ושואלים: ולוקמה [ויעמיד] רב חסדא את הברייתא כולה כדעת ר' אלעזר בר' שמעון, שאין מרגילים בפסולי המוקדשים, ואף בכור בעל מום בכלל זה! ומשיבים: דילמא [שמא] עד כאן לא שמענו כי קאמר [אומר] ר' אלעזר בר' שמעון התם [שם] שבעל מום עומד בקדושתו, ואסור להרגיל בו, אלא בשאר פסולי המוקדשין, דאלימי למיתפס פדיונו [שהם תקיפים בקדושתם עד כדי לתפוס את פדיונם] בקדושה. אבל בכור בעל מום, שלא ניתן לפדותו, דלא אלים למיתפס [שאינו תקיף עד כדי לתפוס] את פדיונו בקדושה — שמא לא [אינו] עומד בקדושתו, ומותר להרגיל בו.

ושואלים: וכי ר' אלעזר בר' שמעון לית ליה [אין לו, אינו מקבל] את ההלכה ששנינו במשנה בלא חולק, שכל פסולי המוקדשין נמכרין באיטליז ונשקלין בליטרא? אלמא [הרי] שכיון דאיכא רווחא [שיש רווח] להקדש — שרי לה [מותר לו] לנהוג מנהג חולין בפסולי המוקדשים. ומדוע לא יתיר להרגיל בהם לאחר פדיונם? והרי על ידי כך ירויח ההקדש, שיפדו אנשים את הפסולים במחיר גבוה יותר!

אמר רב מרי בריה [בנו] של רב כהנא: מה שמשביח בעור על ידי שמפשיט אותו בשלימות — פגם בבשר, שמקצת הבשר הולך לאיבוד בדרך הפשטה זו. וההיתר להרגיל אינו מעלה את ערך הבהמה. במערבא [במערב, בארץ ישראל] משמיה [משמו] של רבינא אמרי [אומרים] טעם אחר לאיסור להרגיל בפסולי המוקדשים — מפני שנראה כעובד עבודה בקדשים, והרי אסור לעבוד בפסולי המוקדשים.

ר' יוסי בר אבין אומר: גזירה שמא ימתין לשוחטם עד שימצא מי שיצטרך לעור כזה, ובתוך כך יגדל מהן עדרים עדרים, וייכשל באיסור גיזה ועבודה.

א משנה בכור שאחזו דם, שחלה מחמת ריבוי דם, וצריכים להקיז את דמו לרפואה, אפילו מת הבכור אם לא יקיזו את דמו — אין מקיזין לו דם, שמא מתוך כך יטיל בו מום, ואסור להטיל מום בקדשים, אלו דברי ר' יהודה. וחכמים אומרים: יקיז לו דם, ובלבד שלא יעשה בו תוך כדי כך מום. ואם עשה בו מום בתוך ההקזה — הרי זה לא ישחט עליו, בגלל מום זה, אלא ימתין לו עד שיפול בו מום אחר. ר' שמעון אומר: יקיז בכל מקרה, אף על פי שהוא עושה בו מום, מפני שאינו מתכוון להטיל בו מום אלא לרפאותו.

ב גמרא בענין ששנינו במשנתנו תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: בכור שאחזו דם, מקיזין לו את הדם במקום שאין עושים בו מום, ואין מקיזין לו את הדם במקום שעושין בו מום, אלו דברי ר' מאיר.

וחכמים אומרים: מקיזים אף במקום שעושה בו מום, ובלבד שלא ישחט הבכור על אותו המום. ר' שמעון אומר: אף נשחט על אותו המום. ר' יהודה אומר: אפילו מת מהמחלה — אין מקיזין לו את הדם.

מסופר, מתני ליה [היה משנה לו, מלמד אותו] ר' אלעזר לבריה [לבנו], ואמרי לה [ויש אומרים] שהיה מלמד זאת ר' חייא לבריה [לבנו]: כמחלוקת כאן בברייתא זו — כך מחלוקת בחבית של תרומה. דתנן [ששנינו במשנה]: חבית של שמן של תרומה שנולד בה ספק טומאה, ואסור לאוכלה — שמא טמאה היא, ודינה בשריפה, ומצד אחר אסור להשתמש בה לצרכים אחרים, כגון להדליק בה את הנר — שמא טהורה היא, ואינה מותרת אלא באכילה. מה ייעשה בה? ר' אליעזר אומר: אם היתה החבית מונחת במקום התורפה (במקום גלוי) שאינה נשמרת בו, ועלולה להיטמא — יניחנה במקום המוצנע, וכן אם היתה חבית זו מגולה — יכסנה.

ר' יהושע אומר להיפך: אם היתה מונחת במקום המוצנע — יניחנה במקום התורפה, אם היתה מכוסה — יגלנה, כדי שתיטמא, ויוכל להשתמש בה. רבן גמליאל אומר: לא יחדש בה דבר, כלומר, יניחנה כמות שהיא.

ויש לומר כי ר' מאיר, האומר שאין מקיזים דם לבכור במקום שההקזה עושה בו מום, סבור כר' אליעזר, האוסר להניח את התרומה במקום שהיא עלולה ליטמא בו. ורבנן [וחכמים], האומרים שמקיזים דם לבכור אף במקום שעושה בו מום, כדי שלא ימות וניתן יהיה ליהנות ממנו (לכשיפול בו מום אחר), סבורים כדעת ר' יהושע, האומר שגורמים טומאה לתרומה, כדי שניתן יהיה להשתמש בה. ור' יהודה, האומר שאין מקיזים כלל דם לבכור, סבור כדעת רבן גמליאל, האומר שאין נוגעים כלל בחבית התרומה כשנפל בה ספק.

את ההשוואה הזו דוחים: ממאי [ממה] אתה מוכיח זאת? הרי יש מקום לחלק בין המקרים. דלמא [שמא] עד כאן לא שמענו כי קאמר [אומר] ר' מאיר התם [שם, בבכור] שאין מקיזים במקום שעושה בו מום, אלא משום דקא עביד [שהוא עושה מום] בידים, אבל הכא דגרמא [כאן, בחבית, שהוא רק גורם] טומאה לחבית, ואינו עושה מעשה בגופה — כר' יהושע סבירא ליה [סבור הוא], שיניחנה במקום התורפה!

וכן עד כאן לא שמענו כי קאמר [אומר] ר' אליעזר התם [שם, בחבית] שנפל בה ספק, שצריך לשומרה שלא תבוא לידי טומאה, אלא משום שמא יבא אליהו הנביא ויטהרנה, שיאמר שלא נטמאה. אבל הכא [כאן, בבכור], דאי שביק ליה מיית [שאם יניח אותו כמו שהוא ימות] — כרבנן סבירא ליה [כדעת חכמים הוא סבור], שיקיז במקום שאינו עושה מום, גם אם יש חשש בדבר!

ועוד אפשר לחלק בין הדברים: ועד כאן לא שמענו כי קאמרי רבנן הכא [אומרים חכמים כאן, בבכור] שמותר להקיז דמו, למרות שהוא עושה בו מום, אלא משום דאי שביק ליה מיית [שאם יניח אותו בוודאי ימות], אבל התם [שם, בחבית], שיש מקום לומר שמא יבא אליהו ויטהרנה — כר' אליעזר סבירא להו [סבורים הם], שיש להצניעה, שלא תבוא לידי טומאה! ועוד אפשר לומר, ועד כאן לא שמענו כי קאמר [אומר] ר' יהודה הכא [כאן, בבכור], שאין מקיזים לו דם, אלא משום דקא עביד [שהוא עושה מום] בידים, אבל התם דגרמא [שם, בחבית, שהוא רק גורם לדבר], שמא כר' יהושע סבירא ליה [סבור הוא], שמניח אותה על מנת שתיטמא מאליה!

ועד כאן לא שמענו כי קאמר [אומר] רבן גמליאל התם [שם, בחבית] שלא יחדש בה דבר, אלא משום שמא יבא אליהו ויטהרנה, אבל הכא [כאן, בבכור], דאי שביק ליה מיית [שאם יניח אותו בוודאי ימות], כרבנן סבירא ליה [כדעת חכמים הוא סבור], שמקיזים אף במקום שעושים מום!

ועוד: אין מקום להשוות את המחלוקות שבשני הדינים, בהטלת מום שבבכור ובטומאת התרומה, שכן הכא בקראי פליגי [כאן בדרשת המקראות הם חלוקים], והכא בקראי פליגי [וכאן בדרשת המקראות הם חלוקים]. ומה היא המחלוקת בדרשת המקראות לגבי הטלת מום בבכור? שאמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: הכל, כל התנאים שנחלקו בברייתא האם מותר להקיז דם לבכור שאחזו דם, מודים במחמץ מנחה שבמקדש אחר מחמץ (אחר שכבר חימצו אותה) — שהוא חייב, דכתיב [שנאמר] במנחה: "לא תאפה חמץ" (ויקרא ו, י) למרות שכבר נאמר "לא תעשה חמץ" (שם ב, יא).

וכן הכל מודים במסרס אחר מסרס, במי שעושה מעשה של סירוס בבעל חיים שכבר סירסוהו — שהוא חייב, דכתיב [שנאמר]: "ומעוך וכתות ונתוק וכרות לא תקריבו לה' ובארצכם לא תעשו" (ויקרא כב, כד). ויש לשאול: מדוע הוצרך הכתוב להזכיר נתוק? אם על כורת, שחותך את האשכים מחיבורם, חייב, על נותק, שעוקר לגמרי את האשכים ממקומם, לא כל שכן? אלא להביא נותק אחר כורת שגם הוא חייב.

ולא נחלקו החכמים בברייתא אלא במטיל מום בבעל מום, שבכור שאחזו דם, והוא עומד למות מכך — אין לך מום גדול מזה, שר' מאיר האוסר להקיז לו דם במקום שעושה בו מום, סבר [סבור]: נאמר לגבי קרבנות "כל מום לא יהיה בו" (ויקרא כב, כא), והוא מפרשו שלא יעשה (כאילו היה מנוקד: יהיה) בו כל מום, גם אם היה בו כבר מום קודם לכן. ורבנן [וחכמים] המתירים להקיז לו דם אף במקום שעושה בו מום, סברי [סבורים]: הואיל ונאמר תחילה "תמים יהיה לרצון" (ויקרא כב, כא), הרי זה מלמד שדווקא בתמים יש איסור להטיל מום, ולא בבעל מום.

ושואלים: ור' מאיר, האי [זה הכתוב] "תמים יהיה לרצון" מאי עביד ליה [מה עושה הוא בו]? ומשיבים: מיבעי ליה למעוטי [צריך אותו כדי למעט] מי שהיה בעל מום מעיקרו [מתחילתו], לפני הקדשתו, שאינו בכלל איסור זה.

ומקשים: בעל מום מעיקרו פשיטא [פשוט] שמותר לעשות בו מום אף אחר שהקדישוהו, הלוא דיקלא בעלמא [דקל, עץ, בלבד] הוא, כלומר, לא נתפסה בו קדושת קרבן כלל!

אלא למעוטי [למעט] פסולי המוקדשין, קדשים שנפל בהם מום לאחר שהוקדשו, ונפסלו, לומר שאין איסור להטיל בהם מום לאחר פדיונן. שכן סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]: הואיל ואסירי [והם אסורים] בגיזה ועבודה כמו לפני פדיונם — בעשיית מומין נמי ליתסרו [גם כן ייאסרו], קא משמע לן [משמיע לנו] שאין איסור על הטלת מום בהם.

ומצד שני שואלים: ורבנן נמי [וחכמים גם כן], מדוע הם סבורים שאין איסור להטיל מום בקרבן שכבר נפל בו מום? הכתיב [הרי נאמר] "כל מום לא יהיה בו"! ומשיבים: כתוב זה לגרמא הוא דאתי [לגרימת מום בבהמה תמימה הוא בא], שלא זו בלבד שאסור להטיל מום בבהמת קדשים, אלא גם אסור לגרום שיפול בה מום. דתניא [ששנויה ברייתא]: ממה שנאמר "מום לא יהיה בו" — אין לי