חשוד גם על המעשר, ומאן [ומי הם] חכמים אלה? ר' יהודה, ששביעית במקומו חמורה יותר, והחשוד על החמור — חשוד על הקל. וחד [ואחד מהם] אמר: החשוד על המעשר — חשוד על השביעית, ומאן [ומי הם] חכמים אלו? ר' מאיר, הסבור שחשוד לדבר אחד — חשוד לכל התורה כולה. והיכן נאמרו דברי ר' מאיר?

דתניא [ששנויה ברייתא]: עם הארץ שקיבל עליו דברי חבירות, כלומר, קיבל על עצמו לנהוג בזהירות בכל הדברים שהחברים, המקפידים בענייני טומאה וטהרה, ובהפרשת תרומות ומעשרות, נזהרים בהם, וקיבלוהו חכמים להיות נאמן על כך, ואולם לאחר מכן נחשד לדבר אחד, שראו שהוא עובר עליו — נחשד מאז לכל התורה כולה, אלו דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים: אינו נחשד אלא לאותו דבר בלבד, ולא על דברים אחרים.

ועוד שנינו בברייתא: הגר שקיבל עליו דברי תורה בזמן שנתגייר, אפילו נחשד לאחר מכן לדבר אחד מדברי תורה — הוי [הריהו] חשוד לכל התורה כולה, והרי הוא כישראל משומד (שהמיר דתו, שעובר באופן קבוע על דברי תורה). ומסבירים: מה שאמרנו שהריהו כישראל משומד, הרי נפקא מינה [יוצא מזה] להלכה, דאי קדיש [שאם אותו גר מקדש אשה] מישראל — קידושיו קידושין, כלומר, קידושיו תופסים, ואשת איש היא. ואין אנו אומרים כי מכיון שהוא חשוד לכל התורה כולה — כאילו לא נתגייר, ואין הקידושין חלים.

א ועוד בעניינים אלו, תנו רבנן [שנו חכמים]: הבא לפני חכמים לקבל על עצמו דברי חבירות, חוץ מדבר אחד שאינו רוצה לקבל על עצמו — אין מקבלין אותו, ואין סומכים עליו גם על שאר דברים. וכן גוי שבא להתגייר על מנת לקבל עליו כל דברי תורה, חוץ מדבר אחד — אין מקבלין אותו. ר' יוסי בר' יהודה אומר: אפילו לא רצה לקבל עליו דקדוק אחד מדברי סופרים, גם אז אין מקבלים אותו.

וכן בן לוי שבא ומוכן לקבל דברי לויה, כלומר, לעבוד את עבודת הלויים שבמקדש חוץ מדבר אחד, וכהן שבא ומוכן לקבל דברי כהונה, חוץ מדבר אחד, שלא רצה לקבל על עצמו — אין מקבלין אותו כלל. ואף אין אותו כהן נוטל חלקו במתנות הכהונה, שנאמר: "המקריב את דם השלמים ואת החלב מבני אהרן, לו תהיה שוק הימין למנה" (ויקרא ז, לג). כלומר, העבודה המסורה לבני אהרן, להקריב את הדם ואת החלב וכו', כל כהן שאינו מודה בה ומקבל אותה על עצמו — אין לו חלק בכהונה.

ב ועוד תנו רבנן [שנו חכמים]: עם הארץ הבא לקבל דברי חבירות, ולהיחשב כחבר, אם ראינוהו קודם לכן שנוהג זהירות בטהרה ובהפרשת תרומות ומעשרות, בצינעה בתוך ביתו, ולא רק למראית עין — מקבלין אותו כחבר, ואחר כך מלמדין אותו כיצד לנהוג בדיוק. ואם לאו [לא], שלא ראינוהו נוהג כן מתחילה — קודם מלמדין אותו מה יעשה, ואחר כך מקבלין אותו. ר' שמעון בן יוחי אומר: בין כך ובין כך, גם אם לא ראינוהו נוהג כן מתחילה — מקבלין אותו, והוא למד כדרכו והולך, כלומר, בתוך שהוא עושה את הדברים, הוא לומד מאחרים כיצד לנהוג.

ג ועוד בענין זה, תנו רבנן [שנו חכמים]: מקבלין עם הארץ תחילה כנאמן לכנפים, כלומר, לטהרת הידיים, לסמוך על כך שהוא נוטל ידיו, ואם נגע בטהרות — אין חוששים שנפסלו, ואחר כך מקבלין אותו כנאמן לענייני טהרות בכלל. ואם אמר: איני מקבל אלא לכנפים — מקבלין אותו לענין זה בלבד. אבל אם קיבל על עצמו להקפיד בטהרות ולא קיבל לכנפים, שלא קיבל על עצמו ליטול ידיו, שדבר קל הוא — אף לטהרות לא קיבל, ואין סומכים עליו.

ד תנו רבנן [שנו חכמים]: עד כמה מקבלין אותו? כמה זמן יעבור עד שיתקבל כחבר גמור, ונסמוך עליו בענייני טהרה? בית שמאי אומרים: לענין טהרת משקין — שלשים יום, לטהרת כסות (הבגד), שהיו החברים מקפידים על טהרת כסותם — שנים עשר חודש. ובית הלל אומרים: אחד זה ואחד זה — לשנים עשר חודש.

על נוסח הברייתא שואלים: אם כן, הוה ליה [הרי זה] אחד מהדברים שהם מקולי בית שמאי ומחומרי בית הלל, שבית שמאי מקילים בהם ובית הלל מחמירים, והרי לא שנינו כן ברשימה שבמסכת עדיות! אלא, כך צריך לשנות: בית הלל אומרים: אחד זה ואחד זה לשלשים יום.

ה (סימן להלכות הבאות: חבר, תלמיד, תכלת, מכס, חצר, גבאי, בעצמו).

תנו רבנן [שנו חכמים]: הבא לקבל על עצמו דברי חבירות צריך לקבל אותם בפני שלשה חבירים. ובניו ובני ביתו אינן צריכין לקבל על עצמם חבירות בנפרד בפני שלשה חבירים, אלא די במה שהוא עצמו קיבל בפניהם, ובני ביתו נגררים אחריו. רבן שמעון בן גמליאל אומר: אף בניו ובני ביתו צריכין לקבל בפני שלשה חבירים, לפי שאינו דומה חבר שקיבל על עצמו במפורש ומרצונו, לבן חבר שקיבל מחמת אביו, ואין לסמוך על כך.

ובענין זה תנו רבנן [שנו חכמים] עוד: הבא לקבל דברי חבירות — צריך לקבל אותם בפני שלשה חבירים, ואפילו תלמיד חכם הבא לקבל דברי חבירות — צריך לקבל בפני שלשה חבירים. זקן, שנסמך כחכם, ויושב בישיבה ודן עם החכמים — אינו צריך לקבל בפני שלשה חבירים, שאנו אומרים: כבר קיבל עליו דברי חבירות משעה שישב בישיבה. אבא שאול אומר: אף תלמיד חכם אינו צריך לקבל בפני שלשה חבירים. ולא עוד אלא שאחרים מקבלין דברי חבירות לפניו, אף על פי שהוא לא קיבלם על עצמו בפני שלושה.

אמר ר' יוחנן: בימי בנו של ר' חנינא בן אנטיגנוס נשנית משנה זו, שתלמיד חכם צריך לקבל בפני שלושה חברים, כדי שיסמכו עליו כחבר. שכן מסופר, ר' יהודה ור' יוסי איסתפק להו מילתא [נסתפק להם דבר] בהלכות טהרות, שדרו רבנן לגבי [שלחו חכמים, מתלמידיהם, אצל] בנו של ר' חנינא בן אנטיגנוס, וכך אמרו להם: אזילו אמרו ליה [לכו ואמרו לו]: לעיין [שיעיין] בה אדוני, בבעיה זו. אשכחוה דקא טעין [מצאו אותו, אותם חכמים, שהוא טוען, נושא] טהרות. ומתוך שחשש שיטמאום אותיב רבנן מדידיה לגבייהו [הושיב חכמים משלו, מתלמידיו, לידם] ליד התלמידים שבאו לשאול, כדי להשגיח עליהם שלא יגעו בטהרות, וקאי איהו לעיוני בה [ועמד הוא לעיין בה] בבעיה זו.

אתו אמרי ליה [באו התלמידים ואמרו לו] לר' יהודה ור' יוסי שכך נהג בהם, כבעמי הארץ. אמר להו [להם] ר' יהודה: אביו של זה כלומר, ר' חנינא בן אנטיגנוס עצמו, ביזה תלמידי חכמים, שכך היה נוהג שלא לסמוך עליהם בעניינים אלה, אף הוא מבזה תלמידי חכמים!

אמר לו ר' יוסי: כבוד זקן יהא מונח במקומו, חכם הוא וראוי לכבוד. ואין זה משום שהוא מבזה תלמידי חכמים, אלא מיום שחרב בית המקדש נהגו כהנים סילסול (מעלה) בעצמן, שאין מוסרין את הטהרות לכל אדם, ולכן יפה עשה, שהוא כהן.

ו תנו רבנן [שנו חכמים]: חבר שמת — אשתו ובניו ובני ביתו הרי הן בחזקתן, והם נאמנים בדברי חבירות, עד שיחשדו, שיתברר שאינם נאמנים. וכן חצר שמוכרין בה תכלת לציצית — הרי היא בחזקתה, שמוכרים בה תכלת ולא תחליף תכלת, שהוא זול יותר, עד שתיפסל.

תנו רבנן [שנו חכמים]: אשת עם הארץ שנשאת לחבר, וכן בתו של עם הארץ שנשאת לחבר, וכן עבדו של עם הארץ שנמכר לחבר — כולן צריכין לקבל דברי חבירות בתחלה, קודם שיהיו נאמנים, ואין סומכים על מה שנכנסו לרשותו. אבל אשת חבר שנשאת לעם הארץ, וכן בתו של חבר שנשאת לעם הארץ, וכן עבדו של חבר שנמכר לעם הארץ, הואיל והיו מורגלים בדברי חבירות — אין הם צריכין לקבל דברי חבירות בתחלה, שבחזקת נאמנים הם.

ר' מאיר אומר: לא כן, אלא אף הן צריכין לקבל עליהן דברי חבירות לכתחלה, משום שמשבאו לרשות עם הארץ פעמים שהם משנים את מנהגם. וכן ר' שמעון בן אלעזר אומר משום (משמו של) ר' מאיר: מעשה באשה אחת שנשאת לחבר והיתה קומעת (קושרת) לו תפילין על ידו, לאחר זמן נשאת לעם הארץ והיתה קושרת לו קשרי מוכס על ידו, כלומר, היתה מסייעת לו בעניני המכס, שיש בהם ענייני גזלנות. משמע שאישה לפעמים הולכת אחר בעלה, ואין לסמוך על מה שנהגה מתחילה.