברי ר' אליעזר על דברי ר' אליעזר לא קשיא [אינו קשה] — כדשנינן [כמו שתירצנו]. רבנן אדרבנן נמי לא קשיא [מדברי חכמים על דברי חכמים גם כן אינו קשה], והם הולכים בשיטה אחת כאן וכאן: הכא במאי דעבד קנסוה [כאן במה שעשה קנסו אותו], הכא במאי דעבד קנסוה [כאן במה שעשה קנסו אותו].

ומפרטים: לענין מטיל מום בבכור, במאי איכוין [במה שהוא התכוון לעשות], למישרייה בהאי מומא [להתירו את הבכור במום הזה] — בהאי מומא קנסוה רבנן [במום זה קנסוהו חכמים], דבהאי מומא לא לישתרי ליה [שבמום זה לא יותר לו] הבכור לעולם, ודינו כבכור תם, שהוא אסור עד שיפול בו מום אחר. וכן הכא [כאן, בקציצת הבהרת], גם כן, במאי דעבד קנסוה [במה שעשה קנסו אותו], הוא איכוין לטהורי נפשיה בהאי קציצה [הוא התכוון לטהר את עצמו בקציצה זו] — בהאי קציצה קנסוה רבנן [בקציצה זו קנסוהו חכמים], שלא יוכל ליטהר על ידה מנגעו. ודנים בדברי ר' אליעזר שאמר: לכשיולד לו נגע אחר יטהר הימנו.

בעי [שאל] רב פפא: האם "יטהר" תנן [שנינו במשנה], שמיד כשייוולד בו נגע אחר הריהו נטהר מטומאת הנגע הראשון שקצצו, או "ויטהר" תנן [שנינו], שאינו טהור אף מן הראשון עד שיטהר מן הנגע החדש?

ומסבירים: למאי נפקא מינה [מה יוצא מזה] אם נפרש כך או כך? לענין חתן שנראה בו נגע חדש, בתוך שבעת ימי המשתה, לאחר שהיה בו נגע וקצצו,

דתנן [ששנינו במשנה]: חתן בתוך ימי חופתו שנראה בו נגע צרעת — נותנין לו שבעה ימים, ימי המשתה, קודם שיראהו הכהן ויטמאהו, בין לו לנגע שבגופו, ובין שהיה זה נגע צרעת לאצטליתו (בגדו העליון) ולשאר כסותו. וכן אם נראה לאדם סתם נגע ברגל — נותנין לו כל ימי הרגל, קודם שיראהו הכהן.

ומעתה, אי אמרת [אם אתה אומר] "לכשיוולד לו נגע אחר יטהר" תנן [שנינו] — גם במקרה זה הוא טהור במשך שבעת ימי המשתה, שהרי מקמייתא טהר ליה [מהבהרת הראשונה, שקצצה, נטהר לו], לבתרייתא נטרין ליה [לאחרונה, שנולדה עכשיו, ממתינים לו] שבעה ימי משתה.

אלא אי אמרת [אם אתה אומר]: "לכשיוולד לו נגע אחר ויטהר הימנו" תנן [שנינו] — אין טעם בדבר, שהרי סוף סוף כי לא מטמיא לבתרייתא [גם כאשר אינו מיטמא לבהרת האחרונה], מכל מקום הא מיטמא וקאי מקמייתא [הרי הוא מיטמא ועומד מהראשונה]. ושואלים: אם כן מאי [מה] הפתרון? לשאלה זו לא נמצא פתרון, ועל כן תיקו [תעמוד] במקומה.

א שנינו במשנה כי הצורם אוזן בבכור — קנסוהו שלא ישחט את הבכור בגלל המום שהטיל בו. בעי מיניה [שאל אותו] ר' ירמיה מר' זירא: צורם אוזן בבכור, ומת האיש שעשה עבירה זו, מהו לקנוס בנו אחריו, שגם הוא לא ישחט את הבכור בגלל מום זה? ומשווים ספק זה לשני מקרים אחרים שיש בהם ספק דומה.

אם תימצי [תרצה] לומר לגבי מוכר עבדו הכנעני לגוים, ומת המוכר, שקנסו בנו אחריו, לפדותו מיד הגוי, כפי שהוא היה צריך לעשות, אפשר לומר כי שם יש טעם מיוחד לדבר — משום דכל יומא ויומא מפקע ליה [שבכל יום ויום מפקיע אותו אדוניו הגוי] ממצו‍ת, שהרי העבד הכנעני מחויב במקצת מצוות, וכאשר הוא אצל הגויים אינו יכול לקיימן, וצריך איפוא לפדותו. אבל טעם זה אינו שייך בענין המטיל מום בבכור.

ומצד אחר, אם תימצי [תרצה] לומר לגבי מי שכוון מלאכתו לעשות אותה במועד (בחול המועד), שהביא עצמו למצב בו יפסיד אם לא יעשה אותה, וכך יתאפשר לו הדבר. ואסרו עליו חכמים לעשות מלאכה זאת במועד, ומה שעשה מאבדים ממנו, ומכל מקום אם מת קודם המועד לא קנסו בנו אחריו, והוא מותר לעשות עבודה זו בחול המועד — יש לומר כי דוקא שם יש לומר כן, משום שהאב עדיין לא עבדא לאיסורא [לא עשה את האיסור], שלא עשה מלאכה במועד.

אבל הכא מאי [כאן, בצורם אוזן בבכור, מה הדין]? האם נאמר כי לדידיה קנסו רבנן [לו עצמו, שעשה איסור, קנסו חכמים], והא ליתיה [והרי אינו קיים עוד]. או דלמא לממוניה קנסו רבנן [או שמא את ממונו קנסו חכמים], והא איתיה [והרי הממון ישנו]?

אמר ליה [לו] ר' זירא, תניתוה [שניתם אותה], כלומר, יש פתרון לדבר ממה ששנינו: שדה שנתקווצה (שהוציאו ממנה את הקוצים) בשנת השביעית, שאסורה בה כל עבודת אדמה — תזרע למוצאי שביעית, שאין זו עבודת אדמה ממש. אבל אם ניטייבה (זיבלו אותה), או נידיירה עשו אותה דיר לצאן, כדי שתתמלא בזבל הצאן, שעבודה חשובה היא, שמשביח את הקרקע — לא תזרע למוצאי שביעית, שקנסו חכמים שלא ייהנה ממה שעשה באיסור. ועל כך אמר רב אסי בר חנינא: נקטינן [מוחזקים אנו], שאם הטיבה ומת — בנו זורעה במוצאי שביעית. אלמא [מכאן] שלדידיה קנסו רבנן [לו עצמו קנסו חכמים], לבריה לא קנסו רבנן [לבנו לא קנסו חכמים].

אמר אביי: נקטינן [מוחזקים אנו],