מעתה יכול יהא הדין שאף זה הערך כן הוא, שאם נגנב או אבד, אין חייבים באחריותו? לכך תלמוד לומר (מלמדנו הנאמר) "ונתן את הערכך" (ויקרא כז, כג) — הרי אלה חולין עד שיבאו לידי הגזבר, ולכן יש עליו התחייבות. הרי איפוא שגם בערכין הריהו חייב באחריותם, ושלא כדברי רב המנונא!

אלא, אי איתמר, הכי איתמר [אם נאמר, כך נאמר], בלשון זו אמר רב המנונא: הכל מודים בערכין, דאף על גב [שאף על פי] שלא אמר "הרי עלי" — הריהו מיחייב [חייב] באחריותם, וטעם הדבר: דכתיב [שכן נאמר] "ונתן את הערכך" — לומר: חולין הן בידך עד שיבאו לידי גזבר.

א שנינו במשנתנו כי יש חומר (חומרה) בדין כסוי שאינה קיימת בדין שילוח הקן. שהרי כיסוי הדם נוהג בין בחיה ובין בעוף, וכמו כן הריהו נוהג בין בבעל חיים המזומן לפניו ובין בזה שאינו מזומן, ואילו מצות שילוח הקן אינה נוהגת אלא בעוף ולא בחיה, ודווקא בעוף שאינו מזומן לפניו. ובענין זה מביאים עוד, תנו רבנן [שנו חכמים בברייתא] על הנאמר בשני פסוקי פרשיית שילוח הקן "כי יקרא קן צפור לפניך בדרך בכל עץ או על הארץ אפרוחים או ביצים והאם רובצת על האפרוחים או על הביצים לא תקח האם על הבנים. שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך (דברים כב, ו— ז): מה תלמוד לומר (מלמדנו הנאמר) בכתוב זה בפרטיו? ומסבירים:

לפי שנאמר בפסוק השני "שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך", ובא כפל הלשון "שלח תשלח" להורות על השתדלותו היתירה של האדם בקיום מצוה זו — יכול יהא הדין שצריך האדם שיחזור (יסתובב) בהרים וגבעות בחיפושים אחר קן, כדי שימצא קן ויקיים מצוה זו? לכך תלמוד לומר בתחילת הפרשייה "כי יקרא" — רק בקן המאורע (שהזדמן) לפניך נאמרה המצוה, ואין אדם צריך לחפש אחר קן לקיים מצווה זו.

ומן הכתוב "קן" למדים אנו כי המצוה נאמרה בקן מכל מקום (כל שהוא), שאף בזה שיש בו רק אפרוח אחד או ביצה אחת אמורים הדברים. ומן הכתוב "צפור" למדים אנו כי המצוה נאמרה דווקא בצפור טהורה ולא בטמאה. ועוד, מן הכתוב "לפניך" יש ללמוד כי נוהגת המצוה בקן המזדמן ברשות היחיד, כגון פרדס ושדה שאינם שמורים (שאין הקן הנמצא בהם נקנה לבעלי הפרדס והשדה). ובא הכתוב "בדרך" ללמדנו כי נוהגת המצוה בקן הנמצא ברשות הרבים. ובאשר לדינו של הקן הנמצא באילנות מנין לנו שאף הוא בכלל המצוה? לכך תלמוד לומר "בכל עץ". ובדינו של קן הנמצא בבורות שיחין ומערות מנין לנו שאף הוא חייב בשילוח? לכך תלמוד לומר "או על הארץ" שחייב הקן בכל האופנים בו הוא נמצא על הארץ.

ושואלים: וכי מאחר שסופנו לרבות כל דבר, שמן הכתוב "בכל עץ או על הארץ" למדים שחייבים בשילוח הקן בכל האופנים, מעתה תחילת הכתוב "לפניך בדרך" למה לי? ומשיבים: לומר לך: מה דרך מתאפיינת היא בכך שאין קנו בידך (שאינו מזומן ואינו קנוי לך), אף כל אופן אחר הריהו חייב בשילוח הקן דווקא בזמן שאין קנו בידך, מכאן אמרו חכמים כי יוני שובך ויוני עלייה שקננו בטפיחין (בכוכים קטנים בקירות) ובבירות (דירות ומגדלי עיר), ואווזין ותרנגולין שקננו בפרדס — חייב בשילוח, שאין כל אלה בכלל "קנו בידך". אבל אם קננו בתוך הבית, וכן יוני הרדסיאות — הריהו פטור משילוח.

ב ומבררים את דברי הברייתא, אמר מר [החכם] בברייתא: מה דרך שאין קנו בידך, אף כל שאין קנו בידך. ושואלים: הא [לימוד זה] למה לי? והלוא מ"כי יקרא" נפקא [יוצא, נלמד הדבר], שהביטוי "כי יקרא" כוונתו פרט למזומן! ומוסיפים: ועוד, "לפניך" למה לי?

אלא הכתוב "לפניך" בא לאתויי [להביא, לרבות] את אלה שהיו בתחילה לפניך ואחר כך מרדו וברחו למקום אחר, ושם קיננו. ומה שנאמר "בדרך" — הרי זה בא ללמד כדברי רב יהודה שאמר בשם רב, שכן אמר רב יהודה אמר רב: מצא קן בים, וכגון ששטף הים את האילן, והיה קן בראש האילן — הריהו חייב בשילוח, וטעם הדבר, שכן נאמר "כה אמר ה' הנותן בים דרך ובמים עזים נתיבה" (ישעיה מג, טז), הרי שהלשון "דרך" משמשת אף בים.

ושואלים: אלא מעתה אם מצא קן פורח בשמים, וכגון עוף הנושא קן באויר, דכתיב [שכן נאמר] בעוף "דרך הנשר בשמים" (משלי ל, יט), הכי נמי דמיחייב [כך גם כן תאמר שהוא חייב] בשילוח הקן! ומשיבים: אין זו קושיה, כי באשר לשמים, "דרך נשר" איקרי [נקרא], ואילו "דרך" סתמא לא איקרי [סתם אינו נקרא], אבל דרך בים נקראת "דרך" סתם.

ג אמרי ליה [אמרו לו] פפונאי (בני המקום הנקרא פפוניא) לרב מתנה: מי שמצא קן בראשו של אדם מהו לענין שילוח הקן, האם אף זה בכלל הכתוב "על הארץ"? אמר להם בתשובה: הריהו חייב בשילוח, שכן נאמר "ואדמה על ראשו" (שמואל ב טו, לב), ולא אמר "ועפר על ראשו", ללמד שנחשב הדבר כאדמה, והריהו כאילו אמר על הארץ. ועוד שאלו אותו: משה רבינו מן התורה קודם שנולד, מנין לנו שסופו לבוא לאחר מכן? השיב להם רב מתנה: שכן נרמז בכתוב "ויאמר ה' לא ידון רוחי באדם לעולם בשגם הוא בשר והיו ימיו מאה ועשרים שנה" (בראשית ו, ג), והמלה "בשגם" היא בגימטריא "משה", ואכן משה חי מאה ועשרים שנה, כנאמר בפסוק זה.

ועוד שאלו את רב מתנה: רמז למעשה שאירע בהמן מן התורה מנין לנו? השיב להם: שכן נאמר לאחר חטא עץ הדעת "המן העץ אשר ציויתיך לבלתי אכל ממנו אכלת" (שם ג, יא).

ועוד שאלוהו רמז למעשה אסתר מן התורה מנין לנו? השיב להם: שכן נאמר "וחרה אפי בו ביום ההוא ועזבתים והסתרתי פני מהם והיה לאכול ומצאוהו רעות רבות וצרות ואמר ביום ההוא הלא על כי אין אלהי בקרבי מצאוני הרעות האלה. ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא על כל הרעה אשר עשה כי פנה אל אלהים אחרים" (דברים לא, יז— יח). ועוד שאלו פפונאי את רב מתנה: רמז למרדכי מן התורה מנין לנו? השיב להם: דכתיב [שכן נאמר] בדרך עשיית שמן המשחה "ואתה קח לך בשמים ראש מר דרור" (שמות ל, כג), ומתרגמינן [ואנו מתרגמים]: מירא דכיא, והרי זה כשם "מרדכי".

ד ועוד שנינו במשנתנו כי איזהו קן הנחשב כמי שאינו מזומן? כגון אווזים ותרנגולים שקננו בפרדס. אבל אם קננו בבית, וכן יוני הרדסיאות הריהו פטור משילוח. ובענין יוני הרדיסאות מביאים מדברי ר' חייא ור' שמעון, חד תני [אחד מהם היה שונה] במשנתנו את הלשון "יוני הדרסיאות", וחד תני [ואחד מהם היה שונה] את הלשון "יוני הרדסיאות". ומסבירים: מאן דתני [מי שהיה שונה] "יוני הרדסיאות" — על שם הורדוס, המלך, שהתעסק בגידול יונים אלה, ולכך נקראו על שמו. ומאן דתני [ומי שהיה שונה] "יוני הדרסיאות" — נקראו כן היונים על שם מקומן.

אמר רב כהנא: לדידי חזיין [אני עצמי ראיתי אותן, את היונים הללו], וקיימן שיתסר דרי בפתי מילא [והיו עומדות בשש עשרה שורות ברוחב מיל], והוה קרא "קירי, קירי" [והיו קוראות "אדוני, אדוני"]. הוה חד מינייהו דלא הוה קרי "קירי, קירי" [היתה אחת מהן שלא היתה קוראת "אדוני, אדוני"], אמרה לה חברתה: סומא [עיוורת, טיפשה], אמרי "קירי, קירי" ["אדוני, אדוני"], שלא תיענשי על שאין את מקבלת אדנותו של המלך! אמרה לה האחרת: סומא [עיוורת, טיפשה], אמרי את "קירי בירי" ["אדוני, עבדי"], שאין זה המלך אלא עבד הוא. אתיוה [הביאוה] ושחטוה, משום שדיברה כנגד המלך.

אמר רב אשי, אמר לי ר' חנינא: אלה מילין [דברים סתם], דברי הבאי, שלא היה כן. ותוהים על דבריו: מילין סלקא דעתך [דברים סתם יעלה על דעתך] לומר על דברי רב כהנא המעיד שכך ראה בעצמו? אלא כך אימא [אמור] את דברי ר' חנינא: במילין [בכשפים] נעשו הדברים על ידי היונים הללו.

ה ועוד שנינו במשנתנו כי עוף טמא פטור מלשלח. ושואלים: מנא הני מילי [מנין הדברים הללו]? אמר ר' יצחק: שכן אמר קרא [הכתוב] במצות שילוח הקן "כי יקרא קן צפור לפניך", ולא נאמר "כי יקרא קן עוף לפניך", כי "עוף" משמע לן [משמעו, שימוש הלשון לנו] הוא בין זה שהוא טהור בין זה שהוא טמא. בעוד שהמלה "צפור" — במובן של עוף טהור אשכחן דאיקרי [מצאנו שנקרא] "צפור", אך במובן של עוף טמא לא אשכחן דאיקרי [לא מצאנו שנקרא] "צפור".

ודנים בקביעה זו, תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו על הכתוב באזהרה על עשיית פסל "תבנית כל צפור כנף" (דברים ד, יז), מאי לאו [האם לא] כוונת הפסוק בכפל הלשון "צפור כנף" לומר "צפור" — בין עוף טהור בין עוף טמא, "כנף" — בא לרבות גם חגבים, ושלא כדברי ר' יצחק! ודוחים: לא, כוונת כפל הלשון לומר כי "צפור" — הכוונה לעוף טהור, "כנף" — הכוונה לעוף טמא וחגבים.

ומציעים עוד: תא שמע [בוא ושמע] ראיה בענין זה מן הכתוב המכריז על ההלל לה' הבא מכל היקום "החיה וכל בהמה רמש וצפור כנף" (תהלים קמח, י), מאי לאו [האם אין] הכוונה בכפל הלשון "צפור כנף" לומר כי "צפור" — עוף בין טהור בין טמא, ו"כנף" — הכוונה לחגבים, ושלא כדברי ר' יצחק! ודוחים: לא, כוונת כפל הלשון לומר כי "צפור" — עוף טהור, "כנף" — עוף טמא וחגבים.

ומציעים עוד: תא שמע [בוא ושמע] ראיה בענין זה ממה ששנינו על הפסוק הנאמר בבאים לתיבת נח "כל צפור כל כנף" (בראשית ז, יד), מאי לאו כדמקשינן [האם לא כמו שהקשינו מקודם], ש"צפור" משמעו בין עוף טהור ובין עוף טמא, ו"כנף" משמעו חגבים. ומשיבים: לא, כוונת הפסוק כדמשנינן [כמו שתירצנו מקודם] ש"ציפור" משמעו דווקא עוף טהור, ו"כנף" משמעו עוף טמא וחגבים.

ומציעים עוד: תא שמע [בוא ושמע] ראיה בדבר ממה ששנינו על הכתוב במלחמת גוג ומגוג לעתיד לבוא "ואתה בן אדם כה אמר ה' אלקים אמור לצפור כל כנף ולכל חית השדה הקבצו ובואו" (יחזקאל לט, יז), מאי לאו כדאקשינן [האם לא כמו שהקשינו מקודם], ש"צפור" משמעו בין עוף טהור ובין עוף טמא, ו"כנף" משמעו חגבים. ומשיבים: לא, כוונת הפסוק כדמשנינן [כמו שתירצנו מקודם] ש"ציפור" משמעו דווקא עוף טהור, ו"כנף" משמעו עוף טמא וחגבים.

ומציעים עוד: תא שמע [בוא ושמע] ראיה בדבר ממה ששנינו על הכתוב