|
טקסט הדף מנוקד
מוּתָּר
וּמִי אָמַר רַב הָכִי וְהָא אָמַר רַב חִיָּיא בַּר אָשֵׁי מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב מְסוֹכַרְיָא דְּנַזְיָיתָא אָסוּר לְהַדּוֹקַיהּ בְּיוֹמָא טָבָא בְּהָהִיא אֲפִילּוּ רַבִּי שִׁמְעוֹן מוֹדֶה דְּאַבָּיֵי וְרָבָא דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ מוֹדֶה רַבִּי שִׁמְעוֹן בִּפְסִיק רֵישֵׁיהּ וְלָא יְמוּת וְהָא אָמַר רַב חִיָּיא בַּר אָשֵׁי אָמַר רַב הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה וְרַב חָנָן בַּר אַמֵּי אָמַר שְׁמוּאֵל הֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן וְרַב חִיָּיא בַּר אָבִין מַתְנֵי בְּלָא גַּבְרֵי רַב אָמַר הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה וּשְׁמוּאֵל אָמַר הֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן אֶלָּא לְעוֹלָם סָבַר רַב דָּבָר שֶׁאֵין מִתְכַּוֵּין אָסוּר וְתוֹלֵשׁ לָאו הַיְינוּ גּוֹזֵז וּבְיוֹם טוֹב הַיְינוּ טַעְמָא דִּשְׁרֵי דְּהָוֵה לֵיהּ עוֹקֵר דָּבָר מִגִּידּוּלוֹ כִּלְאַחַר יָד וְתוֹלֵשׁ לָאו הַיְינוּ גּוֹזֵז וְהָתַנְיָא הַתּוֹלֵשׁ אֶת הַכָּנָף וְהַקּוֹטְמוֹ וְהַמּוֹרְטוֹ חַיָּיב שָׁלֹשׁ חַטָּאוֹת וְאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ תּוֹלֵשׁ חַיָּיב מִשּׁוּם גּוֹזֵז קוֹטֵם חַיָּיב מִשּׁוּם מְחַתֵּךְ מְמָרֵט חַיָּיב מִשּׁוּם מְמַחֵק שָׁאנֵי כָּנָף דְּהַיְינוּ אוֹרְחֵיהּ וּמִדְּרַב סָבַר כְּרַבִּי יוֹסֵי בֶּן הַמְשׁוּלָּם רַבִּי יוֹסֵי בֶּן הַמְשׁוּלָּם סָבַר לַהּ כְּרַב וְסָבַר רַבִּי יוֹסֵי בֶּן הַמְשׁוּלָּם דָּבָר שֶׁאֵין מִתְכַּוֵּין אָסוּר וְהָתַנְיָא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת עִיקָּרָן מַאֲדִים וְרֹאשָׁן מַשְׁחִיר רַבִּי יוֹסֵי בֶּן הַמְשׁוּלָּם אוֹמֵר גּוֹזֵז בְּמִסְפָּרַיִם וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ שָׁאנֵי פָּרָה דְּלָאו בַּת גִּיזָּה הִיא וְהָתַנְיָא לֹא תַעֲבֹד בִּבְכֹר שׁוֹרֶךָ וְלֹא תָגֹז בְּכוֹר צֹאנֶךָ וְאֵין לִי אֶלָּא שׁוֹר בַּעֲבוֹדָה וְצֹאן בְּגִיזָּה מִנַּיִן לִיתֵּן אֶת הָאָמוּר שֶׁל זֶה בָּזֶה וְאֶת הָאָמוּר שֶׁל זֶה בָּזֶה תַּלְמוּד לוֹמַר לֹא תַעֲבֹד וְלֹא תָגֹז אֶלָּא שָׁאנֵי פָּרָה דְּקׇדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת הִיא וְהָאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר קׇדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת אֲסוּרִין בְּגִיזָּה וַעֲבוֹדָה מִדְּרַבָּנַן וְהָאִיכָּא אִיסּוּרָא דְּרַבָּנַן אֶלָּא שָׁאנֵי פָּרָה דְּלָא שְׁכִיחָא וְלִיחַלַּהּ וְלַפְּקַהּ לְחוּלִּין וְלִיגֻזַּהּ וַהֲדַר לַיקְדְּשַׁהּ דָּמֶיהָ יְקָרִין וְלֶיעְבַּד לָהּ כְּדִשְׁמוּאֵל דְּאָמַר שְׁמוּאֵל הֶקְדֵּשׁ שָׁוֶה מָנֶה שֶׁחִילְּלוֹ עַל שָׁוֶה פְּרוּטָה מְחוּלָּל אֵימוֹר דְּאָמַר שְׁמוּאֵל שֶׁחִילְּלוֹ לְכִתְחִלָּה מִי אָמַר אִיבָּעֵית אֵימָא רַב סָבַר לַהּ כְּרַבִּי יוֹסֵי בֶּן הַמְשׁוּלָּם וְרַבִּי יוֹסֵי בֶּן הַמְשׁוּלָּם לָא סָבַר לַהּ כְּרַב וְתוֹלֵשׁ אֶת הַשֵּׂעָר וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְזִיזֶנּוּ מִמְּקוֹמוֹ אָמַר רַב אָשֵׁי אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ לֹא שָׁנוּ אֶלָּא בַּיָּד אֲבָל בִּכְלִי אָסוּר וְהָקָתָנֵי עוֹשֶׂה מָקוֹם בְּקוֹפִיץ מִיכָּן וּמִיכָּן תְּנִי לְקוֹפִיץ וְכֵן תּוֹלֵשׁ אֶת הַשֵּׂעָר לִרְאוֹת מוּם אִיבַּעְיָא לְהוּ לְכַתְּחִלָּה אוֹ דִיעֲבַד אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה תָּא שְׁמַע צֶמֶר הַמְסוּבָּךְ בָּאוֹזֶן רַבִּי יוֹסֵי בֶּן הַמְשׁוּלָּם אוֹמֵר תּוֹלְשׁוֹ וּמַרְאֶה אֶת מוּמוֹ שְׁמַע מִינַּהּ לְכַתְּחִלָּה שְׁמַע מִינַּהּ אָמַר רַב מָרִי אַף אֲנַן נָמֵי תְּנֵינָא וְכֵן הַתּוֹלֵשׁ אֶת הַשֵּׂעָר לִרְאוֹת מְקוֹם מוּם מַאי וְכֵן אִילֵּימָא שֶׁלֹּא (יָזִיזוּ אֶת) [יְזִיזֶנּוּ מִ]מְּקוֹמוֹ הַשְׁתָּא וּמָה שׁוֹחֵט דִּשְׁחִיטָתוֹ מוֹכַחַת עָלָיו לֹא יְזִיזֶנּוּ לִרְאוֹת מְקוֹם מוּם מִיבַּעְיָא אֶלָּא לָאו אַתּוֹלֵשׁ שְׁמַע מִינַּהּ לְכַתְּחִלָּה שְׁמַע מִינַּהּ מַתְנִי' שְׂעַר בְּכוֹר בַּעַל מוּם שֶׁנָּשַׁר וְהִנִּיחוֹ בַּחַלּוֹן וְאַחַר כָּךְ שְׁחָטוֹ עֲקַבְיָא בֶּן מַהֲלַלְאֵל מַתִּיר רש"ימותר. משום דטעמא שאין מתכוין הוא: מסוכריא דנזייתא. ברזא של חבית שכורכין סביבותיה נעורת ומטלניות כדי שתסתום הנקב יפה: אסור להדוקיה. בתוך החבית בכח משום סחיטה ואע''ג דאינו מתכוין לשום סחיטה אסור אפי' לר''ש דאמר במסכת שבת (דף מא:) דבר שאין מתכוין מותר: ולא ימות. וכיון דמהדק לה לא אפשר לה בלא סחיטה אבל לפנות את השער אפשר בלא תלישה: הלכה כר' יהודה. אלמא ס''ל לרב דבר שאין מתכוין אסור: בלא גברי. בלא רב חייא ורב חנן: ותולש לאו היינו גוזז. להכי אמר רב הלכה כר' יוסי בבכור: כלאחר יד. דאין דרך לתלוש צמר אלא לגזוז: התולש את הכנף. שתולש נוצה גדולה מן כנף העוף: והקוטמו. לאחר שתלשו קטם ראשו: והמורטו. שמחליקה מן הצדדין ומורט מן הקנה השער: גוזז ומחתך וממחק. מארבעים אבות מלאכות במסכת שבת (דף עג.) ממחק מחליק: דהיינו אורחיה. שדרך נוצת עוף לתלוש ולא לגזזה: מדרב ס''ל כדרבי יוסי. לגבי בכור דתולש לאו היינו גוזז: ר' יוסי נמי סבר לה כרב. דדבר שאין מתכוין אסור: ה''ג עיקרן מאדים וראשן משחיר. וכן בתוספ' דמס' פרה (פ''א): גוזז. את הראש שמשחיר במספרים ומשייר מן המאדים ואילך ואינו חושש משום גיזה בקדשים אלמא משום דאין מתכוין לשום גיזה אלא לתקן שרי. שתי שערות שכולן שחורות פוסלות בפרה לגמרי אבל עיקרן מאדים וראשן משחיר אפשר בתקנה: דלאו בת גיזה. שאין לפרות צמר הלכך לא אסירא בגיזה: לא תעבוד ולא תגוז. וי''ו מוסף על ענין ראשון וילמדו שניהם זה מזה: דקדשי בדק הבית היא. (ויש לה) דהא אינה קריבה למזבח הלכך מותרת בגיזה: דלא שכיחא. ומילתא דלא שכיחא לא גזרו רבנן: דמיה יקרים. ואין דמיה כל כך מזומנים לחללה עליהן: לקופיץ. לצורך הקופיץ: לכתחלה קאמר. והאי וכן אתולש קאי דכי היכי דמותר לתלוש לצורך השחיטה דהא פשיטא לך דרישא לכתחלה קאמר הכי נמי לראות מקום המום או דיעבד קאמר והאי וכן אלא יזיזנו קאי והכי קאמר וכן מי שתלש את השער לראות את מקום המום נמי לא יזיזנו ממקומו: המסובך באוזן. ובאוזן היה מום: דשחיטתו מוכחת עליו. דלאו לגיזה איכוון: אלא לאו אתולש. ולכתחלה קאמר: מתני' מתיר. את הצמר בהנאה לכהן: תוספותמסוכריא דנזייתא. פירשנו בפ''ק דכתובות (ד' ו. ד''ה האי) ובסוף (כל כתבי) (שבת קיא. ד''ה האי): דהוה ליה עוקר דבר מגידולו כלאחר יד. אין ללמוד מכאן שיהא מותר לתלוש נוצה מצואר של עוף כדי לשחוט בי''ט דהא לעיל פריש דהא דשרי הכא משום שאין מתכוין וללשון נמי שפירש דאפי' במתכוין בנוצה לא הוי כלאחר יד כדקתני בסמוך בתולש את העוף ואע''ג דאין צריך כאן נוצה והוי מלאכה שאינה צריכה לגופה אין ללמוד מלאכה שאינה צריכה לגופה מכלאחר יד: ואמר ר''ל חייב משום גוזז. תימה מה הוא מקשה אע''ג דלענין בכור לא מחייב ביה משום לא תגוז לענין שבת יש לחייב משום תולדה דגוזז ככל עוקר דבר מגידולו בבעלי חיים כמו חולין (דף עג.) הושיט ידו למעי בהמה ודילדל עובר שבמעיה לענין שבת [חייב] ובמוקדשין לא מחייב משום גוזז וכן קיטוף חייב בשבת משום תולדה דקוצר וכן תולש מן המחובר אע''ג דקיטוף לענין קצירה קודם לעומר לא מחייב (פסחים יא.) ולענין לקט בפ' ראשית הגז (חולין קלז.) ואי הוה מפרשינן הכא דפריך אהא דאמרינן דתולש חשוב כלאחר יד הוה ניחא דמייתי ראיה מהכא דלא כלאחר יד ואין הלשון משמע כן מדקאמר ותולש לאו היינו גוזז והא תניא התולש את העוף כו' משמע דפריך אהא דאמרן דתולש לאו היינו גוזז: מדרב סבר לה כר' יוסי בן המשולם ר' יוסי סבר לה כרב. דאמר דבר שאין מתכוין אסור שאם היה סובר דדבר שאין מתכוין מותר מנא ליה לרב שיהא הלכה כמותו משום דתולש לאו היינו כגוזז דילמא כי שרי ר' יוסי משום דבר שאין מתכוין מותר ותולש היינו גוזז אלא קים ליה לרב (משום) דאית ליה לר' יוסי דבר שאין מתכוין אסור: עיקרן משחיר וראשן מאדים. כך היה כתוב בספרים ויש לפרש דנקט ראשן מאדים לרבותא אע''ג שכולה אדומה מבחוץ טעונה גזיזה ובקונט' גריס איפכא מתוך תוספתא דפרה: גוזז במספרים ואינו חושש. כלומר אפי' יגזוז משאר השערות בלא מתכוין אף אלו עצמו יגזוז יותר מן הצורך לגירסת הקונט' ראשן משחיר והיה מדקדק דקסבר דבר שאין מתכוין מותר ובקונט' פי' דדייק מהא דשרי משום דאין מתכוין לשום גזיזה אלא לתקן דאין זה כשאר לשון אין מתכוין בעלמא דכיון דבכוונה גוזז במספרים ויש ליישב לפי' הקונטרס דהכי פריך וסבר ר' יוסי בן המשולם דבר שאין מתכוין אסור ושרי מטעם דתולש לאו היינו גוזז הא אשכחן גבי פרה דאפי' במספרים דהוי גוזז משום דעושה כדי להכשיר הפרה שרי גבי בכור נמי הוה ליה למישרי בכל ענין כיון דעושה לצורך תיקון שחיטה דאין זה חשוב גוזז ומיהו אין פי' זה נראה כלל דבכל ענין יכול להקשות בין הוי טעמיה משום דבר שאין מתכוין מותר בין הוי טעמיה משום דתולש לאו היינו גוזז: שער בכור בעל מום שנשר כו'. כולה הך שמעתא מוכחא דגיזת פסולי המוקדשין שרי מדאורייתא ואפי' רבנן דאסרי מפרש בגמ' גזירה דלמא אתי לאשהויה והא דדרשינן לעיל (דף ו:) תזבח ולא גיזה היינו תזבח ולא תגוז ותימה לרבי דאמרי' בפרק שני דחולין (דף לו:) גבי על הארץ תשפכנו כמים ההוא למשרי דמן של פסולי המוקדשים הוא דאתא דס''ד הואיל ואסירי בגיזה ועבודה דמן נמי ליבעי קבורה קא משמע לן והיכי תיסק אדעתין לאסור דמן [בהנאה] משום דאסירי בגיזה ועבודה הא אפי' הגיזה עצמה מותרת וכ''ת הא דשריא מדאורייתא היינו בנשר אבל גוזז דמתכוין אסור חדא דמתכוין דדם כנשר גיזה ועוד אפילו הגרסה הדיגיטלית של תלמוד קורן נואה על שמו של וויליאם דייוידסון, יצא לאור בהוצאת קורן,
מנוקד על ידי
דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים - ושוחרר תחת רשיון מסוג
CC BY-NC
|