ושואלים: האם הולדות הללו, שנולדו לפני פדיונם, נפדין כשהם תמימים, או אין נפדין תמימין, וצריך להמתין להם שייפול בהם מום, ואז ייפדו, כדין קדשי מזבח?

ומציעים, תא שמע [בוא ושמע] פתרון לדבר, ממה ששנינו בברייתא: המתפיס (המקדיש) בעלי מומין קבועין לגבי (לשם) המזבח וילדו — ימכרו הולדות, ואין צריכין להמתין שיפול בהם מום כדי להיפדות, מפני שאין קדושה (קדושת הגוף) חלה עליהן. וטעם הדבר — שלא ייתכן שיהא הטפל, הולד, חמור מן העיקר, האם, שאינה קדושה בקדושת הגוף.

ומעירים, מברייתא זו יש לדייק: טעמא [הטעם, דווקא] משום שלא יהא טפל חמור מן העיקר, ולכן אין הולד קדוש בקדושת הגוף, למרות שהוא עצמו תמים וראוי להקרבה. אבל במקום ששיקול זה אינו קיים, וכגון אם הקדיש זכר תמים למזבח, אבל לא להקרבה, אלא לדמיו, הואיל והוא ראוי להקרבה — קדוש הוא עצמו בקדושת הגוף, וקרב כעולה (ואינו נפדה אלא אם נפל בו מום). ומוסיפים: הרי זה מסייע ליה [לו] לדברי רבא, שאמר רבא: הקדיש זכר תמים לדמים, ולא כדי שיקרב בעצמו — קדוש קדושת הגוף למזבח.

א שנינו במשנה לגבי מקדיש בעלי מום למזבח: והשוחטן בחוץ פטור. ומעירים: ר' אלעזר מתני [היה שונה] כאן "חייב", ומוקי לה [מעמיד אותה] במקדיש בעל מום ושוחטו בבמת יחיד, כלומר, במזבח שבונה כל אדם לעצמו ומקריב עליו, בזמן שהיו הבמות מותרות, קודם שנבנה המקדש.

שאמר ר' אלעזר: מנין לזובח (שוחט) בהמה בעלת מום בבמת יחיד בשעת היתר הבמות, שהוא עובר עליה באיסור לא תעשה? שנאמר: "לא תזבח לה' אלהיך שור ושה אשר יהיה בו מום" (דברים יז, א), אם אינו ענין לאיסור זביחת בעל מום בבמה גדולה, בבמת הציבור, דכתיב [שהרי כבר נאמר] הדבר לגבי הקרבה במשכן: "עורת או שבור וגו' לא תקריבו אלה לה' " (ויקרא כב, כב) — תנהו ענין לבמת יחיד, ללמד שאסור לזבוח בעלי מומים גם שם.

ושואלים: ומדוע אתה דורש כתוב זה לענין במת יחיד? יכול אתה לדורשו באופן כללי לגבי איסור זביחת בעל מום, אימא [ואמור כך]: אם אינו ענין לקדשים — תנהו ענין לבכור. ואף שבכור מכלל הקדשים הוא — הוצרך לכתוב מיוחד, שכן סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]: הואיל ובכור קדוש בבכורה גם כשהוא בעל מום — ליקרב נמי [שיקרב גם כן] כשהוא בעל מום, קא משמע לן [משמיע לנו] שלא!

בתשובה לכך אמרי [אומרים]: בכור בהדיא כתיב ביה [במפורש כתוב בו]: "וכי יהי בו מום פסח או עור כל מום רע לא תזבחנו" (דברים טו, כא), ולא הוצרך לכתוב זה.

ועוד שואלים: ואימא [ואמור כך]: אם כתוב זה אינו ענין לקדשים — תנהו ענין למעשר בהמה. דסלקא דעתך אמינא [שכן יעלה על דעתך לומר]: הואיל ומעשר קדוש במומו, דכתיב [שנאמר] בו: "לא יבקר בין טוב לרע" (ויקרא כז, לג), כלומר, בין הוא תמים ("טוב") ובין אם הוא בעל מום ("רע") הריהו קדוש — נקרב נמי במומיה [שיקרב גם כן במומו], קא משמע לן [משמיע לנו] שלא!

בתשובה לכך אמרי [אומרים]: מעשר נמי [גם כן] גמר [למד] דין זה בגזירה שווה העברה העברה מבכור, שבבכור נאמר: "והעברת" (שמות יג, יב), ובמעשר נאמר: "כל אשר יעבור" (ויקרא כז, לב). ואף הוא לא הוצרך לכתוב זה.

ושואלים עוד, אימא [אמור]: אם כתוב זה אינו ענין לקדשים, תנהו ענין לתמורת קדשים כשאומר על בהמת חולין שתהא תמורת בהמת קרבן, ללמד שאין מקריבים אותה כשהיא בעלת מום. דסלקא דעתך אמינא [שיעלה על דעתך לומר]: הואיל ותמורה קדושה גם כשהיא בעלת מום, דכתיב [שנאמר]: "לא יחליפנו ולא ימיר אתו טוב ברע או רע בטוב, ואם המר ימיר בהמה בבהמה והיה הוא ותמורתו יהיה קודש" (ויקרא כו,לב) — קריבה נמי [גם כן] כשהיא בעלת מום, על כן קא משמע לן [משמיע לנו] שלא!

ומשיבים: גם לשם כך אין צורך בכתוב מיוחד, שהרי כבר אמר קרא [הכתוב]: "והיה הוא ותמורתו יהיה קודש" (ויקרא כו,לב), ובכך מקיש (משווה) הכתוב תמורתו של קרבן לו, לקרבן עצמו: מה הוא עצמו, כשהוא בעל מום לא יקרב, אף תמורתו — בעל מום לא. ונמצא הכתוב "לא תזבח לה' אלהיך שור ושה אשר יהיה בו מום" מיותר איפוא, לדרוש ממנו איסור זביחת בעל מום בבמת יחיד, כפי שדרש ר' אלעזר.

מתקיף לה [מקשה על כך] ר' זירא, אימא [אמור כך]: אם כתוב זה אינו ענין לקדשים — תנהו ענין לולדות קדשים, שנולדו כשהם בעלי מומים, ללמד שאסור להקריבם. דסלקא דעתך אמינא [שכן יעלה על דעתך לומר]: הואיל וקדושין כשהן נולדים בעלי מומין אגב קדושת אמן, אם כן כשהן בעלי מומין נמי קרבי [גם כן קרבים], קא משמע לן [משמיע לנו] ש

לא! אמר רבא: גם לשם הלכה זו לא הוצרכנו לכתוב זה, שכן כבר פסקה [פסק אותה] התנא דבי [מבית מדרשו של] ר' ישמעאל מכתוב אחר. דתנא דבי [שכך שנה התנא מבית מדרשו של] ר' ישמעאל על הפסוק: "רק קדשיך אשר יהיו לך ונדריך תשא ובאת אל המקום אשר יבחר ה' "(דברים יב, כו), "רק קדשיך" — אלו התמורות, "אשר יהיו לך" — אלו הוולדות, שגם אלו קרבים על המזבח, "ונדריך" — הקישן (השוה אותם) הכתוב את התמורות והולדות לנדר, מה נדר בעל מום לא יקריב, אף הני נמי [אלה גם כן] — בעל מום לא יקרבו.

ב שנינו במשנה לגבי בהמות שהוקדשו כשהן בעלות מום: ואין עושין תמורה, שאם אמר על בהמת חולין שתהא תמורתה — אין בהמת החולין קדושה. ומסבירים: מאי טעמא [מהו הטעם, המקור] לדין זה? שאמר קרא [הכתוב] בדין התמורה: "לא יחליפנו ולא ימיר אתו טוב ברע או רע בטוב" (ויקרא כז, י), ויש לשאול: מדוע הוצרך להזכיר "טוב ברע"? השתא [עכשיו, הרי] רע בטוב, בהמת קדשים בעלת מום בבהמת חולין תמימה, אמרת [אומר אתה] שלא ימיר, ואם המיר — עושה תמורה, למרות שהיא עצמה אינה ראויה להקרבה; כשממיר טוב ברע, בהמת קדשים תמימה, שראויה להקרבה, בבהמת חולין בעלת מום, מיבעיא [צריך לומר] שהוא עושה תמורה? אלא "טוב ברע" בא ללמדנו דין אחר: דווקא בעל מום שהוא טוב מעיקרו, בשעה שהוקדש — עושה תמורה, אבל רע מעיקרו, שהוקדש כשכבר היה בעל מום — אין עושה תמורה.

ג שנינו במשנה לגבי מקדיש בעלי מום למזבח: אם מתו — יפדו. אמר רב יהודה אמר רב: זו, ששנינו שייפדו — דברי ר' שמעון היא, שאמר: דווקא קדשי מזבח היו בכלל העמדה והערכה, שכשרוצים לפדותם צריך להעמידם לפני הכהן כדי שיעריך אותם. ולכן, כשמתו, ולא ניתן להעמידם — לא ניתן לפדותם, אלא ייקברו. אבל קדשי בדק הבית לא היו בכלל העמדה והערכה, ולכן אם מתו ייפדו, וכפי

דתנן [ששנינו במשנה], ר' שמעון אומר: קדשי בדק הבית, אם מתו — יפדו. ומכל מקום, למרות שלדעת ר' שמעון קדשי מזבח היו בכלל העמדה והערכה, מודה ר' שמעון בבעל מום מעיקרו, שהקדישו למזבח כשהוא בעל מום, ומת — שהוא נפדה. מאי טעמא [מה הטעם]? מהו המקור לכך בכתוב? שאמר קרא [הכתוב]: "והעמיד את הבהמה והעריך הכהן אותה" (ויקרא כז, יא—יב), ולמדים: "אותה" — למעוטי [למעט] בעל מום מעיקרא [מתחילתו], שאינו בכלל העמדה והערכה.

אבל חכמים אומרים: קדשי מזבח, גם אם הקדישם כשהם בעלי מום — צריכים העמדה והערכה, ולכן אם מתו — יקברו. ואומרים: מאן [מי הם] חכמים אלו — תנא דבי [התנא של בית מדרשו של] לוי הוא, ששנה כך בברייתות שבידו. דתנא דבי [שכך שנה התנא של בית מדרשו של] לוי: הכל, כל הבהמות שהוקדשו למזבח, היו בכלל העמדה והערכה שהצריך הכתוב כדי לפדותם, ואפילו היה בעל מום מעיקרו כשהוקדש למזבח.

וכן תנא דבי [שנה התנא של בית מדרשו של] לוי במתניתיה [במשנתו]: אפילו חיה אפילו עוף, שאינם עומדים להקרבה, צריכים העמדה והערכה כדי לפדותם. ומקשים: כיצד הוא אומר שהכל היו בכלל העמדה והערכה? והכתיב [והרי כתוב] "והעריך אתה", ומלה זו באה למעט! ומשיבים: אכן, "אתה" לתנא דבי [לתנא של בית מדרשו של] לוי קשיא [קשה].

ומתקשים: מתוך שהוצרכנו לומר, כי דעת "חכמים" הרי זו דעת תנא דבי לוי, משמע כי דווקא תנא דבי לוי חלוק על ר' שמעון, אבל רבנן דפליגי עליה [חכמים שחולקים עליו] על ר' שמעון במשנה במסכת תמורה, וסבורים כי קדשי מזבח אינם טעונים העמדה והערכה, מאי [מה דעתם]? הכי נמי [כך גם כן], סבורים הם כר' שמעון, שבעלי מום מעיקרם, אם מתו — יפדו? אי הכי [אם כן],