דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 223ימים לסיום הש״ס
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ג - ב

הכי אמר רבי יוחנן [שני הדברים הבאים אמר רבי יוחנן]:

א. אפילו אם חלקו של הגוי הוא אבר שבהינטלו הוי מום קל וכגון שהיה שותף באזנו, הרי זה פוטר מן הבכורה. [1]

ב. והדתנן לקמן טז ב: רחל מבכרת שילדה מין עז, ועז מבכרת שילדה מין רחל, פטורה מן הבכורה; ואם יש בו [בולד] מקצת סימנין שהוא דומה בהם לאמו, הרי זה חייב בבכורה. [2] ואמר על זה רבי יוחנן, ש"חייב" היינו דחייב ליתנו לכהן, אבל למזבח אינו קרב, ומשום שהשתנותו למין אחר מאמו - מום קבוע הוי, לשחוט עליו את הבכור בחוץ. [3] ומקשינן: בשלמא מה שאמר רבי יוחנן ד"אפילו מום קל", קא משמע לן כדרב הונא שפטר מן הבכורה אפילו אם אזנו של הבכור בלבד שייכת לגוי, ולאפוקי מדרב חסדא ורבא, שהצריכו שותפות בדבר שבהינטלו אין חיות.

אלא דמקצת עז בן רחל הוי מום קבוע, מאי קא משמע לן!? דכיון דאישתני [שנשתנה] למין אחר הוה ליה מומא [הרי זה מום]!? והרי תנינא לה במשנה לקמן מ א:

ופיו של הטלה דומה כשל חזיר... הרי זה מום. [4]

וכי תימא, התם - בפיו דומה לחזיר - הרי נשתנה בדבר שאין במינו קדוש בבכורה [כי אין חזיר קדוש בבכורה], אבל הכא - ברחל שילדה כמין עז - הרי נשתנה בדבר שבמינו קדוש בבכורה, ושינוי כעין זה עדיין לא שמענו, והצרך רבי יוחנן להשמיענו ששוחטין על כך את הבכור; כך הרי אי אפשר ליישב, כי: הא - שינוי לדבר שמינו קדוש בבכורה - נמי תנינא, שהרי שנינו לקמן מ ב בין המומין ששוחטין עליהן את הבכור:

עינו אחת של הטלה גדולה והשניה כדרכה, ואחת [או אחת] קטנה והשניה כדרכה, [5] ותנא בברייתא לפרש: "גדולה" היינו שעין הטלה גדולה כשל עגל, ו"קטנה" היינו שעין הטלה קטנה כשל אווז; והרי:

בשלמא "קטנה כשל אווז" ניחא שהוא מום, כי נשתנה בדבר שאין במינו קדוש בבכורה, שאין עופות חייבים בבכורה; אלא "גדולה כשל עגל" הרי יש במינו קדוש בבכורה, ולמה חשיב שינוי לשחוט עליו בחוץ!?

אלא לאו, משום דאמרינן: כיון דאישתני למין אחר, הוה ליה מומא ולא רק כשנשתנה לדבר שאין במינו קדוש בבכורה; ואם כן למה לן חידושו של רבי יוחנן!?

כתיב [ויקרא כא יח]: "כי כל איש אשר בו מום לא יקרב, איש עור או פסח או חרום או שרוע"; ופירוש שרוע: שאחד מאיבריו גדול מחבירו, כגון עינו אחת גדולה ועינו אחת קטנה.

ומשנינן: לא כאשר פירשת את המשנה שמשום השינוי נפטר מן הבכורה, ולעולם יש לומר דשינוי לדבר שיש במינו קדוש בבכורה אינו מום [אם לא שהשמיענו רבי יוחנן חידוש זה], וטעם עינו אחת גדולה כשל עגל דחשיב מום, הוא משום דהוה ליה "שרוע", היינו מי שעינו - או אחד משאר האברים הכפולים - אחת גדולה משל חברתה. [6]

הכי נמי מסתברא כפירוש זה: מהא דתנן לקמן מג א בתחילת פרק מומין אלו:

מומין אלו - שנזכרו לענין בכור בהמה בפרק על אלו מומין, וביניהם עינו אחת גדולה ועינו אחת קטנה - בין שהיו קבועין, בין שהיו עוברים הרי הם פוסלים [באדם] הכהן מן העבודה.

יתר עליהן אדם שהוא נפסל אף כשעיניו שתיהן גדולות מן הרגיל באדם, או שעיניו שתיהן קטנות מן הרגיל; הרי משמע:

גבי אדם הוא דפסיל מומין אלו, משום דכתיב [ויקרא כב ד]: "איש איש מזרע אהרן" ולמדנו מזה, דבעינן איש שוה בזרעו של אהרן, שדומה לבני אדם, אבל גבי בהמה כששתיהן גדולות או ששתיהן קטנות נמי [7] לא הוי מומא, ואם כן:

אחת גדולה ואחת קטנה מאי טעמא הוי מומא? אי משום שינוי, אם כן אפילו שתיהן גדולות כשל עגל או שתיהן קטנות כשל אווז נמי ליהוי מום; אלא לאו משום דהוה ליה "שרוע".

דוחה הגמרא את ההכרח שמום בעינו גדולה או עינו קטנה הוא משום "שרוע":

לא כאשר פירשת, אלא לעולם אימא לך דמשום שינוי הוא דהוי מומא כשעינו אחת גדולה כשל עגל או עינו אחת קטנה כשל אווז, ודקא קשיא לך: אם כן אפילו שתיהן גדולות או שתיהן קטנות ליהוי מום; אימא לך, דשתיהן גדולות או שתיהן קטנות אין זה חשוב שינוי, כי שתיהן גדולות משום בריאות יתירה, ושתיהן קטנות משום כחישות יתירה -

מה שאין כן התם - כשעינו אחת גדולה או עינו אחת קטנה - אי אתה יכול לומר כן, שהרי אי מחמת בריותא יתירא - גדלה עין אחת - תרוייהו בעי למיברא [אילו היתה סיבת הגדלת העין האחת מחמת בריאות יתר, הלוא היו צריכות שתי העיניים להיות גדולות], ואי - קטנה עין אחת - מחמת כחישותא יתירא, תרוייהו בעי מיכחש [ואם קטנה העין מחמת כחישות יתר, הלוא שתיהן היו צריכות להתקטן], ואם כן שינוי הוא, ולכן הוא מום.

ההיא גיורתא דהוו מסרין לה אחי חיותא לפטומה [מעשה בגיורת שהיו נותנים לה אחיה הגויים בהמות בקבלה לפטמם]; אתאי לקמיה דרבא [באה לפני רבא] לשאול האם הבכורים הנולדים שיש לה חלק בהם חייבים בבכורה?

אמר לה רבא: לית דחש לה [אין מי שחושש] להא דרבי יהודה, דאמר: שותפות גוי חייבת בבכורה והמקבל מן הגוי חייב בבכורה, אלא קיימא לן שפטור מן הבכורה.

רב מרי בר רחל הויא ליה ההיא חיותא, הוה מקנה לאודנייהו לגוי [רב מרי בר רחל היו לו בהמות, והיה מקנה את אוזן הבכורות [8] לגוי], ובכל זאת היה נוהג בהם דין בכורות: ואסר להו בגיזה ועבודה, ויהיב להו לכהנים, ואפילו הכי כלאי חיותא דרב מרי בר רחל [על אף שהקנה את אוזן הבהמות לגוי, והיה נוהג בבכורות איסור גיזה ועבודה ונותנם לכהנים, מכל מקום כלו בהמותיו] - ומפרש לה ואזיל.

ומקשינן: וכי מאחר דאסר להו רב מרי בגיזה ועבודה ואף יהיב להו לכהנים, הרי שהיה נוהג בהם דין בכורות, ואם כן, אמאי מקנה להו לאודנייהו לגוי [לשם מה היה מקנה את אוזן הבהמות לגוי]!?

ומשנינן: משום שהיה חושש דילמא אתי בהו לידי תקלה [שמא יבואו לידי תקלה בהם בגיזה ועבודה], ולכן היה מקנה את אוזן הבכורות לגוי, כדי להפקיעם מקדושת בכורה. [9]

ומקשינן: אי הכי - שלא היתה כוונת רב מרי בהפקיעו אותם מקדושת בכורה, אלא לטובה שלא ייכשלו בהם - מאי טעמא כלו חיותא דרב מרי [למה כלו בהמותיו]!?

ומשנינן: משום דמפקע להו מקדושתייהו [כי סוף סוף על ידי הקנאתו פקעה מהם קדושת בכורה, ומנהג בכורות שהיה נוהג בהם אינו אלא כנוהג בחולין]. [10]

ומקשינן עלה: והאמר רב יהודה: מותר לאדם להטיל מום בבכור קודם שיצא לאויר העולם, וסבורה הגמרא, שאף מותר להקנות את אוזן העובר, ואם כן למה כלו בהמותיו!?

ומשנינן: התם - כשמטיל הוא מום בבכור - מקדושת מזבח אכן קא מפקע ליה, אבל מקדושת כהן לא מפקע ליה, שהרי בעל מום ניתן לכהן - ואילו הכא - כשהקנה את אוזן הבכור לגוי

- הרי אפילו מקדושת כהן קא מפקע ליה, שהרי בבכור שיש בו שותפות לגוי אין דין בכורה כלל.

ואיבעית אימא, לכך כלו בהמותיו של רב מרי:

אין גוי קונה אלא בכסף ולא במשיכה, והמקנה אוזן לגוי, צריך שיקבל דמים מן הגוי, אבל במשיכה לבד לא קנה הגוי את אוזן הבהמה.

כי רב מרי בר רחל ידע לאקנויי את אוזן הבכור קנין גמור דהיינו שהיה מקבל מהם כסף, ומיהו יש לחוש, דחזי ליה איניש אחרינא ואזיל ועביד, וסבר: רב מרי מילתא הוא דעבד [שמא יראה את מעשהו אדם אחר, ולא ידע שקיבל כסף מן הגוי, אלא יסבור שבדיבור בעלמא הקנה לו] ואתי בה לידי תקלה [ומזה תצמח תקלה] שיקנה אדם אחר את בכורו לגוי בלי קבלת דמים, וינהג בבכור - שלא נפקע מקדושת בכורה - מנהג חולין; ולכן כלו בהמותיו. [11]

א. כתיב [במדבר ג מ, לאחר שנמנו הלויים מבן חודש ומעלה]: "ויאמר ה' אל משה, פקוד כל בכור זכר לבני ישראל מבן חודש ומעלה ושא את מספר שמותם. ולקחת את הלויים לי אני ה' [באותה שעה נתקדשו הלויים לעבודת המשכן] תחת כל בכור בבני ישראל, ואת בהמת הלויים תחת כל בכור בבהמת בני ישראל".

"וידבר ה' אל משה לאמר. קח את [פשוטי] הלויים תחת כל בכור בבני ישראל, ואת בהמת הלויים תחת בהמתם [תחת בכורי בהמתם; ואולם הבהמות לא נמנו], והיו לי הלויים אני ה'. ואת פדויי השלשה והשבעים והמאתים העודפים על הלויים מבכור בני ישראל. [כלומר, מספר בכורי ישראל עודף היה על מספר פשוטי הלויים - שהיה

שנים ועשרים אלף - כמספר הזה, וכך תפדה אותם:]. ולקחת חמשת חמשת שקלים לגולגולת בשקל הקודש תקח עשרים גרה השקל".

ב. שנים ועשרים אלף הלויים שבאו תחת בכורי ישראל, היו פשוטי הלויים בלבד, ואילו עם בכוריהם היה מספרם גדול יותר; ומתבאר בגמרא לקמן ה א, שאותם בכורים די להם שתפקיע קדושת לוייתם את קדושת עצמם, ולא הפקיעו גם את קדושת בכורי ישראל.

ג. שיטת רש"י בפירוש החומש, שלא פדו בהמת הלויים את בכורי בהמה טהורה של ישראל, אלא את פטרי חמוריהם; [12] אבל שיטת התוספות - ראה דבריהם ד א ד"ה ועוד - שבהמת הלויים הפקיעה גם את קדושת בכורות הבהמה הטהורה של ישראל. [13]

ומכל מקום, הן השה שנפדו בו פטרי החמורים, והן הבהמה שפדתה את בכורי הבהמה הטהורה, לא נעשה בהם כלום, והם נשארו של הלויים. [14]

ד. שה אחד של בן לוי פטר כמה פטרי חמורים של ישראל; ולשיטת התוספות בהמה אחת של הלויים פטרה כמה בכורות בהמה טהורה של ישראל.

מתניתין:

כהנים ולויים פטורין מן הבכורה - ונחלקו אמוראים בגמרא, האם המשנה עוסקת בפטור של הכהנים והלויים עצמן מפדיון הבן, או שהמשנה עוסקת בפטור פדיון פטרי חמוריהם [15] מקל וחומר: אם פטרו את של ישראל במדבר, דין הוא שיפטרו את של עצמן; ומפרש לה בגמרא.

הערות

[1] א. פסק הרמב"ם [בכורות ד א, וכן הוא בשולחן ערוך סימן שכ]: היה לו באחד משניהם [באם או בבכור] אבר אחד, כגון יד או רגל, רואין כל שאילו יחתך יהיה בעל מום, הרי זה פטור, ואם אפשר שיחתך אבר הגוי ולא יפסל, הרי זה חייב בבכורה. ומבואר מדברי הרמב"ם ששיעור זה של מום, הוא בין בבכור עצמו ובין באמו. וכן מבואר בהלכות הרמב"ן: ומצינן למקצת רבוותא דדייקי מרבי יוחנן דאמר "אפילו מום קל", ששותפות שאינו עושה אותו בעל מום - חייב, וכן באמו, ואף על גב דכתיב "כל הבכור", כיון שאינו עושה אותו בעל מום "כל הבכור" קרינן ביה. ובראשית בכורים [בעמוד א בד"ה אך התינח] נתקשה בזה: התינח בהבכור עצמו, ודאי יש לחלק בזה, דכיון דמום חשוב לפוסלו למזבח, יש לו חשיבות גם כן לענין שותפות גוי. אבל בהאם לא מסתבר לחלק בין דבר שעושה אותו בעל מום לדבר שאין עושה אותו בל מום, דגבי בהמת חולין שאינה עומדת למזבח, מום לא נחשב חסרון כלל. וראה מה שכתב שם. וראה בחזון איש [בכורות טז ב], דמאחר ששיעור מום הוא גם באמו, אם כן הוא הדין בפטר חמור שהשיעור הוא כזה. ונסתפק שם לדעת רבי יהודה, הסובר שדי בחלק כל שהוא שיש לישראל, אם די באזנו, או אפשר דבזה לכולי עלמא בעינן דבר שעושה אותו נבילה או טריפה. ב. הטור [סימן שכ] תמה על הרמב"ם שהצריך אבר שלם, ולדעתו די אפילו בשותפות באותו אבר, והובא בלחם משנה שם. ג. כתב הרמב"ם בתחילת ההלכה הנזכרת לעיל: לא נאמר "בקרך וצאנך" אלא למעט שותפות הגוי, שאם היה שותף בפרה או בעובר, אפילו היה לגוי אחד מאלף באם או בולד, הרי זה פטור מן הבכורה. היה לו באחד משניהם:. וביאר הכסף משנה: טעמו, דכיון דיש לו חלק בכל הבהמה אפילו הוא אחד מאלף שותף מיקרי. אך הש"ך [יורה דעה שכ ג], כתב לבאר החילוק בין שותפות בכל הבהמה לשותפות באבר אחד: דוקא כשהיה לו לגוי שותפות בסתם אפילו באחד מאלף, שיכול להיות שחלקו הוא הלב או המוח, מקום שכל חיות הבהמה תלויה בו. אבל אם אין לגוי שותפות אלא באבר מיוחד, כגון שיש לו באחד משניהם אבר אחד, רואין כל שאילו יחתוך, כן פירש העטרת זהב. ובכתבים המיוחסים לגרי"ז כתב, דמדברי הרמב"ם משמע, ששותפות בבהמה וזכות באבר אחד, שני דינים הם, ונלמדים משתי מקראות מ"בקרך וצאנך" ו"כל הבכור". והנפקא מינה בין הלימודים הוא, דאבר אחד לא חשיב שותפות ולא מיפטר מ"בקרך וצאנך". ומאידך, אם יש לגוי שעבוד בכל הבהמה מיפטר משום שותפות, אבל שעבוד באבר אחד אינו כלום, ראה שם אריכות בדברים אלו. ד. בראשית בכורים [בעמוד א ד"ה ויש להעיר] נסתפק: האיך הדין אם חלק הגוי אינו שוה פרוטה, לפי מה שפירש רש"י בסוכה כז ב, גבי שותפין שאין שוה פרוטה לכל אחד, דזה אינו חשוב שלו. מי אמרינן דנחשב כולו של ישראל, או דילמא כיון דאצל הגוי אף פחות משוה פרוטה חשיב ממון, נחשב שותפות גוי, דבתר הגוי אנו הולכים. [ויש להעיר בזה, דהנה ראה בקהלות יעקב סימן ב בדין בהמת הפקר אם חייבת היא בבכורה, ובפשוטו אינה חייבת וכמבואר בתוספתא המובאת שם, והיינו משום דבעינן בכור של ישראל. וראה עוד בקהלות יעקב סימן א, דלאו דוקא שותפות גוי פוטרת מן הבכורה, אלא כל שחלקו חולין הרי הוא פטור מן הבכורה (הובא בהערות בעמוד א). ואם כן נמצא, דאפילו כשאין שוה פרוטה לגוי, מכל מקום הרי אין לישראל את כל הבכור וכאילו היה חלק זה הפקר, וממילא פטור מן הבכורה]. וכתב שם, דלפי מה שכתב באבני נזר סימן שלד, שמודה רש"י ז"ל שאם החפץ הוא שלו ואינו שוה פרוטה, הרי זה חשוב שלו, ורק אם כל החפץ שוה יותר, אלא שלאדם זה אין בו רק פחות משוה פרוטה, כיון דגוף הדבר אינו שלו רק שיש לו בה ממון פחות משוה פרוטה אינו ממון, אם כן כאן שהגוי יש לו חלק מבורר שהאוזן הוא שלו ואין להישראל חלק באוזן כלל פשיטא דחשוב שלו, אפילו אם אינו שוה פרוטה.

[2] נכתב לפי הגירסא שלפנינו, וראה גירסת השיטה מקובצת.

[3] לשון הרמב"ם [בכורות ב ו] בזה הוא: רחל שילדה כמין עז:. אם היה בו מקצת סימני אמו, הרי זה בכור והוא בעל מום קבוע, שאין לך מום גדול משינוי ברייתו כמו שביארנו בהלכות איסורי מזבח. ומבואר, שהמום הוא מה שהוא בן של רחל הדומה לעז, ולפי זה לכאורה כל שכן כשאין בו מקצת סימני אמו שהוא מום קבוע, [אלא שבלאו הכי פטור הוא]. אך מהרי"ט אלגאזי [פרק ששי נז ב, בשינוי לשון] נסתפק בזה: אם הא דחשיב מום קבוע, הוא דווקא ביש בו מקצת סימנים דומה לאם, דבכי האי גוונא דמקצתו דומה לאמו ומקצתו דומה לעז, מסתבר דהוי מום, כיון דבגופו מצד עצמו יש בו שינוי, דכל הרואה אותו מכיר בו דיש בו שינוי אף דהרואה אין לו ידיעה דבן רחל הוא, ושינוי המום הניכר הוא. אבל בעז בן רחל, דאין לו מקצת סימנים דומה לאמו אלא כולו עז גמור הוא, יש לומר דלא חשיב מום. או נאמר, דאף באופן זה חשיב מום כיון דאשתני מאמו, ואף דבכי האי גוונא אינו ניכר המום מצד עצמו, דהא הרואה אותו ואין לו ידיעה שהוא בן רחל אינו רואה בו שום שינוי, כי עז גמור הוא. ונפקא מינה לקדשים דקיימ"ל דנדמה פסול להקרבה, דאי אמרינן דאף בכי האי גוונא דאין לו מקצת סימנים דומה לאמו חשיב מום קבוע, אם הקדישו או הקריבו לוקה כדין בעל מום ממש, ואי אמרינן דבכי האי גוונא לא חשיב מום אינו לוקה. וראה מה שהביא בזה.

[4] [וקשה, למה לא הביאה הגמרא מן הבבא הקודמת במשנה שם: "שגלגל עינו עגול כשל אדם"].

[5] כלומר, שני מומין שנתה המשנה ו"או או קתני", כן פירש רש"י. וראה בהערה הבאה.

[6] הנה רש"י פירש בסוגייתנו ד"עינו אחת גדולה ועינו אחת קטנה" היינו "או או. אך ראה בתוספות רבי עקיבא איגר למשניות [ו י] על המשנה שם שהביא דברי רש"י בסוגיין ד"או או קתני", וכתב: ואולם מלשון הרמב"ם בפירושו ובחיבורו ובטור שתהא עינו אחת גדולה כשל עגל והשניה קטנה כשל אווז, מבואר דסבירא ליה דמתניתין לאו "או או" קתני, אלא דדוקא בשינוי בשתיהן שהאחת גדולה והאחת קטנה.

[7] תיבת "נמי" נראית כמיותרת.

[8] כן פירשו התוספות, וכן פירש רבינו גרשום, שהיה מקנה את אוזן העובר ולא את אוזן אמו.

[9] ואם תאמר, כיון שהפקיעם מקדושת בכורה, למה היה נוהג בהם איסור גיזה ועבודה ונותן אותם לכהנים! ? ראה מה שכתב בזה באוהל משה בשם אחרונים.

[10] הקשו התוספות: למה אנו נוהגים להקנות את אוזן האם לגוי, ואין אנו חוששים להפקעה מקדושה! ? ופירש רבינו תם: רב מרי בר רחל הקנה את אוזן הבכור עצמו בהיותו עובר, אבל אנו נוהגים למכור את אוזן האם, שאין זו הפקעה בגוף הבכור. ובשפת אמת כתב שצריך להבין החילוק. וחתנו במוסגר שם הביא בשם האור זרוע סימן תפ שביאור החילוק הוא: דבמקנה חלק באם רחוק מן העובר, לא מיחזי כמפקיע בכור עצמו. והשפת אמת צידד לומר, שאכן אין חילוק בין מקנה חלק באם או חלק בעובר, וכוונת רבינו תם היא, שלהקנות חלק באם קודם שנתעברה אין בזה משום הפקעת בכורה. אך כתב, דמסוף דיבור התוספות משמע, דרבינו תם מיירי במקנה חלק אם אחר שנתעברה.

[11] א. הקשו התוספות: למה אנו אין נזהרים בזה, ומקנים את אוזן האם לגוי! ? ופירש רבינו תם בתירוצו השני, שלא כפירוש רש"י ד"קנין גמור" היינו הקנאה בכסף, אלא שאי אפשר להקנות אוזן עובר שהוא דבר שלא בא לעולם, אלא אם יקנה את הבהמה לאזני עובר, שהוא כמו דקל לפירותיו שאינו חשוב דבר שלא בא לעולם, וזה הוא ה"קנין גמור" שידע רב מרי להקנות, והחשש הוא שמא יטעו אנשים לומר שאת אוזן העובר בעצמו היה מוכר. ואם כן אנו שאנו מקנים את אוזן האם לגוי, אין בכך חשש. ונלאו המפרשים להבין את סברת רבינו תם שהקנאת אוזן עובר קיים חשוב דבר שלא בא לעולם, וכפי שכתב בקהלות יעקב סימן א: בשלמא לענין קדושין והקנאת נכסים לעובר, שפיר יש לומר דהוא דבר שלא בא לעולם, דאכתי אינו גברא להתפס בו קדושין ושיהא העובר זוכה בנכסים: אבל למכור את ולד הבהמה, למה לא יהא יכול, נהי שאכתי אינו בהמה, אבל על כל פנים בשר הוא ומוכרו בתורת בשר, כדרך שיכול למכור לב וכבד ושאר אבריו הפנימיים. ובנתיבות המשפט [רט ב] כתב בביאור דעת רבינו תם, שרב מרי בר רחל לא הקנה את אוזן העובר מיד, שאם כן היה יכול להקנות את אוזן אמו, אלא שנמנע מכך משום שלא רצה להקנות לגוי שיהיה לו חלק בגוף הבהמה, שאז היה יכול הגוי לכופו לחלקה בגוד או איגוד או לשוחטה, וזה לא רצה, ועל כן אף את אוזן העובר לא הקנה לו מיד שאף זה הוא חלק מהבהמה, אלא הקנה לו את אוזן הבהמה לכשתלד וזה שפיר הוי דבר שלא בא לעולם. [וחלק בזה על הקצות החושן שם, שהבין בדברי רבינו תם כפשוטו. ולפי שיטת הנתיבות מתיישבים הקושיות שהובאו בהערות לעיל על שיטת רבינו תם, ראה בהערות ב א, ב ב, ג א]. ובקהלות יעקב שם כתב לפרש על פי המבואר בנמוקי יוסף בבבא מציעא דף סז גב מוכ פירות דקל לחבירו, בטעם הדין שאין אדם מוכר דבר שא בא לעולם, שהוא משום דלא סמכא דעתיה. והא דלא סמכא דעתיה אינו משום דאכתי לא חל הקנין, אלא דקים להו לחז"ל שאין הקנין נעשה בגמירות דעת. ומעתה יש לומר, דגם כשלוקח עובר, נהי דכשלוקחו לשם בשר שיהא רשאי לקחת אותו קודם לידה, ודאי היה סמכה דעתו לקנותו בתורת בשר, מכל מקום הכא שהמוכר מקפיד שלא יקח את החלק המכור עד אחר לידה כדי שייפטר מן הבכורה, הרי נמצא שבפועל אין הדבר ברשותו רק אחר שיהיה בגדר בהמה, וכיון שעדיין אין שם בהמה על העובר, הוה ליה כדבר שלא בא לעולם, דלא סמכא דעתיה במקח זה. ולפי זה צידד בקהלות יעקב, שאם כי אין אדם יכול למכור עובר, אך לשייר עובר יכול המוכר, [ואף דבשאר דבר שלא בא לעולם אף שיור אין מועיל]. שהרי אי אפשר לומר כלל שיש בזה חסרון גמירות דעת, דנהי דלא סמכא דעתיה, מכל מקום הא לא מכר מה ששייר, ועל "שלא למכור" אין צריך כלל וכלל סמיכות דעת והחלטה גמורה שלא למכור, אלא כיון שאומר ששייר הרי לא נמכר, ראה עוד שם. [וזה שלא כדברי הקצות החושן סימן רפ, שכתב לדעתו, דאף אין יכול לשייר עובר, וכאשר נקט גם מהרי"ט אלגאזי]. ובזה יישב קושיית המהרי"ט אלגאזי הובאה בהערות בעמוד א: האיך משכחת לה - לפי שיטת רבינו תם - שיהא לגוי שותפות בבכור בלא שיהיה לו שותפות באם, והרי אי אפשר למכור לו עובר אלא אם ימכור לו אם לעוברה, ואם כן למה לי קרא לפטור שותפות בבכור, אחר שלימדנו הכתוב מ"כל מקנך תזכר" ששותפות באם פוטרת! ? ולפי זה הרי ניחא, כי משכחת לה בגוי שמכר אם מבכרת ושייר שותפות בעובר, שבזה מודה רבינו תם שיכול לשייר בבכור לבד מבלי לשייר זכות באם. ושוב הביא שם מיראים החדש מצוה קמב, וכן הביא שם בתועפות ראם מדברי האור זרוע סימן תפ, דדברי רבינו תם דעובר הוי דבר שלא בא לעולם, היינו דקודם שנתעברה הוי דבר שלא בא לעולם, וע"ש היטב ביאור דברי רבינו תם ז"ל. ולפי זה אתי שפיר בפשיטות כל הקושיות והפליאות שהקשו על דברי רבינו תם. ב. דנו האחרונים - הובאו בקהלות יעקב סימן ב - אם בהמת הפקר חייבת בבכורה. ובטורי אבן - הובא בקהלות יעקב שם - הוכיח מסוגייתנו שהיא חייבת בבכורה, שאם לא כן היה יכול רב מרי בר רחל להפקיר את אוזן הבכור. וראה מה שכתב על זה בקהלות יעקב שם.

[12] וכן נראה גם מפירוש רש"י בסוגייתנו, שלא הזכיר אלא פדיון פטר חמור.

[13] [לכאורה, בהמת הלויים - שפדו בהם את פטרי חמוריהם - לא יצאה מרשותם ליתנם למי שהוא, ואם כן צריך ביאור: מה היה כאן הפדיון! ? ואינו דומה לפדיון הלויים את בכורי ישראל, כי קדושת הלוייים באה כחילוף לקדושת הבכורים, אבל השה שלא נתקדש ולא ניתן, אם כן מה היה פדיונו! ? ולכאורה היה נראה לבאר בשני אופנים: האחד: הרי מצינו בספק פדיון פטר חמור, שמפריש שה והוא שלו כמבואר בבבא מציעא ז א. ומבואר מזה, שפדיון פטר חמור אינה רק מצות נתינה לכהן - וכאשר היה נראה לכאורה, כי לא מצאנו איזו קדושה בפטר חמור, ואפילו באיסור הנאתו נחלקו תנאים - אלא יש כאן איזה דין בפטר חמור שצריך "לפדותו" על ידי ההפרשה. (וראה בהערות פרק יש בכור בשם השערי ישר, שלמד ממה שיש מעשה הפרשה בפדיון הבן אפילו כשאינו ניתן לכהן, שיש איזו קדושה בבכור האדם ויש "לפדותה" בחמשת סלעים, ועל דרך זה יש לבאר בפטר חמור). ולפי זה יש לומר, שהיו הלויים מפרישים את בהמתם, והיא שלהם, וחל בזה פדיון לפטרי חמוריהם של ישראל, שהרי יכול אדם לפדות פטר חמור של חבירו. (וכן משמע, שהרי מבואר בגמרא ששה אחד של בן לוי פטר כמה פטרי חמורים, ואם תאמר שלא עשו שום מעשה אלא ממילא נפדו פטרי החמורים, אם כן כל פטרי החמורים של ישראל נפדו בשה אחד, וזה ודאי לא משמע. אלא בהכרח שהדבר תלוי בלוי, כמה פטרי חמורים מתכוין הוא לפדות בהפרשתו. ומיהו בזה מתבאר רק הפדיון עצמו, אבל אין מתבאר למה לא נתנו לאהרן ולבניו את בהמת הלויים, כשם שנתנו את כסף פדויי העודפים. ואפשר שגזירת הכתוב היא). השני: והוא מבואר בראשית בכורים בדף ד, שהפדיון היה בדרך נתינה ככל פדיון פטר חמור, והיינו, שהרי דין פדיון פטר חמור הוא ליתנו לכהן, ומיהו אין חילוק בין נתינת שה לכהן, לבין הפיכת ישראל בעל שה לכהן, שהרי זה כאילו ניתן השה לכהן. ומאחר שנתקדשו הלויים הרי זה כאילו ניתן השה שלהם ללויים. (ולא ביאר למה נתנו ללויים ולא לכהנים). ומיהו ראה בהערות לקמן ד א, שם מבוארת הוכחה שפדיון זה של הלויים חידוש הוא, ומעיקר דיני פדיון לא היה מועיל. ובלאו הכי, הרי לשיטת התוספות שבהמת הלויים פטרה את בהמתם הטהורה של ישראל, אם כן אין זה אלא גזירת הכתוב, ומסתבר שהוא הדין פדיון פטרי החמורים לא היה מן הדין].

[14] כן נראה בפשוטו מן הראשונים ומן האחרונים.

[15] תוספת ביאור: א. אין ספק שהן הכהנים והלויים עצמם, והן פטרי חמוריהם פטורים, ואילו בכור בהמה טהורה שלהם קדוש בבכורה. וכמבואר כל זה בגמרא. אלא שנחלקו אביי ורבא בפירוש המשנה: דעת אביי: המשנה עוסקת רק בדין פטרי חמורים של הלויים, ופוטרת אותם מקל וחומר. ולשיטתו: הן בכורי אדם והן פטרי חמוריהם פטורים מקל וחומר זה. דעת רבא: משנתנו עוסקת בפטור בכורי אדם של הלוים, ופוטרת אותם מקל וחומר זה. ואילו פטור פטרי חמוריהם נלמד מהיקש, כפי שיבואר בגמרא. ב. מדברי הגמרא ד ב מתבאר, שיסוד הקל וחומר הוא על דור המדבר, ואילו פטורם של הכהנים והלויים לדורות אינו נלמד מן הקל וחומר עצמו, אלא ממה שאמרה תורה "והיו לי הלויים": בהוייתן יהו. ג. מבואר בגמרא לקמן ה א - והובא בקצרה בהקדמה - ששאל קונטרוקוס השר את רבן יוחנן בן זכאי: הלוא הלויים במדבר היו שנים ועשרים אלף ושלש מאות, ועל ידם נפדו שים ועשרים אלף בכורי ישראל בלבד, כמפורש במקראות. ואותן שלש מאות להיכן הלכו! ? וענהו רבן יוחנן בן זכאי: אותן שלש מאות, בכורות - של לויים - היו, ואין בכור מפקיע בכור. ופירש אביי: דיו לבכור שיפקיע קדושת עצמו. כלומר, היות וקדושת הלוי שבו הפקיעה את קדושת בכורתו, שוב אין בכחה להפקיע גם את קדושת הבכורה של ישראל אחר. ונתקשו התוספות בד"ה כהנים: למה לנו ללמוד שקדושת הלויים מפקיעה את קדושת בכורתם, מקל וחומר שפטרו את בכורי ישראל, והרי אותן שלש מאות בכורות של הלויים בהכרח נפטרו על ידי עצמן, הרי שקדושת הלויה מפקיעה את קדושת הבכורה של הלוי עצמו! ? ותירצו: אם לא קל וחומר, היינו אומרים שאותם בכורים נפדו בחמשת שקלים, וראה בדבריהם שביארו למה לא נזכר כן בתורה, כמו פדיון עודפי הבכורות של ישראל. וראה עוד בתוספות חיצוניות שבשיטה מקובצת ד א אות ב. [ויש להעיר, שלכאורה אף בלי חשבונו של השר מוכרח מן הפסוקים שבכורות הלויים נפדו על ידי עצמם, (אם לא כדחיית התוספות, שנפדו על ידי חמשת שקלים), שהרי לא נזכר באותה פרשה אלא שהלויים פדו את בכורי ישראל, אבל בכורי הלויים לא נזכרו שם].

הכי [כך] אמר ר' יוחנן: אפילו יש לגוי בבהמה איבר שאם יינטל יהיה בה מום קל, הריהי פטורה מן הבכורה. ועוד אמר ר' יוחנן, והדתנן [וזו ששנינו במשנה]: רחל שילדה בכור שהוא מין עז, ועז שילדה מין רחל — פטורה מן הבכורה, ואם יש בו מקצת סימנין של אימו — חייב בבכורה, מכל מקום אין מקריבים אותו, לפי שמום קבוע הוי [הוא], שאינו עתיד לעבור, שמותר לכהן לשחוט עליו (בגללו) את הבכור מחוץ למקדש.

ושואלים: בשלמא [נניח] מה שאמר ר' יוחנן: אפילו מום קל, קא משמע לן [הריהו משמיע לנו] כדברי רב הונא בעמוד הקודם, שגם אם אין לגוי שותפות אלא באזנו של עובר הריהו פטור מן הבכורה, ולאפוקי [ולהוציא] מדברי רב חסדא ורבא, שאמרו שצריך שיהיה לגוי חלק בעובר שאם יינטל יעשה אותו נבילה או טריפה.

אלא מה שאמר ר' יוחנן שרחל שילדה מין עז, אם יש בו מקצת סימנים של אמו הרי זה מום קבוע — מאי קא משמע לן [מה הוא משמיע, מחדש, לנו]? דכיון דאישתני הוה ליה מומא [שכיון שנשתנה ממראה כבש הרי זה מום]? הלוא תנינא [כבר שנינו] דבר זה במשנה: אם פיו של טלה דומה כשל חזיר — הרי זה מום!

וכי תימא [ואם תאמר] שהיה מקום לחלק: התם [שם] שפיו דומה לשל חזיר — נשתנה בצורת דבר שאין במינו קדוש בבכורה, ואילו הכא [כאן] שהוא כמין עז נשתנה בדבר שבמינו קדוש בבכורה, והוצרך ר' יוחנן לחדש שאף זה נחשב מום — הא נמי תנינא [זו גם כן שנינו] ברשימת בעלי המומים שמותר לשוחטם מחוץ למקדש: עינו אחת של כבש גדולה ואחת קטנה,

ותנא [ושנה החכם] בהסבר המשנה: גדולה — גדולה כשל עגל, וקטנה — קטנה כשל אווז! ומוסיפים: בשלמא [נניח] כשהוא אומר קטנה כשל אווז, יכול אתה לומר כי טעם הדבר הוא — משום שאין במינו קדוש בבכורה, שאין דין בכורה בעוף. אלא גדולה כשל עגל, הלוא יש במינו קדוש בבכורה! אלא לאו משום דאמרינן [האם לא משום שאנו אומרים]: כיון דאישתני הוה ליה מומא [כיון שהשתנה מצורת כבש הרי זה מום]? ואם כן לא חידש ר' יוחנן דבר!

ודוחים: לא, טעם הדבר שעינו גדולה כשל עגל הרי זה מום — אין זה משום שנשתנה מצורת כבש, אלא משום דהוה ליה [שהוא נעשה] שרוע, שנזכר בתורה ברשימת בעלי המומים (ויקרא כב, כג), כלומר, שאחד מאיבריו גדול במיוחד. ומעירים: הכי נמי מסתברא [כך גם כן מסתבר לומר], דתנן [שכן שנינו במשנה]: מומין אלו שמנתה המשנה בבהמה, שפוסלים אותה להקרבה, בין מומין קבועין בין עוברין — פוסלין באדם, שאם היו בכהן — הריהו פסול לעבודה. יתר עליהן על מומי הבהמה, מומים נוספים באדם, ובכללם — אם היו עיניו שתיהן גדולות או שתיהן קטנות.

וטעם הדבר: גבי [אצל] אדם הוא דכתיב [שנאמר]: "איש איש מזרע אהרן" (ויקרא כב, ד), דבעינן [שצריכים אנו] לעבודת המקדש איש שהוא שוה (רגיל) בזרעו של אהרן, ולא משונה. אבל בבהמה, אם עיניה שתיהן גדולות או שתיהן קטנות — נמי לא הוי מומא [גם כן איננו מום].

ויש לשאול: עינו אחת גדולה ואחת קטנה מאי טעמא [מה טעם] הוא מום בבהמה? אי [אם] משום שינוי, שאין הוא נראה ככבש — אפילו שתיהן גדולות או שתיהן קטנות נמי [גם כן] היה צריך לפסול! אלא לאו [האם לא] משום דהוה ליה [שהוא] שרוע?

ודוחים: לא, לעולם אימא [אומר] לך שהטעם בעינו אחת גדולה ואחת קטנה הוא משום שינוי, ושינוי הוי מומא [הרי הוא מום]. ודקא קשיא [ומה שהיה קשה] לך: אם משום שינוי, אפילו שתיהן גדולות או שתיהן קטנות צריך היה להיות מום — התם [שם] אין זה נחשב שינוי, שבהמה בריאה ושמנה במיוחד עיניה גדולות, וכחושה במיוחד עיניה קטנות. ודוקא בעין אחת גדולה ואחת קטנה הרי זה נחשב כשינוי שהוא מום, שכן אי מחמת בריותא יתירא — תרווייהו בעי למיברא [אם מחמת בריאות יתירה — שתיהם היו צריכות להבריא], אי מחמת כחישותא יתירא תרווייהו בעי מיכחש [אם מחמת כחש יתר — שתיהם היו צריכות לכחוש].

א כאמור לעיל נחלקו ר' יהודה וחכמים האם שותפות הגוי בבהמה פוטרת מן הבכורה. ובענין זה מסופר, ההיא גיורתא דהוו מסרין לה אחי חיותא לפטומה [גיורת אחת שהיו מוסרים לה אחיה הגויים בהמות לפיטום] ולהשתתף בשבח שתשביח הפרה, אתאי לקמיה [באה לפני] רבא לשאול האם הבכורות של בהמות אלו קדושים בבכורה. אמר לה: לית דחש לה להא [אין מי שחושש לה להלכה זו] של ר' יהודה, שאמר: שותפות גוי חייבת בבכורה.

ב ועוד מסופר, רב מרי בר רחל הויא ליה ההיא חיותא [היה לו עדר בעלי חיים, בהמות], הוה מקנה לאודנייהו [היה מקנה את אוזניהם] של העוברים לגוי כדי להפקיעם מן הבכורה, וכך לא היו קדושים בבכורה בלידתם (שאין קדושת בכורה חלה אלא בשעת הלידה, ובשעת הלידה יש לגוי בהם חלק). ומכל מקום אסר להו [היה אוסר אותם את הבכורות] בגיזה ועבודה כדין בכור, שאסור לגזוז את צמרו ולעבוד בו, ויהיב להו [וכן היה נותן אותם] לכהנים, כדין בכור. ומסופר כי כלאי חיותא [כלו, מתו, הבהמות] של רב מרי בר רחל.

ושואלים: וכי מאחר דאסר להו [שהיה אוסר אותם] בגיזה ועבודה, ויהיב להו [ונותן אותם] לכהנים, כדין בכור, אמאי מקנה להו לאודנייהו [מדוע היה מקנה את אוזניהם] מתחילה לגוי, ומפקיעם מן הבכורה? ומשיבים: עשה כן מחשש דלמא אתי בהו [שמא יבואו בהם] לידי תקלה, שיגזזו אותם או יעבדו בהם. ושואלים: אי הכי [אם כך], מאי טעמא כלו חיותא [מה הטעם כלו הבהמות] של רב מרי? מדוע נענש? ומשיבים: משום דמפקע להו מקדושתייהו [שהיה מפקיע אותם מקדושתם] על ידי מכירת אוזניהם.

ומקשים: והאמר [והרי אמר] רב יהודה: מותר לאדם להטיל מום בבכור קודם שיצא לאויר העולם! ומשיבים: התם [שם] שמטיל בו מום — מקדושת מזבח קא מפקע ליה [הוא מפקיע אותו], שאינו ראוי להקרבה. אבל מקדושת כהן, שיהיה של הכהן, לא מפקע ליה [אינו מפקיע אותו], הכא [כאן], שמוכר את אוזנו לגוי — אפילו מקדושת כהן קא מפקע ליה [מפקיע אותו], שהרי שותפות הגוי פוטרת את העובר מן הבכורה.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] הסבר אחר, מדוע מתו בהמותיו של רב מרי בר רחל: רב מרי בר רחל ידע לאקנויי [יודע היה להקנות] לגוי קנין גמור את אוזנו של העובר, ואולם חזי ליה איניש אחרינא, ואזיל ועביד [רואה היה אדם אחר את רב מרי עושה כן, והולך ועושה כמותו], למכור את אוזן העובר לגוי, וסבר [וסבור] כי רב מרי מילתא הוא דעבד [דבר של מה בכך הוא שעשה] לצורך הקנאה זו, הפקעת הבכורה, ואין לדקדק בדבר ולהקנות כראוי. ואתי [ובא] בה אותו אדם לידי תקלה, שלא להקנות כראוי, ומשום כך מתו בהמותיו של רב מרי, שבאה תקלה על ידן.

ג משנה כהנים ולוים פטורין מפדיון פטר חמור שלהם מקל וחומר: אם פטרו את בכורותיהם של ישראל במדבר מן הבכורה, שנפדו על ידם, שנאמר: "קח את הלויים תחת כל בכור בבני ישראל" (במדבר ג, מה), דין הוא שיפטרו את בכורות חמוריהם של עצמן מן הבכורה.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

This is what Rabbi Yoḥanan said: Even if only a slight blemish would result from the removal of the portion of the animal owned by the gentile, the animal still does not have firstborn status. And in addition, Rabbi Yoḥanan also commented on that which we learned in a mishna (16b): A ewe that gave birth to a goat of sorts and a goat that gave birth to a ewe of sorts are exempt from the mitzva of the firstborn. And if the offspring has some of the characteristics of its mother, it is obligated, i.e., subject to the obligations of firstborn status. Rabbi Yoḥanan commented: Nevertheless, it may not be sacrificed on the altar because this is a permanent blemish. Therefore, a priest is permitted to slaughter it outside of the Temple.

The Gemara asks: Granted that Rabbi Yoḥanan’s first statement that the animal does not have firstborn status even if it has a slight blemish is necessary, as he teaches us that he holds in accordance with the opinion of Rav Huna, who said previously (2b) that even if the gentile owns only the ear of the firstborn it does not have firstborn status, and his statement is to the exclusion of the opinions of Rav Ḥisda and Rava, who said the gentile must own a portion of the fetus that would render it a carcass or a tereifa if it were removed.

But with regard to Rabbi Yoḥanan’s second statement that a goat of sorts that was born to a ewe but has some characteristics of the mother is considered to have a permanent blemish, what is it teaching us? Is it teaching that since it looks different from the normal appearance of a sheep this appearance is considered a blemish? We already learned this in the mishna (40a): Or with regard to a lamb whose mouth is similar to that of a pig, that is a blemish that enables slaughter of the firstborn.

And if you would say that there, where the animal’s mouth is similar to that of a pig, its appearance was altered into a being in whose species there is no sanctity of the firstborn, while here, where it looks like a goat, its appearance was altered into a being in whose species there is sanctity of the firstborn, and Rabbi Yoḥanan teaches that this animal too is considered to be blemished, we already learned this, too, in the subsequent mishna (40b): An animal with one of its eyes large and one small is also considered blemished.

And a tanna taught in explanation of the mishna: A large eye is referring to one as large as that of a calf, and a small eye is referring to one as small as that of a goose. Granted, in the case of an eye as small as that of a goose the reason it is considered a blemish is that there is no sanctity of the firstborn among its species, i.e., that of a bird. But in the case of an eye that is as large as that of a calf there is sanctity of a firstborn among its species. Rather, is it not considered blemished because we say that since it has changed from the appearance of a sheep it is considered a blemish? Therefore, Rabbi Yoḥanan’s statement has still not introduced any novelty.

The Gemara responds: No, an eye as large as that of a calf is considered a blemish because the animal is one that has a limb that is too large [sarua], which is listed in the Torah as one of the blemished animals (see Leviticus 22:23). The Gemara comments: This, too, stands to reason, as we learned in a mishna (43a): Concerning these blemishes that were taught with regard to an animal, whether they are permanent or transient, they also disqualify a priest from performing the Temple service. And the subsequent mishna (44a) adds: Beyond those are additional blemishes that apply exclusively to a person, i.e., a priest: If both of his eyes are large, or both of them are small.

The reason for the latter halakha is that it is with regard to a person that it is written: “Any man from the offspring of Aaron” (Leviticus 22:4), which indicates that we require a man who is equal to the seed of Aaron, i.e., he has an ordinary appearance like other priests; but with regard to an animal, if both eyes are big or both eyes are small, it is also not a blemish.

Accordingly, if one of the animal’s eyes is big or one is small, what is the reason that it is considered a blemish? If it is due to the deviation in appearance, meaning it does not look like a sheep, then even if both eyes are big or both are small it should be considered a blemish. Rather, is it not because it is an animal with a limb that is too large?

The Gemara responds: No, actually I will say to you that the reason an animal with one big eye and one small eye is considered blemished is because of its deviation, as a deviation is considered a blemish. And as for that which is difficult for you, that if it is due to an anomalous appearance then even if both are big or both are small it should be considered a blemish, there it is not considered a deviation. This is because a particularly healthy animal has large eyes, while a particularly weak animal has small eyes. Therefore, only an animal with one large eye and with one small eye is considered to be blemished, as if the large eye is due to extreme health both should have been healthy, and if the small eye is due to extreme weakness both should have been weak.

§ In connection with the dispute between Rabbi Yehuda and the Rabbis whether an animal owned in partnership with a gentile has firstborn status, the Gemara relates the following incident: There was a certain female convert whose gentile brothers would give her animals to fatten and would then divide the profits with her. She came before Rava to ask whether firstborn status applies to the firstborn of these animals. Rava said to her: There is no one who is concerned with this ruling of Rabbi Yehuda, who says an animal owned in partnership with a gentile is obligated, i.e., subject to counting its first offspring a firstborn.

The Gemara relates another incident: Rav Mari bar Raḥel had a certain flock of animals. He would transfer ownership of the ears of the firstborn fetuses to a gentile in order to exempt them from the obligations of firstborn status. But nevertheless he prohibited them from being sheared and used for labor, and gave them to the priests, halakhot that apply to a standard firstborn animal. And ultimately, the animals of Rav Mari bar Raḥel died.

The Gemara asks: But since he prohibited them from being sheared and used for labor and also gave them to the priests, why did he initially transfer ownership of their ears to the gentile, abrogating their firstborn status? The Gemara answers that he did so lest the priests come to experience a mishap with them, improperly shearing them or using them for labor. The Gemara asks: If so, what is the reason that the animals of Rav Mari died as a punishment? The Gemara answers: It was because he abrogated their sanctity by selling their ears.

The Gemara asks: But doesn’t Rav Yehuda say it is permitted for a person to inflict a blemish on a firstborn animal fetus before it emerges into the air of the world? Here, too, Rav Mari abrogated his firstborn animals’ sanctity by selling their ears before their birth. The Gemara answers: There, when one inflicts a blemish on a firstborn animal, he abrogates the animal’s sanctity of the altar, as it is no longer fit for an offering, but does not abrogate its sanctity of the priest, as it is still given to the priest. Here, by contrast, when Rav Mari sold his animals’ ears to a gentile, he abrogated even their sanctity of the priest, as the partnership exempts the animals from the obligations of firstborn status entirely.

And if you wish, say instead that the reason the animals of Rav Mari bar Raḥel died is that he himself knew that is was necessary to transfer ownership of the ears of the fetus to the gentile through a complete transaction. And another person would see him transferring ownership of the ears to a gentile and would go and do it himself but not perform a complete transaction, and would think that Rav Mari performed the same matter in abrogating its firstborn status, and would come to experience a mishap with his animal by not treating it with the sanctity of firstborn status. Due to this concern, Rav Mari should not have transferred ownership of the ears to a gentile, and consequently his animals died.

MISHNA: Priests and Levites are exempt from the obligation to redeem a firstborn donkey; this is derived from an a fortiori inference: In the wilderness the firstborn were redeemed in exchange for the Levites, as it is stated: “Take the Levites in exchange for all the firstborn among the children of Israel and the animal of the Levites in exchange for their animals” (Numbers 3:45). If the priests and Levites rendered exempt the firstborn children and donkeys of the Israelites in the wilderness from being counted firstborns, it is only logical that the priests and the Levites should render the firstborn of their own donkeys exempt from being counted firstborns.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

הכי קאמר רבי יוחנן אפי' מום קל. כרב הונא דאמר אפי' אזנו של עובד כוכבים פטור ואף האי נמי אמור בי מדרשא דתנן רחל שילדה כו' פטור מן הבכורה דכתיב או בכור עז עד שיהיה הוא ובכורו עז:

ואם יש בו מקצת סימנין דומין לאמו חייבת בבכורה וזהו החדוש דאמור בי מדרשא. דמום קבוע הוי האי נדמה אע"ג דיש בו מקצת סימן ונשחט על זה המום ופסיל למזבח:

ואמר ליה רבי אלעזר בשלמא מום קל דאמר היינו חדוש דקמ"ל דאמרינן אפי' אזנו:

וכי תימא. האי משום הכי הוי מום דנשתנה בדבר שאין במינו קדוש בבכורה חזיר:

הכא. ברחל שילדה דנשתנה בדבר שבמינו קדוש בבכורה ואפי' הכי הוי מום והיינו חדושיה:

הא נמי תנינא. דהוי מום:

לא. אי מהכא לא ילפי' דהכא לא משום טעם דאישתני הוי מומא אלא משום דכי הוי עינו גדולה כשל עגל היינו מום גמור דהיינו שרוע. ואמרינן כל יתר כנטול דמי ואי לאו דאמור בי מדרשא דשינוי הוי מום קבוע מהכא לא שמעינן מיניה דהא שרוע הוי:

הכי נמי מסתברא. דהאי משום שרוע הוא ולא משום שינוי:

דתנן מומים אלו. דקא חשיב התם:

לא לעולם אימא לך. שינוי הוי מומא ומהכא שמעינן:

ודקא קשיא לך. אי משום שינוי אפילו שתיהן גדולות נמי:

התם. שתיהן גדולות או קטנות לא הוי מחמת שינוי אלא או מחמת בריותא יתירא הוו תרווייהו גדולות או מחמת כחישותא הוו קטנות אבל הכא באחת גדולה ואחת קטנה לא הוי לא מחמת ברייתא ולא מחמת כחישותא אלא משום שינוי ואכתי מהכא שמעינן ליה והדרא קושיא לדוכתיה:

דהוו מסרי לה אחהא עובדי כוכבים חיותא לפטומא משלה כדי שיהו חציים של זה:

אתאי לקמיה דרבא. ופטרה מבכורה:

הויא ליה ההיא חיותא. עדר של בהמות:

מקני לה לאודנייהו. דבכורותיו במעי אימן לעובד כוכבים דבתר דנולדו לא מצי מקני [דזכה בהן] כהן דהוצאה מרחם מקדש. ולא לפטרן מבכור הוה מתכוין דהא אפי' הכי הוה אסר ליה בגיזה ובעבודה ויהיב להו לכהנים אלא דאי לא ידע ישראל דבכור הוי ושחיט ליה ואכיל ליה דלא אתי לידי תקלה דהוו ליה חולין:

וכלאי חיותא. ומתו בהמותיו (כעין) [מפני] שהיה מוציאן לחולין:

אי הכי. כיון דכוונתו לטובה היתה מ"ט כלאי חיותא משום כו':

מותר להטיל מום בבכור. כדי שלא יבא בו לידי תקלה:

קודם שיצא לאויר העולם. דבתר שיצא כולו אסור.א)נראה דצ"ל וה"ה נמי דיכול להקנות אז לעובד כוכבים ומ"ט כלו חיותא דרב מרי: הם הכי לישראל. דרב מרי:

התם. דרב יהודה משום הכי שרי (מש"ה) דלא מפקע ליה אלא מקדושת מזבח:

ואי בעי תימא רב מרי נמיב)אולי צ"ל רב מרי נמי אף דאפקע ליה מקדושת כהן נמי שרי דשותפות עובד כוכבים פטורה וכו': מפקע להו מקדושת כהן דשותפות עובד כוכבים פטורה ומשום הכי כלאי חיותא דרב מרי בר רחל ידע לאקנויי קנין גמור לכל אדם אפי' שלא בפניו כגון על ידי בנו ובתו הגדולים דאית להו יד וזכו ליה לעובד כוכבים זכייה גמורה דאית ליה חלק בגויה וכו"ע לא ידעי דלא גמרי [דינא] ומאן דחזי ליה לרב מרי דמקני לעובד כוכבים אזיל נמי ומקני וסבר דאפי' ע"י בנו ובתו הקטנים יכול לאקנויי ועביד על ידן ונהיג בהו דין דחולין ואתי לידי תקלה ומשום הכי כלאי חיותא דעל ידיה מכשלי אחרינא:

הכהנים והלוים פטורים. מפדיון פיטרי חמוריהן מק"ו אם פטרו וכו':

קס"ד השתא הלוים גופייהו קאמרינן אם פטרו פטרי חמורי ישראל במדבר כדכתיב ואקח את הלוים תחת כל בכור וגו' דין הוא שיפטרו פטרי חמורים של עצמן. וקא מתמה גמרא וכי אינהו גופייהו לוים פטור מפטרי חמורים במדבר:

בפרש"י בד"ה או אחת כו' כשל אווז ובד"ה לאו משום דה"ל כו' עכ"ל ובד"ה לעולם כו' שרוע עכ"ל ואח"כ מ"ה תרוייהו בעו והא ודאי משונה הוא ואי קשיא אצטריך לר"י כו' עכ"ל כצ"ל לא ידענא מאי קשיא ליה דהא קושטא הוא למאי דקאמר לעולם אימא לך משום שינוי כו' דקושיא הוא לר"י מאי אצטריך לאשמעי' טפי ממתני' ודו"ק:

תוס' בד"ה אלא לאו וכו' דהכא דייקי' שתיהן גדולות הוי שינוי ולא כו' עכ"ל כצ"ל:

בד"ה דקא מפקע כו' בגוף העובר אבל הקנאה כו' ומיהו אי עבד עבד כו' אפי' בהא דרב יהודה משמע בר"פ כיצד מערימין כו' בו מום אי לאו כו' ורב מרי נמי דמקנה אוזנייהו לא נענש אלא משום הפקעה ולקמן כו' טרפה או נבלה ולאידך כו' לאקנויי וכ"ע לא כו' אבל כי מקנה אזני הבהמות שרי דלא כו' כצ"ל:

גמרא יתר עליהן אדם עיניו שתיהן גדולות כו'. ר"ל וחשיב שם בתוכן עיניו כו'. והוא שם (מד) במשנה:

שם אבל בהמה שתיהן גדולות כו'. נמי ל"ה מומא. ר"ל כמו שאר מומין דחשיב התם במה שיתר עליהן אדם:

שם ר"מ בר רחל ה"ל חיותא כו'. כצ"ל ותיבת ההיא נראה למחוק וכן ליתא ברא"ש:

תד"ה דקא. ומשני אפשר כדרב יהודה. כצ"ל:

בא"ד ולאידך לישנא דמפרש כו'. כצ"ל:

תד"ה כהנים. לא הזקיק הכתוב כו'. כ"נ דצ"ל:

גמ' דהוו מסרין לה אחהא חיותא כצ"ל:

שם רב מרי בר רחל הוי ליה ההיא חיותא כצ"ל:

שם ויהיב להו לכהנים וּכְלָאִי חיותא כצ"ל:

רש"י ד"ה הכי אמר רבי יוחנן וכו' הוי מום קבוע להשחט עליו כצ"ל:

שם ד"ה אחהא נכרים הוו כצ"ל:

שם מקנה לאוזנייהו לנכרים כצ"ל:

תוס' ד"ה דקא מפקא וכו' ואע"ג דאית ספרים דגרס לאודנהא לשון נקבה כצ"ל:

בא"ד דלמא מפיק ראשו קודם כצ"ל ותי' את נמחק:

בא"ד ולקמן פרק בתרא פריך לקנינהו להו לאונייהו כצ"ל:

תוס' בד"ה כהנים ולוים וכו' מצינו לשנויי אותן ג' וכו' א"כ למננייהו בהדי כצ"ל:

הכי אמר רבי יוחנן. בי מדרשא דהאי חייב דקתני חייב ליתנו לכהן קאמר אבל למזבח לא קרב דהאי דאישתני הוי מום קבוע לשחוט עליו בחוץ כבכור בעל מום ששוחטו כהן ואוכלו: כדרב הונא. דאמר אפי' אזנו: תנינא. לקמן בפ' על אלו מומין שוחטין את הבכור (דף מ.): הכא נשתנה כו'. ולהכי איצטריך לר' יוחנן לאשמועינן דמום הוא: או אחת גדולה. כשל עגל או אחת קטנה כשל אווז: יש במינו קדוש בבכורה. ואפי' הכי הוי מומא ואמאי איצטריך לרבי יוחנן למימר: לא משום דהוה ליה שרוע. דשרוע האמור בתורה זו היא שאברו אחד גדול מחבירו אבל שינוי אחר כגון שבצמרו דומה לעז לא שמעינן דמום הוא הלכך איצטריך לרבי יוחנן לאשמועינן: מומין אלו. שפירשו חכמים בבכור: בין עוברין בין קבועין פוסלין. באדם בכהן כל זמן שמום בו לא יעבוד: שוה בזרעו. שדומה לבני אדם: לעולם אימא לך כו'. ומהכא לא תסתבר משום שרוע: תרוייהו בעו. והא ודאי משונה הוא ואי קשיא אמאי איצטריך לר' יוחנן למימר הא אוקימנא דשינוי הוי מומא תריץ כיון דאיכא למימר נמי דלאו משום שינוי הוא אלא משום שרוע איצטריך לר' יוחנן למימר: אחי. עובדי כוכבים הוו: אתאי לקמיה דרבא. למיבעי אי מיחייבא בבכורה: מקנה לאודנייהו לעובד כוכבים. לאפקועינהו מבכורה: ואסר להו. לבכורות בגיזה ועבודה כבכורים גמורים ויהיב להו לכהנים: וכלאי חיותא. מתה מקנהו: לידי תקלה. שלא יגוז ויעבוד בהן: אי הכי. דלטובה נתכוון אמאי כלאי חיותיה: קודם שיצא. ועדיין לא נתקדש דבכור ברחם תליא קדושתיה דכתיב כל הבכור אשר יולד ולא הוי כמטיל מום בקדשים: מקדושת כהן לא מפקע ליה. דהוי כבכור בעל מום הניתן לכהן וחייב כהן לנהוג בו קדושה שלא יגוז ויעבוד בו וכשהוא שוחטו אינו שוחטו באיטליז ואינו נמכר באיטליז ואינו נשקל בליטרא כדלקמן (דף לא.): הכא. מכי מקני לה לעובד כוכבים דלא חיילא עליה שם קדושה ואע''ג שהוא נוהג בו קדושה הוי כנוהג קדושה בחולין גמורין: קנין גמור. ליטול מעות מן העובד כוכבים דעובד כוכבים לא קני אלא בכסף כדאמרי' לקמן בפרק שני (דף יג.): מילתא הוא דעבד. מילתא בעלמא בדיבור ואינו נוטל דמיו: מתני' כהנים ולוים פטורין. קא סלקא דעתך אפטר חמור קאי: אם פטרו. לוים בכורי ישראל במדבר: דין הוא כו'. ומשמע דגוף הלוים פטרי חמורי ישראל: גמ'

אלא לאו משום דהוה ליה שרוע. ושינוי לא הוי מומא וא''ת אם כן קשה טפי לר' יוחנן דאמר לעיל כיון דאישתני הוי מומא דהכא דייקינן שתיהן גדולות הוי שינוי ולא חשיב מומא ויש לומר ההיא דלעיל שינוי חמור טפי משתיהן גדולות או שתיהן קטנות: דקא מפקע להו מקדושתייהו. מה שאין נזהרין עכשיו ואע''פ שנענש רב מרי פר''ת רב מרי נענש לפי שהיה מקנה אזנו של עובר ואיכא הפקעה בגוף העובר אבל הקנאה באם שריא ואע''ג דאית ספרים דגרסי לאזנה לשון נקבה היינו משום דקאי אחיותא והכי נמי אסר לה בגיזה ועבודה וא''ת לקמן פ''ט (דף נג.) דפריך גבי מעשר בהמה ואינו נוהג בזמן הזה דלא ליתי לידי תקלה אי הכי בכור נמי לא לנהוג בזמן הזה משום תקלה ומשני אפשר כדרב יהודה אמאי לא משכחת תקנה באמהות כדפרישית י''ל התם כיון דאיכא חשש תקלה ויש להם לתקן בלא הפקעה מכהן שיעשה כרב יהודה לא רצו לתקן שיעשה לעולם כך ע''י הפקעה ומיהו אי עבד עבד אי נמי בימי רב מרי היו בקיאין להטיל מום בבכור קודם שיצא לעולם אסור לעשות ע''י הפקעה אבל אנו דלא בקיאין בכך מוטב להקנות לעובד כוכבים קודם שיבא לידי תקלה כדמשמע פ' בתרא (לקמן דף נג.) דאי לאו משום דאפשר כרב יהודה היה לנו לתקן להקנות לעובדי כוכבים ואנן דלא בקיאינן הוי כלא אפשר (ואפי' בהא דרב יהודה בפרק אין מערימין) דאסור מן הדין גזירה דלמא מפיק את ראשו קודם שיטיל בו מום אי לאו משום דרב יהודה עדיפא להטיל בו מום קודם שיצא לעולם כי היה צריך להשהותו עד שיפול מום מעצמו ונראה דבהקנאת אזן לחוד שרי דקי''ל כרב הונא מדקאי ר' יוחנן כוותיה ואמר אפי' מום קל ורב מרי נמי דמקנה אזנייהו לא נענש אלא משום הפקעה ולקמן פ' בתרא (ג''ז שם) פריך לקנינהו להו לאודנייהו לעובד כוכבים ולכל היותר מותר ע''י הקנאה בדבר שעושה אותה טריפה או נבילה ולאידך לישנא מפרש שנענש רב מרי משום דידע לאקנויי וכ''ע לא ידעי וסברי רב מרי מילתא בעלמא הוא דעבד ואתי לידי תקלה יש לפרש נמי רב מרי שהיה בקי בדרב יהודה לית ליה למיעבד בקנין דאתי למיטעי אבל לדידן לא אפשר בענין אחר עוד פר''ת רב מרי שהיה מקנה אזן עובר לעובד כוכבים הוי דבר שלא בא לעולם אלא היה מקנה בהמה לאזני עובר כמו דקל לפירותיו וטעה אינש ואמר אזני עובר היה מקנה כמו פירות דקל ואתי לידי תקלה אבל כי מקנה אזני הבהמות שרי דלא אתי למיטעי ולפי' הקונטרס לא יתכן לפרש כן שפירש רב מרי היה יודע להקנות קנין גמור ליטול מעות מן העובד כוכבים דעובד כוכבים לא קני אלא בכסף כדאמר לקמן פ''ב (יג.) וסברי מילתא בעלמא הוא דעבד ואינו נוטל דמים ומיהו לפי דבריו לא היה לו להזכיר ראיה [מלקמן] דאדרבה לר' יוחנן דאמר דבר תורה מעות קונות דריש לה לקמן (דף יג:) מיד עמיתך בכסף הא לעובד כוכבים במשיכה וכרבי יוחנן [קי''ל]: כהנים ולוים פטרו עצמן מק''ו. וא''ת בלא ק''ו תיפוק ליה מתוך קונטרוקוס השר דמשני (לקמן ה:) אותם ג' מאות בכורים היו ואין בכור מפקיע בכור משום דדיו שיפקיע של עצמו ש''מ דשל עצמו מיהא מפקיע י''ל אי לאו ק''ו מצינו לשנויי אותן ג' מאות בכורות היו והוצרכו פדיון וכי תימא א''כ למנינהו בהדי שלשה ושבעים ומאתים העודפים מצי למימר לא הוחזק הכתוב למנות אלא דישראל לחודייהו:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד