מה עמיתך — בדרך אחת, אף גוי נמי — באחת.

א מצאנו, איפוא, מקור בתורה לדרך קניינו של הגוי מיד ישראל בכסף — מדיוק המלה "עמיתך". ועל כך אמרי [אומרים]: ולשיטת אמימר דאמר [שהוא אומר]: משיכה בגוי קונה, הניחא אי סבר לה [זה נוח, מובן, אם סבור הוא] כדעת ר' יוחנן דאמר [שאומר]: דבר תורה (מדין תורה) מעות קונות מיטלטלים מישראל לישראל, משיכה לא, אם כן אהני [הועיל] הכתוב "וכי תמכרו ממכר לעמיתך" (ויקרא כה, יד), ללמדנו: לעמיתך — בכסף, לגוי — במשיכה.

אלא אי סבר לה [אם הוא סבור] כדעת ריש לקיש דאמר [שאומר]: משיכה כקנין בישראל מפורשת מן התורה, נמצא שגם לעמיתך אתה מוכר במשיכה, וגם לגוי במשיכה, אם כן "לעמיתך" למה לי?

אמרי [אומרים] בתשובה: "עמיתך" לא לצורך הקנין נאמר, אלא לעיקר דינו של פסוק זה, שנאמר: "וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך אל תונו איש את אחיו", ללמד: לעמיתך אתה מחזיר אונאה, שאם נטלת מן הקונה יותר מערכו של החפץ, או שילמת למוכר פחות מערכו, עליך להשיב לו, ואי [ואין] אתה מחזיר אונאה לגוי. ומקשים: דין זה, שאין אונאה לגוי — מ"אל תונו איש את אחיו" נפקא [יוצא הדבר], מדיוק המלה "אחיו"!

ומשיבים: חד [מיעוט אחד] נאמר בגוי, וחד [ומיעוט אחד] בהקדש, שאין דין אונאה בנכסי המקדש. ומעירים: ולמרות שגם הגוי וגם ההקדש אינם בכלל "עמיתך", צריכי [צריכים] שני מיעוטים: דאי כתב רחמנא חד [שאם היתה כותבת התורה רק מיעוט אחד], הוה אמינא [הייתי אומר]: לגוי הוא שאין לו אונאה, אבל הקדש — יש לו אונאה, על כן קא משמע לן [משמיע לנו] הכתוב דין זה גם בהקדש.

ומקשים: הניחא למאן דאמר [זה נוח לשיטת מי שאומר] שגזילו, לגזול את הגוי, אסור מדין תורה — היינו דאצטריך קרא [זהו שהוצרך הכתוב] למישרי [להתיר] אונאה שלו. אלא אי סבר לה כמאן דאמר [אם הוא סבור כדעת מי שאומר] גזילו של גוי מותר, אונאה שלו מיבעיא [צריך לומר] שאינו צריך להחזיר? וחוזרת איפוא השאלה: לשיטת אמימר, "לעמיתך" למה לי, לדעת ריש לקיש? על כך אמרי [אומרים]: אי סבר לה כמאן דאמר [אם סבור הוא כדעת מי שאומר] גזילו מותר — באמת אין צורך ב"עמיתך" לשיטת ריש לקיש. ואם כן, על כורחיך עולא כר' יוחנן סבירא ליה [סבור הוא], שדבר תורה מעות קונות מיטלטלים בישראל, והוא דורש כך: לעמיתך אתה מוכר במעות, לגוי — במשיכה.

ב ושבים לדון בדברי ריש לקיש בשם ר' אושעיא, שקונים מיטלטלים מן הגוי במעות. מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו בברייתא: הלוקח (הקונה) גרוטאות (שברי כלים) מן הגוים, אם מצא בהן עבודה זרה שאסורה בהנאה, מה יעשה? אם עד שלא נתן מעות לגוי משך את הגרוטאות — יחזיר אותם לגוי, שמשיכה בלא מתן מעות אינה קונה מן הגוי. ואם משנתן מעות לגוי משך הרי זה אלו שלו, ויוליך הנאה, דמיה של אותה עבודה זרה לים המלח, כלומר, לאיבוד. ואי אמרת [אם אתה אומר] שמעות לבדן קונות מן הגוי, אם כן, מה ששנינו בסוף הברייתא: ואם משנתן מעות משך — קנה, משיכה בנוסף למעות למה לי? המלח, כלומר, לאיבוד.

ואי אמרת [ואם אתה אומר] שמעות לבדן קונות מן הגוי, אם כן, מה ששנינו בסוף הברייתא: ואם משנתן מעות משך — קנה, משיכה בנוסף למעות למה לי? ומשיבים: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — שקיבל עליו הגוי לדון בדיני ישראל, ובישראל משיכה קונה. ומקשים: אי הכי [אם כך], מעות שהוזכרו למה לי? הרי בישראל די במשיכה! ומשיבים: הכי קאמר [כך הוא אומר]: אף על פי שנתן מעות, אי משיך [אם משך] — אין [כן], קנה, ואי [אם] לא משך — לא.

ומקשים: אי הכי [אם כן], שמדובר בגוי שקיבל עליו לדון בדיני ישראל, קשיא רישא [קשה תחילת הברייתא], ששנינו: אם עד שלא נתן מעות משך — יחזיר. ומדוע? והרי קנה ממנו במשיכה! אמר אביי: רישא [בהתחלה], הטעם שמחזיר — משום דאיכא [שיש בזה] מקח טעות, שלא היתה כוונתו לקנות עבודה זרה. אמר ליה [לו] רבא בתמיהה: רישא [בהתחלה] אתה מסביר — משום דאיכא [שיש] מקח טעות, וכי סיפא [בסוף] כאשר נתן מעות ליכא [אין] מקח טעות?

אלא אמר רבא: רישא וסיפא [גם בהתחלה וגם בסוף] מדובר במקח טעות, ומעיקר הדין חוזר בשניהם. ואולם רישא [בהתחלה], במקרה דלא יהיב זוזי [שלא נתן מעות] לגוי — לא מיחזי [אין זה נראה] כעבודה זרה ביד ישראל, שהרי רגילים לקנות מן הגוי במעות, וכל עוד לא נתן מעות אין זה נראה כשלו, ולכן יכול להחזיר לגוי. סיפא דיהיב זוזי [בסוף, שנתן כבר כסף] — מיחזי [נראה הדבר] כעבודה זרה ביד ישראל, שהרי רגילים לקנות מן הגוי במעות, וכיון שנתן הרי זה נראה כשלו, ולכן צריך לאבדה, למרות שהיה זה מקח טעות.

ואומרים: ואביי, שהסביר כי דווקא בתחילה מדובר במקח טעות, אמר [יכול היה לומר] לך: דווקא רישא [בהתחלה] ניתן להסביר שהיה זה מקח טעות — משום שלא ידע שיש בין הגרוטאות גם עבודה זרה, דהא לא יהיב ליה זוזי [שהרי עדיין לא נתן לו כסף], ואין דרכו של קונה לבדוק היטב את החפץ הנקנה עד שהוא בא לתת את המעות. סיפא [בסוף] לאו [לא] מקח טעות הוא, שכיון דיהיב זוזי [שכבר נתן כסף], כי קא משיך [כאשר הוא מושך] — איבעי לעיוני והדר מימשך [צריך היה לבדוק, ואחר כך למשוך], ומשלא עשה זאת — התכוון לקנות את הגרוטאות על כל מה שבתוכן.

רב אשי אמר הסבר אחר לברייתא: מדרישא [מתוך שבהתחלה] למדנו שמשיכה בגוי אינה קונה, אלא מעות — סיפא נמי [בסוף גם כן] ששנינו: ואם משנתן מעות משך — קנה, יש להבין כי משיכה אינה קונה, אלא המעות. ואף שלפי זה לא הוצרך להזכיר כלל משיכה, שהרי קנה במתן המעות, מכל מקום איידי דתנא רישא [מתוך ששנה בהתחלה] "משך" — תנא סיפא נמי [שנה בסוף גם כן] לשון "משך".

רבינא אמר: להיפך, מדסיפא [ממה שבסוף] מוכח שמשיכה קונה גם מגוי, שהרי שנינו: אם משנתן מעות משך — קנה, יש ללמוד כי רישא נמי [בהתחלה גם כן] משיכה קונה, ורישא [ומה ששנינו בהתחלה]: אם עד שלא נתן מעות משך — יחזיר, יש להבין כי הכי קאמר [כך הוא אומר]: אם לא נתן מעות ולא משך — יחזור, מאי [מהו] יחזור — יחזור בדברים, שאינו צריך לקיים את דבריו.

והוצרך התנא לומר זאת, שכן קסבר [סבור הוא] כי בדרך כלל, דברים, הסכמה של דיבור בלבד, בלי מעשה קנין — יש בהם משום מחוסרי אמנה, כלומר, עבירה של הפרת אמון. ואולם הני מילי [דברים אלה אמורים] דווקא בישראל הקונה מישראל, דקיימו בדבורייהו [שהם, הישראלים עומדים בדיבורם], ואחד סומך על חבירו שיקיים את דבריו. אבל ישראל הקונה מגוים, דאינהו לא קיימי בדבורייהו [שהם, הגוים, אינם עומדים בדיבורם], שדיבור אינו מחייב לגביהם בעניינים של קנין — לא, ולכן אם חוזר בו מהסכם שבדיבור אין בכך פגם.