|
טקסט הדף מנוקד
כִּי מָטֵי לְבֵי בְלִיעֵי מְלָא כּוּזָא דְּמַיָּא מִבֵּי בְלִיעֵי כַּד אֲתוֹ אוֹקְמִינְהוּ קַמֵּי קֵיסָר חֲזָנְהוּ דַּהֲווֹ מְעַנִּי אֲמַר לֵיהּ הָנֵי לָאו נִינְהוּ שְׁקַל מֵעַפְרַיְיהוּ וּשְׁדָא עִילָּוַיְיהוּ אַקְשׁוֹ לְאַפֵּי מַלְכָּא אֲמַר לֵיהּ כֹּל דְּבָעֵית עֲבֵיד בְּהוּ
אַיְיתִינְהוּ מַיָּא דְּאַיְיתִי מִבֵּי בְלִיעֵי שְׁדִינְהוּ בְּתִיגְדָּא אֲמַר לְהוּ מַלְיוּהּ לְהוּ וְאֵיזִילוּ לְכוּ מְלוֹ וּשְׁדוֹ בֵּיהּ קַמָּאֵי קַמָּאֵי וּבְלַע לְהוּ מְלוֹ עַד דְּשָׁמֵיט כַּתְפַּיְיהוּ וּבְלוֹ לְהוּ וַאֲזוּל מַתְנִי' חֲמוֹרָה שֶׁלֹּא בִּיכְּרָה וְיָלְדָה שְׁנֵי זְכָרִים נוֹתֵן טָלֶה אֶחָד לַכֹּהֵן זָכָר וּנְקֵבָה מַפְרִישׁ טָלֶה אֶחָד לְעַצְמוֹ שְׁתֵּי חֲמוֹרָיו שֶׁלֹּא בִּיכְּרוּ וְיָלְדוּ שְׁנֵי זְכָרִים נוֹתֵן שְׁנֵי טְלָאִים לַכֹּהֵן זָכָר וּנְקֵבָה אוֹ שְׁנֵי זְכָרִים וּנְקֵבָה נוֹתֵן טָלֶה אֶחָד לַכֹּהֵן שְׁתֵּי נְקֵבוֹת וְזָכָר אוֹ שְׁנֵי זְכָרִים וּשְׁתֵּי נְקֵבוֹת אֵין לַכֹּהֵן כְּלוּם אַחַת בִּיכְּרָה וְאַחַת שֶׁלֹּא בִּיכְּרָה וְיָלְדָה שְׁנֵי זְכָרִים נוֹתֵן טָלֶה אֶחָד לַכֹּהֵן זָכָר וּנְקֵבָה מַפְרִישׁ טָלֶה אֶחָד לְעַצְמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר וּפֶטֶר חֲמוֹר תִּפְדֶּה בְשֶׂה מִן הַכְּבָשִׂים וּמִן הָעִזִּים זָכָר וּנְקֵבָה גָּדוֹל וְקָטָן תָּמִים וּבַעַל מוּם פּוֹדֶה בּוֹ פְּעָמִים הַרְבֵּה נִכְנָס לְדִיר לְהִתְעַשֵּׂר וְאִם מֵת נֶהֱנִין בּוֹ גְּמָ' מַאן תַּנָּא אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה דְּלָא כְּרַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי דְּאִי רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי הָאָמַר אֶפְשָׁר לְצַמְצֵם אָמַר אַבָּיֵי אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי שָׁאנֵי הָתָם דִּכְתִיב הַזְּכָרִים לַה' וְלִיגְמַר מִינֵּיהּ הָא מַיעֵט רַחֲמָנָא הַזְּכָרִים אִיכָּא דְאָמְרִי לֵימָא דְּלָא כְּרַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי דְּאִי רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי הָאָמַר אֶפְשָׁר לְצַמְצֵם אָמַר אַבָּיֵי אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי שָׁאנֵי הָתָם דִּכְתִיב הַזְּכָרִים לַה' בִּשְׁלָמָא לְרַבִּי יִרְמְיָה דְּלָא מוֹקֵי לַהּ כְּרַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי הַיְינוּ דְּלָא קָתָנֵי וְיָצְאוּ שְׁנֵי רָאשֵׁיהֶן כְּאֶחָד אֶלָּא לְאַבָּיֵי לִיתְנֵי וְיָצְאוּ שְׁנֵי רָאשֵׁיהֶן כְּאֶחָד וְעוֹד תַּנְיָא חֲמוֹרוֹ שֶׁלֹּא בִּיכְּרָה וְיָלְדָה שְׁנֵי זְכָרִים וְיָצְאוּ שְׁנֵי רָאשֵׁיהֶן כְּאֶחָד רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר שְׁנֵיהֶן לַכֹּהֵן שֶׁנֶּאֱמַר הַזְּכָרִים לַה' וְהָא כִּי כְּתִיב הַאי בִּקְדוּשַּׁת הַגּוּף הוּא דִּכְתִיב אֶלָּא מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר הַזְּכָרִים לַה' תְּיוּבְתָּא דְאַבָּיֵי תְּיוּבְתָּא רש"ילבי בליעי. מים שבאוקיינוס שבולעים כל מימות שבעולם שנופלין בו ומביאין אותם עד תהום ופולטות אותן והיינו דכתיב (קהלת א) והים איננו מלא: מעני. מעונים ושפלים לפי שלא היו בארצם: איקשו. העיזו ודברו קשות את המלך כשהריחו ריח ארצם סבורים להיות קרובים לארצם: בתיגדא. בכלי ל''א בתינארא חבית: דשמוט כתפייהו. נשמטו שכמם: ובלו ואזול. בלו והלכו לאבדון: מתני' נותן טלה אחד לכהן. בפדיון דממה נפשך חד מינייהו בכור שפטר את הרחם: זכר ונקבה. ואין ידוע אם זכר תחלה והרי הוא בכור או נקבה יצאתה תחלה ואין כאן בכור: מפריש טלה. משום ספק ומפקיע עליו קדושת פטר חמור: והוא לעצמו. שהוא בעצמו יאכל הטלה ולא יתננו לכהן דכהן הוי מוציא מחבירו ועליו הראייה להביא עדים שהזכר יצא תחלה ואיסורא ליכא דאפי' פטר חמור גמור שפדאו בשה אין קדושה לא בו ולא בפדיונו כדקתני במתניתין ואם מת נהנה בו אלא גזל הוא דאיכא אם אינו נותן את הטלה לכהן דממונא הוא והכא ליכא גזל דספק הוא: שני חמורים כו' זכר ונקבה. נותן טלה לכהן בשביל הזכר: או שני זכרים ונקבה. דחדא ילדה זכר וחדא ילדה זכר ונקבה: נותן טלה אחד לכהן. דהא איכא חד זכר ודאי בכור ואידך דהוי ספק דשמא הנקבה יצאתה תחלה מפריש טלה והוא לעצמו: שני זכרים ושתי נקבות. ספק הן דשמא כל חד וחד ילדה זכר ונקבה ושמא נקבות יצאו תחלה הילכך אין כאן לכהן כלום אלא מפריש עליהן שני טלאים לאפקועי איסוריהן והן לעצמו: אחת ביכרה וכו' זכר ונקבה מפריש טלה והוא לעצמו. דשמא אותה שלא ביכרה ילדה את הנקבה: שנאמר ופטר חמור תפדה בשה. ארישא קאי כלומר מנא לן דפדיון פטר חמור בשה שנאמר ופטר חמור תפדה בשה: זכר ונקבה. בין שה זכר בין נקבה: ופודה בו פעמים הרבה. שאם חזר כהן ונתנו לו לישראל ויש לו פטרי חמורים יכול לפדותן בו: נכנס כו'. מפרש בגמ': גמ' מאן תנא. דחמורה שלא ביכרה וילדה שני זכרים דאינו נותן לכהן אלא חד טלה: דלא כר' יוסי הגלילי. דאמרינן לקמן בפ' הלוקח עובר פרתו (דף יז.) רחל שלא ביכרה וילדה שני זכרים ר' יוסי הגלילי אומר שניהם לכהן דאפשר לצמצם ששניהן יצאו כאחד ושניהן בכורות: שאני התם דכתיב. גבי רחל: הזכרים לה'. דמשמע שנים אבל בפטר חמור דלא כתיב ביה הזכרים א''נ אפשר לצמצם לא קדשי: וליגמר מיניה. בכור בהמה טמאה מבהמה טהורה: הא מיעט רחמנא. הזכרים ה''א יתירה משמע זו ולא אחרת: בשלמא לר' ירמיה דלא מוקי לה כרבי יוסי. דקמפרש טעמא דמתניתין משום (טעמא) דאי אפשר לצמצם שלא יצא ראש האחד תחלה דהוי פטר רחם היינו דלא קתני במתני' יצאו שני ראשיהן כאחת כי היכי דתני לקמן בפירקין (דף יז.) גבי מילתיה דרבי יוסי הגלילי דהא לא אפשר: אלא לאביי. דאפשר לצמצם וטעמא משום מיעוט דהזכרים ליתני ויצאו ראשיהן כאחת דשמעינן מינה רבותא: ועוד תניא בהדיא. דאפי' בבהמה טמאה אמר נמי רבי יוסי שניהן לכהן: בקדושת הגוף. בבהמה טהורה: אלא משום שנאמר הזכרים. בבכור בהמה טהורה דשמעינן מינה דאפשר לצמצם אמר ה''ה לפטר חמור: תוספותבי בליעי. פ''ה מי אוקיינוס שבולעות כל מימות שבעולם ופולטות אותן דרך תהום דכתיב והים איננו מלא וקשה דבסמוך קאמר שדינהו בתיגרא שם כלי ושוב היאך יורדין לתהום ואי מפרש גומא או חריץ ניחא ויתכן מי בליעי שם מקום מדאמר שם בי בליעי אית ביה תלתא צלמי חד מטי ידי' ארישיה חד אליביה בתרא דכולהו מחוי בידיה לאחוריה: מאן תנא א''ר ירמיה דלא כר' יוסי הגלילי. פ''ה מאן תנא דאמרינן שילדה שני זכרים אינו נותן אלא חד טלה לכהן וקשה לפי' דהכא אפי' ר''י הגלילי מודה מדלא קתני במתניתין ויצאו שני ראשיהן כאחד כדקתני בפרק שני (לקמן יז.) וכיון דלא ראינו שיצאו בבת אחת מספק לא אמרי' בבת אחת יצאו אפי' לר''י הגלילי דלא שכיחא וצריך לפרש דנהי דמספק מודה ר' יוסי הגלילי דאין נותן לכהן אלא חד טלה מ''מ בספק מועט טוב להחמיר בדבר ולהפריש טלה שני לעצמו: אמר רב (אשי) מין במינו אינו חוצץ. תימה בפ' בהמה המקשה (חולין ע.) בעי כרכתו אחותו והוציאתו מהו י''ל הכא מקצת פנוי איכא למימר טפי במינו אינו חוצץ אי נמי אחותו הויא אינו מינו טפי מאחיו עוד יש לומר דוקא משום דהוציאתו שסייעה אחותו בהוצאתו הוא דמספקא לן דדילמא הויא חציצה אבל אם לא סייעה להוציאו פשיטא דלא הויא חציצה וא''ת [לאביי] דמוקי מתני' כר' יוסי הגלילי דאפשר לצמצם ואפ''ה אינו נותן כי אם טלה אחד לכהן משום דכתיב הזכרים אמאי לא אמר כל שאינו בזה אחר זה בבת אחת אינו ולא קדוש לא זה ולא זה וי''ל דלא מסתבר למימר הכי אלא בדבר התלוי במעשה כההוא דקדש שתי אחיות ותודה שנשחטה על שמונים חלות אבל קדושה הבאה מאליה לא אמר הכי ואע''ג דשייך למימר הי מינייהו מייתית הי מינייהו מפקת ואם תאמר מדקאמר נהי דא''א לצמצם חציצה מיהא איכא משמע דה''ק נהי דא''א לצמצם ודין הוא שיקדש האחד לרבנן חציצה מיהא איכא ולא היה לו להיות קדוש משמע דאי הוה אפשר לצמצם היה אז קשה לן היאך קדוש בלא טעם חציצה ומה קשה והא (פריך) [פרישית] דלא אמר כל שאינו [כו'] בבת אחת כו' אלא בדבר התלוי בדבור וי''ל דה''פ נהי דא''א לצמצם ולהכי ניחא לרבנן שאין שתיהן קדושין מטעם הזכרים כמו לרבי יוסי הגלילי דלא אפשר למידרש להו הזכרים כיון דסבירא להו אי אפשר מכל מקום ליהוי חציצה: זכר ונקבה מפריש טלה לעצמו. וא''ת לר' יוסי הגלילי דאמר אפשר לצמצם אם יצאו שניהם בבת אחת אין הזכר קדוש לפי מה שפי' לעיל נקבה חוצצת ועוד תנן לקמן בפ' שני (דף יז:) זכר ונקבה אין לכהן כלום משמע דקאי איצאו ב' ראשיהן כאחת דרישא שהנקבה מבטלת בכורת זכר שגם היא פטרה בכורת רחם וא''כ סמוך מיעוט דבבת אחת למחצה דנקבות קודמות והוו להו זכרים קודמים מיעוטא וי''ל כדפריך לעיל בספק מועט החמירו להפריש טלה לעצמו: שתי חמוריו שלא בכרו וילדו שני זכרים נותן שני טלאים לכהן. הכא ניחא דאצטריך לאשמועינן אין פודה וחוזר ופודה כל זמן שלא ניתן ליד כהן כדפריך לעיל בפירקא (דף ד:) אבל לקמן פ''ב דקתני כי האי גוונא גבי בכורות בהמה טהורה ליכא למימר הכי י''ל קמ''ל לא תלינן להעמיד הממון בחזקת בעלים שהאחת טנפה ונמוח הוולד ואחת ילדה שני זכרים ומיהו לקמן פרק יש בכור (דף מח:) קתני כה''ג גבי נשים ליכא למימר הכי שכל אחת יודעת בעצמה מה שילדה וי''ל אגב דתנייה הכא תנייה התם א''נ ניחא ליה לפרש כל גווני ואע''ג דלא צריכי כדקתני זכר ונקבה נותן אחד לכהן דלא צריכא כלל: שני זכרים ונקבה נותן טלה אחד לכהן. לכאורה מפריש טלה אחד מספק לעצמו וכן מוכח לקמן פרק שני (דף יח:) דגבי שני זכרים ונקבה אחד לו ואחד לכהן (דמוכח) משום דקדושת בכור חלה על שתיהם וכן פי' בקונטרס מפריש עוד טלה והוא לעצמו: הגרסה הדיגיטלית של תלמוד קורן נואה על שמו של וויליאם דייוידסון, יצא לאור בהוצאת קורן,
מנוקד על ידי
דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים - ושוחרר תחת רשיון מסוג
CC BY-NC
|