א גמרא שנינו במשנה: כל פסולי המוקדשין הנאתן, הרווח ממכירתם, להקדש, ולכן הם נמכרים באיטליז ונשחטים באיטליז ונשקלים בליטרא. ושואלים: אימת [מתי] מדובר שמוכרים ושוחטים אותם? אילימא [אם תאמר] לאחר פדיונו, אחרי שפדו אותם הבעלים מיד ההקדש — האם אז הנאתן להקדש? הלא לאחר שנפדו רכוש הבעלים הם, ולפיכך הנאתן של הבעלים הוא!

אלא תאמר שמדובר כאן לפני פדיונו, ודמי מכירתם (פדיונם) ניתנים להקדש. ואולם בשלב זה האם הם נשחטין? הא בעי [הרי צריכים הם] העמדה לפני הכהן והערכה של מחירם כדי לפדותם, ובהמה שחוטה אינה יכולה לעמוד לפני הכהן!

ומוסיפים: הניחא למאן דאמר [זה, אמנם, נוח לדעת האומר] שקדשי מזבח שנפל בהם מום לא היו בכלל דין העמדה והערכה, אלא דווקא קדשי בדק הבית, וניתן איפוא לשוחטם קודם פדיון. אלא למאן דאמר [לדעת מי שאומר] שאף הם היו בכלל העמדה והערכה, מאי איכא למימר [מה יש לומר]?

אלא לעולם יש לומר שמדובר שנמכרים ונשחטים באטליז לאחר פדיון, ומאי [ומה] שנאמר הנאתן להקדש — לא על ההנאה מדמי המכירה מדובר, אלא אדמעיקרא [על פדיונם מתחילה].

דכיון דשרי להו מר [שכיון שמתיר אותם החכם במשנתנו] שיהיו נמכרין באיטליז ונשחטין באיטליז ונשקלין בליטרא לאחר הפדיון — טפי ופריק מעיקרא [מוסיף ופודה אותם מתחילה] מיד ההקדש במחיר גבוה יותר, שהרי יכול למוכרו לאחר הפדיון ביוקר.

ב שנינו במשנה: חוץ מן הבכור ומן המעשר שהנייתן לבעלים, ולכן גם כאשר נפל בהם מום, ומותר לשוחטם — אינם נמכרים באיטליז. ושואלים: בשלמא [נניח] בכור — באיטליז הוא דלא מיזדבן [שלא נמכר], הא בביתיה מיזדבן [אבל בביתו, שלא בפרהסיא, נמכר]. אלא מעשר, אפילו בביתיה [בביתו] מי מיזדבן [האם נמכר]?

והתניא [והרי שנויה ברייתא]: בבכור נאמר רק: "לא תפדה" (במדבר יח, יז), שלא ניתן לפדותו ולהוציאו לחולין, ואולם משעה שהגיע ליד הכהן, שהוא נחשב בעליו של הבכור — הריהו נמכר כשהוא חי. ואילו במעשר בהמה נאמר: "לא יגאל" (ויקרא כז, לג), ולכן, לא רק שאין פודים אותו, אלא גם אינו נמכר לא חי ולא שחוט, לא תם ולא בעל מום!

ומספרים: הא מילתא איקשיא ליה [דבר זה היה קשה לו] לרב ששת באורתא [בלילה], ושנייה בקדמותא [ותירץ אותה בבוקר] מברייתא, שבמעשר בהמה של יתומים קטנים עסקינן [עוסקים אנו], שנפל בו מום ונשחט, שהתירו חכמים למוכרו. ומשום השבת אבידה נגעו בה, שאין היתומים יכולים לאכול את כל בשרו, וכדי שלא יפסידו התירו חכמים למכור אותו לאחרים.

מסופר, ר' אידי סרסיה [שמשו] של רב ששת הוה שמעה מיניה [היה שומע אותה, שמועה זו, ממנו] מפי רב ששת, אזל אמרה בי מדרשא ולא אמרה משמיה [הלך ואמר אותה בבית המדרש ולא אמרה משמו] של רב ששת, שמע רב ששת איקפד [הקפיד עליו] על שלא אמרה משמו, אמר: מאן דעקיץ — ליעקציה עקרבא [מי שעוקץ אותי, פוגע בי — שיעקוץ אותו עקרב]! ושואלים: ורב ששת מאי נפקא ליה מינה [מה יוצא לו מזה] אם אומרים בשמו או אין אומרים בשמו, שהקפיד כל כך? ומשיבים: כפי שאמר רב יהודה אמר רב: מאי דכתיב [מהו שנאמר] שביקש דוד "אגורה באהלך עולמים" (תהלים סא, ה)? וכי איפשר לאדם לגור באותה שעה בשני עולמים, בעולם הזה ובעולם הבא?

אלא כך אמר דוד: רבונו של עולם, עשה שיאמרו דבר שמועה מפי בעולם הזה, גם לאחר שאמות, ובכך אזכה לחיות באותה שעה גם בעולם הזה. שכך אמר ר' יוחנן משום (משמו) של ר' שמעון בן יוחי: כל תלמיד חכם שאומרים דבר שמועה מפיו בעולם הזה — שפתותיו דובבות (רוחשות ולוחשות) באותה שעה בקבר.

ואמר ר' יצחק בר זעירי: מאי קראה [מהו הפסוק המלמד על כך] — "וחכך כיין הטוב הולך לדודי למישרים דובב שפתי ישנים" (שיר השירים ז, י), שדברי התורה (שבחיכה של כנסת ישראל) הרי הם ככומר (ערימה) של ענבים, שמניחים אותם יחד כדי שיתחממו ויתססו, מה כומר של ענבים כיון שאדם נוגע בו — דובב, נע, ומשמיע קול לחישה — אף תלמידי חכמים, כיון שאדם אומר דבר שמועה מפיו של תלמיד חכם — דובבות שפתיו בקבר.

ושבים לגופו של הענין, מאי [מהי] אותה ברייתא שעליה סמך רב ששת? דתניא [ששנויה ברייתא]: מעשר בהמה של יתומים — מוכרין אותו. ומעשר בהמה ששחטו, ואסור למכור את בשרו — מבליעו, את מחיר הבשר, במחיר עורו, בחלבו ובגידו ובקרניו של המעשר, שהם מותרים במכירה. שמוכרם ביוקר, ונותן לו את הבשר במתנה.

ושואלים: מאי קאמר [מה הוא אומר] התנא? שהרי מתחילה משמע שמעשר בהמה של יתומים נמכר כדרכו, ואחר כך נאמר שאין מוכרים בשר מעשר אלא בהבלעה! אמר אביי, אין בברייתא אלא דין אחד, והתנא הכי קאמר [כך הוא אומר]: מעשר בהמה של יתומים מוכרין אותו, וכיצד מוכרים אותו — בהבלעה.

ואומרים: מכלל הדברים אתה למד שמעשר של גדול, שאינו יתום, אפילו בהבלעה לא ימכרנו. ושואלים: מאי שנא מהא דתניא [מה שונה דין זה מזו ששנויה]: הלוקח (הקונה) לולב מחבירו בשביעית (בשנת השמיטה) — נותן לו המוכר גם אתרוג במתנה, לפי שאינו רשאי ללוקחו (לקנותו) את האתרוג בשביעית, שאסור לסחור בפירות שביעית.

והוינן בה [והיינו עוסקים בכך]: אם לא רצה המוכר ליתן לו במתנה מאי [מה יעשה]? ואמר רב הונא: מבליע לו את דמי האתרוג בלולב, שמוסיף במחירו של הלולב עד שנכללים בו גם דמי האתרוג!

ומשיבים: התם לא מוכחא מילתא [שם לא מוכח הדבר], שאין מחיר האתרוג יקר כל כך, ואין התוספת במחיר הלולב ניכרת כל כך. אבל הכא מוכחא מילתא [כאן מוכח הדבר], שמשלם לו עבור הבשר, שכן מחירו גבוה בהרבה ממחיר העור והגידים.

אמר רבא לאביי: אם כן אתה מפרש, שכל הברייתא אינה עוסקת אלא בדין אחד, במעשר של יתומים, מה שנאמר בברייתא "מעשר בהמה" תרי זמני [שתי פעמים] למה לי? אלא אמר רבא: שתי הלכות יש בברייתא, והתנא הכי קאמר [כך הוא אומר]: מעשר בהמה של יתומים ששחטוהו — מוכרין אותו כדרכו. ומעשר בהמה של גדול ששחטו — מבליעו את בשרו במכירת עורו בחלבו בגידו ובקרניו.

אמר רבא: מנא אמינא לה [מנין אני אומר אותה] את ההלכה הזו, שניתן למכור בשר מעשר בהבלעה? דכתיב [שנאמר] לגבי מעשר: "והיה הוא ותמורתו יהיה קדש לא יגאל" (ויקרא כז, לג), שאם אמר על בהמת חולין שתהא תמורת המעשר — שניהם קדושים, ואינם נמכרים.

ויש ללמוד מדין התמורה על איסור המכירה ("לא יגאל"): אימתי מעשר עושה תמורה — מחיים, שהרי בהמת קדשים שחוטה אינה עושה תמורה. ואם כן יש לומר גם כי מעשר, אימתי אינו נגאל (נמכר) — מחיים, הא [אבל] לאחר שחיטה — נגאל. ומדין תורה מותר, איפוא, למכור את המעשר לאחר שחיטה, ורבנן [וחכמים] ההוא שגזרו ואסרו למכור את בשרו לאחר שחיטה, אטו [משום] חשש שיבואו למוכרו לפני שחיטה.

ואולם דוקא לגבי דבר הנישום מחיים, בשר הבהמה, שלפי משקלו אומדים את ערכה של הבהמה כשמוכרים אותה בחייה — גזור רבנן [גזרו חכמים] שלא למכור לאחר שחיטה, אטו [משום] חשש שיבואו למוכרו לפני שחיטה,