וחכמים אוסרין, אלו דברי ר' יהודה. אמר לו ר' יוסי: לא במקרה של זה שנשחט התיר עקביא בן מהללאל, אלא בשער בעל מום שנשר והניחו בחלון, ואחר כך מת הבכור — בזה עקביא בן מהללאל מתיר את השיער שנשר בחייו, וחכמים אוסרין. וכל זה הוא בצמר שנשר מן הבכור, שחכמים אוסרים אותו גם לאחר מותו.

אבל צמר המדולדל בבכור, שאמנם אינו מחובר לגופו, אבל לא נשר ממנו, את שהוא נראה כחלק אחד עם הגיזה — מותר, ואת שאינו נראה עם הגיזה — אסור.

א גמרא שנינו במשנה שר' יוסי אומר כי לא בזה שנשחט התיר עקביא את השיער שנשר בחייו, אלא בזה שמת. ותמהים: מכלל דברי ר' יוסי אתה למד שאם נשחט הבכור, דאסר [שעקביא אוסר] את השיער שנשר בחייו? השתא [עכשיו, הרי] לפי דבריו, במקרה שמת — שרי [מותר] השיער, למרות שהשיער שעל גופו אסור, שהרי קדשים שמתו (ולא נשחטו) אסורים בהנאה, וכי במקרה ששחטו, כשהשיער שעליו מותר, מיבעיא [נצרכה לומר] שהצמר שנשר מתחילה גם הוא מותר?!

אלא יש להבין את דברי ר' יוסי ביחס לדעת חכמים, וכך כוונתו: לא בזה שנשחט התיר עקביא וחכמים אוסרין, אלא אם שחטו — דברי הכל שרי [מותר] השיער, וגם לדעת חכמים, אלא כי פליגי [כאשר נחלקו] הרי זה במקרה שמת, שעקביא מתיר גם במקרה זה את השיער שנשר בחייו. ולדעת חכמים דינו של שיער זה כדינו של השיער שעל גופו, שהוא אסור.

ב אמר ר' אסי אמר ריש לקיש: מחלוקת עקביא בן מהללאל וחכמים, הריהי במקרה שקודם שנשר השיער כבר התירו מומחה שמוסמך להתיר בכורות בשחיטה, דמר סבר [שחכם זה, חכמים, סבור]: גזרינן דלמא אתי לשהוייה [גוזרים אנו איסור על השיער שנשר ממנו בחייו, שמא יבוא להשהותו, את הבכור], ולא ישחטנו, כדי ליהנות מן השיער הנושר ממנו, ומר סבר [וחכם זה, עקביא, סבור]: לא גזרינן [אין אנו גוזרים], שאין לחשוש לכך, שכיון שהתירו החכם בשחיטה — הריהו שוחטו מיד. אבל אם לא התירו מומחה — דברי הכל אסור השיער שנשר ממנו, גם לאחר שמת או שנשחט.

מתיב [מקשה] על כך רב ששת ממה ששנינו בברייתא: בעלי מומין פסולים להקרבה, שנתערבו בקדשים כשרים — אוסרין בכל שהוא, שאפילו נתערב אחד באלף — כולם אסורים בהקרבה. ור' יוסי אומר: יבקר (ייבדק) הדבר.

והוינן בה [והיינו מתקשים בה]: מאי [מה פירוש] "יבקר"? אלימא [אם תאמר] שייבדק העדר ויימצא אותו אחד שבעל מום הוא, ולישקליה [ושיטול אותו], וכל השאר מותרים בהקרבה — מכלל הדברים אתה למד דתנא קמא אמר לאו [שהתנא הראשון אומר לא], שלא ניתן לסמוך על כך ולהתיר את כל העדר? ומדוע לא? והרי בעל המום לפנינו!

אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: אין מדובר בתערובת של בהמות, אלא הכא [כאן] בגיזת בכור בעל מום עסקינן [עוסקים אנו], שנשרה ממנו בחייו, ובמקרה שנתערבו (שנתערבה) בגיזי חולין. ומאן תנא קמא [ומיהו התנא הראשון] האוסר גיזה זו? דעת ר' יהודה היא, דאמר [שאומר] במשנתנו, כי גם במקרה שנשחטו בכורות בעלי מום אסרי רבנן [אוסרים חכמים] את הגיזה שנשרה מחיים. ואילו ר' יוסי הולך לטעמיה [לטעמו, לשיטתו], דאמר [שהוא אומר] שבמקרה שנשחטו שרו רבנן [מתירים חכמים] את הגיזה שנשרה מחיים.

וקתני [והרי הוא שונה]: "יבוקר", שיש צורך לבדוק בכור זה, כדי להתיר את הגיזה. ויש לשאול: מאי [מה פירוש] "יבוקר"? לאו [האם לא] שיראה מומחה אי [אם] הוא מום קבוע, או אי [אם] מום עובר הוא? ונמצא שאם היה בעל מום קבוע, הגיזה שנשרה מותרת לדעת ר' יוסי, אף על גב שלא התירו מומחה קודם לכן, ושלא כדברי ר' אסי בשם ריש לקיש שלדעת הכל היא אסורה!

אמר רבא: לא, אין מכאן ראיה, ולשיטת ריש לקיש יש לפרש כך: יבוקר, ייבדק בכור זה אם כבר התירו מומחה, אי [אם] התירו מומחה — אין [כן], צמרו שנשר מותר, ואי [ואם] לא התירו מומחה — לא.

מסופר, כי סליק [כאשר עלה] רבין מבבל לארץ ישראל, אמרה לשמעתא קמיה [אמר את השמועה הזו לפני] ר' ירמיה, כיצד פירשו ברייתא זו, לא בבעלי מום ממש, שנתערבו בתמימים, אלא בגיזת בכור בעל מום שנתערבה בגיזות אחרות. אמר ר' ירמיה: בבלאי טפשאי [בבלים טפשים], משום דיתבי בארעא דחשוכא אמרי שמעתא דמחשכן [משום שהם יושבים בארץ חשוכה הם אומרים שמועות חשוכות], כלומר, שאינן בהירות וברורות, וכי לא שמיע להו הא דאמר [לא שמעו את זו שאומר] ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: מחלוקת ר' יוסי וחכמים, האם בדיקה מועילה לתערובת בהמות בעלות מום ובהמות כשרות, הריהי בשבדק את הבהמות ולא מצא את בעל המום ביניהן, האם מסתמכים על הבדיקה או לא.

וקמיפלגי בפלוגתא [וחלוקים הם במחלוקת] של ר' מאיר ורבנן [וחכמים] בענין שדה שהיה בה קבר ואבד, דתנן [ששנינו במשנה], שהיה ר' מאיר אומר: כל דבר שהיה בחזקת טומאה, כגון שדה זו שהיה בה קבר — לעולם הוא בטומאתו, גם אם לא יימצא בו דבר, עד שיתוודע מקום הטומאה, ואז יהא מותר כל שאר השדה.

וחכמים אומרים: חופר בכל השדה עד שמגיע לסלע או לאדמה בתולה (שלא נעבדה), ואם לא מצא כלום — השדה טהורה. וכך לענייננו, דעת ר' יוסי, שאמר: יבוקר — היא כדעת חכמים החולקים על ר' מאיר, וסומכים על הבדיקה, ודעת התנא הראשון כדעת ר' מאיר החולק.

ומעירים: כך פירש ר' חייא בר אבא בשם ר' יוחנן, ואילו ר' אסי אמר בשם ר' יוחנן כך: מחלוקת ר' יוסי וחכמים היא כשבדק את תערובת הבהמות, ומצא בעל מום, ונחלקו האם בכח בדיקה זו להתיר את השאר. וקמיפלגי בפלוגתא [וחלוקים הם במחלוקת] של רבי ורבן שמעון בן גמליאל,

דתניא [ששנויה ברייתא]: שדה שאבד בה קבר, מי שנכנס בתוכה — הריהו טמא. נבדקה ונמצא בתוכה קבר, אם נכנס לתוכה — טהור, שאני אומר: הוא הקבר שאבד הוא הקבר שנמצא, אלו הם דברי רבי. רבן שמעון בן גמליאל אומר: אין סומכים על קבר שנמצא שם, שמא יש שם עוד אחד, אלא תיבדק כל השדה כולה. ר' יוסי סבור כרבי, וסומך על הבדיקה כשנמצא בתערובת בעל מום, והתנא הראשון סבור כרבן שמעון, וחושש לבעל מום אחר שהיה שם.

ושואלים: ור' אסי שפירש כך בשם ר' יוחנן, מאי טעמא [מה טעם] לא אמר כר' חייא בר אבא, שנחלקו במחלוקת ר' מאיר וחכמים, בדין שדה שאבד בה קבר ולא נמצא? ומשיבים, אמר [יכול הוא לומר] לך: בשלמא [נניח] לגבי טומאה, גם אם לא נמצאה הטומאה, אימר [אמור] שבא עורב ונטלה, או בא עכבר ונטלה, ולכן לדעת חכמים יש מקום להסתמך על הבדיקה. אלא הכא [כאן], כשנתערב בעל מום בבהמות כשרות — בעל מום להיכא אזיל [להיכן הלך]? ולכן אם בדק ולא מצא — ודאי לא בדק כראוי, ואין להתיר את התערובת לדעת הכל. ושואלים: ואידך [והאחר], ר' חייא בר אבא, מה הוא משיב לטענה זו? ומשיבים: לדעתו, גם בתערובת בעל מום בתמימים ניתן לומר כן — אימר [אמור] שמום עובר הוה [היה] באותו בעל מום ואיתסי [והתרפא], ולכן לא מצאו.

ושואלים: ור' חייא בר אבא מאי טעמא [מה טעם] לא אמר כר' אסי, שנחלקו במקרה שבדק ומצא, וכמחלוקת רבי ור' אלעזר בר' שמעון? ומשיבים, אמר [יכול לומר] לך: בשלמא [נניח] שדה, דרכה למיקבר [לקבור] בה, ויש לומר: כי היכי דקבר בה האי — קבר אינש אחרינא [כמו שקבור בה זה — קבור בה גם אדם אחר], ולכן סבור ר' אלעזר בר' שמעון כי יש לבדוק את השדה כולה. אלא קדשים, כיון דבדקו לן וקיימי [שהם בדוקים לנו ועומדים], דרכייהו למיפל בהו מומא [וכי דרכם שיפול בהם מום]? ושואלים: ואידך [והאחר], ר' אסי, מה הוא סבור? ומשיבים: אגב דמנגחי אהדדי שכיח בהו מומא [שהם נוגחים זה את זה, מצוי בהם המום].

ג ושבים לדברי ר' אסי בשם ריש לקיש, שאף עקביא בן מהללאל לא התיר שער בכור בעל מום שנשר בחייו, אלא אם התירו מומחה בשחיטה קודם לכן. מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו בברייתא: התולש צמר מבכור תם, אף על פי שנולד בו אחר כך מום ושחטו — בכל זאת הצמר אסור. ויש לדייק: טעמא [הטעם, דווקא] משום שהיה תם בשעה שנשר — הצמר אסור,