|
טקסט הדף מנוקד
אִי הָכִי בָּשָׂר בְּחָלָב מַאי אִירְיָא דְּהָיְתָה לָהּ שְׁעַת הַכּוֹשֶׁר תִּיפּוֹק לִי דְּאוֹכֶל שֶׁאַתָּה יָכוֹל לְהַאֲכִילוֹ לַאֲחֵרִים הוּא
דְּתַנְיָא רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יְהוּדָה אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בָּשָׂר בְּחָלָב אָסוּר בַּאֲכִילָה וּמוּתָּר בַּהֲנָאָה שֶׁנֶּאֱמַר כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַה' אֱלֹהֶיךָ וּלְהַלָּן הוּא אוֹמֵר וְאַנְשֵׁי קֹדֶשׁ תִּהְיוּן לִי מָה לְהַלָּן אָסוּר בַּאֲכִילָה וּמוּתָּר בַּהֲנָאָה אַף כָּאן אָסוּר בַּאֲכִילָה וּמוּתָּר בַּהֲנָאָה חֲדָא וְעוֹד קָאָמַר חֲדָא דְּאוֹכֶל שֶׁאַתָּה יָכוֹל לְהַאֲכִילוֹ לַאֲחֵרִים הוּא וְעוֹד לְדִידֵיהּ נָמֵי הֲרֵי הָיְתָה לוֹ שְׁעַת הַכּוֹשֶׁר וְאִם אִיתָא דִּלְאַחַר עֲרִיפָה שָׁרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן לִיתְנֵי וּמוֹדֶה רַבִּי שִׁמְעוֹן בְּפֶטֶר חֲמוֹר וּבָשָׂר בְּחָלָב שֶׁמִּטַּמְּאִין טוּמְאַת אוֹכָלִין אִי דְּחַשֵּׁיב עֲלֵיהּ הָכִי נָמֵי הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן דְּלָא חַשֵּׁיב עֲלֵיהּ וְטַעְמָא מַאי מְטַמְּאִי רַבָּנַן אַמְרוּהָ רַבָּנַן קַמֵּיהּ דְּרַב שֵׁשֶׁת הוֹאִיל וְאִיסּוּרוֹ חִישּׁוּבוֹ וּלְרַבָּנַן מִי אָמַר הוֹאִיל וְאִיסּוּרוֹ חִישּׁוּבוֹ וְהָא תְּנַן שְׁלֹשָׁה עָשָׂר דְּבָרִים אָמְרוּ בְּנִבְלַת עוֹף טָהוֹר וְזוֹ אַחַת מֵהֶן צְרִיכָה מַחְשָׁבָה וְאֵינָהּ צְרִיכָה הֶכְשֵׁר וְאִי אִיסּוּרוֹ חִישּׁוּבוֹ לְמָה לִּי מַחְשָׁבָה הָא מַנִּי רַבִּי שִׁמְעוֹן הִיא תָּא שְׁמַע נִבְלַת בְּהֵמָה טְמֵאָה בְּכׇל מָקוֹם וְנִבְלַת עוֹף טָהוֹר וְהַחֵלֶב בַּכְּפָרִים צְרִיכִים מַחְשָׁבָה וְאֵינָם צְרִיכִים הֶכְשֵׁר וְאִי אָמְרַתְּ אִיסּוּרוֹ חִישּׁוּבוֹ לְמָה לִּי מַחְשָׁבָה הָא מַנִּי רַבִּי שִׁמְעוֹן הִיא תָּא שְׁמַע נִבְלַת בְּהֵמָה טְהוֹרָה בְּכׇל מָקוֹם וְנִבְלַת עוֹף הַטָּהוֹר וְהַחֵלֶב בַּשְּׁווֹקִים אֵינָן צְרִיכִין מַחְשָׁבָה וְלֹא הֶכְשֵׁר הָא טְמֵאָה בָּעֲיָא מַחְשָׁבָה וְכִי תֵּימָא הָא מַנִּי רַבִּי שִׁמְעוֹן הִיא הָא מִדְּסֵיפָא רַבִּי שִׁמְעוֹן הָוֵי רֵישָׁא לָאו רַבִּי שִׁמְעוֹן דְּקָתָנֵי סֵיפָא רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר אַף הַגָּמָל וְהָאַרְנֶבֶת וְהַשָּׁפָן וְהַחֲזִיר אֵינָן צְרִיכִין לֹא מַחְשָׁבָה וְלֹא הֶכְשֵׁר וְאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן מָה טַעַם הוֹאִיל וְיֵשׁ בָּהֶן סִימָנֵי טׇהֳרָה אֶלָּא אָמַר רָבָא דְּכוּלֵּי עָלְמָא לָא אָמְרִינַן אִיסּוּרוֹ חִישּׁוּבוֹ וְאִי דְּעַרְפֵיהּ מִיעְרָף הָכִי נָמֵי רש"י
אי הכי. דטעמא דר' שמעון משום הנאה הוא: מה להלן מותר בהנאה. דכתיב לכלב תשליכון אותו (שמות כב): לדידיה נמי. לצורך ישראל עצמו היתה לו שעת הכושר אבל שור הנסקל ועגלה ערופה לא היתה לו שעת הכושר אפי' קודם לכן דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת: ליתני ומודה ר' שמעון בפטר חמור. דהא יכול להאכילו לאחרים הוא: דלא חשיב עליה. לאכילה ומשום הכי לא תני ליה דסתמיה לאו לאכילה קאי: ואיסורו חישובו. איסור דאסר ליה רחמנא לישראל משויא ליה אוכל דכיון דאסר ליה מכלל דראוי לאכילה לעובד כוכבים הוא: צריכה מחשבה. לטמא טומאת אוכלין אם נגע בהן שרץ שאם תגע אחרי כן באוכלין כשרין תטמאם וכל כמה דלא חשיב עליה לית ביה שום טומאת מגע דנבלת עוף טהור אינה מטמאה אלא אם אכלה ואז מטמאה אותן בגדים שהוא לבוש בשעת בליעה: ואינה צריכה הכשר. הואיל ויש עליה טומאה חמורה לטמא אדם ובגדים אם היה אוכלה ואמר בכריתות בפרק דם שחיטה (דף כא.) וכי יותן מים וכו' מה זרעים מיוחדין שאין סופן לטמא טומאה חמורה צריכין הכשר אף כל שאין סופן לטמא טומאה חמורה צריכין הכשר ולא שייך הכשר אלא בטומאה קלה דאוכלין וכן מחשבה: ר' שמעון היא. דלית ליה איסורו חישובו: נבלת בהמה טמאה בכ''מ. שהיא סתמא לאו לאכילה קיימא דמאיסה ועוד שיש לה שני דחויין אחת שלא נשחטה ואחת טמאה היא וכן נבלת עוף טהור: וחלב. שומן של נבלה טהורה: בכפרים. דעניים הם ואין רגילין לאכול עופות ושומן צריכין מחשבה להאכילן לעובד כוכבים ואם לאו אין מטמאין טומאת אוכלין וא''ת נבלת בהמה טמאה טומאת אוכלין למה לה הא מטמאה אדם וכלים כ''ש אוכלין תריץ כדאמר בכריתות בפרק דם שחיטה (דף כא.) דאי איכא פחות מכזית טמאה דאין עליה טומאת נבלות שהרי אין בה שיעור וצירפו לפחות מכביצה אוכלין אם חישב על פחות מכזית זה לאכילה מצטרף עם שאר אוכלין להשלימה לכביצה שאם יגע בהן שרץ יטמאו והחלב לא גרסינן דליכא למימר ביה אין צריך הכשר דאי בחלב נבלה הא אין מטמא טומאה חמורה דכתיב (ויקרא ז) יעשה לכל מלאכה ואמאי לא ניבעי הכשר ואי בשחוטה ומשום שכבר הוכשר הא שנינו בגמ' בהעור והרוטב (חולין קכח.) חזר ר''ע להיות שונה כר' יהודה דהכשר שחיטה לא מהניא לחלב משום דאכתי לאו אוכל הוא דהא דכפרים לאו בר אוכל הוא עד דחשיב עליה ובטהרות במשנה לא גרסינן ליה: ואינה צריכה הכשר. הואיל ומטמאה טומאה חמורה בעוד שהיה בה זית שלם בעודה היא מחוברת בנבלה: נבלת בהמה טהורה בכ''מ. סתמא לאכילת עובד כוכבים דלא מאיסה ועוד דלגבי ישראל אין בה אלא דיחוי אחד הלכך אינה צריכה מחשבה לקבל טומאת אוכלין להצטרף פחות מכזית הימנה לפחות מכביצה אוכלין וכן נבלת עוף טהור והחלב של שחוטה: בשווקים. בכרכים דיש בה רוב עם ועשירים הם ורגילין לאכול רוב עופות ושומן: ולא הכשר. נבלת בהמה ועוף משום דמטמאין טומאה חמורה וחלב שחוטה בשווקים משום שכבר הוכשר בשחיטה דכיון דלא בעי מחשבה אהני ליה הכשר שחיטה: הא טמאה בעיא מחשבה. ולא אמרינן איסורו זהו חישובו: אף הגמל. דינו כבהמה טהורה הואיל ויש בו אחד מסימני טהרה ומדאוסיף ר''ש בסיפא מכלל דרישא רבנן היא וש''מ לית להו איסורו חישובו וגבי פטר חמור דמטמאין לעיל בדחשיב עליה הוא ואפ''ה מטהר ר''ש דאוכל שאי אתה יכול להאכילו לאחרים הוא דמודה ר''ש לאחר עריפה שהוא אסור כדרב': אלא אמר רבא. דכ''ע לא אמרינן איסורו חישובו גרידא ואפ''ה פלוגתייהו בדלא חשיב וליתא לדרב' ודקשיא לך מאי טעמא דרבנן אי דערפיה מיערף הכי נמי דמודו רבנן דלא מטמא טומאת אוכלין הואיל ולא חשיב עליה:
תוספות
מה להלן אסור באכילה ומותר בהנאה כו'. תימה דבפרק כל שעה (פסחים כד:) דריש איסי בן יהודה איסור באכילה מהכא ואיסור הנאה יליף מק''ו דערלה והשתא במאי פליגי וי''ל קסבר תנא דהתם כיון דמצי לקיומי תרוייהו הגזרה שוה וק''ו מקיימי ומיהו קשה דבכמה מקומות אתיא ג''ש ומפקינן מק''ו כדאמר בכמה דוכתי שיכול ועושה ק''ו והדר תלמוד לומר אלמא אתיא גזרה שוה ומפקינן מקל וחומר ופירש ר''ת קרא איירי במידי דאסור בהנאה כגון קדשים שיצאו חוץ למחיצתן דדריש בפרק בהמה המקשה (חולין סח.) מבשר בשדה כיון שיצא חוץ למחיצה נאסר ואע''ג דפשטיה דקרא בהיתר הנאה כדכתיב לכלב תשליכון אותו קסבר תנא דהתם להכי אהני ק''ו דילפינן מקדשים דאיירי בהו נמי קרא ותנא דהכא סבר מטריפה דשריא בהנאה ילפינן כפשטה ולית ליה קל וחומר דהכי נמי מאן דדריש איסור הנאה מג' לא תבשל לית ליה קל וחומר (וא''ת מאן דדריש ליה מקודש אית ליה ק''ו) תיפוק ליה איסור הנאה מכל בקודש באש תשרף כדילפינן מיניה פרק כל שעה (פסחים כד.) פסולי קדשים י''ל עם קדש ואנשי קדש מענין אחד ודמו אהדדי א''נ דנין חולין מחולין ואין דנין חולין מקדשים כדאמר פרק כיסוי הדם (חולין פה.): נבלת בהמה טמאה בכל מקום ונבלת עוף טהור בכפרים צריכה מחשבה ואינה צריכה הכשר. והחלב לא גרסינן דליכא למימר דאין צריך הכשר דאי בחלב נבלה הא אינה מטמאה טומאה חמורה דכתיב (ויקרא ז) יעשה לכל מלאכה ואמאי לא נבעי הכשר ואי בשחוטה הרי שנינו בפרק העור והרוטב (חולין קכח.) חזר רבי עקיבא להיות שונה כרבי יהודה דהכשר שחיטה לא מהניא לחלב משום דאכתי לאו אוכל הוא דהא בכפרים לאו בר אכילה היא עד דחשיב עליה ובמסכת טהרות לא גרסינן ליה עכל''ה לפי שיש פי' שאין כתב בהן ושמא מאחרים הוגה ואע''ג דרב פפא מוקי התם בהעור והרוטב (שם) פלוגתא דתנאי בהיתר מחשבה מ''מ מסתבר דהכי סתם משנה דמסכת טהרות סברה כי חזרה ובסיפא גרסינן לה שפיר החלב בשווקים אין צריך לא מחשבה ולא הכשר ובחלב שחוטה אמרינן וכן פירש הקונטרס: ונבלת עוף טהור בכפרים. פירש הקונטרס עניים הם ואין רגילין לאכול עופות ונראה לפרש טעם אחר בשווקין יש אוכלין מרובים וקונין כל דבר בכפרים אוכלים מועטין ולא זבני אלא מידי מעליא: נבלת בהמה טהורה בכל מקום. מה שיש חילוק בין טמאה לטהורה ואע''ג דתרוייהו לא מזבין אלא לעובד כוכבים וחפצים הם בחזיר יותר כדאמרינן התם חולין (ד' יז.) ובתים מלאים כל טוב (כותלי) [קדלי] דחזירי ואמרי' במגילה (דף יג.) וישנה לטוב כתלי דחזירי מכ''מ מה שהיא טהורה משוי אוכל בראויה מעט הואיל וכשאינה נבילה אוכל גמור הוא לישראל ומהאי טעמא מהני לרבי שמעון בגמל וארנבת שפן וחזיר סימני טהרה לשוויי אוכל כדאמר בסמוך ובקונט' נמי פירש כאן נבלת בהמה טמאה כ''מ שהיא סתמא לאו לאכילה קיימא דמאיסה ועוד יש עליה שני דחויין אחד שלא נשחטה ועוד דטמאה היא וגבי נבלת בהמה טהורה פירש סתמא לאכילת עובד כוכבים דלא מאיסה ועוד לגבי ישראל אין בהן אלא דחוי אחד הילכך אינה צריכה מחשבה: והחלב בשווקים. פ''ה רגילים לאכול עופות ושומן משמע שר''ל דכל שומן קרוי חלב ולא מיירי דוקא מחלב האסור כגון תותב קרום ונקלף (חולין דף מט:):
הגרסה הדיגיטלית של תלמוד קורן נואה על שמו של וויליאם דייוידסון, יצא לאור בהוצאת קורן,
מנוקד על ידי
דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים - ושוחרר תחת רשיון מסוג
CC BY-NC
|