חולין קמ ע"א

דף קמ - א

תא שמע מדברי הכתוב בדניאל [פרק ד]:  "ובענפוהי [של האילן] ידורון צפרי שמיא", והרי ודאי שגם צפרים טמאות מתקבצות ודרות באילנות. ומוכח שגם צפרים טמאות נכללות בשם "צפור"?!

דוחה הגמרא: "צפרי שמיא" איקרו גם הטמאין, אבל "צפרי" סתמא בלי שם לואי

- לא איקרו טמאין אלא רק טהורין.

תא שמע: מהכתוב בפרשת סימני טהרה וטומאה בבהמות ועופות [דברים יד יא] "כל צפור טהורה תאכלו". ומכך שהוצרך הכתוב לומר "צפור טהורה", ולא אמר "צפור" סתם, מכלל, דאיכא גם צפור טמאה, והוצרך ללמד שדווקא צפור טהורה תאכלו ולא טמאה.

דוחה הגמרא: לא תדייק כך. אלא, מכלל דאיכא צפור אחרת אסורה, ואותה לא תאכלו, אך אין הכוונה לציפור טמאה.

ודנה הגמרא: מאי היא אותה צפור שהוצרך הכתוב לאוסרה? אי טרפה, הרי בהדיא כתיב שהיא אסורה באכילה, שנאמר "נבלה וטרפה לא יאכל".

ואי בצפור השחוטה דצפורי מצורע שהיא אסורה בהנאה, הרי מסיפא דקרא נפקא, כי נאמר יתור בפרשת סימני טהרה [שם יב] "וזה אשר לא תאכלו מהם" - לרבות שחוטת מצורע. [אבל הצפור המשולחת של מצורע ודאי מותרת באכילה, כי אילו לא היתה מותרת, לא היתה אומרת התורה לשלחה, שהרי יכולין להכשל בה בני אדם שימצאוה, שלא יידעו שהיא משולחת דמצורע ויאכלוה] ^[1].

ומבארת הגמרא: לעולם בשחוטה דמצורע, והוצרך הכתוב לומר פסוק נוסף לאוסרה, כדי לעבור עליו בעשה ובלא תעשה, כי מהפסוק "וזה אשר לא תאכלו מהם", שמענו רק לא תעשה. ואילו הרישא של הפסוק מלמדת שיש בו גם לאו הבא מכלל עשה. כי מכלל העשה של "כל צפור טהורה תאכלו" משמע, דווקא טהורה תאכלו, אבל טמאה לא תאכלו, ולאו הבא מכלל עשה, עשה הוא.

ומקשה הגמרא: אם כן, למה העמידו את הפסוק בציפור השחוטה של מצורע? ולוקמה בטרפה, ונבאר שהוצרך לומר פסוק נוסף, כי אף על גב שאיסור טריפה נאמר מפורש בתורה, בא הכתוב ללמד לעבור עליו בעשה ולא תעשה?!

ומתרצת הגמרא: כיון שהוא מקרא סתום, ואין אנו יודעין במה הוא מדבר, אם בשחוטה של מצורע או בטרפה, הרי הוא "דבר הלמד מענינו", דהיינו מהענין שהוא כתוב בו, ומקרא זה בענינא דשחוטה דכתיב. שהרי הוא נאמר בפרשת צפור טהורה הנאכלת, והיא צפור שהותרה בשחיטה. ולכן הוא נדרש שהוא בא לאסור שחוטה של מצורע, שהיא בכלל "ציפור השחוטה", ולא טרפה, שאינה שחוטה.

תא שמע: מדכתיב בצפורי מצורע "שתי צפרים חיות". מאי "חיות"? לאו, ש"חיות בפיך", שמותרות לפיך, דהיינו טהורות. מכלל, דאיכא מיני צפורים שהם "לאו שחיות בפיך", אלא טמאות?!

דוחה הגמרא: לא. מאי "חיות"? שחיין ראשי אברים שלהן. ובא הכתוב למעט שלא יקח המצורע צפרים מחוסרי אבר לטהרתו.

תא שמע מסיפא דקרא: "טהורות". מכלל דאיכא צפרים טמאות!

דוחה הגמרא: לא. מכלל דאיכא צפרים טרפות. ובא הכתוב לומר שאינן כשרות לצפור השחוטה של מצורע, אף על פי שנשחטת מחוץ למחנה, ואינה קרבן, [ולצפור המשולחת ודאי אינן כשרות, כי לא אמרה תורה שלח לתקלה].

אך תמהה הגמרא: למה צריך למעט טרפות?! הרי מדכתיב "חיות" נפקא!

הניחא למאן דאמר טרפה חיה, לפיכך לא התמעטה טרפה מהכתוב "חיות", כי גם טריפה חיה היא.

אלא למאן דאמר טרפה אינה חיה, מאי איכא למימר?

ועוד, בין למאן דאמר טרפה חיה, בין למאן דאמר אינה חיה, הרי מדתנא דבי רבי ישמעאל נפקא לפסול טרפה לצפרי מצורע!

דתנא דבי רבי ישמעאל: נאמר "מכשיר", אשם מצורע וחטאות זבין ויולדות, שבא להכשיר באכילת קדשים, ו"מכפר", חטאות ואשמות הבאין לכפר, הנעשים בפנים בעזרה.

ונאמר מכשיר, צפרי מצורע הבאין לטהר, ומכפר, שעיר המשתלח, ^[2] הנעשין בחוץ. מה מכשיר ומכפר האמור בפנים, עשה בו מכשיר כמכפר, שהרי גם אימוריהן של מכשירין קריבין כמכפרין.

אף מכשיר ומכפר האמור בחוץ, עשה בו מכשיר כמכפר. וכשם ששעיר המשתלח טרפה פסול, כי צריך שיהיו שני השעירים ראויים לקרבן לה' קודם שמפיל עליהם את הגורל [איזה לקרבן לה' ואיזה לעזאזל], כך גם טריפה פסולה לצפורי מצורע.

ואם כן, אין צורך בפסוק נוסף למעט טרפה בצפורי מצורע?!

אלא, אמר רב נחמן בר יצחק: "טהורות" נאמר למעוטי צפורי עיר הנדחת.

ומבארת הגמרא: למאי? לאיזה צפור מצפרי המצורע צריך מיעוט כדי לפסול בה צפורי עיר הנדחת?

אי לשילוח, שלא יקח צפור עיר הנדחת לצורך צפור המשתלחת של מצורע, הרי פשיטא הוא!

שהרי לא אמרה תורה "שלח" לתקלה! ^[3] ואם ישלח צפור עיר הנדחת, שמא יצודו אותה אחר השילוח, ולא ידעו שהיא הצפור השתלחת דמצורע, ויכשלו באכילתה, והרי היא אסורה בהנאה! ^[4]

אלא ודאי לשחיטה. המיעוט נצרך שלא יקחנה כצפור השחוטה, שאין בה תקלה, שהרי יכול לשרפה אחר השחיטה ^[5].

רבא אמר: האי "טהורות", בא למעוטי שלא לזווג לה לצפור החיה המשתלחת של מצורע זה אחר שנטהר, צפור אחרת לשם מצורע אחר קודם שלוחיה של הראשונה. כי כך משמעות הכתוב: "טהורות", מכלל שיש אסורות. ואלו הן: צפור המשתלחת של מצורע.

ומבארת הגמרא: למאי, איזה שימוש יכול המצורע השני לעשות בצפור של הראשון?

אי לשחיטה, פשיטא שאסור לזווגה לצפור המשתלחת של השני, כי הא בעיא שילוח משום מצורע ראשון?!

אלא לשילוח. וסלקא דעתא שיכול לשלחה פעם נוספת לשם מצורע אחר, ולכך הוצרך הכתוב ללמד שלא יקח מצפרי הראשון ^[6].

רב פפא אמר: "טהורות" בא למעט צפורים שהחליפו אותן בעבודה זרה, שמכר עבודה זרה לגוי עובד כוכבים, וקבל את הצפורים תמורתה. והן אסורות משום דכתיב "והיית חרם כמוהו", ודרשינן: כל מה שאתה מהייה הימנו, מעבודה זרה, יהא כמוהו.

ומבארת הגמרא: למאי הוא רוצה להשתמש בצפורים אלו, אי לשילוח, הרי לא אמרה תורה שלח לתקלה, וצפור זו אסורה בהנאה?!

אלא לשחיטה, ועל כך נאמר הפסוק ללמד שאסור לשחוט צפור זו לשם שחוטה דמצורע.

רבינא אמר: הכא במאי עסקינן, בעוף שהרג את הנפש, ומלמד הפסוק שהוא פסול לצפרי מצורע.

ודנה הגמרא: היכי דמי?

אי דגמר דינא בבית דין להרגו, הרי בר קטלא הוא! ואם כן פשיטא שאינו ראוי לא לשילוח ולא לשחיטה, שהרי דינו בסקילה? אלא על כרחך מדובר קודם גמר דינא.

ולמאי רוצה המצורע להשתמש בעוף הזה?

אי לשילוח, הרי בעי לאתויי את העוף לבי דינא וקיומי בו "ובערת הרע מקרבך", והיאך יוכל לשלחו לחפשי?!

אלא בהכרח, הוא צריך לו לשחיטה. וסלקא דעתא שיוכל לקיים בו "ובערת הרע מקרבך" על ידי שישחטנו לשם מצורע, שהרי סוף סוף הוא מבוער מן העולם, ועל כך אמר הכתוב שאסור ^[7].

שנינו במשנתנו: עוף טמא רובץ על ביצי עוף טהור.

מקשה הגמרא: בשלמא עוף טמא רובץ על ביצי טהור, פטור מלשלח, משום דבעינן "צפור" - וליכא, שהרי עוף טמא אינו נקרא "צפור".

אלא עוף טהור רובץ על ביצי עוף טמא, למה פטור משילוח, הא "צפור" הוא?!

מתרצת הגמרא: כדאמר רב כהנא בעניין אחר, שדרשו: "ואת הבנים תקח לך", ולא לכ לבי ך! הכא נמי, "תקח לך", ולא לכלבים. וביצי עוף טמא הרי אינן ראויין לו אלא רק לכלביו.

והיכא איתמר דרב כהנא?

אהא דתניא: אם היתה האם טרפה, חייב בשילוח. ^[8] אבל אם האפרוחים טרפות, פטור משילוח.

מנא הני מילי?

אמר רב כהנא: דאמר קרא "תקח לך", ולא לכלביך. ואפרוחי טריפה אינם ראויים אלא לכלביו.

מקשה הגמרא: ולהקיש אם טרפה לאפרוחים, ונלמד כך: מה אפרוחים טרפות פטור משילוח, אף אם טרפה נמי יהא פטור מלשלח?!

מדתניא דבי רבי ישמעאל נפקא דתנא דבי רבי ישמעאל נאמר מכשיר ומכפר בפנים וכו'. ואוקמא רב נחמן למעוטי ציפורי עיר הנידחת.

ורבי אבא לשלא יזוגנה. ואיכא למידק אכתי חיו' לחיין ראשי איברין שלהן למה לי, מדתנא דבי רבי ישמעאל נמי נפקא דהא מחוסר אבר פסול למזבח. תירצו בתוספות דרב נחמן ורבי אבא ורב פפא לא פליגי אהדדי, אלא לרב נחמן חיות למעוטי שלא יזוגנה וטהורות למעוטי צפורי עיר הנידחת וטהורות שלא יזוגנה, וכן לרב פפא חד למעוטי היא וחד למעוטי אידך, אלא דאכתי איכא למידק צפורי עיר הנידחת גופייהו מדתנא דבי רבי ישמעאל נפקי, דהא משמע דאסורין לגבוה מיבעיא. ועוד כיון דאסורין בהנאה לא קרינא בהו ממשקה ישראל. ותירצו בתוספות דשמא לא ממעטינן ממשקה ישראל אלא כעין ערלה וכלאי הכרם שלא היתה להם שעת הכושר, ואמרו שכן מוכיח בפרק קמא דמנחות (ו, א) אבל צפורי עיר הנידחת שהיתה להם שעת הכושר לא ואי משום הנאה מצות לאו ליהנות ניתנו. ומתוך כך אמרו שגם צפורין שהחליפן בע"ז כשירין לכפרה, דאי לא היכי מוקי לה רב פפא בהכין, תיפוק מדתני דבי רבי ישמעאל ואמרו דמשום כך נקט לה רב פפא צפורין שהחליפן בע"ז ולא נקט צפורין הנעבדין דמשום הנך אסורין הן ואינן ראויין לכפרה.

נאמר מכשיר ומכפר בפנים ונאמר מכשיר ומכפר בחוץ וכו' פרש"י ז"ל מכשיר בפנים אשם מצורע וחטאת של מחוסרי כפרה דזבין ויולדת וכו'. מכפר בפנים כל חטאות ואשמות דעלמא מכשיר בחוץ ציפורי מצורע שבאין לטהר מכפר בחוץ שעיר המשתלח שמכפר על ישראל וכשם שבפנים עשה בו מכשיר כמכפר לכל ענין כשרותו לטהר והכשר ושלא יהיה בו מום פוסל שהרי גם המכשירין קריבין אמורי' שלהם אף בחוץ עשה צפורי מצורע הבאין להכשיר כשעיר המשתלח הבא לכפר שאסור במום דבעינן ראוי לשם שבאיזה שנפל בו הגורל לשם יהיה ראוי למזבח. וק"ל א"כ דאיתקש מכשיר למכפר בחוץ לענין מום אכתי חיות למעוטי בעלי מום שאין חיין ראשי איבריהם למה ליה מדתניא דבי ר' ישמעאל נפקא שהרי מחוסר אבר אין לך בעל מום פסול למזבח גדול ממנו ופרצו רבותינו בעלי התוס' ז"ל דרב נחמן בר יצחק ורבי אבא לא פליגי אהדדי ולר' נחמן בר יצחק טהורות למעוטי טריפות וחיות למעוטי שלא יזוגנה עם אחרות. ולר' אבא טהורות למעוטי שלא יזוגנה וחיות למעוטי של עיר הנדחת. וא"ת אכתי אמאי לא מימעטי של עיר הנדחת נמי דאסור בהנאה מדתנא דבי ר' ישמעאל דהא ודאי כיון דאסורי להדיוט אסורים הן לגבוה דבעינ' ממשקה ישראל וכו'. ותרצו דלא ממעטיני' לגבוה משום דמשקה ישראל אלא אסורים מעיקרא שלא היתה להם שעת הכושר מעולם אבל כל שהיה בו שעת הכושר ונאסר להדיוט לא ממעטינין אלא נרבע ונעבד ומוקצה דמעיטנהו קרא. ואי משום הנאה מצוה לאו להנות ניתנו. ומהאי טעמא נמי צפרי' שהחליפן בע"א כשרין לגבוה והיינו דלא אתי' ליה לרב פפא מדתניא דבי רבי ישמעאל ומייתי להו מדכתיב טהורות ומה"ט נקט ציפרין שהחליפו בע"א ולא נקט צפרים הנעבדים משום דהנהו אסורין לכפרה ומדתניא דבי ר' ישמעאל נפקא. ואין זה מחוור דהא בגמ' לא מייתי מעיקרא הא דתנא דבי ר"י אלא אטהורות בלחוד ולא לטריפה והנכון דלא מצי למילף מכשיר ממכפר בחוץ לענין מומין דהא לא דמי להו אהדדי דאלו מכפר דחוץ דהיינו שעיר המשתלח שהוא בהמה נפסלת במום ואלו מכשיר בחוץ שהם צפרי מצורע אינם נפסלין במום דתמות וזכרות לבהמה ואין תמות וזכרות לעופות הלכך מדתנא דבי רבי ישמעאל לא ממעטי מחוסר אבר בצפרי מצורע אבל טריפה שהוא שוה בין בעוף בין בבהמה ואסורים להדיוט ולגבוה ממעט מיני' שפיר והכא ה"פ אף בחוץ עשה בו מכשיר כמכפר שאסור בטריפה וכן פי' הרמב"ן ז"ל ופרכי' ולמאי אי לשלוח לא אמרה תורה שלח לתקלה מכאן הוכיח ר"ת ז"ל שאותן עופות שנמצאין במקצת מקומות שנוצרין באילנות שהן מותרי' בסימני טהרה ואינם בכלל שרץ העוף שהרי לא אמרה תורה שלח לתקלה. ואין הראיה נכונה שאם אומר שיהיה בכלל העופות האסורין לית ביה מצות שילוח דהא תנן עוף טמא פטור מלשלח ורבותי' ז"ל הסכימו לאיסור בדבורי' הנבראי' באילנות וכן הדבר נראה:

שתי צפרים חיות היו באותן בטהרת המצורע כמו שנתפרש בפרשת זאת תהיה שוחטין האחת ומשלחין האחרת המשולחת מותרת באכילה שלא אמרה תורה שלח לתקלה והשחוטה אסורה בהנאה משעת שחיטה ותקבר ואם אכלה עובר על לא תעשה ועל עשה שנאמר וזה אשר לא תאכלו ודרשו בו זה לרבות צפור שחוטה שבטהרת מצורע ללא תעשה ובמקום אחר נאמר כל צפור תאכלו הא אחרת לא תאכלו ולאו הבא מכלל עשה עשה אבל האוכל את הטרפה אין בה אלא איסור לא תעשה לבד:

צפורי מצורע צריך שלא יהיו מחוסרות אבר וכן שלא יהא בהם שום טרפות הנודע שחט האחת ונמצאת טרפה יקח זוג לשניה והשחוטה מותרת בהנאה שאין שם צפור של מצורע חל על הטרפה כלל כך דרשו רבותינו נאמר מכשיר בפנים ר"ל אשם מצורע וקרבן מחוסרי כפרה של זב ויולדת שביאתן להתירו בקדשים ונאמר מכפר בפנים כל חטאות ואשמות וכן נאמר מכשיר בחוץ והוא צפרי מצורע שבאין לטהרו ומכפר בחוץ והוא שעיר המשתלח מה מכשיר ומכפר האמור בפנים עשה בו מכשיר כמכפר שכל טהרה או כשרות הצריך לזה צריך אף לזה שהרי אף הם אימורים שלהם קרבים אף בחוץ עשה בו מכשיר כמכפר ומה שעיר המשתלח הטרפה פסולה בו שהרי אלו חל עליו הגורל לגבוה היה קרב אף המכשיר והוא צפרי מצורע הטרפה פסולה בו:

שתי צפרים אלו אין לוקחין אותם מצפרים שבעיר הנדחת ולא מצפרים שהוחלפו בדמי ע"ז ולא מצפרים שהרגו את הנפש בין קודם גמר דין בין לאחר גמר דין שהרי כל אלו אסורות בהנאה ולא סוף דבר בצפור המשתלחת שהרי לא אמרה תורה שלח לתקלה והרי צדין אותה לאחר זמן ואוכלין את האיסור אלא אף אותה ששוחטין אסורה בכל אלו:

מצורע ששחטו הצפור האחת שלו וקודם שישלחו את השניה בא מצורע אחר ליטהר לא יאמר לו הבא צפור אחת לשחיטה ותזדווג עם זו הנשארת לזה ואחר שחיטה נשלח את זו על שם שניכם אלא ישלח את הראשונה לשם הראשון וזה האחרון יביא שתים אחרות אחת לשחיטה ואחת לשלוח:

היתה האם טרפה חייב לשלח אבל אם היו האפרוחים טרפות פטור מלשלח את האם שהרי אין כאן תקח לך:

גמ' צפורים שהחליפו בע"ז כו' כצ"ל:

בפרש"י בד"ה שמכפר שעיר המשתלח דאסור במום כו' עכ"ל אין זה מדוקדק דאסור בטרפה ה"ל למנקט דבהכי קיימינן מיהו קושטא הוא דאיסור מום נמי נפקא ליה מהתם ולא איצטריך חיות אלא אי כדרב נחמן ב"י ואי כדרבא ולא פליגי כמ"ש התוס' ודו"ק:

תוס' בד"ה טריפות מחיות כו' ומשמע נמי מהתם דליכא לאוקמי קרא אתרוייהו עכ"ל הוא הוכחה לקושייתם הראשונה וק"ל:

בד"ה למעוטי כו' וצ"ע בבהמת עיר הנדחת אם עבר והקדישה כו' עכ"ל פירוש בהקדישה קודם שנעשית עיר הנדחת לא חל עליה איסורא דעיר הנדחת כדאמרינן בפרק חלק שללה ולא שלל הקדש ולאחר שנעשית עיר הנדחת ודאי לכתחלה דאסיר להקדישה ולהקריבה משום דמאיס כדאמרינן בסוף פרק כסוי הדם גבי שופר של ע"ז אבל הא קשיא להו בעבר והקדישה והקריבה למה יהיה קרבן כשר כיון דלשריפה קיימא וכתותי מכתת שיעורא כדאמרינן ס"פ כסוי הדם דלא יצא בשופר של עבודת כוכבים דישראל מה"ט ודו"ק:

ד"ה טרפות מחיות נפקא וכו' ומשמע נמי התם דליכא לאוקמא קרא אתרוייהו. ר"ל דמהתם מפ"ק דע"ז משמע בהדיא דליכא לשנויי דתרוייהו אתו מחד קרא וטריפה ידעינן ממחוסר אבר דהא פריך התם והא מבעי ליה לטריפה:

ד"ה שלא יזדווג לה וכו' וא"ת וחיות ל"ל. ר"ל דלא איצטריך ליה לטריפה דתיפוק מתנא דבי ר' ישמעאל אם כן קרא דחיות וגם טהורות תרוייהו קראי יתירי נינהו:

גמ' לציפורים שהחליפן בצפורי נמחק בצפורי. ונ"ב נ"ל טעות וכצ"ל שהחליפן בע"א כו' כל מה שאתה מהייה הימנו כמוהו למאי כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה ומשני כו' ומן הטהורים הס"ד:

רש"י ד"ה והא בהדיא כתיב. נבלה וטרפה ל"י לטמאה בה. בפיה"ת פי' בעצמו לענין הטומאה הזהיר הכתוב כו' ע"ש. ומדוע סני ליה קרא דובשר בשדה טרפה ל"ת דאייתא ליה הגמרא לעיל בר"פ א"ט:

רש"י ד"ה אלא בשחוטה. ויכול לשורפה אחר שחיטה. משמע להדיא דס"ל דדוקא בבהמה כתב קרא לפי חרב אבל עוף הוא בכלל ואת כל שללה כו' ושרפת באש כו'. אבל הרמב"ם בפ"ד מהל' עבודת כוכבים ה"ו כתב והורגין כל נפש חיה כו' וכ' הכ"מ מקרא מלא הוא ואת כל בהמתה וה"ה לשאר נפש חיה ואפשר דמכל נפקא. ודבריו תמוהין א) מש"כ וה"ה כו'. הלא בכלאים דהרבעה כתיב בהמתך ואיצטרך למילף בגז"ש בהמתך בהמתך משבת לרבויי עוף (ב"ק שלהי פ"ה). ב) מש"כ דמכל נפקא. הלא בב"ק שם מסיק דבשבת גופי' לא הוה מרבינן מכל לרבויי עוף אי לאו דבדברות ראשונות לא כתיב כל ובאחרונות כתיב כל ש"מ רבויא הוא ע"ש. ג) דנזדקר טעות לפני מרן ז"ל דבקרא לא כתיב כל אצל בהמתה. והרמב"ם אולי מצא זה בספרי זוטא. ואפשר להשוות דעת רש"י והרמב"ם והוא דתרוייהו עבדינן דאחר הריגתם בחרב היו נשרפין ג"כ וכמו דמצינו בעכן לפי' תרגום יהונתן ביהושע (ז כה). ובזה א"ש מש"כ התוס' בסד"ה למעוטי דלשריפה קיימא וכ"ה הגי' לפני המהרש"א ע"ש. ודלא כהמגיה בגליון דצ"ל דלהריגה. אך עומד קצת לנגדי הא דדרשינן בחלק (קיב) תקבץ ושרפת כו'. יצא זה שמחוסר כו' וה"נ מחוסר הריגה:

תד"ה למעוטי. דלא ממעטינן ממשקה ישראל אלא כו' שלא הי' להם שעת הכושר כו'. עי' במנחות ו' תד"ה כתב ובתמורה (כח) בד"ה טול:

תד"ה שלא. צ"ע היאך משמע זה מטהורות. הנה לר"ל שם בקדושין דנאסרות משעת לקיחה ומוקמינן ליה שם כתנא דבר"י דהכא ודאי דמשולחת אסירא עד השילוח. ואפי' לריו"ח דאמר שם משעת שחיטה הא פי' התוס' שם דגם המשולחת נאסרה משחיטת חברתה עד השילוח:

בא"ד וי"ל דרבא כו'. כצ"ל:

גמ׳ קודם שלוחיו. נ"ב דלאחר שלוחה ודאי מותרות דל"א תורה שלח לתקלה:

תוס׳ ד"ה שלא יזווג וכו׳ צ״ע היאך וכו׳ וחיות למה לי נ"ב משמע ולא אסורות וקודם שלוחה אין שתיהן טהורות כשירות. ומאי דק"ל תו לתוס׳ חיות ל"ל. לא ידענא מאי ק"ל דהא איצטריך לראשי אברים. גם תירוצם צ"ע אי איתא דצריכא מיעוטא לכל חד א"כ דר"פ ודרבינא נמי ל"פ ומהיכי מתמעטי. א"ו כולהו מטהורוה אמעטו. וחיות לראשי איברים אתא זה פשוט וכ"מ בת"ח:

מכשיר ומכפר היינו שעיר המשתלח דאפי' נימא אחר הגרלה אי מיחסר בו אבר או נאסר בהנאה לא איכפת מ"מ הכא איתקש מכשיר לקיחת ב' צפרים ללקיחת שני שעירים ובתחלת לקיחתו צריך שיהיו השעיר המשתלח ראוי לה' ופשוט:

למעוטי ציפורי עיר הנדחת כ' תוס' ממשקה ישראל לא ממעטינן אלא שלא היתה לה שעת הכשר וכו' וצ"ל דס"ל הא דמייתי התם במנחות תלתא קראי לאסור לגבוה אפי' היתה לה שעת הכשר ועוד נטרפה אחר שכבר הוקדשו. צ"ל היינו דוקא פסול טרפה דמרבינן קרא אבל לא שארי פסולים כצ"ל לדעת תוס' דשמעתין:

אלא לשחיטה כ' תוס' וצ"ע בבהמת עיר הנדחת אם עבר והקדישה והקריבה וכו' פשיטא להו להתוס' דאדם יכול להקדיש איסורי הנאה שלו דאע"ג דכתיב כי יקדיש ביתו מה ביתו ברשותו. מ"מ זה מיקרי שלו וזה דעת הרמב"ם והרב המחבר בש"ע א"ח סי' תרמ"ט כמ"ש מג"א שם סק"כ וכ"כ בביאור הריטב"א בחי' סוכה שם ל"ה ע"א בשם רבותיו. ודלא כהתוס' שם ד"ה לפי וכו' וכן מבואר בתומים סי' קמ"א ססק"ז דערלה שלו היא והאפר שלו. ומ"ש רשב"א בתשובה סי' תשמ"ז מי שאוסר נכסיו על עצמו אינו יי"ח בלולבו דלאו שלו הוא אפשר לא פליג אהנ"ל דשאני כשהוא אוסר הנאת נכסיו על עצמו הרי הפקירו כיון שמרצונו אסרו וכמ"ש הר"ן בשם רשב"א בנדרים פ"ה ע"א אבל נכסיו של אדם שנאסרו עליו מחמת איסור תורה על כרחו לא יצאו מרשותו והרמב"ן שכ' כל איסור הנאה אין חליפן אסור ולא נאסר אלא הנאת גופן אבל להחליף מותר והא דדייקינן מאו מכור לנכרי דנבלה מותר בהנאה היינו משום דלא שייך מכירה באיסורי הנאה והבאתיו לעיל ריש מכילתין בסוגיא דמחליפין ע"ש גם הרמב"ן יכול לסבור כתוס' דשמעתין דאע"ג דמקרי שלו לענין שיכול להקדישו ולצאת בו י"ח לולב מ"מ להקנותו לאחר אין בו דין ממון שאין אחר יכול לזכות בו מידי דהוה טובת הנאה שאינו ממון והרי כתיב איש את קדשיו לו יהי' פי' שיהי' לו טובת הנאה הרי קראו הכתוב שלו יהיו ואין לו בו ממון דט"ה אינו ממון ה"נ אע"ג דהוה של"מ מ"מ אינו יכול להקנותו לאחרים ועיין זה בתוס' סנהדרין פ' ע"א ע"ש היטב דאין הלוקח יכול לזכות בו וכו' ע"ש. וראיתי בפרי מגדים בא"ח סי' תרמ"ט שכ' דבחמץ שאינו ברשותו ועשאו הכתוב כאלו הוא ברשותו אין זה חידוש בחמץ דכל איסורי הנאה כן הוא אלא בחמץ מצינו כן בקרא להדיא ע"ש נלע"ד דוודאי חמץ שאני משארי איסורים ואינו יכול להקדישו ולא לבטלו אחר זמן איסורו מפני שאינו שלו. והטעם מדכתיב לא יראה לך שמשמעותו לא יהי' נראה במחשבתך שהוא שלך דאע"ג דשארי איסורי הנאה הם שלך אבל זה לא יראה לך נמצא הוציאו הכתוב מרשותו לגמרי ואפ"ה אם נמצא בגבולו ולא בטלו עובר בלא ימצא והיינו חידושיו דחמץ וגם מחמץ גופי' יש ראי' דשארי איסורי הנאה מיקרי לכם דלא כתוס' סוכה הנ"ל. ומכ"ש לפמ"ש ריטב"א סוכה נ"ל דערלה וכלאים אין חיוב לבערם מן העולם כחמץ אלא עומדים לשרפה ע"ש והנה צל"ע על תוס' סוכה הנ"ל:

הא האי קרא ממשקה ישראל אערלה קאי בפסחים מ"ח ע"א ממותר ב' מאות שנשתיירו בכור ובמאי איירי אי שהוקדש קודם שבא לכלל ערלה וכלאי הכרם כגון בהיותו בוסר א"כ הרי מוכח מקרא דמשקה ישראל אפי' נאסרו אחר שהוקדשו ובמנחות וי"ו ע"א לא משמע כן דהרי הצריך קרא אחר ליטרף אחר שהוקדש וע"כ כשהי' איסור ערלה קודם ואפ"ה אי לאו מטעם משקה ישראל הו' קודש מוכח דהוה לכם אעפ"י שאסור בהנאה ויש לדחוק דס"ל לתוס' דסוכה כהראב"ד ורמב"ן דמייתי ר"ן סוף מס' ע"ז וב"י א"ח רס"י תמ"ז דביתר מס' עד מאתיים ליכא איסור הנאה נהי באכילה התירו עד מאתיים מ"מ לענין הנאה לא החמירו וא"כ א"ש הך דמאתיים ממשקה ישראל ודוחק:

וראיתי בפרי מגדים הנ"ל מייתי ק' בשם ת"ח א' מנ"ל לש"ס ר"פ כל שעה דחזקי' לית לי' דר' אבוה דלמא אית לי' והא דהוצרך למילף איסורי הנאה דחמץ מלא יאכל היינו משום דאל"ה ה"א דמותר בהנאה משום שעשאו הכתוב כאלו הוא ברשותו וחידוש הוא ונוח יותר לומר שהוא מותר בהנאה ע"כ להשמר מטעות זה הוצרך לא יאכל ולעולם בעלמא כר' אבוה ס"ל. וצ"ע לכאורה ונלע"ד אי ס"ד הכי א"כ השתא נמי דכתיב לא יאכל ה"ל למימר דמותר בהנאה ולא יאכל לאסור חצי שיעור כמ"ש רמב"ם בהל' חו"מ. או להזהיר גדולים על הקטנים כמו שהקשה רא"ם פ' שמיני גבי לא יאכלו דשרצים ע"ש שהקשה כן אחמץ. אע"כ ס"ל בעלמא לא תאכלו לא משמע איסור הנאה אך לא אכלו לאיסור הנאה גלי קרא מדאצטריך לכם בשרצים כדאיתא בפסחים כ"ג ע"א טעמא דידי נמי מהכא ע"ש הקצרתי כי אין להאריך פה בזה:

שלא לזווג לה אחרת. וכ' יש"ש אע"ג דאין מטהרים ב' מצורעים כא' דאין עושין מצות חבילות מ"מ אפשר אחר שגמר לגמרי טהרת מצורע הראשון מזדקק לשני זה ע"ש. וצ"ע עכ"פ איך יטהר ב' מצורעים בעוף א' הא אין אומרים ב' קדושות על כוס א' בפסחים ק"ב ע"ב וצ"ל רבא דהכא ס"ל כשינויי קמא דהתם אין לו שאני וא"כ הכא באין לו ה"א דשרי קמ"ל ורמב"ם פכ"ט משבת משמע דלא פסק האי שינויי דאין לו שאני א"כ מיושב ק' יש"ש דלא מייתי רמב"ם הכא הך שינויי דרבא מיהו משנה למלך עי"א מטימאת צרעת ישב באופן אחר ע"ש:

בעי לאתויי ב"ד ולקיומי' ובערת הרע מקרבך עה"ה פיו"ד מנזקי ממון הל' ז' שכ' בבהמה לא נאמר ובערת הרע מקרבך רק באדם. וצ"ע משמעתין ולעיל ריש פרקין. ולפע"ד מכאן מוכח ומבואר כהנ"ל דאלת"ה מאי משני אלא לשחיטה ופירש"י דאי משום ובערת הרע הרי מבוער מן העולם הוא עכ"ל וק' הא דינו בסקילה ואלו אדם שעבר מיתה שחייב סקילה ומצוה לאתויי בב"ד לגמור דינו לסקל. אטו כל מוצאו יהרגהו בלי דין ב"ד או להרגו במיתה שאינו כתובה בו הס שלא להזכיר וכן טרפה שהרג בפני ב"ד שאינו נידן בעדים ומ"מ נהרג משום ובערת הרע וכי ממיתין אותו במיתה אחרת שאינה כתובה בו. וא"כ אי ס"ד לענין ובערת הרע ילפינן מיתת שור ממיתת בעלים א"כ כי היכי דבנגמר דינו פריך ש"ס בר קטלה הוא פי' צריך לאתויי לב"ד לסלקו ולא לשוחטו הה"נ בלא נגמר דינו וא"כ מאי משני לשחיטה. אע"כ לענין ובערת הרע לא ילפינן שור האדם אלא לענין דין ב"ד בקבלת עדים. והך דהכא לאו משום ובערת הרע אלא משום ולא תשים דמים בביתיך מצוה לבער המזיקין וכל מוצאו יהרגהו וכל הקודם זכה באיזה מיתה שירצה ולא לשלחו להרבות היזק בישראל וערמב"ם פט"ו מגזלה ואבדה הל' י"ז וע"ש ופשוט:

בר קטלא הואי אע"ג דימיתנו וישחטנו ויבער המזיק מן העולם מ"מ בעי לקיים בי' מצות סקילה דוקא ואין לומר ה"א אתי מ"ע דטהרת מצורע ולהטיל שלום בין איש ואשתו ודחי מ"ע של נסקלים קמ"ל קרא דלא לידחי ז"א א"כ תרתי קרא למה לי לקמן קמ"ב ע"א ופשוט. דוקא רובע ונעבד פסול בעוף עיין לעיל כ"ג ע"א תוס' ד"ה כי משחתם וכו':

ובערת הרע מקרבך ומשום מכשיר ומכפר לא מיפסל כל זמן שלא נגמר דינו דדלמא ימצאו עדים מכחישים זא"ז בחקירות ובדיקות. משא"כ המית בע"א או ע"פ בעלים דמיתסר מיד בין מכפר בין מכשיר. אבל בב' עדים צריך חקירות להמיתו ולא נאסר עד גמר דין וק"ל:

תקח לך ולא לכלביך. הקשה בס' שיחת חולין לילף מהכא דאזלינן בתר רובא דאל"ה כי משלחים האם בלא בדיקה הרי הביצים אסורות דלמא ביצת טרפה שגמרה באיסור נינהו ואסורים לאכול וממילא אינו בתקח לך אע"כ אזלינן בתר רובא ודוחק לאוקמי במציאת רחוק שמכיר הביצים שהם מעוף אחר ששוחט האם ובודקה ודוחק. ולפע"ד לק"מ דמבואר לעיל ס"ד ע"א בתוס' ד"ה שאם ריקמה וכו' דמדכתיב תקח לך הותרה ביצים מאיסור אמה"ח וה"א אפי' טרפה וטמאה שרי' קמ"ל בת היענה לאסור ביצת טמאה וממילא ילפינן ביצת טרפה לאיסור להחמיר מביצת טמאה ע"ש כך כוונת תוס' והשתא אי לא דידעינן בעלמא אזלינן בתא רובא מנ"ל למילף מהכא להקל למיזל בכל התורה בתר רובא דלמא בתר רובא לא אזלינן רק ביצת טרפה מותר כמו אמה"ח ולא נאסר מבת היענה אלא טמאה ולא טריפה וק"ל וכבר כתבתי כן לעיל בסוגיא דרובא:

ת"ש שתי צפרים חיות לאו שחיות בפיך לא שחיות ראשי אברים כו' ועוד בין למ"ד טרפה חיה ובין למ"ד טרפה אינו חיה מתנא דבי ר"י נפקא כו' ע"ש בגמרא וקשה לי ולטעמיך אי ציפור גם טמאה במשמע ומחיות או טהורות קא ממעט טמאה ג"כ קשה למה לי מיעוט לטמאות הא מדתנא דבי ר"י נפקא ועוד מקשים התוס' לפי האמת דקא ממעט ציפורי עיר הנדחת או ציפורים שהחליפו בע"ז ג"כ קשה מדתנא דבי ר"י נפקא ועוד מקשים בתוס' גם לשנויי דרבא למעוטי שלא לזווג לה אחר ממיעוט דטהורות עדיין קשה חיות למה ליה הא מחוסר אבר ג"כ נפקא לן מדתנא דבי ר"י:

ונראה לי ליישב דבשלמא אם גם טמאות נקראו ציפורים א"כ צריך גבי ציפורי מצורע ג' מעוטים חד למעוטי עוף טמא וחד למעוטי טרפות וחד למעוטי מחוסר אבר ובאמת לא נאמר אלא ב' מעוטים דהיינו חיות וטהורות ודרשינן חד למעוטי טמאות וחד למעוטי טרפות אבל מחוסר אבר לית לן למעט דליכא כי אם ב' מעוטים ומוקמינן הני ב' מעוטים למסתבר יותר דהיינו טמאות וטרפות אבל מחוסר אבר לא מסתבר כל כך דטמאות וטרפות אסורים באכילה להדיוט משא"כ מחוסר אבר שמותר באכילה להדיוט ועוד דתמות וזכרות בבהמות ואין תמות וזכרות בעופות ולפ"ז לא קשה הא מדתנא דבי ר"י נפקא דיש לומר דאיצטריך הני ב' מעוטים למעט טמאות וטרפות דאי הוי ממעטינן מדרשא דתנא דבי ר"י גם מחוסר אבר הוי ממעט ובאמת הקרא אתי לאשמעינן דלא נמעט מחוסר אבר ולכך כתיבי שני מעוטים לטמאות וטרפות להראות דדוקא אלו פסולים לצפורי מצורע אבל מחוסר אבר כשר אבל אי אמרת דציפור טהורה משמע ולא טמאה א"כ יש לנו ג' מעוטים וע"כ ציפור אתי למעט טמאות וחיות אתי למעט מחוסר אבר וטהורות אתי למעט טרפה א"כ שפיר קשה כל ג' מעוטים למה לן הא גם מדתני דבי ר"י נפקא למעט הכל ומאי נ"מ אי ממעטינן להו מהך ג' מעוטים כיון שסופו למעט כל מילי הרי מדת' דבי ר"י ג"כ יש למעט כולה וע"ז מתרץ ר"נ בר יצחק דיש לנו עוד דבר למעט היינו ציפורי עיר הנדחת ורבא מתרץ דיש לנו עוד למעט שלא יזווג לה אחרת ור"פ מתרץ דיש לנו עוד למעט חלופי ע"ז ושפיר צריך ג' מעוטים דהיינו ציפור למעט טמאות וחיות למעט טרפה וטהורות למעט ציפורי עיר הנדחת או חלופי ע"ז או שלא לזווג לה אחרת כל מר כדאית ליה אבל מחוסר אבר באמת לא קא ממעטינן כלל והשתא שפיר צריך כל הני ג' מעוטים להורות דלא דרשינן האי דרשא דתנא דבי ר"י דאי הוי דרשינן הך דתנא דבי ר"י הוי ממעטינן גם מחוסר אבר ובאמת קרא אתי לאשמעינן דמחוסר אבר אינו פסול למצורע ומעתה מיושבים כל הני קושיות דלפי האמת לא דרשינן להך דתנא דבי ר"י לענין ציפורי מצורע (ואל יפלא זאת בעיניך דהא באמת במס' כריתות מוקי ליה כתנאי בהך דתנא דבי ר"י ואף שיש לומר דקאמר שם כתנאי רק אי גמרינן גם מכפר ממכפר כמ"ש רש"י שם בד"ה אף מכשיר ובתוספות שם ד"ה תנאי היא אבל עיקר דרשא דתנא דבי ר"י ס"ל מ"מ יש לומר דפליגי בגוף הדרשא דתנא דבי ר"י וכן משמע ברש"י במס' קידושין (דף נז ע"א) בד"ה תנאי היא ע"ש ודוק):

ולפי הנ"ל יש ליישב נמי מה שהקשה המהרש"א על רש"י ד"ה אף בחוץ כו' מכפר שעיר המשתלח דאסור במום וכתב המרש"א אין זה מדוקדק דאיסור טרפה ה"ל למנקט דבהכי קיימינן ע"ש במהרש"א ולפי דברי אתי שפיר דעיקר קושית המקשה מדתנא דבי ר"י נפקא הוא הואיל ואי ציפור קא ממעט טמאה א"כ יש לנו ב' מעוטים וגם מחוסר אבר ממעטינן וקא ממעט הכל וקא פריך מדתנא דבי ר"י נפקא דג"כ יש למעט הכל אבל אי הוי ממעטינן רק טמאה וטרפה ולא מחוסר אבר לא הוי קשיא מדתנא דבי ר"י נפקא דאדרבא הנך ב' מעוטים אתיא להורות דלא דרשינן להך דתנא דבי ר"י כי היכי דלא נמעט גם מחוסר אבר ולפ"ז כיון דעיקר קושיא היא מכח מחוסר אבר דקא פסיל ליה לכך נקט רש"י מום דהיינו מחוסר אבר דמזה הוא עיקר קושייתו ודוק:

ועל פי זה יש ליישב נמי דהרמב"ם בסוף פ' י"ג מהלכות טומאת צרעת כתב כל דיני ציפורי מצורע ולא כתב שפסול בו מחוסר אבר והדבר יפלא למה השמיט הרמב"ם דין מחוסר אבר ולא ראיתי מי שהרגיש בזה אבל לפי דברי אתי שפיר דלפי האמת לא פסלינן מחוסר אבר למצורע מדאיצטריך כל הני מעוטים ולא נפקא לן מהך דתנא דבי ר"י אלא ודאי דאתי להורות דמחוסר אבר אינו פסול למצורע כנ"ל ודו"ק היטב כי נכון הוא מאד:

אך יש לומר דכל זה הוא למ"ד טרפה אינה חיה א"כ יש למעט טרפה ממיעוט דחיות ומסתבר יותר למעט טרפה מלמעט מחוסר אבר כנ"ל אבל למ"ד טרפה חיה ליכא למעט טרפה ממיעוט דחיות לפי סוגיא דהכא א"כ ע"כ צריך לומר דמהך ג' מיעוטים דהיינו מציפור קא ממעט טמאות ומחיות קא ממעט מחוסר אבר וממיעוט דטהורות קא ממעטינן של עיר הנדחת או שלא יזווג אחרת או חליפי ע"ז לכל מר כדאית ליה ולפ"ז קשה מנ"ל למעט טרפה וא"ל מדתני דבי ר"י א"כ הדרא ק קשיא לדוכתא דכל ג' מעוטים מיותר דהא הכל יוכל למעט מדתנא דבי ר"י וצ"ל דלמ"ד טרפה חיה באמת לא ממעטינן טרפה מדאיצטריך הני ג' מעוטים ובאמת לא פסול טרפה לציפורי מצורע אך זה קשה לאומרו דהא משנה ערוכה היא בפ' י"ד ממסכת נגעים משנה ה' שחטה ונמצאת טרפה יקח זוג לשניה וע"ש בפי' ר"ע מברטנורא וליכא מאן דפליג אהך מתני' ודרשינן חיות שחיות הם היינו שיכולין לחיות דהא גם ראשי אברים סובר לכלול במשמעות חיות וצריכין אנו לומר דלפי הה"א דטרפות מחיות ממעטינן פריך שפיר הניחא למ"ד טרפה אינו חיה אבל למ"ד טרפה חיה ליכא במשמעות חיות למעט טרפה ועיין בתוספות ד"ה טרפות וכו' אבל לפי האמת דרשינן משמעות חיות שחיות בפיך שפיר ממעטינן טרפות שאינן חיות בפיך אף למ"ד טרפה חיה ומשמעות חיות שחיות בפיך שמותר לך לאוכלה דלאו טרפה הוא אבל לא דרשינן לשון חיות ממש למעט שני מחוסר אבר. ועוד יש לומר לפי מה דמשני ר"נ דעיר הנדחת ממועט מקרא דטהורות וע"כ דרשינן טהורות שיהיו טהורות בפיך א"כ גם טרפה ממועט מהך מיעוטא דטהורות דג"כ אינן טהורות בפיך ומחיות קא ממעט עוף שהרג את הנפש שאינו ראוי להחיותו כי אם למסרו לב"ד לסוקלו וקא דריש חיות דקודם שחיטה יהיה ראויה להחיות ולא לסקול וא"כ ג' מעוטים צריכין אף למ"ד טרפה חיה וציפור למעט טמאות וחיות למעט עוף שהרג את הנפש כמו שמתרץ רבינא וטהורות למעט ציפורי עיר הנדחת וטרפה וחליפי ע"ז שכולן אינם טהורין לפיך אבל מחוסר אבר אינו פסול למצורע כנ"ל ודוק:

שם ע"א תוספות ד"ה למעוטי צפורי עיר הנדחת וכו' בסוף הדבור וצ"ע בבהמת עיר הנדחת אם עבר והקדישו והקריבו אם הוא קרבן כשר כיון דלשרפה קיימא עכ"ל. הנה מה שכתבו דלשרפה קיימא לכאורה הלשון אינו מדוקדק דה"ל למימר כיון דלהריגה קיימא דהא כתיב ואת בהמתה לפי חרב ועיין במהרש"א שמפרש כוונת התוס' דכיון דלשרפה קיימא כתותי מכתת שעורא ע"ש והוא תמוה שלא העיר בזה כלל לבאר מהיכן למדו רבותינו בעלי התוס' דבהמת עיר הנדחת הוא מן הנשרפין ועיין בתוס' מס' סוטה (דף כה ע"ב) בד"ה לאו כגבוי דמי כתבו דדבר שהוא אסור בהנאה כתותי מכתת שעורא דהוה כעפרא בעלמא וליכא שיעורא אף דלא קיימא לשרפה וא"כ גם בהמת עיר הנדחת אסור בהנאה אמנם מתוס' במס' סוכה (דף לה ע"א) בד"ה לפי שאין בו היתר אכילה משמע דס"ל להתוס' דדוקא בדבר שמצותו בשרפה אמרינן כתותי מכתת שעורא ע"ש ונלע"ד דס"ל לרבותינו בעלי התוספות דלאחר שהרגו כל בהמה אשר בתוך עיר הנדחת שוב חייב אח"כ לשרפה ולא אמרינן דלאחר הריגה כבר נעשה מצותה דעדיין הנבילה היא בכלל שלל העיר שנאמר בה ואת כל שללה תקבוץ לתוך רחבה ושרפת באש את העיר ואת כל שללה וכו'. ואין זה דומה לשער ראש של בני אדם דמסיק במסכת סנהדרין (דף קיב ע"א) דמותר הואיל ומחוסר תלישה זה הוא בשער אדם שכל זמן שלא תלשו מראש האדם שבתוכו אינו בכלל שלל העיר דהאדם וכל מה שמחובר לו בתולדה אינו נופל עליו שם שלל העיר מה שאינו כן הבהמה אשר בתוך עיר הנדחת היא בכלל שלל העיר ואף שהכתוב טעון הריגה לכל הבהמה אשר בתוכה מ"מ אף אחר הריגה לא יצאה מכלל שם שלל העיר דגם הנבילות הם שלל העיר כמו שאר מטלטלים וחפצים ולזה כוונו התוס' לומר דלשרפה קיימא ואף אחר שנהרגה הבהמה עדיין עומדת לשרפה וכך הוא המשך וכוונת התוספות בדבור הזה דלפי מה שהקשו מתחלה למאי צריך קרא בציפורי מצורע למעט צפרי עיר הנדחת הא כבר נפקא לן מתנא דבי ר"י דכיון שאסורה בהנאה לא קרינן ממשקה ישראל ואינו ראוי לכפרה שוב נלמד מכשיר ומכפר וע"ז תירצו התוספות אפשר דלא ממעטינן ממשקה ישראל אלא דבר שלא היה לו שעת הכושר כמו ערלה וכ"כ אבל ציפורי עיר הנדחת היה לה שעת הכושר והלכך אפילו לכפרה מותרת דאי משום הנאה מצות לא להנית נתנו. וע"ז מסיק התוספות וכתבו וצ"ע בבהמת עיר . הנדחת אם עבר והקדישו והקריבו אם הוא קרבן כשר וכוונת התוס' בזה דלפי דבריהם הקודמים ע"כ צריכין לומר דבהמת עיר הנדחת כשר לקרבן בדיעבד דלכתחלה בודאי אין להקריבה דהא אפילו קדשי מזבח בתוכו יפדו ואינן נקרבים משום מאיסותא עיין במסכת סנהדרין (דף קיב ריש ע"ב) ברש"י ד"ה היו בה קדשי מזבח ע"ש] דאי ס"ד לומר דאפילו בדיעבד פסול בהמת עיר הנדחת שהקדישו ושהקריבו הדרא הקושיא לדוכתא למאי צריך קרא למעט צפרי עיר הנדחת לשחוטה של מצורע הא מתנא דבי ר"י נפקא דיליף מכשיר ומכפר וכמו שבהמת עיר הנדחת פסול להקרבה כמו כן פסול צפרי עיר הנדחת להכשיר את המצורע אלא ע"כ צ"ל דצפורי עיר הנדחת אפילו לכפרה מותרת ועל זה קא מתמהו התוס' וכתבו וצ"ע בבהמת עיר הנדחת אם עבר והקדישו והקריבו אם הוא קרבן דלפי דבריהם לעיל מוכח דכשר להקרבה וזהו נגד הסברא חדא דלא עדיף משור הנסקל דקיי"ל הקדישו אינו מוקדש ואיך יכול להקריב חולין בעזרה כיון שלא חל קדושה עליו ועוד דבהמת עיר הנדחת אפילו מצד עצמותו איך יתרצה לקרבן דהא עומד לשרפה דאפילו אחר הריגה חייב לשורפו שהוא בכלל שלל העיר כמו שכתבתי לעיל ואיך יהיה כשר אם עבר והקריב בהמה שהיא עומדת לשרפה והיא חרם כשאר שלל עיר הנדחת כן נלע"ד לפרש ושמעתי שרבים משתבשים בכוונת דברי התוס' האלה וסברי דמה שכתבו התוס' וצ"ע בבהמת עיר הנדחת אם עבר והקדישו וכו' הוא ענין בפני עצמו והוא חקירה וספיקא לרבותינו בעלי התוס' אם עבר והקדישו בהמת עיר הנדחת אם הוא כשר והשיאו כוונת התוס' לדברים רחוקים ועי"ז נתקשו בדברי התוספות אבל האמת הוא כמו שכתבתי ודברי התוס' נכונים:

ודע דהרמב"ם בפ"ד מה' עכו"ם הלכה י"ב פסק דבהמת עיר הנדחת שנשחטה אסורה בהנאה והכ"מ טרח למצוא סמך מהיכן נלמד שהיא אסורה בהנאה ונדחק מאד להוכיח כן מסוגיא דמסכת סנהדרין (דף קיב ע"א) דבעי ר"ת שם אם מהני שחיטת בהמת עיר הנדחת לטהרה מידי נבילה לפי חרב אמר רחמנא ל"ש שחטה מישחט ל"ש קטלה או דלמא כיון ששחטה מהני ליה שחיטה וקאי בתיקו ומזה שפט מרן הכ"מ להוכיח שהיא אסורה בהנאה דאם היא מותרת בהנאה פשיטא דלא מטמא ע"ש בכ"מ. ואני בעניי לא זכיתי להבין דבריו דזה ודאי דאין טומאת נבילה תליא באיסור הנאה דאף אם היא מותרת בהנאה אפ"ה יכול להיות דאין שחיטה מטהרת בהמה של עיר הנדחת והוה כנהרגה וגם להיפך אפילו אם היא אסורה בהנאה אפ"ה יכול להיות ששחיטה מטהרתה מידי נבילה ואינה מטמאה ובעיא דר"ח הוא רק לפי שאמר הכתוב לפי חרב איך הוא משמעות הקרא אם לפי חרב שיש לה דין הריגה ואפילו קטלה ע"י שחיטה הוה כנהרגה ואין השחיטה מטהרתה מידי נבילה או דלמא אפ"ה מהני לה שחיטה לטהרה מידי נבילה דגם בשחיטה מקיים בה הריגה לפי חרב כיון שמתה ע"י סכין של שחיטה אף ששחיטה פועל בה לטהרה מידי נבילה. אמנם לענ"ד בלא"ה מוכח דבהמת עיר הנדחת אסורה בהנאה אף לאחר ששחטה דעדיין היא בכלל שללה של עיר הנדחת דצריך קיבוץ לתוך רחוב העיר ולשרפה וחרם כתיב בכלל שלל העיר כמו שכתבתי לעיל ודבר שנאמר בו חרם אסור בהנאה ולא שייך בבהמת עיר הנדחת לומר דכיון שנתקיים בה הריגה כבר נפסק ממנה איסור עיר הנדחת דאין לך דבר שנעשה מצותו ומועלין בו דעכ"פ לא יצאה מכלל חרם בשלל העיר וצריכה לשרפה עם שאר שלל העיר כמ"ש לעיל לפרש דברי התוס' שכתבו דלשרפה קיימא ומה שצוה הכתוב לשרוף את בהמת עיר הנדחת הוא מצוה יתירה שלא לשרפה בחיי' אפשר משום צער בעלי חיים ואפילו א"א דצער בעלי חיים לאו דאורייתא אפ"ה קפיד הקרא להרוג את כל החיים הנמצא בתוך העיר הנדחת יהיה מה שיהיה אדם או בהמה והוא מכלל החוקים שצוה לנו הקב"ה.